תגובה לגיליון חודש תמוז
א.ז.
תודה רבה על הגליונות הנפלאים.
המאמרים יפים מאוד אך ברצוני לעורר כמה נקודות,
במאמר הראשון – נקודה שחשוב להדגיש, שוודאי שתפילה ותורה פועלים תוצאות מידיות, תוצאות של התגשמות מטרת חיינו בעולם, שכל דיבור של תורה גורם לאדם יותר דבקות בבורא, ובעיקר גורם לגילוי כבוד השם בעולם, וכן בתפילה קירבה לבורא, וגילוי כבודו, ובוודאי שפועלות הרבה מאוד פעולות (והצלות) בכל העולמות העליונים והתחתונים, ואמנם דבר זה קשה לחוש בעיניים גשמיות (שלא רואים במציאות), אך זוהי עבודה להוסיף אמונה, (נ.ב. זה פתרון למציאות החושית הגשמית, ע"י חידוד האמונה ולהפוך אותה למוחשית).
ונקודה נוספת- שאולי המאמר מציג פתרון להתמודד עם הטרדות העכשוויות, אך הרבה מאוד פעמים אדם מוצא את עצמו חושב מרחף ומדמיין בדברים שלא כ"כ קשורים למציאות היום יומית שלו.
ובמאמר השני- חושבני שסיפוק וחוויה שממלא את האדם בתחושה חיובית, והאדם מרוצה מעצמו ושמח, אין דחף גדול מזה, וההבדל אינו בשני סוגי חוויות, אלא יש חוויה שגורמת סיפוק ע"י עשייה של דבר הנראה לעיניים, וישנה חוויה רוחנית שקשה בעיניים גשמיות לראות, אך האדם שמלא סיפוק זה עצמו הדבר הגרום לדחף ולרצון לעוד ועוד, כי גם אדם שיעשה המון פעולות נפלאות ויראה תוצאות, אם זה דבר שאינו מספק וממלא אותו, מסתבר שלא ישרוד הרבה.... (אולי לא הבנתי את כוונת הדברים נכון).
ונלע"ד- שעיקר הנקודה היא, שאין אנחנו (בפרט הבני תורה) חסרים בחוויות מבחינה רוחנית וזה מספק את האדם מאוד, בפרט שמציאות היא שהנשמה מקבלת את סיפוקה מדברים רוחניים, אדם שנוטל לולב וודאי שככל שהוא עצמו מחובר יותר יעשה את זה בשמחה וכו', אבל אנחנו לא מחפשים איפה האני שבנטילת לולב, שבישיבה בסוכה, שבאכילת המצה, אלא עצם המצווה ועצם רצון הבורא הוא סיבת קיום המצווה והוא הממלא בסיפוק ובחוויה, (ואפשר להוסיף לזה שגם בתפילה- בימים נוראים, וכן בתורה- בליל שבועות), אלא עיקר הנקודה היא ה"מלומדה" (וזה בכל דבר בחיים- ובעיקר בדברים רוחניים) שכל דבר שנעשה כהרגל וכמהלך חיים קבוע, זה גורם לשחיקה, ובפרט בדור שלנו שכל רגע ורגע יש התחדשות, יש ידיעה מעניינת, דבר חדש (ואולי זה היה כוונת הכותבים החשובים, להציע פתרון לבעיית המלומדה), והתמדדות הנכונה היא "להתבונן, להתבונן, ושוב להתבונן", וע"י ההתבוננות הרבה מאוד מבעיית המלומדה נפתרת (שיהיו כל בעינייך כחדשים).
ההתבוננות לפני מעשה- מה אני הולך לעשות, ללמה אני מתפלל מה מטרת התפילה, וכו' (ובפעמים שיחסר לו ידיעה- יוסיף וילמד), וכן תוך כדי המעשה (וכעין זה בחפץ חיים כתב עצה להתבונן לפני כל ברכה וברכה בתפילת שמו"ע מה אני הולך לבקש, ומה אני מודה), ולאחר מעשה- ובזה יברר לעצמו מה המפריעים שמנעו ממנו להתקדם עוד ועוד... (ושונה מאדם לאדם), ואמכ"ל.
(נ.ב. וודאי שכל הנ"ל מגיע ע"י חיבור פנימי, וככל שמגיעים עוד ועוד לאהבת הבורא אפשר יותר להתחבר, וע"י שמתבוננים בניסים והנפלאות שהקב"ה עשה ועושה עמנו בכל רגע (בין גלויים כמה שחווינו בשבוע שעבר, ובין על הניסים הנסתרים) מגיעים לאהבת ה' (כדברי הרמב"ם), וע"י שמחזקים עוד ועוד את אהבת הבורא ית' רוצים יותר להידבק בו, ולרבות כבוד שמים ולהגדיל שמו בעולם, (וכן ע"י לימוד מוסר...).
חיים וקיימים
בקשר לדבריך בפסקה הראשונה, הנה מדברי נפש החיים נראה שטרח להדגיש שאין תוצאה מיידית בעולמות העליונים (נפש החיים שער א פרק ו): "אמנם עדיין הענין צריך ביאור. (כי הוא ז"ל דיבר בקדשו דרך קצרה כדרכו בכל כתבי קדשו בנסתרות. כמ"ש בעצמו בהקדמתו שם שהוא מגלה טפח ומכסה אלפים אמה). שלא כדמשמע לכאורה מדבריו ז"ל שם. שהאדם אל העולמות הוא נפש ממש כמו הנפש הניתן ודבוק בתוך גוף האדם. אשר איזה דבר שהנפש עושה הוא רק ע"י כלי הגוף. שבאותו רגע ממש גם הגוף עושהו. דזה ודאי לא יתכן(*)". ר' ראובן לויכטר ביאר את זה (בספרו על נה"ח) שעבודת האדם לבורא בנוי על יחס ולא על הכרח מכאני, זאת אומרת אין הכרח לתוצאה מסויימת בעולמות ממצווה תפילה או לימוד (בשונה מההבטחות של המתרימים...) הדבר הוא פנייה לבורא עולם, וכשם שאדם שפונה לאשתו ומביא לה זר פרחים אינו יכול לצפות לתוצאה מסוימת - הדבר רק יגרו לכעס, הבאת הפרחים היא בניית יחס שלל אהבה.
א.ז.
צריך לעיין בדבריו, בעז"ה שיזדמן לי.