קונספט חדש, ודיון על הנושא לחודש תמוז

[elivi...@gmail.com]

שלום רב לחברי הקבוצה,

ברצוני לנסות לשנות משהו בקונספט של הגיליון, וזאת בכדי שחברי הקבוצה, לא יהיו רק קוראים את דעתם של אחרים על הנושא החודשי, אלא יהיו שותפים בה. יש בדבר תועלת לחברי הקבוצה, וכן לקוראים הנוספים שיחשפו לשיח רחב יותר, ומגוון יותר.

אני מביא כאן את הנושא לחודש הבא – חודש תמוז, עוד לפני שהגיליון ייחתם להפצה רחבה, אפשר לשוחח על הנושא בקבוצה, לחדד להבהיר, ולהוסיף כיווני חשיבה רחבים. את הדברים נפרסם בעז"ה בגיליון של חודש תמוז. כמו כן מי שמעוניין לכתוב מאמר מסודר ביחס לנושא יוכל לכתוב כאן, ונפרסמו בהפצה הרחבה, אפשר גם לשלוח לי באופן פרטי.

אני מבין כאן את הנושא באופן גולמי, אפשר להתדיין עליו, ועל ניסוחו, וכן אשמח לטיפים בנוגע לקונספט החדש.

בס"ד

האם ייתכן שהצרה תניע לקראת תשובה, גם כאשר אין בשורת פתרון באופק?

בחודש זה – תמוז אנו מתחילים את ימי בין המצרים ביום צום י"ז בתמוז, וימים אלו יסתיימו בצום תשעה באב. תכליתם של ימים אלו ככלל והצומות בפרט מבוארים בדברי הרמב"ם בהלכות תעניות:

"יש שם ימים שכל ישראל מתענים בהם מפני הצרות שאירעו בהן, כדי לעורר הלבבות לפתוח דרכי התשובה, ויהיה זה זכרון למעשינו הרעים ומעשה אבותינו שהיה כמעשינו עתה עד שגרם להם ולנו אותן הצרות. שבזכרון דברים אלו נשוב להיטיב, שנאמר: והתודו את עונם ואת עון אבותם וגו' ".

מטרת הצומות היא: "כדי לעורר הלבבות לפתוח דרכי התשובה", והדרך לעשות זאת היא ע"י הזיכרון שיש בצומות אלו: "ויהיה זה זכרון למעשינו הרעים ומעשה אבותינו שהיה כמעשינו עתה, עד שגרם להם ולנו אותן הצרות. שבזכרון דברים אלו נשוב להיטיב", זאת אומרת אנו נזכרים בצרות שיש מימי אבותינו עד ימינו אנו, וזה מניע אותנו לתשובה.

גם בחיים הרגילים, בעיות מניעים אותנו לפעולה, אבל בדרך כלל פעולות אלו הן חלק מתהליך שבסופו נראה הפתרון. כאשר אנו עוסקים בצרותיהם של כלל ישראל, ובפרט בעניין הגלות שהיא הצרה שעומדת במרכזם של ימי בין המצרים, אין אנו יכולים להצביע בוודאות על פעולה קטנה של האדם הפרטי, ואפילו של כלל ישראל, שתשנה את המצב הכללי של עם ישראל, ובפרט בעניין הגלות שבו הקץ של אחרית הימים מכוסה מאיתנו.

כך שבעוד בחיים הרגילים המניע אותנו לפעולה היא התקווה שעומדת ממש מאחורי הפינה, כאשר מדובר בזיכרון הצרות של עם ישראל, קשה להיאחז בפתרון כאשר אין ברירות מתי הוא יופיע.

התחושה במצב זה מזכירה אולי את התחושה שיש במשפחה של ילד חולה במחלה חשוכת מרפא, כאשר הרופאים אומרים לו שע"י טיפולים מסוימים יש סיכוי קטן שהוא יחלים ממנה, כאשר טיפולים אלו דורשים מאמץ רב מבני משפחתו. גם מי מבני המשפחה שאינו מצליח להיאחז בתקווה להחלמה, יודע שתפקידו בתור בן משפחה להמשיך ו'לסחוב' הלאה את הטיפול בחולה. כך באופן דומה לעניינו - ייתכן שאנו מבינים שתפקידנו להשתפר מתוך המצב הבעייתי בו אנו נמצאים, אבל לפעמים זה נעשה כהכרח וכדבר חסר חיוניות. האם עלינו לנסות להיות מבני המשפחה שחיים את התקווה, והיא המניעה אותם להתמיד בטיפול בו? או שמא אי אפשר לחיות לאורך זמן את מצב הגאולה, אלא כן לעבוד מתוך המצב בו אנו נמצאים?

כך שעלינו לברר: מה הוא המניע שלנו לעבודה בימים אלו – הקושי שיש לנו בגלות, או גם התקווה לגאולה, ואם כן כיצד נאחזים בתקווה כללית כאשר אין לה נראות ברורה באופק?

[ארי במסתרים‎]

אני מעלה לדיון:

זה נראה מהניסוח שיש לך כביכול יאוש מהגאולה, ו"אין איך להשפיע עליה",

לא הבנתי מספיק על בסיס מה היאוש הזה, ומדוע אין תקוה להאחז בה.

רעיון -

אולי המחשבה בימים של האבילות צריכה להיות בתודעה של עם, לא כאדם פרטי, אלא כחלק מתוך עם גדול. 

הגאולה תלויה בכך שכלל העם יהיה בדרכי ה', באמונה ובמצוות, ויש לנו הרבה מה להשפיע על זה. בין ביחס לעצמינו - להתחבר יותר לה', ובין ביחס לשאר העם - לכאוב את הריחוק של אחרים, ולנסות להשפיע ולקרב.

ואם העם כולו ישוב אל ה', יכיר בו, יפנה אליו, יעשה את רצונו, אין ספק שתבא ההתגלות של רוח טהרה אלוקית בלבבות, וזה התחלת הגאולה.

אולי

‫בתאריך יום ד׳, 27 במאי 2026 ב-17:39 מאת ‪elivi...@gmail.com‬‏ <‪elivi...@gmail.com‬‏>:‬

--
‏קיבלת את ההודעה הזו מפני שאתה רשום לקבוצה 'חיים וקיימים - דיון על אתגרים בעבודת ה'' של קבוצות Google.
כדי לבטל את הרישום לקבוצה הזו ולהפסיק לקבל ממנה אימייל, שלח אימייל אל chaimvekayami...@googlegroups.com.
כדי לראות את הדיון הזה, צריך להיכנס אל https://groups.google.com/d/msgid/chaimvekayamim/da7c1cc7-8299-4e59-8741-f397e427cf27n%40googlegroups.com.

--

חדש! לקבלת טיפ שבועי לעורכים לחץ כאן ושלח הודעה (יש להשיב למייל שיתקבל)

מחשבים - מחודשים ברמה גבוהה לחץ כאן ושלח הודעה 

הדפסת ספרים - מחיר ואיכות ללא תחרות, קבלו הצעת מחיר לחץ כאן ושלח הודעה 

חשבוניות דיגיטליות - מערכת הכי נוחה בארץ! ובחינם לחץ כאן 

לקבלת הפודקאסט המעשיר והמקדם של אהרן זילבר לחץ כאן

[elivi...@gmail.com]

אליהו וידאל

17:53 (לפני דקה (1))

ארי

בנוגע לטענתך הראשונה, לא קשה לי להאמין בבכל יום שיבא, ובפרט בשנים אלו, בהם הסדר העולמי נראה כדבר נוזלי הרבה יותר ממה שחשבנו, אני גם מאמין באמונה שלימה שכל פעולה של יהודי יכולה להשפיע רבות בשמים. אבל בנוגע לגאולה עצמה, לכאורה הדבר תלוי בשינוי מצב הכלל ולא הפרט, כך שאיני יכול לחוש השפעה ממשית על התוצאה, גם אם אני שותף בתהליך, בוודאי שקשה לחיות את התקווה שע"י המעשים שלי אני רואה את המשיח  מעבר לפינה, אשמח שתבהיר אם דבריך בפיסקה השנייה עונים לשאלה זו.

ב-יום רביעי, 27 במאי 2026 בשעה 17:45:04 UTC+3, ארי במסתרים כתב/ה:

[ארי במסתרים‎]

אני רק מסדר את המחשבות, לא אומר דברים חתוכים.

אולי הכיוון צריך להיות - לחלק באמת בין "מעשי פרט" ל"מעשי כלל",

לחפש איפה אני יכול לעשות מעשים שכן ישפיעו על הכלל כולו.

כמו לדוגמא פתיחת עלון ודיונים, שזה משהו ציבורי שמקרב את הצביון האיכותי יותר של הכלל, שיתאים יותר לגאולה

‫בתאריך יום ד׳, 27 במאי 2026 ב-17:56 מאת ‪elivi...@gmail.com‬‏ <‪elivi...@gmail.com‬‏>:‬

כדי לראות את הדיון הזה, צריך להיכנס אל https://groups.google.com/d/msgid/chaimvekayamim/77d2a2c2-f5b2-4b99-83b5-279b913acb60n%40googlegroups.com.

[elivi...@gmail.com]

הדברים של הרמב"ם הנ"ל מכוונים לחזרה בתשובה על הצרות שגרמו לגלות, ולא עידוד לזיכוי הרבים, אלא אם כן נגיד שהדרך לחזור בתשובה על צרות אלו - במקרה שלנו שנאת חינם לדוגמ', מלווה בזיכוי הרבים בעניין זה, אכן ברמב"ם אין דגש על זיכוי הרבים, ואולי זה נכון בתור פרקטיקה

ב-יום רביעי, 27 במאי 2026 בשעה 17:57:04 UTC+3, ארי במסתרים כתב/ה:

[ארי במסתרים‎]

אתה פותח כיוון חדש

אם נחפש במקורות מה היו החטאים שבגללם היתה הגלות - נדע איזה דברים עלינו לתקן כדי להביא את הגאולה.

לדוגמא, אם גלו מחמת שנאת חינם - התיקון יהיה לבטל את השנאת חינם

הבעיה שהגלות מן הסתם בגלל ביטול כל התורה, אז התיקון צריך להיות קיום כל התורה

‫בתאריך יום ד׳, 27 במאי 2026 ב-18:01 מאת ‪elivi...@gmail.com‬‏ <‪elivi...@gmail.com‬‏>:‬

כדי לראות את הדיון הזה, צריך להיכנס אל https://groups.google.com/d/msgid/chaimvekayamim/fee1479d-14c4-44ef-b6a6-dc8a4d1a3ed3n%40googlegroups.com.

[ישעיהו טוניק‎]

אפתח בכבוד אכסניה - מעריך את המאמץ וההתמדה ואת הגמישות לשנות ולהשתכלל כל הזמן.

אם אני מבין את הקושי אותו הצגת - לדעתי הכיוון אליו ימי בין המצרים מכוון הוא מעט שונה, קשה לי להציג את הדברים בניגוד או ביחס לדבריך אז אכתוב את מה שנראה לי ומקווה שיובן במה זה שונה מאיך שהעמדת אותם.

כאשר אנו אבלים בימי בין המצרים, עיקר העניין הוא להחזיר לעצמינו את התפיסה וההבנה שאין חיינו היום צורתינו השלימה, להיזכר בכך שכל המציאות בה אנו חיים היא שברי שברים של השלימות הגדולה שאנו אמורים להיות. כאשר נבין וניזכר במהות המקורית והשלימה שלנו - לא נישאר בקטנות הדעת, לא נסתפק במה שיש, אלא נתגעגע ונשתוקק לזכות לחזור למהותינו הנעלמת מאיתנו כעת.

אלו דברי הרמב”ם שנבין שהמצב שלנו נובע מחטא ומכך שמציאותינו כיום אינה שלימה, ושעדיין לא שבנו לתפיסה שלימה ומעשים מתוקנים התואמים את המהות והגדולה שלנו.

זה לא אומר שאין צורך בתיקון המעשים וחזרה בתשובה אלא שהמניע לזה איננו מתוך איזו הבנה חיצונית שהאחריות על הנזק היא שלנו ואנחנו חייבים לתקן אשר עיוותנו, אלא שהמוטיבציה לתיקון תגיע מתוך הכרה ברום ערכינו ובגובה שלנו - ומתוך כך רצון עז לשוב עד כמה שניתן להשגה ברוממות ונשגבות זאת.

אוסיף שלדעתי אין אדם מסוגל לאורך זמן להיות עם כוח ורצון המביאים לידי פעולה אם כל המניע הוא חיצוני - עשה כך וכך ותשיג דבר אחר לגמרי, אלא בדרך כלל הרצון הוא מתוך חיבור לעצם הדברים ולכן לא נראה לי שכל ימי בין המצרים הם ימי תשובה במובנם הצר - הכרה בחטא וחזרה בתשובה, אלא לשוב להכיר במעלתינו וברום ערכינו - הפרטי מתוך הלאומי - ומתוך זה נולד רצון וחיבור לתיקון העולם והאדם הפרטי.

בתאריך יום ד׳, 27 במאי 2026, 18:03, מאת ארי במסתרים ‏<315...@gmail.com>:

כדי לראות את הדיון הזה, צריך להיכנס אל https://groups.google.com/d/msgid/chaimvekayamim/CAODfXcTL_xXxJM1M67-QxQ7QogMaCCfKxwpkQ7Jx9zVRE%2BJUNQ%40mail.gmail.com.

[elivi...@gmail.com]

האם המניע לפי דבריך - להשגת השלמות שלנו וכו', הוא משהו שאנו יכולים להשיג אותו כעת - ברמה מסוימת - לפני הגאולה, או שרק בבא הגאולה אנו נזכה לזה? - ברמב"ם נראה שהתקווה לשינוי המצב באופן כללי (של כל כלל ישראל) היא המניע לתשובה.

אני מבין שיש הרבה עומק ועוצמה למניע כפי מה שכתבת, אבל אם זה שייך רק לעתיד, יש בדבר קושי - שכן אנו כבר כמה וכמה שנים חוזרים על אותה תקווה, בלי שנראה את השינוי. אני גם מבין שאפשר ליצור מניע לעבודה מתוך ההכרה הפנימית של יהודי וכלל ישראל, אבל זו לא התקווה שעליה מדבר הרמב"ם. אני חושב שבתקווה יש דבר גדול - שהאדם נמצא שם - בעתיד, ועי"ז הוא משנה את ההווה, הוא רואה בעיני רוחו את העתיד הרצוי, והוא פועל להגיע אליו.

ב-יום רביעי, 27 במאי 2026 בשעה 21:34:25 UTC+3, ישעיהו טוניק כתב/ה:

[אביטל חדד‎]

שלום רב לכל הידידים

קודם נודה לר' אליהו וידאל על היוזמה והעשיה ללא הפסקה. 

ר' ירוחם אומר יסוד (לכאורה נראה שכבר כתוב בגר"א) שצריך ללמוד תורה כפשוטה בעומק הפשט

אני מרגיש שמילים מיוחדות ומנוסחות היטב שמחפשות להציף איזה נקודה מסתורית בתוך הלב היא למעשה מכסה על משהו פנימי שקשה לנו להודות בו....

מדוע לא ללמוד את הרמב"ם כפשוטו הצומות מטרתן חזרה בתשובה עד כדי כך שהמ"ב אומר הוצרך לכתוב שמ"מ אין לפטור עצמו בתשובה לבד כי ימים מכיון שזה תקנת נביאים

כלומר היה למרן המ"ב ס"ד שמי שיקיים את עניין התענית דהיינו שיחזור בתשובה ממילא כבר אינו צריך להתענות והא קמ"ל דמ"מ יש כאן תקנת נביאים הראשונים וא"א לבטל

למעשה א"כ הדברים הם פשוטים אנחנו בגלות בגלל שחטאנו וגלות זו נוגעת בעיקר לשנאת חינם כמבואר בגמ' והאריך בדבר זה החפץ חיים

ואי"ז מחלה חשוכת מרפא שזקוקה לנס, אלא הובטחנו שנגאל, ואני מאמין בכל יום שיבוא כפשוטו ממש, ואולי נקודה זו של 'בכל יום' כפשוטו ממש צריכה חיזוק.

חזרה בתשובה על חטא שעשינו אינה דבר חיצוני אלא בנין רוחני של קשר עם הבורא אמיתי.

ידועים הדברים שאמרו חז"ל 'זוכה' ורואה בשמחתה, דהיינו שכבר היום זוכה המתאבל על ירושלים לראות בשמחתה, והדברים הם ברורים שירושלים אין הכוונה לשליטה במזרח ירושלים או שלום עולמי גלובלי וכדו'

אלא ירושלים הכוונה להשראת השכינה עלי, עליך, עלינו, על כל עם ישראל, אנחנו ערבים זה לזה, אין מעשה פרטי ומעשה כללי יש מעשה שרואים את כלליותו ויש מעשה שרואים יותר את פרטיותו, 

נראה לי מאוד פשוט שמי שמנסה לעבוד על עצמו לתקן לשפר להתקדם מרגיש איזה נגיעה של בנין ירושלים בו עצמו מחובר יותר קרוב יותר, כי כל תשובה כל התקדמות אפי' כל שהיא בונה באדם קומה שלימה פנימית עמוקה יותר שמשפיעה על כולו מראשו ועד רגליו כולו הופך להיות קרוב יותר.

קירבה זו היא אינה יוצרת יאוש אלא אדרבה יוצרת השתוקקות עצומה ואדירה להיות יותר קרוב וכל קרבה ממלאת אותך שמחה אושר רוגע ושלוה זה כח שגורם לך רק לרצות להיות יותר קרוב ויותר שייך.

שלושת השבועות הם הראש לבנין חדש של קירבה ושלימות נוספת על מה שהיה שנה שעברה, זה קרבה מתוך צער קרבה בזמן שהלב פתוח יותר מתמיד.

מי שיודע ל"ע כאשר יושבים שבעה על אדם קרוב שנפטר אז הלבבות פתוחים (הרבה תרומות זורמות... הרבה קבלות מתקבלות....) כך גם זה כאן.

וא"ת אינני מרגיש את הצער וכו' כידוע.

אינני משגיח שיכול לתת מוסר וכדו' רחוק מכך לגמרי, אבל אפשר לשתף מהרגשת הלב, צער זה לא דבר שמחפשים אותו א"א להצטער על משהו שצריך הבנה שכלית בכלל על מה להצטער.

הצער אינו נידון בחודש תמוז אלא הוא צף בחודש תמוז, ננסה להרגיש משהו שניה לפני שאומרים בתפילת שמונה עשרה תשכון\וילרושלים עירך, וכן לפני את צמח, זה לוקח זמן לחוש את זה אבל לי זה שינה הרבה.

אפשר עוד הרבה לכתוב להעמיד לצייר ציורים וע"ז נאמר אידך זיל גמור

ב-יום חמישי, 28 במאי 2026 בשעה 17:15:49 UTC+3, elivi...@gmail.com כתב/ה:

[ישעיהו טוניק‎]

הרב חדד שמחתי בדבריך המלאים חן ולב.

דא עקא שלא כל אדם מתאימה לו סוג העבודה הזאת, שהרי יש שהתחושה על כך שכבר שנים עברו ולא נושענו מכרסמת בליבם

כך שאין לדעתי מרשם אחד לכל אדם, ויש באמת הרבה שהדרך להתאבל היא על ידי לימוד והעמקה בסוגיות החורבן והגלות וכדו’ בכדי להרגיש את הצער.

ר’ אליהו שאלת האם לדעתי זאת שלימות עתידה או דבר המושג כעת, ואני חושב שאין זה או כך או כך. אלא שבכל שנה אנו מתקרבים יותר ומשיגים מעט יותר קרבת ה’, כפרט וככלל, ומתוך כך נגיע ’היום אם בקולו תשמעו’ לגאולה שלימה בקרוב.

אבל לדעתי יש כאן נקודת קושי שאתה מצביע עליה ואציג אותה במילים שלי דרך החוויה האישית שלי:

שנה אחת בערב יום הכיפורים בישיבה הציקה לי מאוד התחושה שאולי הקב”ה לא סולח לנו ביום הכיפורים על החטאים, שכנראה אנו לא מצליחים לשוב בכל ליבנו, שהרי אילו נסלח לכל עדת בנ”י וכו’ היה צריך להגיע משיח מיד ביום הכיפורים, שהרי אין לך יום בו ישראל יותר קרובים ונקיים מעוון? שאלתי את אחד הרמי”ם בישיבה את השאלה, והוא על המקום הפנה אותי לגמ’ (יומא יט:) בה אחד החכמים רואה את אליהו ואליהו אומר לו ’אמריתו איך לא הגיע משיח ביום הכיפורים’, ואליהו עונה לו האם אתה יודע כמה בתולות נבעלו בנהרדעא ביום הכיפורים הזה? במילים שלי : אמנם יש הרבה מישראל ששבו, אך ישנם הרבה שלא שבו ואפי’ המשיכו לחטוא ביום הכיפורים.

באותו רגע נשתתקו טענותי, אך בשנים שעברו מאז אני מבין שהגמ’ הזאת רק מעצימה את הקושי, שהרי אם ביום הכי נעלה של עם ישראל זה לא דרגה שמספקת כביכול את הבורא - מהי תקוותנו?

לדעתי כאן נכנס למשוואה המושג של ’בעיתה אחישנה’

כלומר מצד אחד עלינו לתקן כמה שניתן ולשוב ולהתקרב אל הבורא ואל עצמינו עד כמה שביכולתינו, אך לזכור שגם אם מעשינו אינם מספיקים - הקב”ה ברגע יהפוך הכל לתיקון שלם בדרכיו הנסתרות.

ובעיני יש בזה משהו מאוד מרגיע ומרגש לדעת שהברית של עם ישראל עם הבורא היא נצחית ואינה תלויה בדבר, כך שאדרבה ככל שאורכת הגלות כך ההגיון מכריע שאנו כבר קרובים לגאולה שהרי היא בודאי תבוא, וכשיתעורר רצונו ית’ הרי שהיא תבוא בין אם עשינו את שלנו ובין אם לא (שהרי גם ר’ אליעזר שטוען יבוא רק אחרי תשובה - מודה שה’ יוביל לתשובה על כל פנים).

אוסיף נקודה שאולי תכעיס חלק מהאנשים אבל היא לדעתי חשובה: בתקופתינו בה אנו רואים שהקב”ה מניע את אמות הסיפים של המציאות, וכמעט שרוב יושביה עליה בדרך פלא, הרי שגם אם נתנגד בכל תוקף לציונות ולדרכה - ברור בעיני שיש פה מהלכים היסטוריים שהקב”ה מוביל ואין דרך טבעית להסביר אותם, כך שיותר קל להאמין שהקב”ה ’משגיח מן החלונות ומציץ מן החרכים’.

בתאריך יום ו׳, 29 במאי 2026, 00:25, מאת אביטל חדד ‏<avita...@gmail.com>:

כדי לראות את הדיון הזה, צריך להיכנס אל https://groups.google.com/d/msgid/chaimvekayamim/f21033c9-5c6c-4128-9c20-c2ddb4053141n%40googlegroups.com.

[שמואל וייזר‎]

א. החילוק בין מצבינו לבין הילד החולה המוזכר במשל יותר מידי גדול,

במצב של הילד החולה יש אחוזים גבוהים שהוא פשוט לא יבריא וימות,

אבל אנחנו ודאי נגאל, ומי שיש לו ספק בזה צריך ישועה דחופה,

זה רק שאלה של מתי,

כך שאין צד שהמאמצים ילכו לבסוף לריק.

ב. לימדונו החכמים לדורותיהם שמהלך הבאת הגאולה אינו המתנה לרגע מסוים שפתאום זה יתרחש, אלא זה תהליך שנבנה ונבנה כל העת ורק שאינו נראה עד ה"פתאום יבוא אל היכלו", וכבר מהגן גדלנו על כך שכל מעשה טוב בונה עוד אבן בבית המקדש, ובאורח נדיר זוהי אמרת גננות נכונה. חושבני שיש בידיעה זו חיזוק גדול, ביודעינו שכל מעשה שאנו עושים, אם בתשובה ותיקון המעשים, ואם בצפייה ודרישה שגם הם נצרכים בשביל להגיע לגאולה, באמת פועלים את פעולתם, וגם אם זה לא יקרה בדור שלנו ח"ו הרי שבאותו יום שהגאולה בוא תבוא החלק שלנו יהיה שם.

ג. אם השאלה הזו היתה נשאלת לפני שמונים שנה ויותר ניחא, אבל כאשר אנו רואים במשך עשרות שנים איך שהקב"ה שוקד על טובתם של ישראל באופן עקבי, ומדדי הצלחתם של ישראל רק בעלייה, אם בבטחון ובכלכלה, ואם בחזרה איטית אך עקבית של העם למקורותיו, בזהות יהודית וברצון ליהדות שהולכים ועולים עם השנים, ובהתמוססות של כוחות התנגדות לקדושה שהיו הרבה יותר חזקים כאן לפני כמה דורות, בדור כזה להרגיש יאוש? הצפייה צריכה להיות רק הרבה יותר מוחשית, הנה אנחנו רואים איך שהכל מתקדם מצד אחד, ומצד שני העיקר חסר מן הספר, שאין מקדש והשראת שכינה בתוכינו, והכאב זועק עד לשמים, דווקא כשכל כך קרובים אבל באמת לא זה הרבה יותר חסר.

‫בתאריך יום ו׳, 29 במאי 2026 ב-2:51 מאת ישעיהו טוניק <‪t5832...@gmail.com‬‏>:‬

כדי לראות את הדיון הזה, צריך להיכנס אל https://groups.google.com/d/msgid/chaimvekayamim/CAHouMvQvjAoiUhS9e45fMiEcXR6xCYrLyvXh%2Bze0TH9YCTfpOg%40mail.gmail.com.

[מאיר אמינוב‎]

דברים נפלאים ביותר 

כמה שאלות קטנות אשמח לתשובות אבל בעיקר למקורות והוכחות 

א. האם הרמב''ם דיבר על צרות הכלל כמו בית המקדש שאיננו וכו'  או אולי זמן להזכיר לעצמנו את הצרות של אבותינו שנגרמו מעבירות, וכמו''כ [אולי כדאי ממש להזכיר את הצרות שלנו] הצרות שלנו ככלל ומבין שבאו לנו מעבירות ונתעורר לתשובה[ כמו ימים של סדר מוסר עם הכוונה ספיציפית ] 

ב. מי אמר שהמטרה של הימים האלו לפי הרמב''ם זו הגאולה השלימה[ שהיא המטרה בכל דבר שאנו עושים ] , אולי המטרה היא ההתקדמות של האדם עצמו כפרט לצורך התקרבות אל הבורא, ובחרו ימים שבהם נתייחד עם הצרות שהיו ויש לנו ונתעורר בתשובה ממש כמו יו''כ שזה לאו דווקא נועד לאנשים שהצליחו להתחבר רגשית [ שכל אחד מחווייב אבל לא כל אחד הצליח] לענין של גאולת הכלל והגואולה השלימה 

בכ''א לדעתי אפשר להתייחס לימים האלו גם בזווית של ימי מוסר והתעורוות ממש כמו שעושים באסונות שקורים בקהילה רח''ל, וחכמים בחרו ימי אבל מיוחדים שארעו צרות משמעותיות לישראל, גם כדי שאם אין צרה מסוימת שמזעזעת אותנו, נוכל להשמתש בהמחשה של צרות אבותינו שעבירה משמעותה עונש וצרה

נ.ב. תודה רבה לעורך החשוב על המסירות וכו'...  

‫בתאריך יום ו׳, 29 במאי 2026 ב-9:45 מאת שמואל וייזר <‪s313...@gmail.com‬‏>:‬

כדי לראות את הדיון הזה, צריך להיכנס אל https://groups.google.com/d/msgid/chaimvekayamim/CAJnX3uqR9KiFPz6_eJJ439scNLsVNGLKFFh8W0OyDM87Jfugig%40mail.gmail.com.

[שמואל וייזר‎]

הרב דפה ייסד את השאלה על דברי הרמב"ם, ובפשטות לשון הרמב"ם לא משמע שזה רק היכי תמצי והמחשה להזכר בצרות, אלא נראה שצריך לשוב מן המעשים שגרמו את אותם הצרות. וגם שהרמב"ם הזכיר הפסוק הנאמר ביחס לתשובה הבאה מן הגלות.

וז"ל הרמב"ם הלכות תעניות פרק ה הלכה א
יש שם ימים שכל ישראל מתענים בהם מפני הצרות שאירעו בהן כדי לעורר הלבבות ולפתוח דרכי התשובה ויהיה זה זכרון למעשינו הרעים ומעשה אבותינו שהיה כמעשינו עתה עד שגרם להם ולנו אותן הצרות, שבזכרון דברים אלו נשוב להיטיב שנאמר והתודו את עונם ואת עון אבותם וגו'.

אמנם באמת יש לעיין בכעין דבריך, דהנה בגמ' ר"ה יח: אמרו בזמן שיש שלום יהיו לששון ולשמחה אין שלום צום, ולכמה ראשונים שלום הכוונה שאין גזירות של העכו"ם, ובמשנ"ב סי' תק"נ כתב דמעיקר הדין בזמן שאין גזירות אין צריך לצום ורק שהיום קבלו עליהם כל ישראל לצום. ולפ"ז נמצא דביסודו באמת הצום מיועד לתשובה על הגזירות של העכו"ם והצרות של זמן הגלות, ולא על העבירות הגורמות לחורבן ביהמ"ק, דאילו הנושא הוא החורבן מאי שנא אם יש גזירות או לא. ולפ"ז נצטרך לפרש דכאשר יש גזירות היום הרי"ז חשוב שאותן מאורעות שהיו אז ממשיכות עד היום, אמנם למעשה התשובה והתיקון מתייחסים לתקן את המצב הנוכחי, ולא להביא לגאולה השלימה.

ולפ"ז הוקהה עוקצה של השאלה, דמי שמרגיש שיש היום צרות מה טוב, הרי אפשר לו לכוון את התיקון והתשובה לדברים מוחשיים ומעשיים מאד. ומי שמרגיש שאין צרות אז בכלל כל הצום אצלו הוא ממקום אחר ואינני יודע האם גם על זה נאמרו דברי הרמב"ם הנ"ל, דצריך לדעת מה גדר הקבלה שקיבלו עליהם.

‫בתאריך יום א׳, 31 במאי 2026 ב-0:21 מאת מאיר אמינוב <‪4112a...@gmail.com‬‏>:‬

[שמואל וייזר‎]

ראיתי להוסיף עוד במה שכתבו כמה דבשביל להביא לבניין ביהמ"ק צריך לתקן שנאת חינם, דהנה איתא בזוה"ק  (פ' אחרי מות דף עה:) וז"ל תאנא, על ג' מילין מתעכבין ישראל בגלותא, על דעבדין קלנא בשכינתא בגלותא, ומהדרין אפייהו מן שכינתא, ועל דמסאבי גרמייהו קמי שכינתא, וכולהו אוקימנא במתניתא דילן עכ"ל.

ופירש בראשית חכמה שער היראה פרק ה', דהגלות מעיקרא נתנה רק לאלף שנה, כמו שכתוב נתנני שוממה כל היום דווה, וא"כ הסיבות שגרמו לגלות לא הן מה שמעכבות כעת את הגאולה, אלא הני תלת מילי שכתב הזוהר. ועניינם הוא לא רק תיקון פגמים וחטאים מצד עצמם, אלא תיקון היחס של ישראל כלפי השכינה, שיפנו אל השכינה, ויכבדו את השכינה, ויהיו טהורים לפני השכינה, כדי שהשכינה תוכל לשוב ולשכון בתוכינו.

‫בתאריך יום א׳, 31 במאי 2026 ב-1:05 מאת שמואל וייזר <‪s313...@gmail.com‬‏>:‬

[ישעיהו טוניק‎]

האמת שאין לפני את דברי המשנ"ב ואת הגמ’ עליה הוא מבוסס, אך לדעתי אין אפשרות בעולם להבין את ימי בין המצרים כימי תשובה פרטיים בשום פנים.

כנראה מרוב עצים איננו רואים את היער ואפרט מעט:

הכתוב אומר בפירוש: ’צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי יהיו לבית ישראל לששון ולשמחה’ וכו’ אם אינם אלא תשובה מה שייך ימי שמחה, גם אם לא יהיה על מה לשוב בתשובה אין שום הבנה מדוע להפכם לימים טובים.

האם מתאים שמצד ימי תשובה לא נאכל בשר ויין וננהג כאבלים לכל דבר?

האם לא די בתשובה ביום יז בתמוז וביום ט באב שהרי אלו ימי התענית? ומדוע ישנם ג’ שבועות?

המנהג הקדום לקרוא ג’ דפורענותא בשבתות אלו, ומיד לאחריהן ז’ דנחמתא, הכל עסוק בגלות וגאולת ישראל.

מדוע אין סדר הדברים של ימי בין המצרים כימים נוראים?

ואסיים בדברי המסילת ישרים המבאר כי ת"ח יש לו להצטער על חורבן הבית וגלות ישראל כל השנה, ולכלל העם נקבעו ימים אלו לעניין זה.

בתאריך יום א׳, 31 במאי 2026, 01:15, מאת שמואל וייזר ‏<s313...@gmail.com>:

[elivi...@gmail.com]

מעניינת מאד הגמרא בראש השנה שהביא הרב וייזר, אך אני בהחלט מסכים עם תגובתו האחרונה של הרב טוניק, והיא שצום י"ז בתמוז ותשעה באב הם ימים שתוכנם ההיסטורי עומד במרכז, והוא בקיעת חומת העיר, וכהמשך לכך חורבן ביהמ"ק, זה לכאורה הבסיס. 

אלא, שהגמרא כותבת חידוש (ביחס לדעתי הפשוטה), וכדלהלן: החובה לצום תלויה  - בזמן שאין גזירות ומצד שני אין שלום, הדבר תלוי ברצון ישראל - רצו מתענין, לא רצו אין מתענין, וכשיש שלום יהיה לששון ושמחה, ופירושו של שלום מה שראיתי במפרשים: א. רש"י: אין יד העכו"ם תקיפה, אלא יד ישראל תקיפה. ב. רשב"א: ישראל שרויין על אדמתם, ריטב"א שרויין על אדמתן וביהמ"ק (ואולי גם זו כוונת הרשב"א, שרויין - היינו עם ביהמ"ק, יל"ע). כאשר אין שלום - זה זמן שייתכנו בו צרות אבל אין בפועל, זהו מצב בינוני, ולכן תלוי ברצונם, וכיום כל ישראל קבלו עליהם והיינו שרצו בקבלה גורפת לדורות - היינו להתייחס למצב ביניים כמצב בעייתי.

החידוש שכתוב פה, שלמרות שתוכנם של הצומת הוא האירועים המשמעותיים שהתרחשו בהם - חורבן ביהמ"ק וכו', אין חובה לצום אלא אם כן יש איזו דחיפה מצד המציאות הגורמת לתחושה שהמצב לא בסדר - צרות - המצרות את חייו של האדם, כאשר אין ממש צרות בפועל, זו בחירה של האדם האם לראות את המצב בעצמותו - המסוגל לצרות (אין יד ישראל תקיפה, ואין שרויין על אדמתם), או כל עוד שהוא לא מרגיש את הדחיפה מצד המציאות הוא לא צם. וכנראה שהצרות הן ביטוי חיצוני לכך שאין ביהמ"ק וכו'. 

כך שהדחיפה היא הצרות ואנו מתעוררים מכוחם לחזור בתשובה על הגורם השורשי שלהם, בשלשת השבועות - ביהמ"ק וירושלים.

בנוגע לזמננו, אמנם כתבו פה על יד ה' השומרת על עם ישראל בתקופה זו, ואיני צריך לחלוק על מילה אחת מזה בכדי לומר את הדברים הבאים: גם בלי השתייכות למחנה פוליטי כזה או אחר, אי אפשר לומר שיד ישראל תקיפה על עכו"ם, בכל חזית שיש לנו הצלחות גדולות, לא ברור מהו והאם בכלל יש פתרון (יש האומרים בכח, ויש האומרים בשלום, ושניהם בוטחים בכוחם, ולא בוטחים בה'), וזאת גם אם נקרא לגלויי הראש שמושלים בארץ כיד ישראל (וידם תקיפה על עולם הישיבות..., ויד האמריקאים תקיפה עליהם...). כך שבסיכומו של דבר איננו במצב שלום, וגם יש גזרות - של המלחמות שאינן נגמרות ויהודים רבים מתים ה"י. כך שלקבלת ימי הצומות יש רקע במציאות כיום, ומתוך זה אנו יכולים לרהתעורר לצרה הגדולה והשורשית חורבן ביהמ"ק, זה רק כתגובה לדיון האחרון, ואולי יש עוד מה לכתוב ביחס לשאלה הכללית בהמשך.

נ.ב. כתבו על כך שאני מרענן את המצב וכו, האמת שאני מצטער שלא עשיתי עד כה, יש לי הרבה תועלת אישית מהשיח הרציני והמשמעותי כאן.

ב-יום ראשון, 31 במאי 2026 בשעה 07:14:41 UTC+3, ישעיהו טוניק כתב/ה:

[מאיר אמינוב‎]

קודם כל לנ.ב. חשבתי שהסיבה שנחמד יותר לדון בקונספט כזה של לפני העלון ולא אחרי, זה לא רק ענין של גיוון ורענון, אלא שאנשים מענין אותם להשפיע, יותר מאשר לדון לאחר מעשה בנדון ובנושא שכבר עלה, ופה חידשת איזה מקום של להשפיע על השיח והנושא בעלון.... עוד נ.ב חלק מהודעות נכתבות משמאל לימין לחלק מאיתנו וזה מציק קצת לקרוא...

לגוף הדברים אכן אני עוד לפני הכניסה לזמן הזה

אבל העולה מהדברים, א. שיש קשר חזק לבית המקדש ולדברים שקרו סביבו [ קריאת ההפטרות ועוד] 

ב. שאם אין צרות בזמן הזה במקום מסויים ובעוד תנאים אין חובה לצום וכו' [ שצריך לדעת לסדר את זה עם בית המקדש שעדיין לא נבנה ]

ג. שאם עשו תשובה [ עשו או אפי' עשה ?] אין חובה לצום מעיקר הדין , [ ושוב מה עם ביהמ'''ק והגלות ] 

ד. האם אנחנו מנסים לפטור את בעיית הגלות ולהביא את השכינה[ בדגש על מהות הזמנים האלו ] או שמא מזכרון הצרות והחיבור שלנו לאן היינו שייכים לולי החטא ולאן אנחנו יכולים להעפיל, גורמים לנו להתעורר בתשובה 

אני רוצה לכתוב פה כמה נקודות שחלק מהם לא קשורות לענין אבל במכלול זה קשור 

א. פעם אמר לי ת''ח אחד, שאנשים חושבים שההתקרבות וההשתוקקות הזאת בשלושת השבועות וגם בימים נוראים להתגלות כבוד ה' בעולם, היא השתוקקות שאם היא לא קרתה היא מאכזבת וחבל על כל ההשתוקקות שלא הועילה וכו' , 

משל למה הדבר דומה לאדם שהיה צריך להשפיע על ר' דוב לנדא [ או על כל גדול הדור ]  באיזה ענין שיפעל וכו' וזה ממש היה חשוב לו, וטרח ונפגש אם ר' דוב, וניסה להתחבב עליו ולדבר איתו בלימוד ועוד והכל בהשקעה מצידו למען הענין הזה, ובסוף הדברים לא יצאו לפועל ור' דוב לא נענה ואפי' עבר הסיכוי לענין בתקופה הנוכחית, והאיש התחיל להתאכזב מאוד, למה טרח ועמל והכל היה לשווא, אמרו לו שוטה, אתה אחד האנשים הכי קרובים היום לר' דוב, תשמח מזה והאיש סירב להתנחם שהרי כל הטירחא היא למען המטרהוכו' , 

וכך לענינו הציפיה הזאת לגלוי כבודו בעולם היא אחת הדרכים היחידות להתחבר בכלל להשגה בזה , וכמו''כ הציפייה עצמה מקרבת ומזככת את האדם ומדבקת אותו בה' וניהיה אהובו של ה' וכו ' ולכן אין מקום לדון באכזבה מאי הגאולה שכן מהשתוקקות לגאולה האדם מתעלה, ודווקא הלשון היא השתוקקות כי היא התחברות ריגשית למשהו הזה, וצייפיה יכולה להישמע משהו שאני פשוט מחכה שהוא יקרה בלי קשר לרגש שאני עכשיו חווה כלפיו, ולכן זה באמת מאכזב אם טכנית זה לא קרה, ודומה הדבר למה שר נתן תמיד מדמה את ההשתוקקות בשיר השירים של הרעיה לדודה , שענינו רצון להיפגש, ושורש הרצון הזה הוא מהחיבור שיש היום שיוצר השתוקקות שהיא בעצמה, חיבור מסויים, ודומה הדבר להבדל בין געגוע למישהו לבין הרצון לבנות קשר ולהכיר מישהו שהם שני עולמות 

כמו למשל רווק שרוצה להתחתן בגלל כל מיני צער שרווקתו גורמת לו, והוא מאוד מצפה להתחתן כבר, ברור שיש לו אכזבה כשזה לא יקרה, וגם אין לו שום חיבור בצפייה שלו  היום, הוא מחכה למצב מסויים שהוא לא באמת מכיר עדיין , אבל הרעייה לדודה כבר היום היא מחוברת מתגעגת וחווה משהו 

יש לי עוד כמה דברים להוסיף אבל מרגיש לי טיפה אריכות ...  

‫בתאריך יום א׳, 31 במאי 2026 ב-19:09 מאת ‪elivi...@gmail.com‬‏ <‪elivi...@gmail.com‬‏>:‬

כדי לראות את הדיון הזה, צריך להיכנס אל https://groups.google.com/d/msgid/chaimvekayamim/daccfc0d-4d59-4dc6-92fb-20b5f0792a8en%40googlegroups.com.

[שמואל וייזר‎]

לתשומת לב, לא אמרתי מעולם שהאבילות של ימים אלו תלויה במצב של יד ישראל תקיפה, וברור שהנושא הוא חורבן הבית וגלות השכינה וגלות ישראל.

אמנם, אבילות לא בהכרח קשורה לתיקון המעשים ולתשובה, ולמרות שרגילים לכרוך את זה אני חושב שזוהי טעות. אבילות זה חיבור למושג עצמו, כמו שבאבילות על מת רח"ל הנושא הוא לא להתעורר בתשובה על כך שהוא מת, ולא מחפשים לעשות מעשים להחזיר אותו לתחיה, אלא שצריך לשמור על קשר עם הקרוב גם לאחר שהסתלק מן העולם, וזה ע"י שמתאבלים על חסרונו.

כיוצא בזה, אין לנו היום ביהמ"ק, אבל אנחנו צריכים להיות קשורים איתו, והדרך להתקשר היא באבילות. ואלו הם דברי חז"ל כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה, ואם נרצה לדייק את ה"זוכה" הכוונה שכבר היום הוא קשור עם ירושלים.

אמנם חילוק גדול ישנו בין אבילות על מת לאבילות על החורבן, שבאבילות על מת יש מושג של נחמה, נחמה הכוונה שרואים איך ממשיכים הלאה את החיים בלעדי האדם שמת, ואילו בחורבן הבית אנו אומרים "ואיך אנחם", אין לנו תנחומים שאפשר להסתדר בלי ביהמ"ק. התנחומים היחידים שלנו הם "ואז אנחם", דהיינו שביהמ"ק עתיד לחזור ולהבנות, ולזה נועדו ההפטרות דשב דנחמתא להראותינו שהגאולה בוא תבוא.

והאבילות לא ניתנה לנו כל השנה, כי אבילות היא עצירה של החיים, ויש לנו תפקיד לפעול גם בזמן הגלות, איננו יכולים לעצור את החיים. הזמנים שיש אבילות על החורבן זה בג' השבועות, וגם בכל לילה לאחר חצות, שזהו זמן שהעולם ישן ועוצר מפעולתו, ואז אפשר להתחבר לאבילות ולצער השכינה.

ומכל מקום כל זה לא קשור לשאלה מה עושים כדי להחזיר את ביהמ"ק, זה שאלה אחרת שצריך לשאול אותה כל השנה.

אמנם הרמב"ם העמיד לנו שמטרת הצומות היא להתעורר בתשובה, וכנראה שיש קשר בין המאורעות שאירעו ביום הצום שעליהם נקבע הצום לבין התשובה שצריכים לעשות, ועל כך דנו למעלה. אך זוהי שאלה מאד ספציפית על הצום והתענית, והיא נוגעת גם לצום גדליה ועשרה בטבת [שבפשטות אין בהם דיני אבילות], ולא קשורה לעניין האבילות, ועל כך נסובו דבריי, דיתכן שהתשובה הזו באמת נוגעת לצרות היומיומיות.

ובקיצור, גם לפי מי שיסבור שבזמן הזה אין צריך לצום את הצומות, אי"ז פוטר כלל מדיני האבילות של ג' השבועות. ומה שיהפכו לששון ולשמחה באופן מוחלט זה לעתיד לבוא.

ויש להוסיף שידוע מהגרי"ז דבצום תשעה באב יש ב' דינים, דין תענית ודין אבילות, ולפי הנ"ל נמצא שגם אם מתבטל הצום מצד דין התענית מ"מ ישאר הצום מצד האבילות.

‫בתאריך יום א׳, 31 במאי 2026 ב-21:07 מאת מאיר אמינוב <‪4112a...@gmail.com‬‏>:‬

כדי לראות את הדיון הזה, צריך להיכנס אל https://groups.google.com/d/msgid/chaimvekayamim/CAO-4fC5qA%2BqF8gN1i5MQE6udmh9id8KKO89VjQ_wq%2BKGEvPLmw%40mail.gmail.com.