מתי מותר לסרב לפקודה לא הגיונית ? אידיוטית ? שגויה? ולא ממניעים אידיאלוגים כמו במקרה גוש קטיף או פינוי מאחזים.

[דני‎]

 

ברצוני לפתוח אשכול חדש בנושא סירוב פקודה בקרב כשהיא לא הגיונית, או  שגויה ואין בביצועה שום תועלת ורק סיכון מיותר של חיילי לוחמים.

באשכול שנפתח בפורום פרש בנושר הנ"ל הובאו מספר דוגמאות בנושא סירוב פקודה בקרב ,שמתייחסות בעיקר לקרבות בחזית הדרום בחודש יולי 1948 בקרבות אנ- פר וקרב חוליקאת שאין לי שמץ של מושג לגביהם וכמובן סירוב הפקודה המתועד והמדובר ביותר  של אלי גבע במלחמת שלום הגליל  שסירב לפקודה לכיבוש בירות והודח בשל כך אך , ברור לכל בר- דעת ולמי שמבין בלחימה בשטח בנוי שבעצם סירוב הפקודה ניצלו חייהם של רבים מחיילי צה"ל.

אני מעריך שלחברי הפורום ולמכותבים האחרים בעיקר להיסטוריונים שבנינו יש עוד דוגמאות בשפע בנושא שלפי דעתי מין הראוי לדון בו.

וכאן ברצוני לתאר סיטואציה של סירוב פקודה שעבדכם הנאמן היה קשור איליה במישרין:

חודש מאי 1969 , הגזרה הדרומית של התעלה , מלחמת ההתשה שהתחדשה בחודש מרץ התנהלה במלוא עוזה , לא היה יום שלא התפתחו חילופי אש קשים משני צידי התעלה.

באותה עת הייתי מ"מ 2 [ חוגר] בגדוד 184 חטיבה 14 , את המינוי לתפקיד מ"מ קיבלתי ממח"ט 14 קלמן מגן, לאחר שהצלחתי להשמיד את האנטנה מערבית לתעוז קוברה – ניסן ביציאה מכביש המיתלה חודש לפני כן- את הסיפור המדויק והמלא  על השמדת האנטנה תוכלו למצוא בגוגל ,במידה ותקישו את שמי ותחפשו את המאמר על מבצע ההשמדה המדהים של האנטנה בקוברה.

 יחסי הכוחות בין צה"ל לבין הצבא המצרי בעיקר בתחום הארטילריה נטו בצורה ברורה לטובת המצרים, ומנגד לאור ההבדל העצום בין רמת הטנקיסטים של 14 ו401 שהחזיקו לסירוגין את הקו לטנקיסטים המצרים הם כמעט ולא נראו בשטח , אבל במצוקה הגדולה שהייתה אז בצבא , הוחלט מעבר להפעלה מסיבית של טנקים וחיל אויר לשבש את החיים בכל הגזרות ובעיקר בעורק האספקה העיקרי של המצרים באזור  מפרץ סואץ.

לצורך זה הוצבו מחלקות טנקים במוצב המזח שכל תפקידן היה לירות לעבר כל מה שזז בנמל פורט תאופיק , המחלקה שהובילה והצטיינה בפגיעות הייתה מחלקה של גדוד 46 /401 שמפקדי המחלקות שלה שהתחלפו בפיקוד  היו  שלושה קיבוצניקים מהמחזור שלי נובמבר 1966  גדי בר- שלום , צביקה שרמן ויוסי בר שעשו שמות בגזרה וכנקמה על כך פשט בקומנדו המצרי על המזח ביום 10.7.1969 בעת שהמחלקה הייתה בפיקוד צביקה שרמן והם חיסלו את  רוב המחלקה תוך כדי שהם הורגים 7 מלוחמי המחלקה – צביקה גלנץ, מוניק פריש, איציק קולנג'י , דניאל רבין , משה מלמד, שלמה סקנטייה וברוך סבשי שנשבה כשהוא פצוע ומת בשבי מפצעיו ,, בתגובת נגד פשטו שייטת 13 וסיירת מטכ"ל על האי גרין ששכן בלב המפרץ , קרב ידוע ומפורסם.

כחודשיים לפי כן בחודש מאי 1969 היות והיה קושי לבצע מתוך המזח  ירי לעבר נמל פורט איברהים קיבלה פקודה ז' מגדוד 184/14 בפיקוד סגן צוק בוסתן פקודה לנוע לעבר " הפלטו" ממזרח למוצב הכפר ששכן מעט צפונית למזח ולבצע ירי על אוניות שנכסו לנמל , לפעולה לקח צוק אותי ואת 2 א' בפיקוד ראובן ברר הי"ד שנהרג במלחמת יום הכיפורים בקרב על חמוטל ואז התחלנו לירות מטווחים של כחמישה ק"מ על האוניות באותו נמל.

עמדנו במרחק של כ50 מטר מטנק לטנק חשופים לחלוטין ללא עמדות והתחלנו לירות פגזי מעיך על האוניות , היות ומהירות הלוע של פגז מעיך היא כ700 מטר בשנייה אז היה לוקח כ8 שניות עד שהפגז היה מגיע ליעד, במטחים הראשונים פגענו באוניות , אך היות ואוניה היא לא ג'יפ טנק או נגמ"ש חייבים לירות כמות גדולה של פגזים עד שמצלחים להטביע אותה.

בשלב מסוים המצרים התעשתו העלו מולנו טנקים שבניגוד אלינו היו בעמדות אש מוסתרות ובאחד הפגזים חטף הטנק של ברר פגז ח"ש נפיץ בתא הזיווד ולמזלו הרב הוא לא נפגע ואז החלטנו לנתק מגע ולחזור לעמדות העורפיות שלנו ליד  מתחם המדונה למי שמכיר שאז כונה ברשת הקשר תסס.

למחרת היום אנחנו מקבלים פקודה לחזור לאותו מקום ולהשלים את מה שלא עשינו יום קודם לכן וכמובן שצוק שוב בחר בי ובידידי איתן חכמוב 2 ב' בן מחזור שלי מט"ק מהליגה הלאומית שגם הוא נהרג במלחמת יום הכיפורים .

ואז אמרתי לצוק שכח מיזה אתה מכיר אותי ואתה יודע שאני לא פחדן אלא ההיפך מכך, אני לאותו מקום לא חוזר אני לא אחד שמתאבד.

ואז התפתח סיפור גדול שבסופו של דבר בוטלה המשימה, למרות שצוק הרי יכול היה לקחת מפקד אחר , אבל הרגשתי שבעצם סירובי לצאת לפעולה דווקא הוקל לו.

ואז נשלחתי לשימוע – בירור- משפט שדה  לבסיס המיתלה שבו שכנה מפקדת גדוד 184 למג"ד גלעד אבירם לימים קצין האג"מ של 162 במלחמת יום הכיפורים וראש מטה פיקוד דרום מאוחר יותר שהיה המ"פ שלי במקצועות במחנה נתן בשנת 1967.

כשהגעתי למיתלה גלעד לא היה שם הוא היה בסיור בקו ואז פגשתי את הסמג"ד יואב וספי הי"ד שנהרג גם הוא במלחמת יום הכיפורים שהייתי נער הטיפוחים שלו בעת שהוא היה מ"פ ז' והיות והוא היה מוסב לימדתי אותו דברים רבים הקשורים בלחימה מטנק , את מ"פ ו' שאול שלו שגם הוא נהרג כמג"ד 184 במלחמת יום הכיפורים לאחר חילוץ לוחמי פורקן ליד תעוז טלוויזיה, כשהם כולם בהלם איך יתכן שדני קריאף אחד מהלוחמים הנועזים של הגדוד מסרב פקודה וזאת לפי דעתי הסובייקטיבית דברים שנאמרו למראית עין, אני ממתין באחד האוהלים של פלוגה ו' עד לשעות הערב , מצב רוחי " בקנטים" באופן טיבעי ואז מגיע גלעד ופקידת הלשכה דפנה לימים אשתו של צוק מזמינה אותי  לאהל המג"ד אוירה מאד לא נעימה , גלעד צורח עלי איך אני מעז לסרב פקודה  ואמור לי אתה יודע שכמו שמינו אותך למ"מ אני יכול להחזיר אותך להיות מט"ק...  ואז הוא מבקש מדפנה לקשר אותו בטלפון למח"ט 14 קלמן מגן ששכן במחנה החטיבה ליד טסה שהכיר אותי היטב  ומאד העריך אותי והוא שהחליט שאשרת כמ"מ – מספר לו את הסיפור ואז להפתעתי הגדולה אומר לו קלמן תשמע במידה ודני קריאף סבור שקיים סיכון בירי מאותו מקום על האוניות אז תבטל את הפעולה

למזלי הגדול נתקלתי במפקד שהיה משכמו ומעלה עם הגיון וחוכמת חיים שהבין שבמקרה הזה ניתן לוותר על הפעולה המיותרת ובזכותו אני עדיין חי ונושם וגם " מייגע אותכם  במייל הזה.

אודה לכם על התייחסותכם

בברכה

דני קריאף

D9 .

 

 

 

 

 

 

 

 

[צבי אבירם‎]

לח

>  image001.jpg
> 7Kהצגהורדה

[צבי אבירם‎]

אל דני

On 31 אוגוסט, 11:13, דני <danny...@bezeqint.net> wrote:

>  image001.jpg
> 7Kהצגהורדה

[yairl-shaham.moag.gov.il]

דני שלום,

שני סיפורים לי.

האחד ביום כיפור קיבלתי פקודה ממפקד כוח שמוליק ממש לפני פוקסטרוט לנוע עם שני הטנקים, שלי ושל יורם דרך הכפר (שבינתיים גדל לעיר מהסיור האחרון) לירות לצדדים ולעבור לצידו השני.

יעיד צבי אבירם שהאזין לנו שהודעתי למפקד כוח שמוליק כי יכניס את אנשיו קודם, יאתר מקורות נ.ט ואני אחריו. גם איום כלפי שזה סירוב תחת אש לא גרם לי לתת גז ולנוע לשם.

כשהגענו למרומי פוקסטרוט התייצבתי לפניו וחיכיתי לגזר הדין שלא ניתן עד היום.

מצד שני, סיפרו לי חיילים ממחלקת דגן הי"ד שישראל סרב בתחילה לנוע לכוון החושות ורק לחץ של מג"ד החי"ר הניע אותו לנסוע אל המארב הקטלני. אילו סרב בנחישות האסון המיותר היה נמנע.

גם כאן מבחן התוצאה מלמד מתי יש להתעקש.

בידידות יאיר

 

 

 

---

No virus found in this incoming message.
Checked by AVG - www.avg.com
Version: 8.5.409 / Virus Database: 270.13.71/2333 - Release Date: 08/29/09 06:39:00

[MOSHE M.]

יאיר ודני,

 

המקרים שהבאתם כדוגמאות הם דווקא מקרים אשר, אילו נהגו בכל הצבא באותה שיטה, כל פעילות מבצעית היתה נדונה מראש לכישלון, והרמטכ"ל - כל רמטכ"ל ובעצם כל מפקד - לא היה יכול לתכנן פעולה קרבית ולסמוך על כוחותיו שיבצעוה.

 

אני מקווה שדברי לא יהוו דריכה על יבלתו של מישהו.

 

העובדה שמחלקה אחרת, שמפקדה לא סירב לבצע את שנדרש לבצע, נלכדה במארב נ"ט וכל חייליה נהרגו, אינה מעידה שכך קרה ושכך יקרה לכל מחלקה אחרת במצב דומה.

הוא הדין בירי על האוניות בפורט תופיק. אין כיום שום אפשרות לדעת, האם הכוח היה

 

ההנחה שביסוד דברי אלה היא שבשני המקרים, המפקדים שהודיעו על סירובם צדקו בתחושתם כי מדובר בפעולה מסוכנת, אולי אף קטלנית. אבל זה המצב בכל פעולה אחרת - לרבות העמידה בחסימת חטיבה 25 באזור "לקקן", ובוודאי בקרבות האיומים סביב צומת טרטור-לקסיקון. על פי השיטה שהודגמה בשני המקרים שהובאו כדוגמאות באשכול זה, מפקד מחלקה (או פלוגה) אחר, עם קצת יותר לחץ נפשי, עייפות, חשש, חוסר ניסיון קרבי ממשי או כל גורם אחר, היה עושה מה שכתבתי ללא התייחסות לבעיית סירוב פקודה, ויאיר נעלב שבכלל העליתי על דעתי כי הדבר אפשרי: הסתלקות כל חמשת הטנקים של אהוד גרוס ואמנון רשף, או אלה של יאיר ליטוויץ, בטענה כי אם המח"ט, האוגדונר,  אלוף הפיקוד או הרמטכ"ל רוצים שם חסימה - שייכנסו הם בראש כוח חוסם ולא ידרשו זאת מאנשים שפויים. במיוחד נכון הדבר אם צודק ד"ר אזוב, וכוח החסימה לא ידע במלואה את התמונה כולה, ולכן לא ידע שחטיבה 217 עומדת לצאת מהמארב. לפי גרסה זו, היה לכוח החסימה הזעיר כל צידוק שבעולם לסרב פקודה ולהסתלק, בשל כוחו העודף בשיעור עצום של האויב המתקרב.

 

לעניות דעתי העניה, אין להתיר סירוב פקודה כזה, לבטח לא בקרב ולנוכח פני האויב. תמיד יוכל הסרבן לטעון כי המפקד שמעליו לא ידע את המצב האמיתי. אבל, חיש מהר לא יצטמצם מנהג זה של סורוב פקודה למקרים אמיתיים, של מפקדים שאומץ ליבם אינו מוטל בספק ואשר צדקו בהימנעם מביצתוע הפקודה. חיש-מהר יודיע כל מצורע וזב-חוטם, שלא יהיה לו חשק לסכן את עורו בקרב או בסכנה אחרת, כי הוא מסרב - ובמשפטו יטען: "במה אני שונה מיאיר או מדני, אשר להם ויתרתם?".

 

לדעתי, אסור היה לוותר לכל הפחות על העמדה לדין, ולומר למפקד שסירב כי עליו לשאת בתוצאות סירובו, מאחר שוויתור עלול לפגוע במוראל הכוחות ולהניע חיילים אחרים לסירוב דומה. אך אנו חיילים בצבא שהברדק, חוסר המשמעת ו"כל ממזר מלך" הם אבני היסוד שלו. אינני טוען כי לעולם לא יהיה מצב שבו המפקד שמאחור אינו מבחין כי לכוח ששלח עומד לקרות אסון, והוא אינו מסוגל להבין זאת כמו שמבין המפקד שבשטח. זוהי דילמה נוראה, שמותר להתייחס אליה בהבנה ואולי גם בוויתור, רק במקרים קיצוניים ביותר. גילו הבנה בכל מקרה אחר, יביא אנרכיה, היעדר המשמעת ואולי גם התמוטטות של מערכים קרביים שלמים. לעיתים המפקד המקומי יודע רק חלק מהתמונה, ולפעמים הפיקוד הגבוה שולח את היחידה להיתקלות מסוכנת העלולה לעלות בחיי רבים, בלית ברירה וכפעולת הסחה. האומנם רשאי המפקד בשטח לראות לנגד עיניו רק את הסכנה לעצמו ולחייליו, ולסרב פקודה?. אינני שולל את האפשרות שהמפקד שלמעלה עוסק באותה שעה במשחקי מין עם פקידתו, וגורל הכוח שבשטח מעניין לו את השפיץ של המה-שמו, ואילו רק הציץ במפה ושם לב לדיווחים, היה מוציא מיד את הכוח ומחזירו הביתה. מה לעשות, ואלה הם החיים?.

 

אגב, המקרה של אלי גבע היה חמור במיוחד, מאחר שהוצע לו להשתתף בקרב כאיש צוות רגיל בטנק, אך גם לכך הוא סירב וההשפעה על חייליו היתה קשה. על כך סיפר לנו מפקד האוגדה מנחם עינן (היחידה שלי היתה חביבה עליו והוא בא להתארח אצלנו), בימים שבהם נכנסנו יום-יום אל תוך ביירות, לאיסוף מודיעין על המחבלים ועל הכוחות הסוריים. הדרך שבה נהגו בגבע - הדחה מתפקידו כמח"ט וסילוקו משירות המילואים, ללא העמדתו לדין - היתה שגויה. המקרה שלו והמקרה של "החטיבה שלא גויסה" (חטיבת הצנחנים לצורך הפלישה למערב ביירות), גרמו נזק קשה לטווח ארוך. כיום הרמטכ"ל, כל רמטכ"ל, מביא בחשבון שיקוליו את השאלה, האם החיילים עולים לסרב לא בגלל בעיות מבצעיות והסתבכות בשעת מעשה, אלא ממניעים פוליטיים העטופים בגיבוב מילים מבצעי, כפי שעשה אלי גבע.

 

אם תיערך הצבעה - אני נגד.

 

משה מכנס

[דני‎]

הדיון באשכול לגבי סירוב פקודה , כשמדובר בעליל על התאבדות ללא שום צורך , סיכון מיותר של חיי חיילים מבלי שלאותה פעולה תהיה משקל סגולי להכרעת הקרב.

בנושא הנידון ניתן לכתוב מאות אלפי דפים ולהציג עשרות אלפי דוגמאות , ניתוחים דעות בעד ונגד וכ"ו.

אז נכון שיגידו המקטרגים שסירוב פקודה / או שיקול נוסף לפני ביצוע הפעולה הוא אם כל החטאים , לאן נגיע במידה וכל מט"ק מ"כ ,מ"מ, או מ"פ מושתן יחליטו שביצוע הפעולה הוא לא אפשרי או שמדובר בהתאבדות ודאית או סיכון שלא שווה את התוצאה.. אז לאן נגיע? והאנרכיה תשתלט על הצבא .

במקרה שתיארתי ושני המקרים שתוארו ע"י ידידי יאיר ליטביץ ,  הרי מדובר בשיקול דעת , שמשולבים בו הרבה ניסיון קרבי וחוכמת חיים, העובדה החד- משמעית שגם הדרגים הגבוהים השתכנעו בסופו של דבר שהזוטרים והפיונים צדקו ולראייה שהם עדיין בחיים וסירובם למלא פקודה אידיוטית לא גרמה לנזק בלתי הפיך , להיפך מכך..

גם לי ידוע ,שישראל דגן מאד חשש מהכניסה לקרב בציר מסיכה שאירעה מספר דקות לפני שהפסקת האש נכנסה לתוקף ולא הייתה פותרת כלום חוץ מלהרוויח עוד כמה מטרים ... , אבל מהיותו קיבוצניק וטנקיסט  ממושמע וצריך לזכור שאת שדרת המפקדים באותה תקופה החזיקו אנשי ההתיישבות העובדת, נשך שפתים למרות שהיה לו ברור שהוא ומחלקתו נשלחים למוות בטוח ואת מה שקרה בהמשך כולנו יודעים.

במקרה של אלי גבע שבניגוד לרבים שהוקיעו אותו ותבעו " לתלות אותו" הרי בדיעבד מתברר שהוא הציל עקב עקשנותו את חטיבתו שבמידה והייתה פורצת לבירות היא הייתה פשוט נשחטת.

בניגוד למה שכתב ידידנו משה מכנס , אלי גבע אומנם סירב לפקד על החטיבה משום שהוא לא רצה להיות אחראי על התוצאות האיומות שלבטח היו מתרחשות, אבל הוא התנדב לשמש כנהג טנק – מה שמסביר שלא הפחד שלט בו אלא גילוי אחריות וראייה מפוכחת על מה שעשוי לקרות במידה והחטיבה תוטל לקרב.

חשוב לזכור שגם עמרם מצנע היה באותה דעה.

דני

 

 

---

From: civil...@googlegroups.com [mailto:civil...@googlegroups.com] On Behalf Of MOSHE M.
Sent: Monday, August 31, 2009 6:04 PM
To: civil...@googlegroups.com
Subject: [GF;12848] Re: מתי מותר לסרב לפקודה לא הגיונית ? אידיוטית ? שגויה? ולא ממניעים אידיאלוגים כמו במקרה גוש קטיף או פינוי מאחזים.

 

יאיר ודני,

 

המקרים שהבאתם כדוגמאות הם דווקא מקרים אשר, אילו נהגו בכל הצבא באותה שיטה, כל פעילות מבצעית היתה נדונה מראש לכישלון, והרמטכ"ל - כל רמטכ"ל ובעצם כל מפקד - לא היה יכול לתכנן פעולה קרבית ולסמוך על כוחותיו שיבצעוה.

 

אני מקווה שדברי לא יהוו דריכה על יבלתו של מישהו.

 

העובדה שמחלקה אחרת, שמפקדה לא סירב לבצע את שנדרש לבצע, נלכדה במארב נ"ט וכל חייליה נהרגו, אינה מעידה שכך קרה ושכך יקרה לכל מחלקה אחרת במצב דומה.

הוא הדין בירי על האוניות בפורט תופיק. אין כיום שום אפשרות לדעת, האם הכוח היה

 

ההנחה שביסוד דברי אלה היא שבשני המקרים, המפקדים שהודיעו על סירובם צדקו בתחושתם כי מדובר בפעולה מסוכנת, אולי אף קטלנית. אבל זה המצב בכל פעולה אחרת - לרבות העמידה בחסימת חטיבה 25 באזור "לקקן", ובוודאי בקרבות האיומים סביב צומת טרטור-לקסיקון. על פי השיטה שהודגמה בשני המקרים שהובאו כדוגמאות באשכול זה, מפקד מחלקה (או פלוגה) אחר, עם קצת יותר לחץ נפשי, עייפות, חשש, חוסר ניסיון קרבי ממשי או כל גורם אחר, היה עושה מה שכתבתי ללא התייחסות לבעיית סירוב פקודה, ויאיר נעלב שבכלל העליתי על דעתי כי הדבר אפשרי: הסתלקות כל חמשת הטנקים של אהוד גרוס ואמנון רשף, או אלה של יאיר ליטוויץ, בטענה כי אם המח"ט, האוגדונר,  אלוף הפיקוד או הרמטכ"ל רוצים שם חסימה - שייכנסו הם בראש כוח חוסם ולא ידרשו זאת מאנשים שפויים. במיוחד נכון הדבר אם צודק ד"ר אזוב, וכוח החסימה לא ידע במלואה את התמונה כולה, ולכן לא ידע שחטיבה 217 עומדת לצאת מהמארב. לפי גרסה זו, היה לכוח החסימה הזעיר כל צידוק שבעולם לסרב פקודה ולהסתלק, בשל כוחו העודף בשיעור עצום של האויב המתקרב.

 

לעניות דעתי העניה, אין להתיר סירוב פקודה כזה, לבטח לא בקרב ולנוכח פני האויב. תמיד יוכל הסרבן לטעון כי המפקד שמעליו לא ידע את המצב האמיתי. אבל, חיש מהר לא יצטמצם מנהג זה של סורוב פקודה למקרים אמיתיים, של מפקדים שאומץ ליבם אינו מוטל בספק ואשר צדקו בהימנעם מביצתוע הפקודה. חיש-מהר יודיע כל מצורע וזב-חוטם, שלא יהיה לו חשק לסכן את עורו בקרב או בסכנה אחרת, כי הוא מסרב - ובמשפטו יטען: "במה אני שונה מיאיר או מדני, אשר להם ויתרתם?".

 

לדעתי, אסור היה לוותר לכל הפחות על העמדה לדין, ולומר למפקד שסירב כי עליו לשאת בתוצאות סירובו, מאחר שוויתור עלול לפגוע במוראל הכוחות ולהניע חיילים אחרים לסירוב דומה. אך אנו חיילים בצבא שהברדק, חוסר המשמעת ו"כל ממזר מלך" הם אבני היסוד שלו. אינני טוען כי לעולם לא יהיה מצב שבו המפקד שמאחור אינו מבחין כי לכוח ששלח עומד לקרות אסון, והוא אינו מסוגל להבין זאת כמו שמבין המפקד שבשטח. זוהי דילמה נוראה, שמותר להתייחס אליה בהבנה ואולי גם בוויתור, רק במקרים קיצוניים ביותר. גילו הבנה בכל מקרה אחר, יביא אנרכיה, היעדר המשמעת ואולי גם התמוטטות של מערכים קרביים שלמים. לעיתים המפקד המקומי יודע רק חלק מהתמונה, ולפעמים הפיקוד הגבוה שולח את היחידה להיתקלות מסוכנת העלולה לעלות בחיי רבים, בלית ברירה וכפעולת הסחה. האומנם רשאי המפקד בשטח לראות לנגד עיניו רק את הסכנה לעצמו ולחייליו, ולסרב פקודה?. אינני שולל את האפשרות שהמפקד שלמעלה עוסק באותה שעה במשחקי מין עם פקידתו, וגורל הכוח שבשטח מעניין לו את השפיץ של המה-שמו, ואילו רק הציץ במפה ושם לב לדיווחים, היה מוציא מיד את הכוח ומחזירו הביתה. מה לעשות, ואלה הם החיים?.

 

אגב, המקרה של אלי גבע היה חמור במיוחד, מאחר שהוצע לו להשתתף בקרב כאיש צוות רגיל בטנק, אך גם לכך הוא סירב וההשפעה על חייליו היתה קשה. על כך סיפר לנו מפקד האוגדה מנחם עינן (היחידה שלי היתה חביבה עליו והוא בא להתארח אצלנו), בימים שבהם נכנסנו יום-יום אל תוך ביירות, לאיסוף מודיעין על המחבלים ועל הכוחות הסוריים. הדרך שבה נהגו בגבע - הדחה מתפקידו כמח"ט וסילוקו משירות המילואים, ללא העמדתו לדין - היתה שגויה. המקרה שלו והמקרה של "החטיבה שלא גויסה" (חטיבת הצנחנים לצורך הפלישה למערב ביירות), גרמו נזק קשה לטווח ארוך. כיום הרמטכ"ל, כל רמטכ"ל, מביא בחשבון שיקוליו את השאלה, האם החיילים עולים לסרב לא בגלל בעיות מבצעיות והסתבכות בשעת מעשה, אלא ממניעים פוליטיים העטופים בגיבוב מילים מבצעי, כפי שעשה אלי גבע.

 

אם תיערך הצבעה - אני נגד.

 

משה מכנס

 

----- Original Message -----

From: yairl-shaham.moag.gov.il

To: civil...@googlegroups.com

Sent: Monday, August 31, 2009 4:03 PM

Subject: [GF;12847] Re: מתי מותר לסרב לפקודה לא הגיונית ? אידיוטית ? שגויה? ולא ממניעים אידיאלוגים כמו במקרה גוש קטיף או פינוי מאחזים.

 

דני שלום,

[yairl-shaham.moag.gov.il]

יאיר  לא  היצלחתי  להיכנס  אבקשך  להעבירו 

-- דני  יאיר  משה  סירוב  למלא  פקודה  הוא  אחד  מהדילמות  היותר  מורכבותובעיקר  בזמן  של  קרב  ומילחמה  ברוב   המיקרים  מדובר  בפקודות  של  הדרג  הממונה כשאינו  נימצא  ואינו  מיתמצא  בשטח   והאויב  פקודותיו  לא  רק  מסכנות  את  הכוח  אלא  לא  יאפשרו  להשיג  את  המשימה  ראו  הקרב  במבואות  איסמעליה  ישראל  דגן  והצנחנים  מה  גם  שבמיקרה  הנדון  המפקד  נוכח  בשטח  אלא   ייתכן  שהכשרתו  והבנתו  לא   מספיקים .  מעל  לכול  ספק  שקרב  זה   והקרב  שדני  מביא  כדוגמא  יש  מקום   לסירוב  ולפחות  לאי  מילוי  פקודה  שבדיעבד  מאפשרת  לפחות  לצאת  זכאי  באשר  לדוגמא  של  דני  קריאף  עלי  לציין  ש-1  שיכל  ליפעול  ללא  הלחץ  כפי   שהיה  ביום  כיפור  שהישפיע  רבות  על  קבלת  החלטות  שגויות   -2מהכרותי  את  האלוף  מגן  עוד  כשהיה  סרן  ודאי  שאיני  מופתע  ולסיום סיפורו  של  יאיר  בקשר  למיתחם  פוקסטרוט" מלמד  מהכרתי  את  יאיר  שידע  הכרת  שדה  הקרב  שלפניך  משאירים  אותך  בחיים  ומאפשרים  לנצח          

צבי אבירם

 

No virus found in this incoming

 

 

Version: 8.5.409 / Virus Database: 270.13.72/2337 - Release Date: 08/31/09 05:50:00

[MOSHE M.]

חברים,

 

כמו בהרבה דברים בחיים, זה עניין של "או טר'ש או צל'ש". המודיע על סירובו חייב להביא בחשבון כי יתכן שיועמד לדין ויועמד בפני כיתת יורים, באשמת "גילוי פחדנות בקרב ומנוסה נוכח פני האויב", עבירה שעונשה מוות, וייתכן כי מפקד בכיר יטפח על כתפו ויאמר לו "כל הכבוד שהיה לך השכל להימנע מכניסה לשטח, מאחר שבכך הצלת חיי אנשיך", והוא אפילו יקודם בדרגה. זה אינו התחום היחיד בחיים, שבו המזל מהווה שחקן מפתח.

 

לעניין אלי גבע, לא נראה לי כי למנחם עינן היה עניין לשקר לנו, באותה שעה. הוא אמר במפורש כי הוצע לאלי גבע להישאר בחטיבה ולהשתף בקרב כאיש צוות, ובכך להוכיח לחייליו כי הוא איתם וכי לא בשל פחדנות נהג כפי שנהג, אך הוא סירב". אני זוכר שכעסנו מאוד על גבע, ועל הרשות שניתנה לו להיפגש עם הרמטכ"ל ועם ראש הממשלה, כאשר אילו עשה זאת סמל מחטיבתו היה נשלח לכלא 4 לתקופה ארוכה.

[שמחה‎]

מי שמסכן את חייו במלחמה צריך לדעת לסכן גם את חירותו בסירוב פקודה, אם נראה לו שהיא הרת-אסון.

 

עדיף לשבת בכלא על סירוב פקודה חוקית מאשר למות למען פקודה כזאת.

 

יחד עם זאת, עדיין לא ידוע (לי, לפחות) על מקרה בו הועמד חייל לדין על סירוב פקודה, כאשר, בדיעבד, הסירוב התגלה כמוצדק, לגופו.

 

שמחה

[Moshe M.]

דבריו של שמחה מבוססים על התפישה,  השגויה לדעתי, השוררת לא רק בתחום הצבאי, כי לכל אדם יש החירות או אפילו הרשות לעשות כל מעשה, פסול ככל שיהיה, ובלבד שיהיה מוכן  "מוכן לשלם את המחיר". תפישה זו טיפוסית לאלה המוכנים להמציא בכל רגע "חוק סיני עתיק שהמצאתי כרגע אומר כי...", על פי נוחיותם, והם משכנעים את עצמם ואת העולם כי זוהי הפילוסופיה השוררת מאז ומקדם.

 

ברור כי כל אדם יכול פיסית לעשות כל מעשה, אפילו לרצוח את מפקדו, לערוק או לרגל עבור האויב ועוד. אך כאן איננו עוסקים ביכולת הפיסית, אלא במישור המשפטי והמוסרי.

 

מהבחינה המשפטית-מוסרית, אין לאדם זכות בחירה לעבור עבירה כרצונו, ובלבד שיהיה "מוכן לשלם את המחיר". אסור לרצוח, ואם רצחתי אזי העונש שקיבלתי אינו "מחיר"  שאני משלם לחברה. באותה מידה, גם לאחר שסיימתי "לשלם את המחיר", כלומר לרצות את העונש, אינני זך ונקי כשלג הטרי, אלא נותרתי אותו עבריין כשהייתי.

 

אומנם קיים "חוק תקנת השבים", הקובע מחיקת ההרשעה כעבור תקופה מסוימת, והוא מבוסס על הרעיון של "הזדמנות נוספת גם למי ששגה בעבר, אך תוצאותיו מקוממות במקרים רבים, ועבריינים קשים חוזרים למעשיהם בלא שיהיה מותר אפילו להזכיר את שעשו בעבר.

 

אני מתנגד איפוא לתפישה שביטא כאן שמחה, כי חייל המוכן לסכן את חייו צריך להיות מוכן גם לסיכון חירותו במקרה שיסרב. שמחה, האם אתה מסכים גם שחייל כזה צריך לדעת לסכן את חייו בגזר דין מוות, בשל סירוב הפקודה?.

 

גילוי הבנה מראש לסירובו של חייל בדרגה כלשהי, לבצע פקודה שקיבל, היא קעקוע הבסיס שעליו מושתת הצבא. בשעת מלחמה נשלחים אנשים לסכן את חייהם ואף להקריבם, בניגוד גמור לטבע האנושי האומר לאדם לברוח מן הסכנה, והמשמעת הצבאית מיועדת באופן הבסיסי ביותר למנוע בריחה כזו. סיכון החיים חל לא רק על הלוחמים בפועל, אלא על כל הנמצאים בחזית או בקרבתה, שכן הפצצות מהאוויר והפגזות ארטילריה, מיקוש דרכים ותקיפות קומנדו נעשים בתפזורת ופוגעים גם בחיילים שתפקידם הוא מנהלי גרידא.

 

המקרים שבהם חייל או מפקד סירב פקודה, ובדיעבד התברר כי צדק וכי בכך מנע אבידות קשות (ובמקרים רבים גם מיותרות) קיימים ומוכרים, אך המסקנות הללו מתבררות רק בדיעבד. לדעתי, המפקד הבכיר המקבל בהבנה את סירוב הפקודה, והפוטר את המסרב ואף טופח בחיבה על כתפו, עושה אולי מעשה אנושי מובן, אך שוגה מבחינת טובתו של הצבא. הידיעה על החייל שסירב וזכה בטפיחה על השכם מתפשטת חיש-מהר בכל הצבא, והיא מסופרת גם שנים רבות לאחר-מכן. סיפור זה, המלווה לרוב בציון המסרב לשבח ובאמירה "ראו כמה טוב וחכם היה האיש ואיזה נזק הצליח למנוע", נשארת תקועה בקודקודו של כל חייל, ובשעת סכנה ומצוקה תתעורר ותדיח חיילים אחרים לחשוב, בצדק רב, אם ההוא היה יכול לסרב ולהציל את עצמו ואת חבריו, ואף לזכות בשבחים  - גם אני נמצא כעת במצב דומה למצבו וגם אני רשאי ואף חייב לסרב.

 

המסרב, עלעיתים קרובות, אינו מכיר את כל התמונה ומצוקתו אף משכיחה ממנו את החובה להכיר באי-יכולתו לראות את התמונה כולה, שכן הגיהנום שבו הוא שרוי באותו רגע הוא הדבר היחיד המעניין אותו.

 

למזלנו, לא רבים הם המקרים שבהם הרשו לעצמם חיילים או מפקדים לסרב פקודה, אם כי יש מקום להשערה שהיו מקרים רבים למדי של "סרבנות אפורה". מקרה מפורסם כזה היה המקרה עם אריאל שרון, שאורי בן ארי ניסה להשיגו בטלפון אך עוזריו של שרון השיבו כי אינם מסוגלים להעירו משנתו. מקרים אחרים היו אלה שבהם לפתע אבד הקשר עם מפקד יחידה, שמכשירי הקשר שלו החליטו לפתע על דעת עצמם כי אין קליטה.

[Isaac Agam]

לדני ולחברים שלום.
עניין סירובי פקודות הוא מסובך למדי בעיקר בגלל שנוטים לערבב בין אי-מילוי הוראה, וויכוח או השגה על פקודה, מילוי פקודה "שלא כלשונה",  ביצוע פקודה תוך שינויים בהתאם לנסיבות וסירוב פקודה בעליל.
אני מניח שכולנו מדברים על סירוב פקודה בעליל ולא על השאר.

אופן הצגת השאלה קצת אינו הוגן.
האם אפשר לסרב לפקודה "לא הגיונית, אין בביצועה שום תועלת, והיא מהווה סיכון מיותר של לוחמים"? אני מניח שהשאלה החשובה היא מי בדיוק מגדיר את כל אלה.
להלן מספר הערות משלי:
1 - על כל דוגמה של "סירוב פקודה" שהתבררה כמוצדקת ניתן לתת דוגמאות רבות של "סירובי פקודה" שהביאו להרג של חיילינו ולאי-ביצוע משימות. צריך להיזהר מהכללות. אני לא בטוח שאפשר להגיע להגדרה טובה של מתי סביר ומתי לא ל"לסרב פקודה".
2 - יש להימנע מסירובי פקודות ולחנך לביצוען. אין ברירה אחרת. גם בידיעה שבמציאות יהיו חריגים. מצד שני ייתכן שאפשר לתת דוגמאות של סירובי פקודה "סבירים". אני לא בטוח. 
בקורס קצינים נתן מפקד הקורס דוגמה של סירוב פקודה "מוצדק" שבו המפקד בשטח הבין מה המצב ודווקא סירובו הביא לנצחון בקרב. אני זוכר שרבים מהצוערים הסתייגו מסירוב הפקודה אפילו בתנאים אלה.
3 - יש לזכור שסירוב פקודה איננו משפיע רק על הפקודה עצמה אלא על כוחות שכנים שגורלם יכול להיות מר אם לא תבוצע הפקודה.
4 - הנה לגבי מיקומו של המפקד בקרב היו הרבה וויכוחים ודיונים ולבסוף הוגדר ש"מקומו של המפקד צריך להיות במקום שבו הוא יכול להכריע את הקרב באופן הטוב ביותר". הגדרה לא מדויקת מילולית, אבל נכונה עניינית. אני לא בטוח שלגבי סירוב פקודה ניתן להגדיר משהו מדויק יותר.
5 - צה"ל, למזלנו, אינו צבא קשיח כל כך ומפקד משנה יכול להביע את דעתו בפני מפקדו
6 - לכן לפני כל סירוב פקודה יש לוודא שהמסרב הביע את הסתייגויותיו בפני מפקדו לפני שסירב. כך יכול המפקד לתכנן את הקרב בהתאם ולמנוע כשלונות. ראה סעיף 3 למעלה.
7 - הביע מפקד המשנה את השגותיו ובכל זאת מתעקש מפקדו על ביצוע הפקודה כלשונה, בד"כ יש לבצעה. במיוחד בגלל סעיף 3 למעלה. נכון שתמיד יהיו מקרים חריגים אבל את אלה יש לשקול לגופם.
8 - הדבר גם תלוי בדרגת המסרב. יש הבדל בין חייל, מט"ק ואפילו מ"מ לבין מ"פ, מג"ד ומעלה. ככל שעולה דרגת המפקד ניתן לצפות ממנו שמצד אחד יפעיל שיקול דעת, מצד שני יתקשר עם מפקדו ומצד שלישי יקפיד על ביצוע הפקודה אם אמנם היתה לו הזדמנות להביע הסתייגותו.
9 - יש להבדיל בין מקרה "פרטי" שבו ביצוע או אי-בצוע הפקודה אינו חלק מקרב ואינו משפיע על כוחות אחרים לבין מקרה מערכתי שבו הפקודה היא במסגרת קרב ויש לה השפעה על כוחות שכנים.
הדוגמה שנתן דני איננה מערכתית אלא פרטית ולכן נסבלת יותר, מה גם שנעשתה בידיעת מפקדו. אני מניח שאילו, למשל, משימת המחלקה היתה לחפות על כוח אחר של צה"ל ואילו דני לא היה אומר כלום או אפילו מאשר אבל לא מבצע, היה קלמן מגן, בצדק, מגיב אחרת.
לעומת זאת הדוגמה של יאיר ליטוויץ הינה יותר מערכתית ולכן יש לה קריטריון אחר. אבל גם יאיר יידע את המפקד שאיננו מתכוון לבצע וגם אמר לו למה ולא סתם לא ביצע. לכן יצא ב"שלום", לדעתי.
דוגמה נוספת היא של עמי מורג ב"טרטור" ב-16 לחודש. ברגע מסוים הבין שמשימתו התאבדותית וסירב להמשיך, אבל לא לפני שאמר זאת לקמב"ץ החטיבה.
ידוע המקרה של מפקד הטייסת בצפון ש"סירב לצאת בלי לחסל את הטילים קודם". אבל גם הוא למעשה יזם דיון עם מפקדיו ולא סתם לא ביצע.
לסיכום:
א - בד"כ אסור לסרב פקודה.
ב - במקרים חדיגים יש מקום ל"סירובי פקודה" אם מיידעים את המפקד הממונה
ג - מקרים נסבלים יותר הם מקרים "פרטיים". לעומת זאת מקרים שבהם סירוב הפקודה ישפיע על כוחות שכנים כמעט שאינו נסבל.
ד - סירוב פקודה מבלי ליידע את המפקד, ולעיתים אחרי אישור הפקודה, אינו נסבל לחלוטין.
בברכה,
איציק אגם

--~--~---------~--~----~------------~-------~--~----~
******************************************************************************************
נהל את ההעדפות שלך בעצמך, למשל /דואר תמציתי. / דואר לקט / ביטול דואר בקישור הבא:

http://groups.google.com/group/Civil-Forum

על מנת להפסיק לקבל דואר מקבוצת דיון זו, שלח אימייל לכתובת
Civil-Forum...@googlegroups.com

על מנת להביע את דעתך בדיון לחץ על הקישור הבא
civil...@googlegroups.com

********************************************************************************************

הנך מתבקש שלא לשגר לקבוצת הדיון כל מידע שתוכנו מאיים, נגוע בלשון הרע או
בדיבה, או גס או פוגע בביטחון המדינה ו/או נוגע לפעילות בלתי חוקית ו/או אסור על פי תקנת
הציבור או על פי כל דין אחר, או היכול ליצור עילה לתביעה פלילית או אזרחית, מובהר בזאת למשתמש, כי מנהלי הקבוצה אינם אחראים לתוכן המידע המועבר באמצעות קבוצת הדיון

******************************************************************************************
-~----------~----~----~----~------~----~------~--~---

[Shraga Elam]

יש חוק צבאי האוסר, ממש כך אוסר, על ביצוע פקודה בלתי חוקית בעליל. ללעניות דעתי החוק הזה חייב לחול גם על פקודה בלתי חוקית בעליל המופעלת כלפי חיילי צה"ל. אני הייתי אומר שמפקד השולח את חייליו למוות בטוח וזאת למשל רק כדי לקדם את הקריירה שלו ואין לכך בעצם כל הצדקה צבאית הוא פושע מלחמה וגם חייב לתת את הדין על כך וממילא הפיקודים לא רק רשאים אלה גם חייבים לסרב פקודה ולפעול נגד מילוייה.

מי שראה את הסרט "נתיבי התהילה" יודע שמי שהיה צריך לעמוד דין הוא הגנרל ולא החיילים שהועלו קורבן על מזבח תאוותו.

 

מאיפה שאני אומד הוא הדין בשני האחים גורודיש (שמואל ויואל) ששלחו את חברי ואותי למוות חסר טעם על חמוטל והתעקשו שנשאר שם ונמות, ערב הפסקת האש הראשונה)  . ראו מאמרי בהארץ:

בזכותו אני חי

 

זהו סיפור חריג על מלחמת יום כיפור: קצין זוטר סירב למלא פקודה להחזיק בגבעה שכבש בסיני, כדי לשמור על חיי חייליו. הקצין, שכבר איבד שלושה מאנשיו, התעלם מפקודתו של אלוף הפיקוד גורודיש, נסוג לאחור והצליח בכל זאת לשמור על הגבעה בשליטה ישראלית בלי נפגעים נוספים. הקצין, יוסי כהן, היום פרופסור למתמטיקה בארצות הברית, חוזר כעבור 34 שנים לישראל ופוגש כמה מניצולי הקרב

http://www.haaretz.com/hasite/spages/905282.html

 

הסיפור הוא מאוד משמעותי להבנת תיפקודו של שמואל גורודיש ולמעשה היה צריך להוביל להעמדתו לדין.

נראה שלגורודיש היתה ממש אובססיה עם חמוטל שאכן אחרת אי אפשר להסביר את הניסיונות החוזרים לכבוש גבעה זו.

חשוב לציין שבמקרה הזה ממש שיקרו לנו ובתדריך לפני הקרב נאמר שאין שם בכלל כוחות ומדובר רק בטיול ולמעשה שלחו אותנו נגד מתחם אוגדתי וזאת כאשר יומיים לפני כן פיקד יואל גורודיש על התקפה כושלת.

 

נכון הוא שבאמת על חמוטל ביום התקפתינו לא היו כוחות מצריים, אבל היו למכביר על "מכשיר" ששלטה לחלוטין על חמוטל.

 

ברור שסגן יוסי כוהן נהג במקצועיות מלאה ובאחריות כלפינו כאשר סירב למלא פקודה. בדיעבד אני חושב שהוא היה צריך לסרב לבצע את ההתקפה שכן מכשיר היתה צריכה לעניין אותו גם, במיוחד מכיוון שהוא הכיר את השטח טוב מתקופת שירותו בקבע.

 

צריך לחזור ולהדגיש שכדי שחייל יהיה מוכן לסכן את חייו הוא לא רק צריך להאמין שמטרת המלחמה צודקת אלא גם צריך להיות לו אימון במפקדיו.  ברגע ששני תנאים מרכזיים אלו לא מתמלאים, ישנה בעיה מאוד רצינית.

 

בישראל ד"א לדעתי נשפט סרן אדם קימה על סירובו במלחמת לבנון השניה ושוחרר בלחץ ציבורי.

 

שרגא

 

----- Original Message -----

From: Isaac Agam

To: civil...@googlegroups.com

<!--[if mso 9]--> <!--[endif]-->

[Eviathar H. ben Zedeff]

משה,

 

יש להפריד בין כל הדברים שהוזכרו לבין מעשהו של אלי גבע.

 

גבע נכשל כמח"ט, וכנראה סבל מפוסט-טראומה של הלם קרב (די רגיל לגבי חיילים קרביים). בשלב מסוים, הבין את מצבו (בעיקר, לאחר שחטיבה 188 חילצה אותו ממצב של איפוס מוחלט בכניסה לנמל התעופה בירות) - והמציא סיפור נחמד, שהפך אותו ליקיר השמאל.

 

צה"ל הוא צבא כושל קלאסי, שאיבד גם את היכולת להשפיע מוסרית על אנשיו. כך, לא העמידו לדין את הנחלאים, שהלכו חמושים לשבי (וגם העלו אותם בדרגה עם שובם - כיוון שהגיע הפז"ם); גם לא העמידו לדין פדויי-שבי, שסירבו פקודה לעזור לחבריהם במעוזים (היו שניים שעמדו לדין, בגלל שמפקדם החליט לעשות צרות, ולפתוח את פיו). גם גבע לא עמד לדין וגם אחרים, שטפללו את מצבם לספר על צדיקותםץ[

 

מנסה לשלוח חומר, שיתקוף את הבעיה מכיוונים נוספים, אך המחשב זורק אותי כל פעם.

 

אביתר

[Eviathar H. ben Zedeff]

הצבא מבוסס על אמון בלתי מסויג במפקד (שנרכש במהלך ההכשרה) ובפיקוד שמעליו (חינוך. משמעת) מתוך הבנה, שהמפקד רואה רחוק יותר, רחב יותר את "התמונה הגדולה". בלי האמון הזה צבא יתפרק לגורמים; ואכן זה קרה לעתים כשמערכות שלמות קרסו (למשל, בנסיגה).

 

הדוגמה הטובה ביותר בעיניי היא מלחמת החפרות בצפון צרפת במלחמת העולם הראשונה. שם הוקרבו מיליונים על כלום, שטמטום הנה מלה יפה להגדירו. הצבא הצרפתי הגיע לחורבן ממש, וכיוון שכהמדובר באנשי צבא, הם הפעילו את ההיגיון הצבאי: כדי לדרבן את חייליהם, החליטו להוציא להורג גדוד בשל ביצועיו הירודים.

 

אני חולק על משה בנקודה העקרונית - קשה לתת אמון באנשי צבא, ובוודאי לא להפקיר בידיהם את חייך ... ויש לנו די הרבה דוגמאות כחול-לבן. בדמוקרטיה אתה נולד עם כל הזכויות, ואינך צריך לעשות דבר כדי לקבלן. חובות הנם עניין וולונטרי, ואזרח מחליט האם הוא ייקח עליו חובות - כולל אלה שנקבעו בחוק. לפעמים צמודה לחובה איזו סנקציה, אך לפעמים מערכת האכיפה כה רעועה, עד שאינה נלקחת בחשבון.

 

כתוצאה מכך, אני סבור, כי לחייל/מפקד יש החובה לסרב לפקודה, שנראית לו בלתי-סבירה, או לא-מוסרית. כך דגלתי כחייל (ואפילו שוחררתי פעם משמ"פ כיוון שאמרתי, שאירה בכל מי שיזרוק בי אבן - כולל המג"ד שלי), וכך הנחיתי את בני. איני רואה שום קדושה בצבא, ואם הוא מסכן את חיי, הצבא ומפקדיו הצטרפו לאויביי ...

 

אחרי הקדמה "אנארכיסטית" זו אציין כמה פקודות במי"כ, שהיו ראויות לסירוב:

הפקודה לנחות בפורט פואד;

הוראה של מח"ט 14 למג"ד 599 (עמי מורג) לתקוף בציר טרטור. מורג סירב, והציל את גדודו מהשמדה;

הפקודה לאוגדה 143 לנוע דרומה בשמונה באוקטובר;

הפקודה לחיים עדיני לתקוף בשמונה באוקטובר;

הפקודה לאסף יגורי לתקוף בשמונה באוקטובר;

הפקודה למג"ד 890 לסרוק את ציר טרטור;

קרבות "טלוויזיה";

קרבות "חמוטל";

הקרב של גדוד 410 ב"מיסורי";

הקרב בסואץ;

הקרב במבואות איסעיליה.

 

למיטב ידיעתי, הייתה נכונות גבוהה בשטח לסרב לפקודה לתקוף בשבוע האחרון של אוקטובר את ארמיה 3. הפקודה בוטלה עקב לחץ אמריקני.

 

לכך אוכל להוסיף את הל"ה. איני יודע מה הביא את הפיקוד להחליט להוציאם מהר-טוב (מסע של כ-30 ק"מ) במקום מרמת-רחל (שבעה ק"מ); ואיני יודע למה יצאו לדרך כשכבר לא היו להם די שעות ליילה ללכת את כל הדרך.

 

ונעבור לסיפורים אישיים:

 

פעם היינו בשמ"פ במוצב שלושת הגבולות בדרום-מזרח הגולן. החטמ"ר ברוב טמטומה החליטה לשלוח סיור לבדוק את הגבול (בערוץ הרוקאד), כיוון שנשמעו יריות ממנו כמעט כל ליילה. המ"מ טען, שיורים עלינו. חבריי למחלקה היו אדישים, ואני טענתי שהרוח מפעילה את אמצעי ההגנה, שחסמו את הציר למוצב. כמובן, שחכמי החטיבה החליטו לקבל את דעתו של המ"מ (המ"פ, ראוי לציין, היה בעמדתי, אך שתק). כיוון שבצה"ל החוכמה חולקה במשורה, והחטמ"ר שלחה את אנשיה לחלוקתו בלי כפיות, וחלקם באו עם מזלגות חסרי שיניים - החליטו, שאנשי מילואים סוג כ"ז מגדוד נהגי הפרדות 11 של חטיבה 9 יעשו את הסיור. כלומר, ירידה לערוץ, סריקה וכו'. שאלתי לגבי כוח חיפוי ואמרו, שזה בסדר. לגבי כוח חילוץ - כנ"ל.

 

המ"פ הבין, שאני עומד לסרב (אין בעיה. לכל אחד יש קיטבג עם סיבות ועם אישורים רפואיים), ולקח אותי הצדה, וביקש, שאהיה בכוח, כיוון שאינו סומך על המ"מ. ירדתי לסיור כקשר (זה מקצועי הצבאי במיל'), וראיתי כיצד האנשים מבצעים סירוב פקודה "אפור". המחלקה התפרקה למעשה כתוצאה מסירוב הפקודה ומאי-התאמת המ"מ לתפקידו, אך זה היה לנוכח פני האויב, ולו הייתה אש - זה היה מסתיים רע מאוד.

 

לצערי, צדקתי בכל מרכיבי התנגדותי; וכמו הרבה מילואימניקים, לא היה לי מרץ להמשיך את הקובלנה. אחרי הרבה שנים כתבתי על כך סיפור (http://www.global-report.com/eviathar/a295157-צו), שייפה מאוד את המצב. בכל זאת עברו כבר שלושים וחמש שנה מאז. האמינו לי, להיות למטה בערוץ כשהסורים והירדנים צופים מלמעלה בקילעוואטעס הזקנים, שבקושי הולכים, ומשליכים את ציודם לכל עבר, והחיפויי החטיבתי הוא איזה קצין טיפש מהאג"ם עם נהגו - זה היה מפחיד.

 

כלוחם, היה לי פעם ויכוח עם קצין בכיר, עד כמה אני, כמילואימניק, צריך להתאמץ. השוטה טען, שעד הסוף. כלומר, אפשר להפסיק (לרוץ - במקרה הזה) רק כשמתעלפים. איני מקבל זאת, ואמרתי לו. יש לי משפחה, והיא צריכה אותי בחתיכה אחת ובריא; וזה קודם לטיפשות הצבאית על כל גווניה.

 

והיה לי ויכוח עם זאב בוים, שהיה המ"פ הראשון שלי בגדוד 11. גם על זה כתבתי סיפור, ואמצא אותו. באימון בצאלים הובלתי את חוליית החוד בכניסה לתעלות באימון יעד מבוצר. ב"יבש" הטוקמק שמאחוריי צעק כל הזמן, "אש! אש! אש! אש!" כלומר, הרג אותי לחלוטין. רציתי, שהוא יוחלף, ובוים הסביר לי שאני חייל, ואמלא פקודות, והוא יקבע מי יצוות למה. ב"רטוב" הראשון הרבצתי ספרינט בכל כוחותיי, וברחתי מהחוליה. האימון הופסק, ופקדו עלינו לעשות הכל בהליכה אטית. ב"רטוב" השני זינקתי מהזחל"ם, נכנסתי בגבורה לתעלה, יריתי כדור, וצעקתי, "מעצור!" נצמדתי לדופן, והתפללתי. כולם חלפו על פניי. כשבוים עבר אותי, אמר לי, "סידרת אותי". חייכנו, ולא היה לו מה להגיד. נגמרה הקצבת התחמושת לאימון.

 

(הערת רקע - בשבוע השני לטירונותי כמעט שאיבדתי את כף ידי הימנית כתוצאה מגנגרנה, שהוזנחה בבא"ח 1. עוד בטרם מלאו לי 18 שכבתי ברמב"ם, וחייכתי למנתח, שיבוא לכורתה. במיטה לידי שכב חניך בקורס מ"כים בגולני, שמישהו "תפר" לו את הרגל באימון יעד מבוצר. סיפוריו הפחידו אותי עד מוות - עד היום - ולמדתי ממנו עד כמה מסוכן האימון ביעד מבוצר.)

 

לסיכום, כיוון שיש לנו הורים, ילדים ומשפחה (והם המולדת! ח"ו לא הצל"שים והקידום של המפקדים) - עלינו לשמור על חיינו ועל עצמנו מפני מפקדים בלתי-ראויים ומפני פקודות בלתי-חוקיות ובלתי-סבירות בעליל - גם כיוון שהטיפול של צה"ל בנפגעיו לקוי.

 

אביתר

[שמחה‎]

משה,

 

מדינת ישראל קמה בזכות שורה ארוכה של הפרות-חוק, כולל מעשי רצח (חלקם המוניים (ע"ע מלון המלך דוד).

 

אלה אשר הפרו את החוק שהיה קיים אז היו מוכנים גם לגזר דין מוות, וחלקם אכן שילמו את המחיר הזה, אבל היום ישנם רחובות על שמם.

 

לשיטתך אולי אין זה ראוי לקרוא רחובות ע"ש פורעי-חוק, ואת מדינת ישראל היה צריך להקים ע"י שתדלנות בלבד.

 

אצלנו אין עונש מוות על סירוב פקודה, אבל אם הייתי סבור שמילוי הפקודה עשוי לסכן חייה של פלוגה שלמה (כולל את חיי שלי) הייתי מסתכן גם בעונש מוות.

 

נכון שלפעמים המסרב אינו רואה את התמונה כולה, אבל גם המפקד לא תמיד רואה את כל התמונה, ולפעמים הוא מונע ע"י קפריזות בלבד, וחשוב לו להראות מי כאן בעל-השררה, מאשר להשיג מטרה מבצעית זו או אחרת.

 

מבחינתי הראש הגדול והמצפון האישי הינם ערכים לא פחות חשובים.

 

אתה חושש, מן הסתם, מסחף לכיוון המקרים הפחות מובהקים מאלה שעליהם אנחנו מדברים כאן, ולאנרכיה כללית, ואני לא חושש מזה, כי המקרים המובהקים הם נדירים, ועובדה היא שצה"ל עדיין לא קרס תחתיו בגלל מכת סירובי פקודה.

[Moshe M.]

שרגא,

 

הביטוי "פקודה בלתי חוקית בעליל" (השגוי במקצת מהבחינה הלשונית)  אינו כתוב בחוק אלא הוא יציר פסיקה של בתי המשפט. במיוחד זכור פסק הדין במשפט כפר קאסם, ששם הועמדו לדין חיילים וקצינים על שירו למוות באזרחים שהפירו את העוצר בלא שיכלו לדעת על קיומו, והמח"ט המטומטם (יששכר שדמי), כשנשאל לפני כן מה יהיה על אזרחים כאלה, השיב ברוב שחצנותו "אללה ירחמו". אותם נאשמים, חייליו של שדמי, הבינו את דבריו כפשוטם והרגו את האזרחים, ביניהם נערות בנות 12.  בית המשפט הגדיר את הפקודה, לירות באזרחים הללו, כ"פקודה בלתיחוקית בעליל, אשר דגל שחור מתנוסס מעליה" וכל חייל חייב - לא רק רשאי - לסרב לקיימה.

 

אין לכך כל קשר לסירוב שבו מדובר באשכול זה. אם ץגדיר כל פקודה של מפקד, השולח את חייליו למוות (בטוח או לא בטוח), כפקודה בלתי חוקית בעליל, אפשר לסגור מיד את הצבא ואת המדינה. כל מפקד, השולח את חייליו למשימה מבצעית, בוודאי במלחמה, יודע כי כולם או חלקם עלולים להיפגע וליהרג או להיפצע קשות. כלומר, כל שליחת חיילים לקרב תהווה פקודה בלתי-חוקית בעליל.

 

הוויכוח כאן הוא על פקודה לא-סבירה, שהיא כזו משום שהמפקד בשטח רואה את שמפקדו אינו רואה, או שהוא מבין טוב ממפקדו היפש.

 

הבעיה היא בכך, שגילוי הבנה לסירוב פקודה ע"י חייל או מפקד אחד, שהתברר כי צדק וכי מילוי הפקודה היה אולי מסתיים באסון כבד, הופך חיש-מהר לנחלת חקלם של כל החיילים בצה"ל: "מה, רק ליוסי במעוז פרקדן היה מותר לסרב, כשהרגיש כי האויב לוחץ בחוזקה וכי הוא וחבריו עלולים למות בקרוב? גם אני, הרואה שמצבי מסוכן, יש לי אותן זכויות. ולא זו בלבד, אלא מפקד האוגדה חייב לטפוח לי על השכם ולשבח את תבונתי, כאשר עגיע ללשכתו" (כידוע, בצה"ל אינך חשוב ואתה סתם מפגר, אם יש לך רק משרד ולא לשכה.

 

וכמו שכבר נכתב כאן, סירוב הפקודה של יחידה אחת עלול להעמיד בסכנה רבה יחידות אחרות, מאחר שברוב המקרים המסרב אינו יודע ואינו רואה את תמונת המערכה כולה, ואינו מבין שלחימתה של יחידתו היא אבן דומניו, שבהוצאתה נגרמה מפולת לכל שאר היחידות באותה חזית.

 

משה מכנס

[Moshe M.]

אביתר,

 

אם דבריך נכתבו במתכוון, ולא רק כדי להוות פרובוקציה לוויכוח, כי אז אסור לגייס אותך ושכמותך לצבא, לבטח לא ליחידות לוחמות. העיקרון שביסוד דבריך הוא כי לכל חייל ניתנת הרשות, וההכרה המשפטית בה, להחליט בכל רגע נתון כי המצב מסוכן וכי הוא הולך הביתה. אינני מאמין כי איש נבון כמוך דוגל בדיעה זו. ככל שאינך מייחס קדושה לצבא, וגם אני כך, הצבא הוא כורח-חיים ראשון-במעלה, ואין לו שום סיכוי להילחם ולנצח ללא הכלל שביסוד קיומו: כל חייל חייב לציית באופן מלא לכל פקודה שתינתן לו (למעט פקודה בלתי-חוקית בעליל), גם אם יהיה ברור שמילוי הפקודה יעמיד אותו ואת חבריו בסכנת מוות, וגם אם החייל משוכנע כי מפקדו מטומטם. אם כל חייל יורשה לדרוש כי מפקדו יעבור מבחן I.Q כתנאי לציות לאותו מפקד, באמת חבל על הזמן, במשמעות המקורית של הביטוי. ההנחה ההכרחית היא כי המפקד ראוי לאמון, ואם החייל סבור שהמפקד אינו כזה - הרשות בידו לפנות אל מפקד בכיר יותר ולשטוח בפניו את טענותיו

 

בעצם, אם דבריך מבטאים את דעתך האמיתית, אינני מבין כיצד אתה מתייחס, למשל, לאנשי פלוגת במבה, שחזרו שוב ושוב לחלץ פצועים מהשטח. פקודת מפקדם, לצאת מחדש למשימה כזו, לא נועדה להציל את המדינה, לבטח לא במישרין, אלא להציל אנשים אחרים תוך העמדת עצמם בסכנת-מוות גדולה מאוד. על פי העקרונות שביטאת, פקודה כזו היתה בלתי-חוקית בעליל, שכן כך מתייחס החוק לפקודה לאדם להרוג את עצמו. אפשר להבין פקודה להציל פצוע כשאין בכך סכנה למציל, אך אין שום חוק סביר המחייב אדם להעמיד את עצמו בסכנת מוות, רק כדי לחלץ אחרים ממוות. יש חוק "לא תעמוד על דם רעך", הקובע חובה להושיט עזרה לזולת הנמצא בסכנה, אך אין חובה לעשות זאת כשהדבר כרוך בסיכון חייו של המציל.

 

אני מבטיח לך להתווכח גם ללא פרובוקציות כאלו, שכן יש אולי מי שישתכנעו מטיעוניך האולטרה-שגויים.

 

משה מכנס

----- Original Message -----

From: Eviathar H. ben Zedeff

To: civil-forum

[Eviathar H. ben Zedeff]

שמחה,

 

הגזמת לחלוטין. המלך דוד הייתה מטרה צבאית (מפקדת הממשל הבריטי), ופיצוצה הנו מעשה צבאי טהור. מחר תגיד שגם ההקפה על רמת הגולן היה מעשה טבח.

 

אביתר

[Eviathar H. ben Zedeff]

משה,

 

אתחיל מהסוף: כולי מלא הערצה למי שהסתערו, למרות כל הסיכויים הנמוכים מאוד בעליל, על יעדם, וניצחו. עוד יותר למי שעשו זאת כדי להציל חבר לנשק, או לחלץ פצוע.

 

כלומר, לענייננו - במבה ויותר מזה מחלקת יקי חץ ואפילו פלוגה החרמ"ש ס' מגדוד 410 בפיקודו של דוד גלזר ע"ה - הם בעיניי מופת אדיר, כמו רמי מתן וברטי אוחיון, שירדו מהטנק, כדי לזהות הרוגים ופצועים בצומת. 

 

שנית, מאז ומתמיד חשבתי, שאיני מתאים לצבא (ואזכיר, כי חלק ממפקדיי חשבו זאת גם כן) - כיוון שאני חולה מדי, שמן מדי, חושב מדי ועצמאי מדי.

 

איני חושב, שאני טועה. תמצא בדעותיי ביטוי לכל מיני הגות, שהצטברה במערב (למשל, מאקס ובר ואחרים). רובה אינה המצאתי, לצערי. זו אינה עמדה להעשרת הוויכוח הנוכחי, אלא דעתי משכבר הימים.

 

צבא הנו כורח, שלא כל מנהיגינו הבינוהו. לא נחיה כאן הרבה, כאומה וכיחידים, אם לא יהיה לנו צבא. כרגע יש לנו בקושי כנופיות מזוינות בירוק, שלוחמות עוד יותר גרוע ממה שהן נראות. מתוך הכנופיות הללו, שקוראות לעצמן צבא, לא יצמח מנהיג צבאי, שיוכל לשנות את המצב; ועל כך אני מלין כבר מהיום השני-שלישי לטירונותי (פגשתי לא מכבר חבר לאוהל הסיירים בטירונות, שאמר, שכך דיברתי גם בטירונות. חבר אחר לטירונות זוכר את הנימה הביקורתית של דבריי כלפי אימונינו - למרות שהיה לי קשה פיסית).

[Eviathar H. ben Zedeff]

משה,

 

 

אני פקפקן ידוע, וגם הייתי שכנו של אדון שמואל מלינקי בנתניה. עד היום יש לי שאריות מצמתה של בתו, שנהגנו להציק לה ללא הרף במשיכתה וכיו"ב. לכן, היה לי עניין בפרשה.

 

ובכן הסיפור נחמד, אך זה רק החלק הגלוי.

 

מלינקי היה מפקד גדוד במג"ב. אין כל דרך להעמידו לדין צבאי גם אם היה ת"פ חטיבה 5 כשביצע את מעשהו. כלומר, כנראה, היה הסכם, שיחויל, ויועמד לדין. מעניין מה קיבל בתמורה. ראו להלן.

 

מלינקי נמצא אשם והורשע, ונשלח לכלא. אלא שביומן בן-גוריון נמצאת פגישה אישית בין אדון מלינקי לבין אדון ב"ג כשמלינקי התארח בבתי-ההבראה של שב"ס. מעניין האם יש לך עוד תקדים של אסיר נתעב, שפגש את רה"מ בלשכתו? כלומר, צפה פגיעה.

 

אדון מלינקי היה רס"ן כשנשפט. ברשומות משרד הביטחון אין שום רס"ן מלינקי (ושים לב, שלא הורד בדרגה עקב פשעו הנורא והאיום). לעומת זאת, מופיע שם אל"ם מלינקי. כלומר, אחרי בלותו הייתה לו עדנה.

 

אדון מלינקי התנודב להיות הקרבן, שיטהר את צה"ל החמוד והנפלא (ולא נדבר על האפשרות החמורה, שהבן של ראש מינהל הסגל, נחום שדמי, היה יכול לשלם בראשו על כך. כזכור, קצת אחר כך פרש נ' שדמי מהצבא, והפך לבכיר במינהל מפא"י). עם שחרורו בטרם עת מבית-ההבראה, מונה מלינקי לקב"ט בכיר (איני זוכר - קמ"ג, או קצא"א), ושם עלה יפה בסולם הדרגות.

 

בקיצור, עבודה רבתי בעיניים.

 

דרך אגב, למהות העניין: מלינקי, שדמי ואנשיהם הבינו את הפקודה, "עוצר" באותו האופן - כפי שלמדו מהבריטים. אבי, שהיה ממתיישבי עין התכלת, זכר את ה'כלניות' (שהמחנה שלהם היה מול בית-ההבראה של קריית צאנז, ממערב ל'לניאדו' דהיום), שישבו בעוצר לאחר חיסול הסרג'נטים (מתברר, שיש לי קרבה משפחתית למחסליהם) בנושאת-ברן על הצומת (זכר!!!) T מעל עין התכלת , וירו מדי פעם לאורך הכביש מזרחה, לאביחיל, שחצה את השכונה. זו הייתה אליבא דכולי עלמא, בשעת המעשה, הפרשנות של עוצר. ורק צדיקים גמורים (כמו מאיר פעיל, שהיה במותב) יכלו לפרש זאת אחר. אך על יושרתו של מאירקה לא הייתי שם חצי מיל, וזו פרשה אחרת לגמרי.

 

ואם תחפש אסמכתא לדבריי - חפש את הספר של רוביק רוזנטל על הפרשה.

[שמחה‎]

אביתר יקירי,

 

משה הרחיב את תשובתו מתחום הסירוב למלא פקודה לתחום הציות לחוק, באופן כללי, ואני עניתי לו בהתאם.

 

המלך דוד היה (ולא הייתה) מטרה צבאית בעיני הלוחמים למען המדינה-שבדרך, אבל הוא לא היה כזה, לפי הדין הקיים באותה העת.

 

לפוצץ את המלך דוד למען המדינה שבדרך זה כמו לפוצץ את משרד ראש הממשלה למען מלכות ישראל השלישית - שתי הפעולות האלה הן עבירות לפי הדין הקיים בשעת הביצוע של כל אחת מהן.

 

לכן לא הגזמתי.

 

שמחה

 

----- Original Message -----

From: Eviathar H. ben Zedeff

To: civil-forum

[MOSHE M.]

אביתר,

 

אפילו גוזר-צמות שכמוך אינו יודע את מלוא הסיפור.

 

על פי הידוע לי, מלינקי הביע זעמו על שהועמד לדין, שכן הוא לא הורה לחייליו להרוג איש. הטבח נעשה בידי מחלקתו של המ"מ (או המ"פ) סגן דהאן, שנדון כמדומני ל-17 שנות מאסר (וישב הרבה פחות), אך עובדה היא שמפקדים  אחרים (זכור לי שמו של הסמל נמרוד למפרט, אולי משום ששנים אחדות לאחר-מכן שכרתי אצלו אופנועים) לא העלו בדעתם לירות באנשי הכפר שחזרו מהעבודה, ובמקרים אחדים אף הסיעו את החוזרים לבתיהם בזחל"ם המחלקתי. כולם, לרבות מלינקי, שמעו את המח"ט יששכר ("ישכה") שדמי אומר "אללה ירחמו" בתדריך שלקראת העוצר, בתשובה לשאלה מה יהא על החוזרים מעבודתם, שיצאו מבתיהם בטרם הוכרז העוצר ולכן לא יכלו לדעת על קיומו. אך רק דהאן ואנשיו פירשו את "אללה ירחמו" האידיוטי באופן מילולי, כלומר כהוראה להרוג אזרחים. 

 

מלינקי הציג דרכי פעולה שונות-לחלוטין אלו, שנקטו יחידות אחרות בגדודו אשר לא היו בפיקודו של דהאן, כראיה לכך שהוא, מלינקי, לא נתן פקודה לא-חוקית, וזעם מאוד על עצם העמדתו לדין. הסיפור ששמעתי הוא שבן-גוריון, אשר נודע לו על זעקתו של מלינקי, הזמינו לפגישה והסביר לו שכאשר קורה אירוע כה חמור (47 נרצחים ערבים), מישהו חייב לשלם על כך בראשו, לריצוי זעם העם והעולם. נראה כי ב"ג הבטיח למלינקי בחשאי שעונשו יומתק בתוך זמן קצר, ומלינקי התרצה - וזהו כנראה ההסבר להתקדמותו בדרגה שהתמיהה אותך. אני מניח שמלינקי שאל מדוע שדמי לא הועמד לדין על פי שיטה זו, אך אינני יודע מה השיב ב"ג.

 

נחום שדמי היה לפי זכרוני מזקני מפא"י, אביו של יששכר שדמי, האיש שאת ראשו היה ב"ג חיב להתיז ולא ברור מה מנע העמדתו לדין - אולי סוד אפל כלשהו שנאגר במוחו הזעיר, ואולי משהו חשוב בהרבה, כלומר יחוסו המפלגתי של אביו.

 

על פי הידוע לי, אל"מ מאיר פעיל (אז לא היתה עדיין דרגת תת-אלוף, ואל"מ היה דרגה אחת לפני אלוף) היה אחד משופטי ביה"ד הצבאי לערעורים, שהפחית (דווקא מאיר פעיל!) את עונשו של מלינקי. באותה תקופה היה פעיל "כוכב" בצה"ל, בשעה או קצת לפני שכיהן כמפקדו הנערץ של בה"ד 1. עיון בפסק הדין מזכיר במידה רבה את תיאור פעולתן של יחידות האיינזאצגרופן, וזה מזעזע - בסך הכל 11 שנה לאחר תום המלחמה.

 

חותני וחותנתי המנוחים היו מראשוני נתניה, וגם הורי גרו שם שנים אחדות לפני קום המדינה. זכרונותיהם על התנהגות החיילים הבריטיים, מכל הסוגים ולרבות הכלניות, הם טובים מאוד: לדבריהם, הבריטים הללו היו ג'נטלמנים, נבוכו כשנאלצו לחפש ולפשפש בארונות בין לבני הנשים, והג'נטלמניות שלהם אפשרה הברחה, הסתרה והימלטות של אנשי המחתרת. היו כמובן גם גסי-רוח ורוצחים בין הבריטים, כמו רוי פאראן שרצח את יאיר, אך אלה היו החריגים.

 

אני תמה מאוד למקרא דבריך על סירוב פקודה, במיוחד לנוכח כל השצף-קצף שאתה ואורי מבטאים ללא הרף על הצבא המטומטם והלא-יוצלח שלנו (לגרסתכם), שבו הכל ברדק אחד גדול, אי-סדר כרוני, שקרים, זיופים, העלמה והערמה, היעדר שיטתיות, תככים בין מפקדים  ושאר רעות חולות. והנה, דווקא אתה מטיף בעצם לקיומו של צבא אשר חסר בו עמוד היסוד שלו ושל כל צבא,  שהוא משמעת ברזל. משמעת זו מהווה לפעמים את הבלם העיקרי בפני האינסטיקט, המורה לחייל לקחת את רגליו ולברוח כאשר הוא נמצא בסכנת מוות וסביבו נהרגים ונפצעים חבריו, באלף מיתות משונות ובזעקות אימים מזוויעות - ודווקא עמוד-יסוד זה יפורק ויושלך הצידה. אינני מתעלם כמובן מקיומם של כוחות מלכדים נוספים בקרב, בעיקר רעות הלוחמים וההכרה הפטריוטית.

 

על פי שיטתך, כל חייל יחליט מתי מפקדו הוא גאון צבאי וטקטיקן מזהיר, שאת פקודתו יש לבצע ללא פקפוק, גם כשברור כי מדובר בסיכויים רבים למותם של רבים מהמשתתפים בקרב, ומתי המפקד הוא אידיוט ומפגר, הדואג רק לבילוי עם זונות ואינו מבין שהכוח הולך לקראת אסון. וכל חייל יורשה, על פי שיטתך, לסגור את הבאסטה בכל עת שיחליט כי די לו בצבא המטומטם הזה, וילך הביתה - ולא יעניין את הסבתא שלו כי כוחות אחרים מסתמכים בצעדיהם על החיפוי, על ההסחה או על חלק חשוב אחר שניתן ליחידתו במערכה הקשה. הרשות לסרב, או לפחות הסכמתו של אביתר בן צדף לקיומה, נתונה  וכל דיכפין ייתי ויסרב. 

 

ועל פי שיטתך, החלטה כזו רשאי כל חייל לקבל בכל רגע נתון, גם אם באותו רגע עליו לחבר דוברה לדוברה בתוך ההפגזה על אזור "מצמד" וה"חצר", המופגז בפראות איומה ומצמיתה לקרקע באינסטינקא עז של קיום; או בעת חילוץ הפצועים של 890 מן התופת, כאשר הכוח המחלץ חוזר פעם ועוד פעם בגבורה עילאית, לאחר שאלה שזה היה תפקידם קמו והסתלקו; או כאשר הוא והכוח שלו בן 5-4 טנקים מהווים את החסימה היחידה, שבין החוד של חטיבה 25 המצרית ובין ניתוק כוחות הצליחה הישראליים הנוסעים על "עכביש" וחבירה אל הארמיה השניה.

 

אני עדיין מתקשה להאמין כי זוהי דעתך האמיתית.

[MOSHE M.]

שמחה, אתה רחוק מלהיות טיפש, אך מסקנה זו אינה עולה מטיעוניך בנושא הנדון.

 

שום אדם נבון אינו דוגל לציות בכל חוק, באשר הוא חוק שנחקק ע"י רשות שהוסמכה לחקקו. שום בר-דעת אינו דוגל בדיעבד בציות לחוקי נירנברג, ושם יהודי  - אולי למעט קבוצה קטנה של אטומי-מוח מרובעים לנצח - לא דגל בציות לכל חוקי המנדט הבריטי. בעיני חלק של הישוב היהודי, זה שכונה "הפורשים" בפי יריביו-מבית, השלטון הבריטי היה לא-חוקי מיסודו, במיוחד לאחר שבגד בכתב המנדט שניתן לו ע"י חבר הלאומים: כרת מארץ ישראל את חלקה  המזרחי ומסרה לשלטונו של האמיר עבדאללה, הבדואי שבא מחג'אז, והתכחש להתחיבותו להקים בארץ ישראל בית לאומי לעם היהודי. לבטח לא הוכרה חוקיות השלטון הבריטי, לאחר שפורסם הספר הלבן של 1936, שהגביל מאוד את זכות העליה ארצה, דווקא לנוכח התקדרות השמיים תחת השלטון הנאצי.

 

מלון המלך דוד היה מרכז השלטון המנדטורי, והוא פוצץ בתקופת "תנועת המרי" שהיתה איחוד פעולתם של ההגנה, אצ"ל ולח"י. ההגנה ידעה מראש על הפעולה והסכימה לה (כפי שידעה מראש על ארגון האוניה אלטלנה ועל בואה), אך נבהלה מהתוצאה הקשה ולכן התכחשה לאצ"ל ופםירקה את תנועת המרי.

 

אצ"ל הצליח להטמין במרתף הבניין כדי חלב ממולאים בחומר נפץ, וכיוון את שעוני הפיצוץ לטווח של 45 דקות לפחות. לאחר-מכן התקשרו אנשי אצ"ל אל הנהלת הבניין, הודיעו על הפיצוץ הקרב ודרשו פינוי הבניין. שאו, ראש השלטון הבריטי בא"י (שכחתי את שמו הפרטי ואת תוארו המלא), שמיד נמסר לו דיווח על הפעולה, הכריז כי לא הוא האיש שייבהל מהיהודים ויישמע לדרישתם, ועל פי פקודתו נמנע פינוי הבניין. התוצאה היתה, דומני, כ-90 הרוגים וגם פצועים רבים. אנשי השמאל הכריזו אבל כבד, תוך התכחשות מוחלטת לידיעתם מראש על הפעולה. 

 

אם אינני טועה, פעולה זו הביאה לפעולת "השבת השחורה"  של יוני 1946, שבה סבלו חלק ממנהיגי השמאל סבל נורא ואיום: הם ישבו שעות אחדות, וחלקם יתר מזה, במחנה מעצר בריטי, לאחר חיפושים ועוצר בכל רחבי הארץ. בשל סבלם הנורא, רב זעמם על ה"פורשים", שהפירו את החוק.

 

כל הפרטים הללו, שחייבו תיקון לנוכח הדברים השגויים שכתבת, מובילים להמשך ענין הציות.  פיצוץ המרכז של מה שנחשב בעיני אנשי המחתרת שלטון לא-חוקי וכובש בארצנו, אינו בר-השוואה לציות לפקודה חוקית הניתנת ע"י מפקד מוסמך בצבא של מדינת ישראל, במיוחד כאשר הדבר קורה בעת קרב ומלחמה. אין להשוות גם לציות לחוק לגיטימי של מדינת ישראל, שאיש מאיתנו אינו כופר בזכות קיומה ובחוקיות מוסדותיה הממלכתיים.

 

אכן, חלק ניכר, אולי אפילו הרוב, של תושבי הארץ היהודים הכירו בחוקיות השלטון הבריטי כל עוד לא בוטל רשמית, אך כיום זהו ויכוח שאבד עליו הכלח. באותה מידה היו גם צרפתים, שבימי הכיבוש הנאצי שתפו עימו פעולה על פי אותה ראיה לגיטימיסטית: זה השלטון כרגע וחייבים למלא את כל הוראותיו. בתום המלחמה היה גורלם של ברי המזל שבין אלה, במיוחד בנות המזל, גילוח ראשיהם והובלתם ברחובות העיר, חשופים לקריאות בוז של ההמון וליריקותיו העסיסיות, בעוד העם כולו משבח ומאדיר את שמותיהם של אנשי המחתרת, שהפירו כל אות של הצווים הנאציים הכל-כך לגיטימיים. אילו היינו עם נורמלי, היה נעשה כך בדיוק גם אצלנו, ולא ההיפך הגמור.

 

במקום אחר השבתי לאביתר באריכות לא-קטנה, ואתה מוזמן לעיין בתשובתי.

[Eviathar H. ben Zedeff]

שמחה,

 

אם מישהו מאזרחי ישראל יקים כעת מחתרת נגד השלטון החוקי במדינת ישראל הוא פושע לפי חוקי המדינה. לוחם חופש, שלחם נגד משטר בלתי חוקי בעליל של מעצמת כיבוש, שמעלה בתפקידה - ובעיקר, כפי שמשה כתב, הדבר היה בהסכמה של מפקדת תנועת המרי (ויש לכך אסמכתא בכתב) - אינו פושע.

 

גם מי שתלה את הסרג'נטים אינו פושע, כיוון ששהותם בארץ הייתה פלישה - הסגת גבול - בלתי-חוקית.

 

לכן, אין מקום להשוות. מלון המלך דוד הופקע על-ידי הממשל הצבאי הבריטי למפקדתו, ורק דמגוגים מתייחסים לייעודו של הבניין כששימש מפקדה צבאית.

 

הפושעים, אם תרצה היו מי ששיתפו פעולה ברצון ובשמחה עם הכובש הבלתי-חוקי של הארץ, ועד היום גאים בהיותם עבדיו הנרצעים.

[Shraga Elam]

אני מוכן לחתום על כל מילה של אביתר.  אין שום סיבה לחפש ציות עיוור בשום מערכת. ניהול נבון של קרב מחייב שלוקחים ברצינות היזונים חוזרים מהשטח. נכון שבעיקרון לאלו שנמצאים בשטח אין התמונה הגדולה, אבל הרבה פעמים מה שהם רואים די מספיק ולגנרלים אין תמונה בכלל. זה הוכיחו עבורי בגדול שני הגורודישים ששלחו אותנו כצאן לטבח, למוות בטוח לחמוטל והתעקשו ברוב חוצפתם שנמות.וכמה עדים טוענים שגם בר-לב היה בחפ"ק וגם הוא עקב אחרי התקשורת כמו רוב האנשים בחזית המצרית שהיתה להם נגישות לרשת הקשר שכן זה היה הקרב היחידי באותו ערב/לילה.

אני מתאר לעצמי ששמואל גורודיש ממש רתח מול סירובו של הסגן המושתן ואם היה יכול היה מוציאו להורג בלי בעיות.

לזכותו של יואל אפשר לומר שהוא לאחר מעשה היה מלא הערכה ליוסי כוהן ואף ניסה לקדמו מסגן ישר לרס"ן. כך הוא לפחות טען באוזני ובנוכחות יוסי.  מצד שני אני לא יודע אם אני יכול להאמין לו שכן בראיון קודם שהוא נתן למעריב ב-2003 הוא טען שהחרמ"ש לכאורה היה אשם בכשלון מכיוון שכאילו לא ירדו  בזמן מהנגמ"שים. זהו כמובן קשקוש מקושקש. הזלדות של הגל הראשון בערו עוד הרבה לפני שהגיעו למחתית הגבעה ואנחנו שבאנו לפנותם אח"כ והיינו על הגבעה אמנם לא אכלנו אותה, למרות שהיינו חשופים כמו ברווזים, לא בגלל גורודיש אלא מכיוון שהיה לנו הרבה מזל והמצרים למרות שירו כמו משוגעים כל הזמן והאירו את השטח בנורים לא הצליחו לפגוע בשערו של אחד מאיתנו.

 

כשאני חושב אחורה, אז אני מגיע למסקנה שרק עבדו עלינו בעיניים תוך ניהול קרב ממש כושל. וזה לא רק שהגורודישים שיקרו לנו ולא סיפרו לנו על הכשלונות הקודמים וכל מה שליואל יש היום להגיד זה שבעבורו זה היה הכל פיפס קטן ושאני לא אעשה מזה כזה טראסק. ולמה ביום האחרון לדפוק את הראש בקיר על גבעות החול האלו? "מכיוון שתפקידנו לכבוש", אומר המח"ט לשעבר (יש לי אותו מוקלט בווידיאו).

למרות שלרבים בפורום הזה זה לא מפריע, הרי זה ברור לכל מי שעיניו פקוחות שממשלת ישראל לא עשתה ככל יכולה למנוע את המלחמה, אלא למעשה עשתה ככל יכולתה שהמלחמה תקרה. אני מצטער, אבל אני לא פרייאר של אף אחד.

במלחמת ששת הימים אף אחד לא אמר לנו שאנחנו יוצאים לכבוש שטחים אלא לנטרל סכנה. מכיוון שהיינו צעירים לא שאלנו הרבה שאלות. למשל לא שאלנו מדוע יוצאים לכבוש את הרמה, פשוט עלינו במבצע התאבדותי טפשי שהיה נגמר רע מאוד אם הסורים לא היו בורחים.

אנחנו ידענו אז טוב מאוד שהאיום הסורי הוא בלוף, כי היינו באזור לפני המלחמה ולא היינו צריכים לחכות שמשה דיין יתוודה בפני כתב ידיעות אחרונות על סיפורי הטרקטורים.  הרי למרות שהיינו חפ"שים הכרנו אותם הרי כמעט מיד ראשונה כאשר היינו מקבלים בבוקר הוראה להיכנס לכוננות שכן שולחים שוב טרקטור. הסורים הרי לא השתתפו בקרבות של ששת הימים מלבד מטוס אחד מסכן ששלחו ושאותו ראינו במו עינינו שכן הוא טס ממש נמוך ועבר ליד החורשה של נבי יושע שם היינו כאשר המלחמה פרצה. גם המטכ"ל, אלו שלמעלה עם התמונה הגדולה, העריכו שהאיום הסורי אינו קיים ולכן  העבירו אותנו באותו היום לגדה.

אנחנו שידענו זאת לא שאלנו שאלות ולא כלום. הלכנו פשוט. זה היה יום שישי כאשר שלחו אותנו לטפס על הרמה ברגל מעל גונן. אני זוכר את שני ההווטורים שהיו אמורים להפציץ את המוצב הסורי וכמט הפילו את פצצות הנפל"ם עלינו. במוצב הסורי שהיה היעד שלנו הם בכל אופן לא פגעו. היו שם גם טנקים מצחיקים מדגם אם,איקס שירו כלפי מעלה פגזונים שהיה נראה שהם נופלים בחזרה. אנחנו צחקנו כאשר תרמילי הפגז היו נפלטים מאחורה כמו ע"י איזה חולץ פקקים צרפתי. אח"כ בערך בעשר בבוקר עם השמש היוקדת והמסנוות וכמעט בלי מים, התחלנו לעלות באיזה שביל עיזים וממש לא היתה בעיה לחסל אותנו כולנו. כשהגענו למעלה הסתבר שהמוצב היה  נטוש, זאת למרות שלא היתה בו גוויה אחת וגם אף סימן של פגיעה. כשהתחלנו להתגדם נתקלנו באש מרגות קטנות קליבר מאוד מאוד סימלית שגם היא נגמרה צ'יק צ'ק.

 

אם היה לי שכל הייתי כבר אז קם ואורז את החפצים. הייתי צריך את חוויית חמוטל כדי להבין שעדיף לי לאכול פונדו מאשר חרב וזה לא שאני פחדן גדול, אלא  להקריב את חיי בשביל שטויות זה ממש לא בראש שלי. זה מה שאביתר קורא מצדק מרד בשר התותחים.

 

למרות שהפונדו מאוד ערב לחיכי הרי מאוד עצוב לי וזו לא מילה לראות את מטעמי החרבות שם בארץ האוכלת יושביה.  ד"א אני משוכנע שהציפורה הנחמדת סיפרה לביאליק דברים שהוא לא רצה לשמוע.

 

שרגא

 

 

 

 

----- Original Message -----

From: Eviathar H. ben Zedeff

To: civil-forum

[HD]

 

 

הפתרון הוא פשוט

 

אם אתה המפקד בשטח ומחליט לסרב פקודה , תהיה מוכן גם לשאת באחריות

 

השאלה הנוספת היא , אם מפקד הקרב יחליט להעמיד את המסרב לדין , קרי מבחן התוצאה

חזי

[Asher Shla'in]

רוי פאראן הרג (כנראה) את אלכסנדר רובוביץ.

למיטב זכרוני את יאיר הרג וילקינס

---

From: civil...@googlegroups.com [mailto:civil...@googlegroups.com] On Behalf Of MOSHE M.

Sent: Tuesday, September 01, 2009 7:03 PM
To: civil...@googlegroups.com

Subject: [GF;12883] Re: מתי מותר לסרב לפקודה .

<BR<BR<BR<BR<BR

[שמחה‎]

משה,

 

אתה מנמסה שוב-ושוב לגרור אותי לויכוחים פוליטיים, כאשר אני מצטמצם בעקשנות למגרשים הפוליטי והערכי.

 

בוודאי שתנועת המרי ראתה בשלטון הבריטי שלטון בלתי חוקי, אבל אני לא דיברתי על החוק בעיני המתקוממים נגדו, אלא על החוק והריבונות במובנים המקובלים במשפט.

 

אם השלטון הבריטי לא היה חוקי, פשיטא שגם החקיקה שלו לא הייתה חוקית, וממילא אנחנו חוזרים לחקיקה העותומנית, אבל גם לפי החקיקה העותומנית פיצוץ המלך דוד היה עבירה, ואם גם השלטון העותומני היה בלתי חוקי, נשאלת השאלה איזו חקיקה הייתה בתוקף בזמן הפיצוץ. אני מניח שלא תרצה - וגם לא תסכים - ללכת אחורנית מתורת השם ומשה עבדו, אשר ציוו לנו (בין השאר) גם את "לא תרצח".

 

בוודאי שמפוצצי המלך דוד ביקשו למעט ככל האפשר במספר הנפגעים, אבל לא ברור לי לשם מה הכנסת את זה.

 

אני מבין מדבריך שחובת הציות לחוק תלוייה בהשקפתו של המציית על חוקיות השלטון, וכו', אז על מה אנחנו מתווכחים? על השאלה אם מקרה כזה או אחר נכנס או לא נכנס לתחום הזה?!

 

אתה אומר שהויכוח על חוקיות השלטון המנדטורי "אבד עליו הכלח", אבל לבד מכך שאנחנו מדברים במישור העקרוני, נראה מה תגיד בבית המשפט, כאשר תצטרך להגן על זכויות אשר נרכשו בזמן המנדט, על סמך חקיקה מנדטורית.

[שמחה‎]

משה,

 

מי שרצח את יאיר היה ג'פרי מורטון:

 

http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%92'%D7%A4%D7%A8%D7%99_%D7%9E%D7%95%D7%A8%D7%98%D7%95%D7%9F

 

ולא כפי שציינת.

 

שמחה

[Moshe M.]

אשר שליין,

 

אתה צודק, ותודה על ההערה. השם הנכון הוא וילקין (Wilkin) ולא וילקינס.

[Moshe M.]

שמחה, 

 

ללא ספק, חוקיות החוק בעיני פלוני מותנית בהכרתו בחוקיות השלטון שחוקק את החוק. השלטון והחוק כשלעצמם אינם נזקקים להכרה כזו, אך פלוני משתמש בה כאשר מעשיו נידונים במישור המוסרי, במיוחד במבט היסטורי לאחור.

 

גם כאשר השלטון אינו חוקי, כמו שלטונות הכיבוש הנאצי בצרפת או המנדט הבריטי כאן, לא כל חקיקה שלו פסולה מלכתחילה. אם המפקד המקומי הנאצי הוציא צו, המטיל עונש על מעשי אונס, למשל, או על שוד בנקים, גם אני מוכן לשפוט את האנס שנתפס על פי אותו צו, שכן החלופה תהא שחרור הפושע מכל עונש. בשל כך הסדירו דיני המלחמה הבינלאומיים את סמכות הכובש לחוקק חוקים ולהוציא צווים, להבטחת חייה ושלומה של האוכלוסיה האזרחית.

 

את עניין מלון המלך דוד העלית אתה, ותשובתי לך היתה שפיצוץ המלון היה מעשה לגיטימי בעיני, במבט היסטורי לאחור, ולגיטימי שבעתיים בעיני המבצעים בשעת מעשה.

 

אשר למחקרך המעניין בדבר תוקף החוק העותמאני ומה שקדם לו, יש לכך צורך בזמן ובסבלנות הדרושים למחקר משפטי כזה, אך אתה ואני פטורים מכך כרגע. לדידי, אינני ירא מפסילת החוק העותמאני והחוק המנדטורי גם יחד, ככל שמדובר בשלילת זכותנו לממשל עצמי בארצנו, וככל שמדובר בבגידת בריטניה בעם היהודי ובאי-חוקיות שלטונה כאן. די לי בכך שמעשי המחתרת לא עמדו בסתירה לחוק היהודי, כלומר לדיני ההלכה, שאומנם לא היה להם מעמד חוקי באותם ימים אך גם כיום, במדינת ישראל, החוק האזרחי שחוקקה הכנסת קובע את תחולתם כאשר יש חלל ריק.

 

פיצוץ המלון לא היה מעשה רצח (אלא לפי החוק המנדטורי, הלא-חוקי כאמור), כי אם פעולה מלחמתית לגיטימית במסגרת מאבק מזוין בכובש הלא-חוקי, המוכרת על פי כל חוקי העולם וגם ע"י ההלכה היהודית. אם אינך מקבל זאת, וכל מעשה הריגה הוא בעיניך רצח, עליך להוקיע כרוצחים גם את אלה שעמדו בחסימה ליד לקקן, במארב לחטיבה 25 המצרית, והשמידו בזה אחר זה טנקים מצריים רבים על צוותיהם. בעיני, כמובן, הם גיבורים לאומיים שעשו מעשים חוקיים-למהדרין, ולא רוצחים.