שבת - זכר או נקבה | וינוחו בו / בה / בם

[צבי שביט‎]

בס"ד

קיבלתי 2 תגובות נוספות

 

ניתן להגיע ישירות לתגובה החדשה  כאן

צבי שביט (שטרן)

-------------------------------

 

ברצוני להצביע על תופעה יוצאת דופן בהפטרה זו ובעוד מקום אחד (כמדומני) ורק בישעיהו:

מלת "שבת"- יכולה להופיע ב-2 תצורות:

1.      כשם עצם "שבת"

2.      תואר השם  "יום השבת". כלומר, מתאר את היום בשבוע (שם העצם הוא "יום" כמו "יום רביעי")

 

אבל מתוך 34 הפעמים שמופיעה ה"שבת" במקרא כלו כשם עצם (שים לב: שייכתי ל"שבת" את תצורת הנקבה...), 32 פעמים, מופיעה 'שבת' ובהם, כל מופעי ה'שבת' בתורה , ל'שבת' תצורת נקבה (למשל, בקרבן מוסף: "ונסכה" או "שבת בשבתו"- ב-ת דגושה האמורה להיות ב'שבתתו' ועוד). רק ב-2 מופעי 'שבת'-בישעיהו- לאחרונה שויך תצורת ל'זכר'. בניגוד לתורה!

כידוע, במחלוקות בין 'תורה' /'נביאים', הראשונה גוברת.

 

הנפקא מינא מכך היא כדלהלן:

בעוד אין כל כוונה, חו"ח, לשנות בכהוא זה בלשון הנביא, אבל מן הראוי שבתפילות העמידה בשבת (ערבית-1, בשחרית/מוסף-2) ננהג כהכרעות א. רוב המופעים ו-ב. כדעת התורה

ולפי הניתוח לעיל צ"ל בכל תפילות השבת- "וינוחו בה" (וכך אני נוהג וכמה מעמיתיי שלמדו את נימוקיי)

 

ידוע לי "ההסבר הקבלי" על 'נקביות ו'זכריות' אבל יש מקום להניח שההסבר 'הודבק' לנוסח שכבר הופיע בסידורים ובא לפתור קושי ניסוחי ולא ענייני: אינני רואה מה עושה את הלילה ל'נקבי' וה'יום' ל 'זכרי'... חוץ מקביעה חסרת נימוק/ צידוק ענייני...

אליהו נב

==================================

המקובלים לא אמרו זאת כדי ליישב את הנוסח הקיים האומר בלילה "בה, וביום "בו" כי לא היה כזה נוסח לפני כן.

מה שכן הוא שכנראה היה נוסח "בה" בכל התפילות, ונוסח "בו" בכל התפילות (שהתבסס או על לשון ישעיה או שגרס לפני כן "יום שבת") והמקובלים פישרו בין הנוסחאות.

דוד מונק

-------------------------------

טיעון נחמד, אלא שיש להשיב עליו:

א. כמדומני שלא נכון לומר שבכל ה-32 מופעים 'שבת' מופיעה בלשון נקבה, כי יש פעמים רבות שהיא מופיעה ללא אפשרות לקבוע אם היא בלשון זכר או בלשון נקבה.

 

ב. קצת מופרך לקרוא לזה 'מחלוקת תורה ונביאים', אין כאן מחלוקת אלא שמילה זו שייכת גם בלשון זכר וגם בלשון נקבה, כמו מילים נוספות במקרא, ובכלל מה מקור הכלל שבמחלוקת תורה ונביאים הראשונה גוברת? יש מקור לדבר כזה? גם המינוח 'כדעת התורה' הוא מאד מוזר.

 

ג. אחר שמוכח מהמקרא שמילה זו שייכת גם בלשון זכר וגם בלשון נקבה, קשה לקבוע שעדיף ללכת אחר הרוב, כיון שגם המיעוט הוא נכון, וגם צורה זו קבילה.

 

ד. גם אילו היה נכון שכך הוא במקרא, הרי לשון מקרא לחוד ולשון חכמים לחוד, ומה מכריח אותנו לומר שגם בתפילה יש ללכת אחר לשון המקרא.

 

ה. בתפילות עצמן אנו מוצאים שמילה זו משמשת גם בלשון זכר וגם בלשון נקבה: ולא נתתו ולא הנחלתו, השבת הגדול והקדוש הזה כי יום זה גדול וקדוש הוא וכו', לעומת: רצית קרבנותיה צוית פירושיה וכו'. כך שמוכח שגם בלשון חז"ל שימשו שתי הלשונות זו לצד זו, וממילא אין עדיפות לאחת על חברתה.

 

ואחר כל הנ"ל אין בדברי המקובלים על בה/בו שום קושיה, שמצינו לשון שבת גם בלשון זכר וגם בלשון נקבה, הן בלשון המקרא והן בלשון התפילות.

"טעמי תורה"

-------------------------------

לענ"ד, "שבת בשבתו" מעיד דווקא על לשון זכר. כנקבה הצ"ל "שבת בשַבַּתָּהּ"!

חסיה גדיאל

-------------------------------

גם בתורה מוצאים בזכר: כל העושה בו מלאכה.

משה ארנד

-------------------------------

אחר המחילה הרבה

שבת מבחינה דקדוקית טהורה היא לשון זכר

השורש הוא שבת

כיון שהתי"ו היא שורשית היא אינה מראה כלל על נקבה כמו אות ומופת ששניהם זכר!

מלים מסתיימות בת' הן נקבה כאשר התי"ו היא תמורת ה"א.

בכל זאת מופיע(ה) השבת גם בצורת נקבה

לעניין וינוחו בו או בה אין מבחינה דקדוקית הבדל

כלומר שניהם נכונים

גם מה שאמרת שבתתו

הרי הפוך הוספת ת' נוספת על אותיות השורש ודינו שעושה נקבה ולא זכר

בנוסח אשכנז המקורי הנוסח הוא בשבת ויו"ט וישמחו בך ישראל אוהבי שמך

כך שלאשכנזים לפחות כל נושא בו-בה-בם אינו נוגע למעשה

אליהו לוין

-------------------------------

תוס' כתובות ה' ע"א:

שמא ישחוט בן עוף. יש גורסים בו עוף אע''ג דשבת לשון נקבה היא דכתיב (שמות לא) מחלליה מות יומת ה''נ הוי לשון זכר כל העושה בו מלאכה (שם לה) שומר שבת מחללו (ישעיה נו) ושפיר גרסינן נמי בן עוף דדרך בני אדם לשחוט הרכין והקטנים כדכתיב (ויקרא ה) שני בני יונה ובפרק קמא דקידושין (דף לו: ושם) אתיא מבן עוף מה לבן צאן שכן קבע לו כו'.

 

רד"ק ירמיה י"ז כ"ד:

עשות בם כל מלאכה. בם כתיב וקרי בו ושניהם נכונים כי ימצא שבת לשון זכר ולשון נקבה לשון נקבה ברוב ולשון זכר כל שומר שבת מחללו וכו'.

 

מאמר חמץ לרשב"ץ:

על כן קוראים שבת שלפני הפסח שבת הגדול. ואף על פי ששבת לשון נקבה הוא שנאמר כי אות היא ביני וביניכם (שמות לא, יג). גם לשון זכר הוא שנאמר עולת שבת בשבתו (במדבר כח,י)

טעמי תורה

-------------------------------

הנה תגובתו של אליהו נב שהתחיל את הדיון:

אני קורא את כל התגובות לפוסט שכתבתי ורבים מהמגיבים עליי לא שמים לב להבדל המהותי שציינתי.

כאשר 'שבת' היא תואר השם, כלומר 'יום השבת', ברור ללא ספק שה-'יום' הוא זכר. מה עוד כאשר מתכוון המקרא לשבת  אך  בגוף נסתר 'יום זה' . ברור שזה 'זכר'. ציינתי במפורש שכיוונתי ל'שבת' כשם עצם בפני עצמו.

 

על כל פנים, לא השתכנעתי באמת מטיעוני הנגד וה'מוכיחים' את הדואליות של שם עצם זה, ולכן, לא אגיב בנושא זה.

אליהו נב

-------------------------------

במס' שבת (קי״ח:) דרשו חז"ל עה"פ אשרי אנוש יעשה זאת וגו' שומר שבת מחללו, אפי׳ עובד ע״ז כדור אנוש מוחלין לו שנאמר שומר שבת מחללו אל תקרי מחללו אלא מחול לו, וכתב האלשי"ך, משום דבכל מקום שבת קרויה בלשון נקבה, אם כן הי״ל לכתוב שומר שבת מחללה כדכתיב מחלליה מות יומת, משום הכי דרשו כן. וכן פירשו המהרש"א והרב מהראנ״ח (פרשת קדושים). והעיר עליהם הגאון המקובל רבי שלמה אליעזר אליפנדרי זי״ע (אוצרות ירושלים חלק ק"מ, נדפס גם בסוף הגדש"פ מגיד דבריו ליעקב למהרי"י אלגאזי) שנעלמו מהם לפי שעה דברי התוס' בכתובות דף ה' ע"א ד"ה שמא ישחוט בן עוף.

ראה ריטב"א בכתובות שם, ויש גורסים בו עוף כלומר בע"ש דקתני רישא שהוא לשון זכר דאלו שבת לשון נקיבה, וא"צ לכך (הו"ד בשיט"מ).

ראה עוד אבן עזרא בפי' הקצר כי תשא לא, טו: "ומלת שבת – קשה בדקדוק. ולפי דעתי: שהת״ו לשון נקבה, ות״ו השרש חסר, כי היה ראוי להיותו על משקל: דלקת (דברים כ״ח:כ״ב). ובהתחבר ת״ו עם ת״ו, חסרו האחד ופתחו הבי״ת, להורות על לשון נקבה כמלת אחת, גם: משרת את המלך (מלכים א א׳:ט״ו). על כן שבת לשון נקבה. אף על פי שמצאנו: עולת שבת בשבתו (במדבר כ״ח:י׳), כל שומר שבת מחללו (ישעיהו נ״ו:ו׳), [ומדי שבת בשבתו (ישעיהו ס״ו:כ״ג)]." (http://mg.alhatorah.org/Full/Shemot/31.15#e0n6)

וכבר תמה הג"ר ראובן מרגליות בספרו נפש חיה על שו"ע או"ח סי' רסב על ראיית תוס' מהפסוק כָּל הָעֹשֶׂה בוֹ מְלָאכָה יוּמָת, שכן לכאורה י"ל ד'כל העושה בו מלאכה' לא קאי על המלה שבת שהיא התואר ליום השביעי, אלא על היום השביעי שהוא ודאי לשון זכר.

שמעון באכנער

-------------------------------

הנושא נידון בספריהם של: אריק יצחק זימר, עולם כמנהגו נוהג, תשנ"ו, עמ' 130-126. וכן בספרו של משה חלמיש, הנהגות קבליות בשבת, תשס"ו, עמ' 272-270. שני החיבורים הללו מבוססים על בדיקה מקפת במקורות הרחבים.

משה חלמיש

-------------------------------

לעניות דעתי:

א. "שבת" שם עצם בלבד. והצירוף  "יום השבת" מעיד על כך שזה סמיכות, ולא שם עצם ושם תואר, שהרי איננו אומרים "היום השבת".

 

ב. אם זכרוני אינו מטעני, למדתי מחמי, ד"ר דב, שאכן עדיפה לשון המקרא על לשון חכמים.

 

ג. לכאורה "שבת" זה בזכר, כי מתייחס ל"יום", כמו שנגיד "ישראל הטובה" כשנתייחס לארץ או למדינה, ואילו "ישראל הטוב" כשנתייחס לעם.

    אני מהרהרת ומעלה השערה, יש מקום לבדוק, האם באותם מקרים שהמילה מופיעה בזכר אכן מדובר ב"יום", ואולי כשמופיעה בנקבה מדובר  בשם עצם נוסף, איזו ישות נוספת, "שבת", שהיא מעבר ל"יום" כפי שמתבטא בעצם הצירוף "יום השבת"? 

 

ד.  כיון שאין אומרים "השבת הגדול", משמע ש "הגדול" איננו שם תואר לשבת אלא שם עצם נוסף (הרב הגדול), ועל כן אין פה ראייה ש"שבת" בזכר.

אלא אם נגיד שהמילה "שבת" היא שם פרטי מיוחד ליום הזה ועל כן , כדין שמות פרטיים , איננה מיודעת.

רחל ירדן

-------------------------------

אתר הידברות

אתר כיפה

אתר ויקימילון

ב- 3 הקישורים לעיל, מצוין שה-שבת מופיעה (הינה) גם לשון זכר וגם נקבה.

יוסף חיים

 -------------------------------

להלן מקורות שבהם יש דיון בנושא:

 

מקורות על: וינוחו בו, בה או בם?

 - שו"ת יביע אומר חלק ח - אורח חיים סימן יא, לח

 

 - ספר לוח ארש להיעב"ץ מהדורת הרב דוד יצחקי שליט"א, עמ' תסז – תסח (שנוסח אשכנז המקורי הוא תמיד בו. ולתימנים ורמב"ם תמיד בם). אפ"ר

 

 - במאמר ר' שילה בן - דוד בכתב עת צהר י, תשס"ב, תקמג - תקעד "מה שנהגו לשנות הנוסח וינוחו בה בו בם בתפילות השבת" מזכיר הדעות השונות, אך ההוכחות שהוא מביא ל"בה" בכל התפילות קלושות מאוד. אפ"ר

 

 - בית אהרון

 

 - שו"ת מאת הרב עידו פכטר (מצ"ב). אך לענ"ד לימוד הזכות שלו על הנוסח המוקשה "וינוחו בם..שבת קדשך" - אינו נכון.  ואכמ"ל. אפ"ר

 

 - מתוך תפילות שבע של יום השבת, יעקב רוטשילד: "... גם האובדרהם מביא רעיון זה בשם ר' קלונימוס. - אין להניח שקטעים שונים אלה חוברו מראש לתפילות השונות של היום; ייתכן שהיו מנהגים שונים בעניין זה ואמרו נוסח אחד בכל התפילות (כדוגמת קטע החתימה), אך עובדה היא, שבמרבית סידורי הגאונים וכן בסידור התפילה של הרמב"ם נמצאת כבר החלוקה כפי שהיא נהוגה היום וגם עיקרי הנוסח. משם חדרו לכל המנהגים. אולי ניתן להסביר מתוך אופייה ויעודה המשולש של השבת גם המנהג המובא במגן אברהם (או"ח רסח, ג)  והמקובל בנוסח ספרד, שמסיימים בליל שבת וינוחו בה, בבוקר - בו ובמנחה – בם. שבת בראשית עדיין אינה מתבטאת בחיי עשייה, היא אינה פעילה, טרם הגיעה ליעודה, היא נקבית כביכול (בה); רק עם ישראל עם קבלת השבת במתן תורה הפרה את הרעיון והכניסו לחיי הפעילות והמעשה (בו - זכר). אך רק לעתיד לבוא תתפשט רוח השבת על פני כל הימים (בם) וייהפך הזמן ל"יום שכולו שבת". כך משקפות תפילות השבת את שלושת רעיונות היסוד אשר עליהם העמיד גם פ. רוזנצוייג ב"כוכב הגאולה" את היהדות: בריאה, התגלות וגאולה

 

 - ערוך השולחן אורח חיים סימן רסח סעיף יד: "יש מקומות שבברכת רצה במנוחתינו בערבית אומרים וינוחו בה ובשחרית וינוחו בו ובמנחה וינוחו בם [מג"א סק"ג] ונ"ל הטעם דהנה שבת נקראת בתורה לשון נקבה ולשון זכר כי קדש היא לכם מחלליה מות יומת [שמות לא, יד] הרי לשון נקבה וכתיב בויקהל [שם ב] וביום השביעי וגו' כל העושה בו מלאכה וכן כתיב [שם כ, ח] זכור את יום השבת לקדשו וכן שומר שבת מחללו [ישעיה נו, ב] הרי לשון זכר ולכן בלילה שיש בתורה לשון נקבה ליל אומרים בה ויום הוא תמיד לשון זכר בתורה לכן אומרים בו ובמנחה שהוא סמוך לערב כלול משניהם אומרים בם [וכפי המדות ג"כ א"ש ודו"ק]

 

 - http://forum.otzar.org/viewtopic.php?t=8807

 

 - שבת הגדול ומבורך

 

 - כתב עת צהר י, תשס"ב, תקמג – תקעד. (נושא המאמר: מה שנהגו לשנות הנוסח וינוחו בה בו בם בתפילות השבת)

 

אוריאל פרנק

-------------------------------

מעיון בתגובות נראה שיש פרט אחד שלא הוזכר. אולי זה לא הסבר מלא אך אני סמוך ובטוח שהחברים יוכלו אולי למצוא לו חיזוקים והסברים.

קיימת שבת בראשית ושבת של עשרת הדברות, בתפילת ערבית אנו אומרים ויכולו, כנגד שבת בראשית שבה ה' שבת ממלאכה, ולכן אומרים בה, ואילו בבוקר אומרים ושמרו בני ישראל את השבת (ובעשרת הדברות נאמר שמור את יום השבת לקדשו - (ולא לקדשה)) ולכן אומרים בו. כנראה שרצו במנחה לחבר בין 2 השבתות ולכן ניסחו בחלק מהנוסחים וינוחו בם.

ראובן מוזס

 

=====================================

 

אני נתפס למה שהובא בשם דב ירדן ז"ל 

אמת מתכוון 'להעדיף לשון המקרא' בנוסחאות התפילה, הרי עניין זה נדון רבות.

הכלל לשון תורה לעצמה ולשון חכמים לעצמן חל על התפילה,

אלא שכמו שבמשנה עצמה שזורות לשונות מקרא 

הרי 'מותר' היה גם לחכמי התפילה כמו שמעון הפקולי 

להכניס מדי פעם מטבעות לשון מקראיות 

אם הכוונה לגרוס דבר במקום כלום וכד'

הרי דברים אלה נדחו באמת הבניין ובשתי ידיים 

אליהו 

-------------------------------

שמעתי מבני הסבר אחר שמסתבר הרבה יותר מבחינה לשונית. אנו אומרים באהבה
וברצון. בלילה אנחנו מתייחסים לאהבה, בלשון נקבה,  וינוחו בה. בבוקר
לרצון, וינוחו בו, ובמנחה לשניהם וינוחו בם.

יעקב צבר