מאמר נחמד וקליל על סימני הפיסוק

[צבי שביט‎]

בס"ד

שלום,

אני מצרף קישור למאמר קליל ומשעשע על הכללים סל סימני הפיסוק : 

https://textratz.co.il/%D7%A1%D7%99%D7%9E%D7%A0%D7%99-%D7%A4%D7%99%D7%A1%D7%95%D7%A7/?utm_source=newsletter&utm_medium=email&utm_campaign=hamahanyenim

כהשלמה, אני מצרף גם קישור לכללי הפיסוק של האקדמיה ללשון העברית:

https://hebrew-academy.org.il/2012/09/04/%D7%94%D7%A4%D7%99%D7%A1%D7%95%D7%A7-%D7%95%D7%9B%D7%9C%D7%9C%D7%99-%D7%94%D7%A4%D7%99%D7%A1%D7%95%D7%A7/

לטובת מוגבלי הגישה לאינטרנט, העתקתי את שני המאמרים הנ"ל בגוף הדוא"ל.

--

צבי שביט (שטרן)

050-5918412

בלוג דיוקי תפילה               : http://diyukim.blogspot.co.il

בלוג חידות ביהדות             : http://hidot-yahadut.blogspot.co.il

בלוג נושאים שונים ביהדות: http://yahadutt.blogspot.co.il

שימוש נכון בסימני הפיסוק ("-:?!.;')

סימני פיסוק: מי המציא אותם ולמה? מה השימוש הנכון בסימני שאלה וקריאה? מתי שמים פסיק, ומתי נקודה? קו מפריד – אמור להיות עם רווחים או שלא? בואו נכיר אותם!

לכבוד החופש, החלטנו לגוון עם מאמר קליל אבל חשוב מאוד לכתיבת ספר, בנושא: סימני הפיסוק.

כן כן! גברת נקודה. מיסטר סימן-קריאה! ה"מירכאות" הנכבדות, הנקודתיים המתעתעים: כל החבר'הלך האלה, שרבים מאיתנו תוהים לא פעם – מתי נכון בדיוק להשתמש במי, כמה ולמה.

במאמר הבא, נעבור בקצרצרה על כל אחד מהם, ונציין מה עושים איתו, ויותר חשוב – מה לא.

למה צריך סימני פיסוק?

רגע רגע, לפני שאנחנו רצים קדימה – מי בכלל צריך אותם?

במיוחד שכל אחד מהם מגיע עם הדרישות שלו, למה לא פשוט לוותר עליהם?…

ובכן מתברר שזה לא פשוט כל כך למה כי אם לא נשתמש בסימני פיסוק הטקסט שלנו ייראה כמו הקטע הנוכחי שתודו שפחות נעים לקרוא אותו כמו שוודאי לכם נעים לקרוא את שאר המאמרים למחברי הספרים באתר הנחמד שלנו

לא ככה?…

סימני הפיסוק עוזרים לנו לקרוא נכון ובצורה רציפה את הטקסט. בעבר – הם נחשבו למיותרים, אך בחלוף השנים הם הפכו לאבן-יסוד בכתיבה תקנית ברוב השפות, וכך גם בעברית.

מי המציא את סימני הפיסוק? 

ובכן, היה מתאים שנאמר שהם הגיעו בילד-אין עם התורה שלנו מהר סיני, אבל לא.

סימני הפסוק הם למעשה המצאה יוונית מאוד, שרשומה על בחור בשם אריסטופאנס מביזנטיון. הוא היה מדקדק ומשורר יווני, ועיקר השימוש כמו גם סימני הפיסוק הבסיסיים היו המצאה שלו.

מה שמעניין, מסתבר שהוא כנראה הוזכר על ידי יוסף בן מתתיהו (טיטוס פלאוויוס יוספוס) בספר ההיסטורי 'יוסיפון', כמשורר שהעריך מאוד את היהודים והזכירם "שלא כלאחר יד".

סתם, קטע.

קיצר, לענייננו..

אז מצד אחד – אנחנו רוצים שהמאמר הזה באמת יתרום לכולנו, ויחכים אותנו.

מצד שני, לרובנו אין באמת עצבים עכשיו לעסוק במושגי דקדוק כמו; ייחוד ואיחוי, הסגר (לא קורונה) ותמורה, פסוקית וזיקה וכל זה.

כי בואו, מי שיש לו כוח לזה – כנראה שגם הקשיב טוב בבית הספר, למורה לדקדוק.

אם גילינו עניין במאמר – כנראה שאנחנו מחפשים את הדרך הקלילה יותר, שתעזור לנו להימנע משגיאות כתיב ומטעויות של ממש.

לכן, חברים, הבה ונעבור על סימני הפיסוק הנפוצים, ונציין בקצרה ובשפה פשוטה, מה השימוש הנכון בכל אחד מהם, ומה לא.

למען הפרוטוקול, נחדד כי אנו מבארים את הכללים רק לפי כללי הפיסוק החדשים של האקדמיה ללשון העברית. 

פסיק ,

סימן הפיסוק הנפוץ ביותר, שעל שמו כנראה שגם נקראת התורה – 'פיסוק', הלא הוא מיודענו הפסיק. הוא נפוץ כל כך, עד שבספר ממוצע (שערוך נכון…) הוא עשוי להופיע עשרות אלפי פעמים.

כיום (בשונה מהעבר, ולא נלאה) הפסיק מתבסס על הכללים בשפה האנגלית.

מה כן?

• פסיק נועד לפצל משפט לשם חלוקת משמעות, וקריאה נכונה שלו.
• נכון למקם פסיק במקום בו בדרך כלל הקורא יקח אוויר.
• בתוך הטווח התקני ניתן להרבות בפסיקים או למעט. אך יש מקומות בהם הוא כמעט הכרחי, כדי שלא להקשות על הקורא להפריד בין חלקי משפט.
• פסיק יכול לבדל ביטוי או מילה ממוסגרים, (למשל: "אדם שרוצה לקנות, נניח, זר קקטוסים קוצני כדי…")

מה לא?

• פסיק לא יופיע בתוך משפט שנאמר 'בנשימה אחת' (למשל: משה נכנס, למכולת כדי לקנות…).
• פסיק אינו מסיים מקטע (קטע מילים שאחריו עוברים לשורה חדשה).
• לעולם לא יהיה רווח לפני פסיק ,
• לעולם לא יופיעו שני פסיקים בזה אחר זה,,
• פסיק לא יופיע יחד עם ו' החיבור בסוף משפט (למשל: ראובן, שמעון, לוי ויהודה. ולא שמעון, לוי, ויהודה).

נקודה .

הנקודה כובשת ללא ספק את המקום השני והמכובד בתחרות סימן הפיסוק הפופולרי ביותר, אחרי מיודענו הפסיק.

מה כן?

• הנקודה תופיע בסוף כל מקטע (סוף הקטע שאחריו "לוחצים אנטר" ועוברים שורה).
• הנקודה עשויה להופיע גם בתוך מקטע, בסוף משפט.
• נקודה היא "לקיחת אוויר" קצת יותר משמעותית מהפסיק. לעתים היא תשמש גם בסגירת מילה אחת, במיוחד בכתיבה פרוזאית או פואטית. (לדוגמא: למושיק נמאס. נמאס לגמרי! די, הוא לא מסוגל יותר…) אך שימוש זה הוא נדיר יותר.

מה לא?

• .נקודה לעולם לא תפתח משפט!
• נקודה היא ממלא מקום גרוע מאוד לפסיק. בניגוד לפסיק. ריבוי נקודות מקשה על הקריאה. וברוב המקרים. משבש את המשמעות שלה.
• ככלל – נקודה לא תופיע לפני ו' החיבור (למשל: אביה נכנס. וניגש למשה, שממש לא הבין למה אביה נתקע בכניסה עם נקודה).
• נקודה לא תופיע לפני מילות הקשר סיבתיות, כמו: מפאת, בגלל, משום, היות, כיון ועוד, ולא בכל מילה שמחברת את המשפט לקודמו.
• לעולם לא יופיע רווח לפני נקודה .
• נקודה לא תופיע בכותרות, בשמות ספרים, בראשי מאמרים ועוד.

בקיצור – תפסתם את הנקודה, כן?

סימן שאלה

טוב, אותו כולם מכירים. יהודים בכלל עפים עליו, מה יותר טוב מלשאול.

אלא שגם אותו חשוב להכיר, ולדעת כיצד להשתמש בלי לעייף את חושי הקורא.

מה כן?

• סימן שאלה נועד, כשמו, לסמן שאלה. (למשל: גם אתה גר בקמצ'טקה?)
• בשאלה המורכבת מכמה חלקים, סימן השאלה יופיע בסוף. (למשל, אם היית גר בקמצ'טקה, היית יוצא לדוג דגי סלומון, או מעדיף דווקא לאתר דגי טונה?).
• במקבץ שאלות יש לסמן כל אחת מהן בסימן שאלה (למשל: מה הכוונה? מה, ממש כל אחת ואחת מהן? לא מספיק סימן שאלה אחד בסוף? למה?)
• סימן שאלה בתוך סוגריים (?) נועד לערער על אמיתות הפרטים המוזכרים במשפט (רוצה לומר: האמנם?), או על ציון שגיאה אפשרית בכתיבה עצמה (טעות כתיב?). נפוץ בציטוטי מקורות.

מה לא?

• לעולם לא יהיה רווח לפני סימן שאלה (רווח ?).
• אין שום טעם בשני סימני שאלה צמודים, ודאי לא חמש, או שבעים. (באמת????? למה??????????) זה רק "מרים את הקול", וצורח על הקורא.
• סיוג לכלל הקודם – אלא אם כן, ובכן, דווקא בא לכם לצרוח על הקורא…
• באזכור שאלה – אין לשים סימן שאלה. (למשל: אנשים כל הזמן שואלים אותי איך מבשלים כל כך טעים? ואני אומרת שזה סוד שאינני מגלה). הסימון הנכון באזכור שאלה הוא פסיק בלבד.

יש?

סימן קריאה

בום!

הגענו לסימון הקשוח מכולם, מיסטר סימן קריאה. רצינות חברים!

מה כן?

• סימן קריאה נועד לתת משנה תוקף למשפט.
• סימן קריאה יכול להופיע אחרי סימן שאלה, והוא יהפוך את השאלה לתמיהה (אתה רציני?!) או שאלה רטורית (אתה רוצה שנמריא יחד למאדים כעת?!).
• כאשר רוצים לתת משנה תוקף למשנה תוקף – אפשר להוסיף שני סימני קריאה!! ואפילו שלוש!!!
• סימני קריאה יכולים להופיע גם בכותרות, אך נדיר שיש להם משמעות שם.
• סימן קריאה בתוך סוגריים (!) נועד לאשש כי המידע המובא אינו טעות. נפוץ בציון נתונים מפתיעים, או בציטוט מקור עם מה שנראה כשגיאת כתיב.

מה לא?

• לעולם לא יופיע רווח לפני סימן קריאה !
• מומלץ מאוד שלא לעשות שימוש ביותר מסימן קריאה אחד, ולעולם לא יותר משלוש. חשבו על זה, סימן אחד זאת הרמת קול! שני סימנים זאת צעקה!! שלוש – צרחה!!! ארבע ומעלה – איבוד שפיות!!!!!!!!!!!!!!!!

הלאה!

רצף נקודות …

מכירים את זה שמישהו… לא סתם מישהו, אלא מישהו-מישהו… משלב לו בכתיבה שלוש נקודות? ועוד מסיים כך משפט… אוהו…

מה כן?

• בציטוט – רצף נקודות משמש לסימון קטע שלא הובא, בתחילתו, אמצעו או סופו (למשל: "…בראשית ברא… את השמיים ואת…").
• במקרה שעלולים לחשוב שהנקודות מופיעות במקור עצמו, ניתן למסגר אותן (למשל: "בראשית ברא […] והארץ הייתה").
• כאשר הוא משולב בכתיבה עצמה, הוא מסמל על משמעות יתירה שלא צוינה בטקסט…

מה לא?

• אין שום טעם לשים יותר משלוש נקודות. אנשים עמוקים לעולם לא יגידו על עצמם "אני עמוק מאוד מאוד מאוד מאוד מאוד מאוד". על פי רוב הם יסתפקו ב"אני קצת עמוק..".
• שתי נקודות עשוי לרמז על משמעות אפשרית בעדינות, אך גם עלול להתפרש כשגיאת מקלדת.
• בחיאת, שלוש נקודות זה סימן של פעם בעמוד. לא כל שורה… נו מה… אי אפשר ככה… קשה לקרוא…

אה, ויש עוד כמה כללים שלא גילינו לכם, פה-בם…

מרכאות ומרכאות כפולות  ' "

מכירים את 'המרכאות'? ואת 'המרכאות הכפולות'?

ובכן, הגיע תורן.

לפני כן נציין שאין כללים אחידים ומקובעים במסמרות לגבי שימוש במרכאות יחידות, או בכפולות.

מה כן?

• מרכאות משמשות בעיקר לציין ציטוטים של מקורות, או משפטים בתוך שיחה.
• מרכאות עשויות להדגיש מילה או מונח בתוך טקסט רץ. (למשל: האם ה"למה" חשוב לך יותר מה"מה" או להפך). אנו במקרים כאלו מעדיפים 'גרש' יחיד, ולא סימון של "גרש כפול".
• המרכאות תכלולנה את הציטוט עם סימניו. לכן ציטוט המסתיים בשאלה ובסימן שאלה, המרכאות תופענה אחרי סימן השאלה. (למשל: "מה הקטע?", שאל צחי).
• היות ובציטוט יש בעצם שני מערכות פיסוק, אחת של הציטוט עצמו ואחת של הטקסט, ומאידך – אי אפשר להכביד עם סדרות של סימונים, לכן ראוי לבחור מערכת אחת מביניהן.
• חשוב לשמור על עקביות בבחירת מערכת הציטוטים.

מה לא?

• כשהמירכאות מציינות מושג, הן לא תופענה לפני אותיות מש"ה וכל"ב. (למשל: ה"שקרים" של בני הקטן, ולא "השקרים" של בני הקטן).
• במקרה הפוך בו מש"ה וכל"ב הם חלק מהמקור, הן כן תמסגרנה אותו (למשל: בספר "השקר הגדול"), ולא תיכנסנה אל תוך המילה.
• המירכאות לא תופענה אחרי נקודה בסוף ציטוט, היות והנקודה אינה נוגעת לגוף הציטוט עצמו. במידה והיא אכן נוגעת – הוא ייכנס אל תוך מסגרת המרכאות.

'נקסט'.

גרש וגרש כפול '  "

גרש הוא למעשה מרכאה שאינה כפולה, ובכל הנוגע לשימושו כמרכאות – הוא הוסבר לפני כן.

אלא לגרש ישנו שימוש נוסף בהגייה.

מה כן?

• הגרש יסמל הטיה של האותיות ג' וז' כך שתסמלנה הברות ממקורות לא עבריים (ג'ירפה, ז'אנר).
• הגרש יסמל קיצור מילים, כגון מס' טלפון, עמ' 15, ג' מהשב"כ, או ר' מוישה (רבי).
• הגרש יסמל מילות סלנג. (כמו: תכל'ס, ת'מבין אחי? דפדף ת'חומוס.
• הגרש הכפול יסמל ראשי תיבות, ר"ת. בלת"צ.
• בגרש כפול המיקום יהיה לפני האות האחרונה.

מה לא?

• בהטיית רבים של ראשי תיבות ידועים, המיקום לא יהיה באות האחרונה אלא במיקומו בהטיית יחיד. (למשל: הפצמ"רים שנחתו בשדרות).
• אין צורך לשים גרש בציון עמודים ומקורות, כגון עמוד י"ד. (נכון יותר לכתוב כרך יד, פרק ג, אות ב.)
• בציון מספרים מושגיים, כן מקובל להוסיף גרשיים, כגון ט"ו בשבט, ל"ו צדיקים וכדומה.

יאללה ת'קדמו, חבל"ז.

קו מפריד (מקף) –

הקו המפריד משמש לשני שימושים מנוגדים. חיבור מילים או הפרדתן.

מה כן?

• כאשר הוא מופיע בסמיכות למילים, ללא רווח, הוא מחברן. לכן נכון (אך לא חובה) להשתמש בו בביטויים כמו בן-אדם, בן-בליעל, גן-העיר ועוד.
• כאשר הוא מופיע בצירוף רווח לפניו ולאחריו, הוא מפריד בין המילים, אך עדיין שומר על רצף ביניהן (מה שנקודה, או מעבר מקטע, לא עושים). למשל: אפשר להחליט שזה קשור – או שלא.
• כדי ליצור הבדלה חזויתית, את הקו המפריד נהוג לסמן כקו ארוך יותר, אך אין הכרח.
• מאידך, את הקו המחבר אפשר לעשות גבוה יותר, בגובה בסיס האות. ושוב אין הכרח.

מה לא?

• לעולם לא יופיע קו מפריד עם רווח רק לפניו, או רק לאחריו (למשל: מדוע- לא, ומדוע -לא).
• מלבד ההקשרים הנ"ל אין מקום לקו מפריד בטקסט.

אם הבנתם – המשיכו הלאה.  

סוגריים () [] {} <>

יש ארבעה סוגי סוגריים, ובפועל משתמשים רק בשניים מהם, העגול והמרובע. השאלה מה השימוש הנכון ומה אינו כזה.

מה כן?

• סוגריים נועדו להוספת טקסט "חיצוני" לטקסט הרציף, כגון הסבר שולי, ביאור מונח ועוד.
• כאשר ישנם סוגריים בתוך סוגריים, ראוי להשתמש בשני סוגים שונים. (למשל:(הסבר מסוים [רלוונטי]).
• בשפה התורנית מקובל שסוגריים מרובעות ננקטות ונחשבות לחלק מהטקסט, וסוגריים עגולות – כמעט למחיקה ממנו. בשפה העברית אין משמעות יתירה לסוג אחד על פני זולתו.
• במשפט ארוך – סימני הפיסוק יופיעו בתוך הסוגריים. אך בתוספת קטנה, סימני הפיסוק יופיעו מחוץ לסוגריים.

מה לא?

• אל תחליפו סוג סוגריים לאותו סגנון הערות. (אפשר להקדיש סוג אחד להסברים, ואחד למקורות, אל לא לערב ביניהם).
• לעולם לא פותחים סוגריים בלי לסגור, וכן להפך (למעט מקרה בו הם מסמנים ספירה, כגון א)ב)ג), וגם במקרה כזה רצוי להשתמש בנקודה ולא בסוגר).
• לעולם לא ייפתח סוגר עגול וייסגר רבוע ולהפך.
• לעולם לא יהיה רווח אחרי סוגר פותח. למשל: ( תוכן).
• לעולם לא יהיה רווח לפני סוגר סוגר. למשל (תוכן ).
• לעולם לא יופיעו סוגריים בצמידות זה לזה. למשל (סוגריים)(ועוד סוגריים), למעט ציוני מקורות.

(נמשיך?). 

נקודתיים :

נקודתיים: ערימה של שתי נקודות.

סימן פיסוק די מגניב, שפותח אפשרויות רבות:

מה כן?

• הנקודתיים תופענה לפני פירוט והרחבת הנאמר. (למשל: הו, בדיוק זה)
• הן יכולות להופיע לפני ציטוט או דיבור ישיר, אך לא חייבות. (וכך הוא כותב: "יום יבוא וכולנו…")

מה לא?

• נקודתיים לא תופענה בזו אחר זו בפער של מילה אחת, היות והן דורשות הרחבה של הנאמר לפני כן.

קדימה, לסעיף הבא:

נקודה ופסיק ;

זהו הסימן האחרון בסריה שלנו, וכנראה גם הכי פחות מוכר בכתיבה העברית.

מה כן?

• נועד באופן רשמי לייצר הפסקה חזקה יותר מפסיק, אך חזקה פחות מנקודה.
• בפועל עושים בו שימוש גם במקומות בהם זקוקים לנקודתיים, אך הם הפסקה קלה.

מה לא?

• אל תתקעו אותו סתם, הוא גם לא נגיש במקלדת כל כך.

לוכסן / 

לסיום, נזכיר גם את ידידינו/חברנו המכונה לוכסן/סלש, ואהוב על רוב/כל בני האדם, בשימושים שונים/מגוונים. 

מה כן?

• הלוכסן ישמש להצגת שתי אופציות אפשריות או יותר, כאשר שתיהן לגיטימיות (למשל: זה נחשב לאישור/תעודה בתוקף).  
• הלוכסן ישמש להצגת שתי אופציות או יותר, כאשר יש לבחור רק אחת מהן. (למשל: האם אתם כן/לא אוהבים, מחקו את המיותר).
• הלוכסן ישמש גם להחלפת סיומת מילה, כגון יחיד ורבים, זכר ונקבה. (למשל: מדענים/יות, שרוצים/ות לחקור רפואת ילדים/ות. במקרה כזה לשון הזכר תקדם ללשון הנקבה. למה? ככה הגברים החליטו. 

מה לא?

• לוכסן תמיד יהיה 'ימני', כלומר שמתחיל בימין למעלה ויורד שמאלה למטה (/). לוכסן שמאלי  (\) מקורו בשפות תכנות ומחשוב, והוא אנו קיים בעברית. 
• אין לשים שני לוכסנים יחד או יותר, אלא למטרת הפרדה דקורטיבית // בין מאמר למאמר // בתוך תקציר וכדומה. 
• בכל מקרה אין טעם ביותר משלושה לוכסנים //// בעיצוב אנחנו קצת מבינים, ודקורטיבי – זה לא. 

לסיום, חברים, בואו ניתן את הכלל החשוב מכל: כל העת ללמוד. תלמדו מכתיבה של אנשים שיודעים לכתוב, שימו לב במהלך הקריאה לצורה ולשימוש שהם עושים עם סימני הפיסוק וכך תחכימו. 

מקווים שהחכמתם, ולהתראות בעוד מאמרים 

===========================

הפיסוק וכללי הפיסוק

מאת רונית גדיש, המזכירה המדעית

סימני הפיסוק הנוהגים בכתיבה העברית בימינו הם אותם הסימנים המשמשים בלשונות אירופה. סימנים אלו החלו לשמש את כותבי העברית בימי הביניים, ובעיקר למן המצאת הדפוס. בטקסטים עבריים בני התקופה אפשר למצוא סימנים כגון נקודה, נקודתיים אנכיות ומאוחר יותר גם פסיק, אך לָרוב הפיסוק חלקי מאוד ולא שיטתי. ניצנים לשימוש משוכלל במגוון סימני הפיסוק עולים בטקסטים עבריים מן המאה השבע עשרה, ושימוש זה התפשט בכתיבה העברית בימי ההשכלה. ואולם כותבי העברית נהגו בסימני הפיסוק שיטות שונות, בעיקר בהשפעת מנהגי הפיסוק בגרמנית וברוסית מצד אחד ובאנגלית ובצרפתית מצד אחר. ועד הלשון, שקיבל עליו להסדיר את שימושה של העברית בתקופת התחייה, מצא אפוא לנכון לקבוע כללים אחידים לשימוש בסימני הפיסוק ולשם כך הקים בשנת תרצ"ח (1937) ועדה מיוחדת.

הוועדה הציעה את הצעתה לכללי פיסוק (פורסמה בלשוננו י, תרצ"ט–ת"ש, עמ' 241–250), ולאחר דיון בוועד המרכזי של ועד הלשון נעשו כמה שינויים ונקבעו כללי הפיסוק (לשוננו יב, תש"ג–תש"ד, עמ' 252–263). בכללים פורטו תפקידי הסימנים פסיק, נקודה ופסיק, נקודתיים, נקודה, שלוש נקודות, קו מפריד, מקף, סוגריים, סימן שאלה וסימן קריאה, מירכאות, גרש וגרשיים. לפסיק נועדו מטבע הדברים תפקידים רבים: חציצה בין חלקי משפט מאוחים (חלקים כוללים) אם אין מילת חיבור ביניהם, חציצה בין משפטים מאוחים (משפט מחובר), הפרדה בין הפסוקית לשאר חלקי המשפט המורכב, הפרדה של ביטויים מוסגרים ומשפטים מוסגרים, הפרדה של פנייה ותמורה וחציצה בין מילת קריאה או מילת חיזוק ('אכן', 'אדרבה') להמשך המשפט.

מקצת הכללים הללו היו תיאוריים ושיקפו את דרכי הפיסוק הנוהגות, ומקצתם נוסחו כקביעות נורמטיביות. לדוגמה, בפיסוק של ביטויים מוסגרים הובאו שתי הערות, הראשונה תיאורית וגמישה: "יש נוהגים במקרים כגון [דוגמאות] 4–6 שלא לשים פסיקים, וזה תלוי הרבה בהרגשת הכותב…"; השנייה פוסקנית ונוקשה: "לעולם אין שמים את המלה 'אפוא' בין שני פסיקים".

שאלה אחת הייתה שנויה במחלוקת בתוך ועד הלשון, ובאה לידי ביטוי בשינוי העיקרי בין הצעת הוועדה ובין הכלל שקבע ועד הלשון בסופו של דבר: באילו תנאים מפרידים בפסיקים את הפסוקית במשפט המורכב. בהצעת הוועדה נקבע שאם הפסוקית (משפט טפל) באה באמצע משפט יש לשים פסיק לפניה ואחריה, אבל אם הפסוקית באה בסוף המשפט אין שמים פסיק לפניה. לאחר דיון הוכרע ברוב קולות כי כל פסוקית תופרד בפסיקים לפניה ואחריה אלא אם כן היא קצרה ביותר.

האקדמיה ללשון העברית אימצה את כללי הפיסוק של ועד הלשון ואף פרסמה מהדורה של הכללים סמוך לאחר כינונה (לשוננו לעם ז, ב [תשט"ז]). ואולם במהלך השנים הורגשה בקרב כותבים רבים, ובכללם חברי האקדמיה ללשון, אי־שביעות רצון מכללי הפיסוק, ובעיקר מן השימוש הרב בפסיק בכלל ובפסיק במשפט המורכב בפרט. עורכי לשון נטו להוסיף פסיקים גם בין חלקי משפט קצרים ביותר. המבנה הצמום (קומפקטי) של המשפט העברי גרם לריבוי פסיקים ביחס למספר המילים ולהרגשת קיטוע ברצף הקריאה. לדוגמה בזיכרונות האקדמיה (כה–כז, תשמ"ז, עמ' 34) נכתב: "קודם הבינותי, שדנה הוועדה והחליטה, שכל שמות העצם, שינוקדו בקמץ, מנויים ברשימה. עכשיו אני מבין, שזו נטייה בלבד."

כדי להביא לתיקון המצב הקימה האקדמיה בשנת תשמ"ד (1984) ועדה לניסוח כללי פיסוק חדשים. הכללים נדונו במליאת האקדמיה בראשית שנות התשעים (זיכרונות האקדמיה ללשון העברית לח–מ [תשנ"א–תשנ"ג], ירושלים תשנ"ה). לקראת סוף הדיונים השווה נשיא האקדמיה דאז, פרופ' יהושע בלאו, בין הכללים הישנים לחדשים: "כללי הפיסוק של ועד הלשון […] התבססו על סימני הפיסוק בגרמנית וברוסית. אלו כללים נוקשים ביותר המבוססים על כללים לוגיים תחביריים. ההחלטה העיקרית שנפלה כאן הייתה להתיר את הרסן במידה רבה ולאפשר לכותב במקרים רבים לנהוג לפי נטיית לבו".

בכסלו תשנ"ג (דצמבר 1992) אושרו הכללים החדשים סופית, ופורסמו בסוף אותה השנה (לשוננו לעם מד, ד [תשנ"ג], ובמהדורה נוספת בחוברת מיוחדת בשנת תשס"ב).

הכללים החדשים בעיקרם מתארים את נוהגי הפיסוק שהשתרשו, ומעטות בהם קביעות התקן המחייבות. ניסוחם הגמיש של רבים מהכללים מותיר לכותב חופש פעולה (ההדגשות להלן אינן במקור): "רשאי הכותב להטיל פסיק" (סעיף 3); "במשפט ייחוד אפשר – אך אין הכרח – להטיל פסיק (או קו מפריד) אחרי חלק הייחוד" (סעיף 12); "קו מפריד […] משמש כשמורגש צורך להפריד הפרדה יתרה בין חלקי המשפט" (סעיף 15); "נוהגים להקיף במירכאות […]" (סעיף 26); "שתי מילים ויותר המצטרפות למושג אחד, יש המסמנים במקף את הקשר ההדוק ביניהן" (סעיף 32). את דעתה של האקדמיה על הפסיק, שהיה במוקד דיוניה, אפשר להבין מן ההקדמה לסעיפים העוסקים בפסיק: "ראוי שלא להרבות בפסיקים יתר על המידה, בייחוד במקום שמבנה המשפט ניכר ממילות המבנה, ובפרט בין יחידות קצרות".

שינוי של ממש נקבע בפיסוק המשפט המורכב. בכלל החדש נוסחו שני עקרונות הקובעים את התנאים להפרדת הפסוקית בפסיק: המבנה והאורך. מבחינת המבנה נקבע שבדרך כלל לא יהיה פסיק לפני הפסוקית, ואילו אחריה יבוא פסיק. למשל: "מאחר שהתביעה לא הביאה ראיות חותכות לטענתה, אנו מזכים את הנאשם"; ולעומת זאת בסדר ההפוך: "אנו מזכים את הנאשם מאחר שהתביעה לא הביאה ראיות חותכות לטענתה." אשר לאורך, כאשר חלקי המשפט ארוכים אפשר לשים פסיק גם לפני הפסוקית, ואילו כאשר חלקי המשפט קצרים אפשר לוותר על הפסיק שאחרי הפסוקית. המלצה לוותר על פסיק ביחידות קצרות באה גם בסעיפים אחרים, כגון בביטוי מוסגר קצר, בתמורה קצרה או צמודה במהודק אל השם שלפניה, במשפט איחוי (מחובר) שבו המשפט השני קצר ויש מילת חיבור לפניו, ולעיתים גם בחלק ייחוד. מכיוון שקביעה אם משפט או חלק ממנו ארוך או קצר היא סובייקטיבית ויחסית, הכנסת ממד זה לכללים מרחיבה מאוד את החופש שניתן למפסק אך גם את שיקול הדעת הנדרש ממנו.

כללי הפיסוק החדשים, כמו קודמיהם, אינם קובעים איך על המפסק לנהוג כאשר מצטברים כמה חלקים טעוני הפרדה ברצף – כגון ביטוי מוסגר ותמורה, משפטים מאוחים ופסוקיות של משפט מורכב או חלקים מאוחים (חלקים כוללים) ובתוכם תמורה או הסגר. מכיוון שעיקר מעמסת ההפרדה מוטלת על הפסיק ומכיוון שאין בכוחו של הפסיק לתת ביטוי למדרג היחסים בין החלקים, עדיף לעיתים לוותר על מקצת הפסיקים או לבחור בסימן אחר במקום הפסיק, כגון קו מפריד. שיקולים אלו נתונים כמובן להחלטתו של המפסק.

נעיר כי היו שהסתייגו מקליטתם של סימני הפיסוק האירופיים בכתיבה העברית. פרופ' אהרן מירסקי פרסם מסה שבה טען כי הפיסוק העברי המקורי טמון בדרך הניסוח ולכן הטקסט העברי אינו דורש סימני פיסוק, וכדי להוכיח זאת כתב את המסה כולה ללא סימני פיסוק כלשהם. הסופר ש"י עגנון הסתייג משימוש יָתֵר בסימני פיסוק – כפי שעולה מהתכתבות בינו ובין המו"ל שוקן בעניין זה במחצית השנייה של שנות העשרים של המאה העשרים.

נדמה שאפשר לקבוע שהפיסוק הוא עניין סגנוני יותר משהוא עניין דקדוקי. הדבר בולט בשימוש הפיסוק בטקסט הספרותי. בעבר היו משוררים שהרבו להשתמש בסימני פיסוק ובעיקר בסימנים ההבעתיים (סימן קריאה, סימן שאלה ושלוש נקודות), ואילו בהמשך גברה הנטייה למעט מאוד בסימני פיסוק בשירה עד כדי היעדר סימנים בכלל. גם בפרוזה ניכרים הבדלים סגנוניים, בעיקר בהבאת דיבור ישיר: יש המשתמשים בנקודתיים ובמירכאות, ואחרים משלבים את הדיבור הישיר ברצף הטקסט ומסתפקים בפסיקים ולעיתים גם בסימן שאלה. בטקסטים מסוגות אחרות סימני הפיסוק מגויסים לעיתים להבעת הדגשה ואירוניה, למשל שימוש בסוגריים ובקווים מפרידים.

במערכת החינוך הביאו הכללים החדשים לשינוי במקומו של הפיסוק בהוראה. בעבר נלמדו כללי הפיסוק, ובעיקר כללי הפסיק, בשיעורי תחביר, והתלמידים אף נבחנו על כך בפרק התחביר בבחינת הבגרות. עם פרסום הכללים החדשים צומצם במידה רבה מקומו של הפיסוק בהוראה הפורמלית של התחביר.

אשר לפיסוק בפועל, עיון בטקסטים מסוגים שונים מעלה שהפיסוק נעשה בדרך כלל לפי הרגשת המפסק, לאו דווקא בהתאם למבנה התחבירי ובדרך כלל לא על פי כללים עקיבים ונוקשים. עדיין יש המרבים בפסיקים אך אפשר למצוא טקסטים שבהם השימוש בפסיקים מועט וחסכוני.

ראו עוד:

• כללי הפיסוק

מבחר מקורות:

• עוזי אורנן, "נשימה, תחביר וקצב", לשוננו לעם מד, ד (תשנ"ג), עמ' 174–178
• שושנה בהט, "הפסיק", לשוננו לעם מב, ד (תשנ"א), עמ' 154–155
• לובה חרל"פ, "הפיסוק – בין תחביר לסגנון: בדיקה השוואתית של כללי הפיסוק של ועד הלשון ושל הכללים החדשים של האקדמיה ומהדורה מצומצמת של כללי הפיסוק החדשים", בלשנות עברית, 52 (תשס"ג), עמ' 37–51
• אמונה ירון (עורכת), ש"י עגנון – ש"ז שוקן: חילופי אגרות (תרע"ו–תשי"ט), שוקן תשנ"א
• אשר לאופר, "הפסקה בדיבור רצוף ופיסוק", בתוך: מ' בר־אשר (עורך), מחקרים בלשון העברית ובלשונות היהודים, ירושלים תשנ"ו, עמ' 277–294
• זהר לבנת, "הפיסוק כאמצעי רטורי", בלשנות עברית 46 (תש"ס), עמ' 69–79
• אהרן מירסקי, "כיצד פוסקים", הארץ, י"ב באדר תשט"ז; הפיסוק של הסגנון העברי, ירושלים תשל"ח
• רפאל ניר, "על התפקוד של סימני־הפיסוק בשירה העברית בת־זמננו", בלשנות עברית 28–30 (תש"ן), עמ' 137–149
• יוסף עופר, "בין טעמי המקרא לסימני הפיסוק", לשוננו לעם מד, ד (תשנ"ג), עמ' 187–192
• אמציה פורת, "על הפיסוק הנינוח", לשוננו לעם מד, ד (תשנ"ג), עמ' 183–186
• יוסף קלוזנר, "סימני־פיסוק בעברית (הרצאה בועדה של ועד־הלשון)", לשוננו ט (תרצ"ח), עמ' 127–132 (=לשוננו לעם ז/ב [תשט"ז], עמ' 27–32)
• סיני תוראן, "פרקי מבוא לתולדות הפיסוק העברי", תרביץ עא (תשס"ב), עמ' 449–530
• דיונים על כללי הפיסוק החדשים בתוך זיכרונות האקדמיה ללשון העברית לח–מ (תשנ"א–תשנ"ג)

[צבי שביט‎]

בס"ד

אני רואה שהמאמרים שצירפתי בתוך הדוא"ל יצאו בצורה מאד משובשת. מצורף כעת כקובץ.

‫בתאריך יום ה׳, 3 בפבר׳ 2022 ב-19:36 מאת צבי שביט <‪zvi...@gmail.com‬‏>:‬

בס"ד

שלום,

אני מצרף קישור למאמר קליל ומשעשע על הכללים סל סימני הפיסוק : 

https://textratz.co.il/%D7%A1%D7%99%D7%9E%D7%A0%D7%99-%D7%A4%D7%99%D7%A1%D7%95%D7%A7/?utm_source=newsletter&utm_medium=email&utm_campaign=hamahanyenim

כהשלמה, אני מצרף גם קישור לכללי הפיסוק של האקדמיה ללשון העברית:

https://hebrew-academy.org.il/2012/09/04/%D7%94%D7%A4%D7%99%D7%A1%D7%95%D7%A7-%D7%95%D7%9B%D7%9C%D7%9C%D7%99-%D7%94%D7%A4%D7%99%D7%A1%D7%95%D7%A7/

לטובת מוגבלי הגישה לאינטרנט, העתקתי את שני המאמרים הנ"ל לקובץ שמצורף לדוא"ל הזה.

--