Fw: 3 קמץ לפני חטף קמץ
Uriel Frank
--שלום,
מצו"ב:
בנושא זה הרחבנו בעבר, וגם הרחיב בכך ר' חנן אריאל (מחבר הנספח של סידור קורן הנזכר) במאמר שהקדיש לנושא.
כט"ס
אפ"ר
בס"ד
הפינה לחובבי לשון הקודש
איך קוראים את המילה "טהרה" המופיעה פעמים רבות בפרשתנו?
המילה מופיעה בצורות רבות. נתחיל בפעלים:
המילה מופיעה בבנין קל – פָּעַל: "וְטָהֲרָה ממקור דמיה" (יב,ז) הט' בקמץ גדול כמו: אכלה, ישבה.
אותו דבר בפסוק הבא: "וכפר עליה הכהן, וְטָהֵרָה" – הצירה בגלל סוף הפסוק.
ובבנין פִּעֵל כמו במילה: לְטַהֲרָה או: לְטַהֲרוׂ (יג,נט) = לטהר אותו. הט' בפתח. (אין תשלום דגש באות ה').
לעומת זאת בתחילת הפרשה (יב,ד): "תשב בדמי טָהֳרָה" ובסוף הפסוק: "עד מלאת ימי טָהֳרָהּ".
מציין רש"י מגדולי הדקדקנים על "תשב בדמי טָהֳרָה": "לא מפיק ה"א, והוא שם דבר, כמו טֹהַר".
ועל "עד מלאת ימי טָהֳרָהּ" אומר רש"י: "מפיק ה"א, ימי טׂהַר שלה".
למדנו מרש"י חוץ מענין המפיק שמדובר בשם עצם מופשט שמשמעו טׂהַר.
השאלה הגדולה איזה קמץ באות ט? כאן נכנסנו למחלוקת גדולה בין בעלי הדקדוק ובין בעלי המסורה.
בעלי המסורה (לפני כ 800 שנה) קבעו כללים, שאחד מהם: כל קמץ שעל ידו מופיע מתג הוא קמץ גדול.
לפי שיטה זו נכתבו ספרים שהתייחסו לכל מילה בתורה (מנחת ש"י ועוד). הספרדים אימצו מסורת זו, בעקבותיהם סידורים ותיקוני קוראים חדשים (רינת ישראל, סימנים) המציינים הבדל בין קמץ קטן וגדול, קיבלו את המנהג הספרדי, כי השפה העברית נהגית היום בהברה ספרדית, ואילו באשכנז לא ביטאו הבדל בקריאה בין קמץ קטן וקמץ גדול.
הדקדקנים לא קיבלו את השיטה של בעלי המסורה ולכן הם קוראים את המילה טָהֳרָה בקמץ קטן.
הסיבה במילה זו ברורה, כמו שאומר רש"י, שהמילה טָהֳרָה באה מהמילה טׂהַר.
לשיטת הדקדקנים, כללי הדקדוק בלשון הקודש די ברורים וכמעט מתמטיים, והכלל הנ"ל של בעלי המסורה סותר בעשרות מקומות בתנ"ך את כללי הדקדוק ופעמים רבות משבש ומשנה משמעות של מילים.
ישנם כתבי יד קדומים התומכים בשיטת בעלי הדקדוק, וכך גם מנוקד בסידור קורן החדש.
נריה שאג
מאת: הלל גרשוני <gers...@gmail.com>
תאריך: 20 באפריל 2012 09:50
נושא: Re: :כוכב השחר איך יש לקרוא את המילה: טהרהיישר כוח גדול לנריה על הדברים, וברשותו, מספר הערות על דבריו:
א. בעלי המסורה חיו לפני יותר מאלף שנה ולא לפני 800, הם עצמם קראו כל קמץ כ-o (למעשה משהו שבין a ל-o), כמו האשכנזים והתימנים. זו הסיבה שהם (שיצרו את הניקוד) לא יצרו סימון מיוחד לקמץ רחב ולקמץ קטן - שכן מבחינתם זו אותה תנועה.
ב. לפיכך אין בדבריהם של בעלי המסורה כל הוראה הנוגעת לשאלה אם זה קמץ רחב או קטן. המתגים שהניחו (ולרוב הם רשות בלבד - עיינו בהקדמת מנחם כהן למקראות גדולות הכתר) לא באו אלא לציין נחץ משני, או סוג של מנגינה.
ג. ה"ברוֹך" נוצר כשהמסורת הספרדית של הקריאה (הנעוצה במסורת הקריאה הארצישראלית-דרומית הקדומה), שכּן הבחינה בין קמץ קטן (תנועת u מקורית בעברית הקדומה) לבין קמץ רחב (תנועת a בעברית הקדומה) פגשה את הניקוד הטברני ואימצה אותו, ואז לא ידעה מה לעשות עם העובדה ששתי התנועות השונות האלה מסומנות באותו ניקוד.
ד. באותה התנגשות, שאירעה לפני כאלף שנה, ניסו המדקדקים הספרדים (חיוג', ג'נאח, הקמחים) לקבוע כללים באשר לשאלה מתי קוראים את הקמץ כ-a ומתי כ-o. וכבר אז נקבע הכלל שקובע שקוראים tahora וכיוצא בזה.
ה. מבחינה דקדוקית טהורה, המסורת הספרדית הזו נראית מוזרה ביותר. הרי טָהֳרה הגיע (כפי שהביא נריה בשם רש"י) מטֹהר, דהיינו מחולם. איך תנועת o הפכה לתנועת a?
ו. ובאמת בתעתיקים קדמונים של המקרא, של אבות הכנסייה, שהעברית שבפיהם הייתה כמסורת הספרדית, הקמץ מהסוג הזה מתועתק כ-o (למשל oholibama).
ז. בקצרה, במסורת הקריאה הספרדית חל במקרים מסוימים בלבול שנבע מאימוץ שיטת ניקוד כתובה שנוצרה בידי אנשים שלא הגו כמותם, וכך נוצרו, כך נראה, שיבושים שלא יכלו להיווצר במסורת חיה, אלא רק כתוצאה מפיענוח שגוי של הכתוב. צורות כגוןkAdashim, tahora, tzAhoraim, kAl [1]hanshama
- כולן קמצים שמקורם בתנועת o, שהפכה אצל אנשי טבריה לקמץ (שבוטא גם הוא כסוג של o), שפוענח על ידי הקוראים הספרדים כ-a.
ח. לכן, הרוצה לסמוך על המסורת ולא על שיקולים דקדוקיים, יסמוך על המסורת. אך יידע שהיא כנראה מוטעית.
בס"ד
הפינה לחובבי לשון הקודש 9
קמץ קטן לפני חטף קמץ
בהמשך לפינה משבוע שעבר, קיבלתי פניות רבות בדוא"ל בטלפון ובע"פ.
שאלה ראשונה שנשאלתי היתה על בעלי המסורה והדקדקנים מי הם ואיזה ספרים כתבו וכו'
ובכן למעשה בעלי המסורה במאה ה 8 עד ה 11 לספירה, היו חוקרי דקדוק בעצמם, וחלקם אף כתבו ספרי דקדוק.
אמנם בעלי המסורה הראשונים פשוט החלו לנקד ולהטעים את התנ"ך בכתב עפ"י הזכרון והמסורת שהיתה אצלם בע"פ.
אולם בכינוי דקדקנים התכוונתי בעיקר לחוקרי הלשון במאות האחרונות שניסחו כללי דקדוק עפ"י מה שנלמד והתגבש במשך הדורות. הם לא קיבלו את המסורת הספרדית שהיתה מקובלת מאות שנים, מכיוון שברוב המקרים זה סתר כללי דקדוק רבים.
אך אפשר לראות זאת, אמנם לא במפורש, גם בקרב דקדקנים מתקופת הראשונים, כמו למשל רש"י, שהבאתי ממנו דוגמא בשבוע שעבר: טהרה מהמילה טוהר וכן הדוגמא להלן בפרשתנו אחרי מות.
הסבר מפורט ומדויק בנושא זה נמצא בדף לפני אחרון בסידורי קורן החדשים.
וכאן נשאלתי אילו כללי דקדוק מסורת זו סותרת?
למשל בתחילת פרשתנו (טז,י) והשעיר ... יָעֳמַד חי לפני ה'. אומר רש"י: יועמד חי, ע"י אחרים.
במילים של דקדוק בן זמננו: אומר רש"י, המילה מבנין הופעל, אשר בו הניקוד תמיד קֻבוץ (תנועת U קצרה) או קמץ קטן (תנועת O קצרה). כך בכל המקרא. לפיכך המילה יָעֳמַד צריכה להיות בקמץ קטן.
דוגמא נוספת: אותיות השימוש ב,כ,ל וכן ו' החיבור המנוקדות בד"כ בשווא נע, כאשר באות לפני אות המנוקדת בחטף מקבלות את תנועת החטף.
לדוגמא בפרשתנו (טז,טו) כַּאֲשר, (יז,ה) וֶהֱביאם, ועוד אלפי דוגמאות בכל התנ"ך, לפיכך, בהתאם לכלל זה, לפני חטף קמץ צריך להיות קמץ קטן.
למשל: ואספתי בָּעֳמרים (רות ב,ז), וביום העצמאות אנו קוראים (תהלים קז,כג) יורדי הים בָּאֳניות, וכן בליל שבת (משלי לא,יד) היתה כָּאֳניות סוחר. כל אלה בקמץ קטן.
ובתפילת שמונה עשרה לפי נוסח הספרדים אומרים בברכת גואל ישראל: ומהר לגאלנו גאולה שלמה.
לגאול כמו לשמור, ובהטיה כמו שָמְרנו צריך להיות גָאְלנו, בקמץ קטן ובשווא, אך מכיון שהאות א' גרונית אינה מנוקדת בשווא, היא מקבלת במקום שווא חטף.
ובמקרה שלנו זה יהיה חטף קמץ בהשפעת הקמץ קטן שכבר קיים באות ג', ולכן במילה לְגָאֳלנו הג' נשארת בקמץ קטן.
למען האמת, קשה לי להבין מאיפה הגיע המנהג לבטא מילה זאת בקמץ הגדול?
נריה שאג
[1] כשגגה היוצאה.... נראה שהתכוון ר' הלל ל"כל עצמותי". אין מחלוקת ב"כל הנשמה" שהוא קמץ קטן (=KOL)
אפ"ר