ובעניין "מדת הרחמים עלינו התגלגלי", ראו כאן:
פיוט סליחות זה, המוכר בעיקר מתפילת נעילה של יום הכיפורים בקהילות אשכנז, חובר על ידי הפיטן אמתי, שחי בדרום איטליה במאה השמינית. כיהודי החי בעיירה אוריה, שאבות תושביה היו שבויים שהגלה טיטוס מן הארץ לאחר חורבן המקדש, הוא מבטא בפיוט סליחות זה את הכיסופים לעיר האלוהים, ירושלים.
בבית השני של הפיוט פונה המתפלל אל מידת הרחמים. זוהי דוגמה לתופעה המוכרת מסליחות שונות, שבהן מצמצמים הפייטנים פנייתם אל מתווכים שונים, ואינם פונים ישירות לאלוהים. תופעה זו הטרידה חכמי הלכה מן התלמוד ואילך, ובכל זאת רווחה רוח עממית זו, ונתנה ביטוייה בפיוטים שונים הפונים אל המלאכים, אל התורה, אל האבות, אל מדות מסוימות של ה' ואל כיסא הכבוד. לעתים בעקבות ההתנגדות ההלכתית לפניות כאלה, שונה נוסח הפיוט. בבית השני של הפיוט שלנו מופיעה גם הנוסחה ה'מתוקנת' "מדת הרחמים עלינו נגלגלה... תחנתנו נפיל... רחמים נשאלה..." שהחרוז שלה אינו הולם את הצלע האחרונה של הבית ('לחלי').
אפ"ר:
אפשר בקלות "לפתור" את בעיית "החרוז הצורם": לומר "למחלה" במקום "לחלי".