עוד על מאמרו של ליפשיץ בעניין ניצנים
Moshe M.
עמיקם, העתקתי את הקטע שבו השבת לדברי, כדי שלא לגרור "זנב" ארוך מדי של הפוסט, ואשיב לך כאן, כהמשך לתשובה קודמת. תשובתי כאן מופיעה בירוק:
עוזי,
טוב מאוד עשית, בהבאת המאמר הזה לידיעת הפורום.
בעקבות קריאת המאמר, יש לי תהיות אחדות:
1. אי-אפשר לשלול על הסף את האשמת ההנהגה בהפליית ישוב לרעה, מטעמים פוליטיים. מדינת ישראל במלחמת השחרור לא הונהגה ע"י אמא תרזה, אלא ע"י אנשים שהחשבון הפוליטי ושנאת-אחים היו להם תבלינים לארוחת הבוקר. גם חברי אותה הנהגה עצמם, כמו משה שרת ביומניו וגולדה מאיר (שספרה על אווירת "טאמאני הול"), גילו לציבור מאוחר יותר את המציאות המרה. לצערנו חווינו דברים כאלה, לא רק בארץ ישראל אלא אפילו בגיטאות, שבהם לוחמי הימין לא רק נודו, אלא אף לא הוזכרו לאחר-מכן בהיסטוריה הרשמית ובהנצחה הממלכתית. ספרו של משה ארנס "דגלים מעל לגיטו", שפורסם לפני שנים מעטות, מהווה אחד הנסיונות להאיר פן זה של המציאות היהודית.
אך קשה להאמין שמפקד בכיר בצבא, המופקד כמח"ט על הגנת הדרך לתל-אביב ועל מניעת הפלישה המצרית למדינת ישראל, כאשר גם חיל האוויר המצרי השתתף בקרבות אלה, יפקיר ויפלה במתכוון ישוב הנמצא במקום אסטרטגי כה חשוב, כמו ניצנים, או יסכים ביודעין לקחת חלק בהפקרה ובהפליה שכאלו. הוא אולי מטורף אך לא מטומטם, עד כדי יריה לעצמו ברגל. גם תינוק המביט במפה מבין, עד כמה היתה רבה חשיבות היישוב ניצנים להגנת הכביש לתל-אביב, לבטח באותה עת שבה לא היו כל מיני "כיפת ברזל" ודומיה, אלא כמעט רק נשק קל ובינוני. הרי נפילת ניצנים לא היתה רק מכה קשה לתנועת "העובד הציוני" ולחברי ניצנים עצמם, אלא מכה קשה ביותר להגנה על הדרך, שעליה לחמה "גבעתי" בקרבות קשים ומרים ואבדה לוחמים רבים.
משה, אתה אומר "מפקד בכיר" ומי שישמע אותך יחשוב שמדובר בבוגר ווסט פוינט וסנדהרסט או לפחות אקול-סופרייר-דה-גר. לקחו קיבוצניק שהיה מ"מ במחלקה הגרמנית של הפלמ"ח ומינו אותו למפקד חטיבה. בתפקיד החדש הוא עשה כמיטב יכולתו הדלה והבנתו הדלה עוד יותר בתנאים שהיו באמת באמת קשים, ובהתאם הוא שגה גם לא מעט.
בין השאר ובפרט הוא שגה בהבנת כוונותיו של הטור המצרי. הוא לא חשב שהמצרים ימשיכו על כביש החוף צפונה לתל אביב, אלא חשש ממהלך מזרחה של התחברות עם הלגיון. בהתאם לכך הוא לא עשה שום פעולה של מיכשול על כביש החוף למעט פיצוץ גשר אחד (גשר "עד הלום"), אף שדה מוקשים, אף תעלת נ"ט (שאני בספק רב אם הוא ידע מה זה) – שום כלום. את היישוב היחידי שעמד בגזרת החטיבה שלו בדרכו של הפולש המצרי הוא תיגבר בשתי מחלקות ולא תיגבר בנשק כבד.
אני אינני שותף לקביעה הנחרצת שזה היה בהכרח בגלל שיקולים פוליטיים. ייתכן מאד שזה היה בגלל חוסר הבנה צבאית. ( לעומת זאת ההחלטה של בן גוריון למנות למפקדי חטיבות אנשים חסרי הכשרה צבאית הייתה בהחלט החלטה פוליטית).
לכן קביעתך שהוא היה "אולי מטורף אבל לא מטומטם" אינה מתחשבת במציאות ששררה אז.
כל המפקדים הבכירים של צה"ל באותם ימים היו תינוקות, ויגאל ידין - הרמטכ"ל בפועל - היה רק כבן 32. זה אינו שולל את בכירותם, ובכיר הוא גם מ"פ שבסערת הקרב התמנה לשמש כמפקד אוגדה. ובאותו רגע הוא חדל, או משתדל מאוד לחדול, מלחשוב כמ"פ ועובר להלוך המחשבה של מפקד אוגדה. במלחמת השחרור, החטיבה היתה היחידה הצבאית הגדולה ביותר, וללא ספק מפקד חטיבה היה מפקד בכיר (העובדה שחטיבות פלמ"ח השתייכו לכאורה לארגון זה, אינה שוללת מסקנה זו). שגיאות והבנה לקויה? וכי ראית מי שאינו לוקה בכך, במיוחד בנסיבות מטורפות כמו קרב?.
2. קרבות קשים, שיעור גבוה של נפגעים ודחף עז לקום ולהסתלק ממקום שבו נהרגים במספרים גדולים, היו גם במקומות רבים אחרים במלמת השחרור. אך מעולם לא שמענו על פרסום מעליל, מבזה ומחפיר כמו אותו "דף קרבי", ולא שמענו שנעשה פרסום כזה כדי לעצור את הבורחים מן הקרב. למען האמת, עד היום לא קראתי בשום מקום שנטישת העמדות והבריחה מהקרב היו מחלה נפוצה בצה"ל של מלחמת השחרור. אומנם, תופעות כאלו קיימות בכל צבא, וגם אני ראיתי דברים כאלה במי"כ, אך פרסום מאותו סוג, שנועד כנטען לבלום את העריקה באמצעות הוקעת ישוב שלם, שנאלץ להיכנע לאחר קרב שבו נפלו עשרות מאנשיו ועוד עשרות מלוחמי גבעתי - חייב קיומה של מגיפה נוראה של בריחה המונית. לא שמענו על מגיפה כזו. הצגת הפרסום כיום כצורך השעה, נראית כתירוץ עלוב וחסר שחר המזלזל בתבונת הקורא, לאחר שהתברר כי גם כעבור זמן רב סירב קובנר לחזור בו מהפרסום, אף לא באמצעות תירוץ כזה. מתברר איפוא כי קובנר, איש "השומר הצעיר" אדוק בדתו הסוציאליסטית, ששמענו על מעלליו בגיטו, לא פרסם את הדף הקרבי מאותם טעמים שעודד ליפשיץ מדביק לו כיום, אלא מאותם מניעים של שנאת-אחים פשוטה, נבערת, קנאית וחסרת מעצורים מוסריים, שהיתה גם למי שפקד על חיילי צה"ל לירות כדי להרוג באנשים שקפצו מ"אלטלנה" הבוערת לים, כאשר שחו אל החוף בשארית כוחותיהם ורובם גם היו פצועים.
אני מוכרח לצאת כאן להגנת מחברי ומפיצי אותו דף קרבי. הייתה סכנה אמיתית של בריחה משדה הקרב. צריך לזכור שחברי יד מרדכי פינו את היישוב שלהם בניגוד לפקודה (זה היה בגיזרה של חט' הנגב, לא גבעתי). לטענת יצחק פונדק גם חברי נגבה רצו לברוח ו"שוכנעו" להישאר באיומי נשק. באופן כללי היישוב לא היה ערוך להילחם בצבא סדיר כדוגמת הצבא המצרי, וכלל וכלל לא היה ברור אז איך יתפתחו הדברים.
כמובן שאחרי פרק זמן מסוים הדברים התבהרו, ואז באמת היה צריך להכות על חטא אותו "דף קרבי" שחיבר אבא קובנר, אלא שכידוע לך ישנם אנשים שאינם מכים על חטא, אלא אם כן המכה היא על חזהו של מישהו אחר.
(ואני חוזר על משהו שכתבתי לך כבר בעבר: "לא שמענו" – אינו ראייה לכך שלא היה)
מקובל עלי כי "לא שמענו" אינו ראיה, אך לפעמים היעדר שמיעה במשך זמן רב מהווה לכל הפחות ראשית ראיה. כך זה לגבי השתיקה המוחלטת לנוכח פרסומי מילשטיין על בריחת רבין משדה הקרב, שבו היה מח"ט הראל. ואשר לדף הקרבי - קובנר היה חייל בצה"ל באותה עת, גם אם כ"פוליטרוק", והיה על מפקד החטיבה, או על הממונים על שניהם, לפקוד עליהם לפעול לתיקון הרושם הקשה שהותיר אותו דף. גם אם קובנר לא היה מסוגל נפשית להביע חרטה, היו חייבים לאלצו לכך או לפרסם הודעה פומבית מאת צה"ל.
3. אם נכון סיפורו של עודד ליפשיץ, על בואו של אבידן לניצנים ועל פגישתו עם החברים שם והדברים שאמר להם, כי אז אבידן היה ראוי לשבח. אפשר לתמוה, איך יתכן שכל הארץ שמעה על הדף הקרבי ועל תוצאותיו לגבי ניצנים, ורק הוא לא ידע ולא שמע. אך בואו לניצנים ואמירת הדברים שטיהרו את החברים מהכתם שהוטל בהם, תוך קבלת נאחריות על עצמו - מהווים בעיני כפרה גמורה. כמובן, אם דיווחו של ליפשיץ מדויק.
זהו בדיוק. אם.
האם ליפשיץ לא טען כי פרסם את הדברים בעיתונו "על המשמר", באותם ימים בשנות ה-80?. האם מישהו קם וטען שזהו שקר?. ואם לא, חל על כך הכלל שציינתי לעיל: שתיקה ממושכת מהווה לפחות ראשית ראיה לאמיתות הדברים שפורסמו ללא תגובה.
4. יצחק פונדק חייב הסבר, על הסתירה שבין דבריו כיום ובין הדיווח על דבריו ב-1983, ואורי מילשטיין חייב הסבר, כיצד לא ידע ולא חקר את פונדק על אותה סתירה, שכן פרסום ספר כזה מחייב את כותבו לקרוא כל מילה שנכתבה או ששודרה בנושא. עובדה היא, שעודד ליפשיץ מצא את הפרסום ההוא. יעקב אחימאיר, נופת-צופים רדיופוני שלעיתים קשה להאזין לו מרוב שמנוניות, חייב הסבר על השמטת הדברים החשובים מהראיון באותה שנה, כפי שמתאר עודד ליפשיץ. שוב, אם הדיווח מדויק. אם אכן השמיט אחימאיר את הדברים במתכוון, ונמנע מלתקנם מאוחר יותר - בהבינו ללא ספק את משמעות הימנעותו - כי אז מדובר באיש-זדון מהדרגה הנמוכה ביותר.
ראה תגובתי מלפני 5 דקות
5. לא ברורים לי דבריו של אשל משדות-ים, בדבר "רכישת" נשק ע"י ישובים. האומנם הגנת ישוב יהודי כלשהו היתה תלויה ביכולת החברים בו לקנות נשק, וממי בדיוק רכשו נשק?. בשוק הפשפשים?. בהברחת הגבול ע"י יחידים? או אולי במשלוחים בדואר?. עד עתה סברתי שהנשק חולק לישובים ע"י המדינה, או לפני-כן ע"י ארגון ה"הגנה", על חשבון הקופה הכללית. דבריו של אשל, כי גם לשדות ים לא היה אלא אותו נשק שהקיבוץ "רכש", דווקא מעוררים את החשד, שמטרתו באמירתם היתה לחפות על מה שנראה לו כסיפור אמיתי על הפליית ניצנים לרעה ועל קיפוחה החלוקת הנשק, ממניעים פוליטיים.
התשובה היא במפורש כן. הנשק בידי הישובים היה של הישובים, לא של צה"ל (ונרכש כמובן הרבה לפני שצה"ל היה קיים). לא הייתה בעייה לרכוש נשק, היה המון נשק אחרי מלחמת העולם השנייה. הבעייה הייתה רק שהיה צריך כסף בשביל לבצע את הרכישה, ולכסף דאגו התנועות המיישבות (ברכישות גדולות היה צריך גם להסתיר את העניין מהבריטים, אבל לא במקרה הזה).
לאחר הקמת המדינה התחיל המטכ"ל לתגבר את הנשק שהיה בידי היישובים. גם כאן, איזה נשק וכמה יישלח לאיפה, היה נתון למשא ומתן ול- lobbying ע"י התנועות הפוליטיות. העובדות הן שבניצנים היה בזמן הקרב מטול פיאט אחד ויחיד, ומרגמת 52 מ"מ אחת. הייתה גם החלטה של המטכ"ל לתגבר את מיצנים, אך הנשק, שהגיע לחטיבה, לא הגיע ליעדו בזמן, או בגלל רשלנות או בגלל שיקולים זרים. יצחק פונדק גורס את האפשרות השנייה, אני מניח להם ליהנות מהספק, מכל מקום – נשק התיגבור לא הגיע. אם מח"ט גבעתי סבור היה שמול טור השריון המצרי מספיק מטול פיאט אחד, אני מניח לך לשער אם מדובר ברשעות או בטפשות או קצת מזה וקצת מזה.
ואני מניח לך לשער, האם הוצאת אנשים לקרב במי"כ, ללא מצפנים, משקפות, מפות וציוד חיוני אחר, לרבות נשק אישי חסר והסעת פלוגת סיור באוטובוס אגד, יהתה רשעו תאו טפשות או קצת מזה וקצת מזה. או, לחילופין בשני המקרים, לא זב ולא זה, אלא מציאות מרה שאי אפשר לתקנה באותו רגע, של מחסור באמצעים.
משה