ונעבור לענייני תפילה. אורי ארליך עוסק במאמרו בלשון הסידור: עברית, ארמית ושאר לשונות. המשנה במסכת סוטה (ז, א־ב) הבחינה בין אמירות שנאמרות "בכל לשון" לבין אמירות שנאמרות "בלשון הקודש" בלבד. התפילה היא מכלל האמירות שניתנות להיאמר בכל לשון. אולם למרות זאת "לא נעשה כמעט שימוש בהיתר זה, בייחוד לא בתפילת הציבור" (עמ' 299).
באוסף הגניזה הקהירית, למשל, יש אלפי קטעים של סידורים וכמעט כולם בעברית. באשר לקטעי התפילה המעטים שנמצאו בתרגום ערבי, ארליך מעיד: "לאמתו של דבר, לא מצאתי ביניהם אף סידור אחד שיש בו עדות שנועד לתפילות הציבור" (עמ' 300). שליטתם של המתפללים בעברית הייתה מוגבלת מאוד, כפי שניתן ללמוד מכך שברובם הגדול של הקטעים יש הבחנה ברורה בין לשון התפילה העברית לבין לשון ההוראות למתפלל שהיא ערבית, אך למרות זאת הקפידו על תפילה בלשון הקודש. תופעה זו של הבחנה בין לשון התפילה לבין לשון ההוראות מוכרת גם מתקופות וממקומות אחרים. "סידורים רבים מאוד, עתיקים כחדשים, מבחינים בבירור בין שפת התפילה, שהיא עברית, לבין שפת ההוראות הכתובה בלשון הדיבור המקומית" (עמ' 299).
יוצא אפוא שמתפללים לאורך הדורות היו מוכנים ללמוד את משמעות התפילה בעברית במקרה הטוב, או במקרים פחות טובים להתפלל ללא הבנה מספקת או ללא הבנה כלל, כדי להתפלל בלשון הקודש – למרות ההיתר הברור להתפלל בכל לשון.
יוצאת מכלל זה היא השפה הארמית. עד היום מצויים בתפילה קטעים הנאמרים בשפה זו. התפילה הארמית הידועה ביותר היא הקדיש הנאמרת כמה פעמים בכל תפילה. יום הכיפורים נפתח ברוב הקהילות באמירת "כל נדרי" שאף היא בארמית, וישנן עוד תפילות ואמירות שהן בשפה זו. לתופעה זו ניתנו הסברים היסטוריים וסוציולוגיים שעל פיהם הקטעים הארמיים אינם מהגרעין העיקרי של התפילה אלא חדרו מאוחר יותר וחלקם התהוו בהקשרים עממיים ולכן ננקטה לשון המובנת לכול.
אולם ארליך טוען "שיש להשלים את ההסברים ההיסטוריים והסוציולוגיים בהסבר אידאולוגי עקרוני. מסתבר שאף שיש 'לשון הקודש' אחת, שהיא העברית, ולעומתה ניצבות כל שאר השפות… ניתן לארמית מעמד מיוחד שהוציא אותה מקבוצות לשונות הדיבור הרגילות וקירב אותה לעברה של לשון הקודש" (עמ' 303). לדעת ארליך תהליך זה מתבקש לאור העובדה שהשפה הארמית מצויה בכתבי הקודש ויש ביטויי הערכה אליה בשני התלמודים, כמו למשל: "שלא יהא לשון סורסי קל בעיניך, שבתורה ובנביאים ובכתובים הוא אמור" (ירושלמי סוטה ז, ב).
פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י"ד תשרי תשע"ד, 18.9.2013
כך נחתם מאמרו:
