חודש אב - הציפייה להתנתקות מעיסוקים גשמיים

[elivi...@gmail.com]

בגיליון האחרון עלה הנושא של ציפייה למשיח בתור ציפייה להשתחרר מהשעבוד הגשמי, ולהתעסק במהות האדם – לדעת את ה'. עלה גם הקושי ביישום עניין זה – הרי אנו חיים עם עיסוקים גשמיים, ובשביל בריאות הנפש, עלינו להתעסק בהם מתוך שמחה ולא בדיעבד.

אציע את מחשבותיי בנושא בתקווה שיהיה בהם תועלת לציבור: כיום אנו בבחינת עבדים המשועבדים לעיסוקים הגשמיים שלנו, ובבחינת עבד דעת רבו עליו. אכן יש להבחין בין שני סוגי עבדים: ישנו אדם שחי חיים רגילים הכיר את רצונותיו וצרכיו, ומכורח המציאות יום אחד הלך להיות עבד. גם כאשר הוא עובד את רבו ומתעסק בדעת אחרים, עדיין נשארת בו הידיעה מי הוא ומה הם רצונותיו, ומה בעצם האני שלו. לעומת זה, ישנו אדם שנולד בתור עבד, ומאז עומדו על דעתו, כל מה שהכיר הוא את דעת אדונו, והרי הוא מתעסק בה בכל זמנו ויומו, יתכן שלאדם מסוג זה אין בכלל רצון ודעה משל עצמו. לעיתים גם אדם מהסוג הראשון, ברבות הימים עשוי לשכוח את דעתו, ולהיות כל כולו מלא בדעת האדון.

אכן אנו מוכרחים להתעסק במציאות ולהיות עבדים של הגשמיות, אבל לאו דווקא עבדים מהסוג האחרון, אנו יכולים להיות עבדים מהסוג הראשון – כאלה שהאני שלהם הוא לדעת את ה'. רק עבד מסוג זה יש לו ציפייה להשתחרר ובנידון דידן – לביאת המשיח. אם העבד כבר איבד את האני שלו, ואינו מכיר דבר אחר חוץ מדעת האדון, הרי שאינו מצפה לדבר אחר, זאת משום שהוא פשוט אינו מכיר דבר אחר.

ואבאר יותר: אנו מוקפים עיסוקים גשמיים שלפעמים הם מעניינים ותופסים. אנו יכולים ללמוד ולעסוק ברוחניות מתוך רצון שעוד מעט יגיע איזה עיסוק חיצוני ויכריח אותי להתעסק בו, ואז יהיה לי בו עניין. אחרת אני על קוצים ואיני יכול ללמוד (לדוגמא) ברצף של זמן. כאשר המשיח יבוא ולא יהיו כבר עיסוקים גשמיים כל כך, אדם מסוג זה יהיה די משועמם וחסר תעסוקה. באפשרותנו להיות עבדים מהסוג השני, ובזמן בו אנו עוסקים בלימוד, אנו שקועים בעניין באופן שאיננו מחפשים את היציאה הבאה, אלא להיות מרוכזים בכך שהנושא עכשיו הוא הלימוד.

אכן גם בזו יש עבודה קשה, אבל אדם יכול להקדיש שיעור זמן קטן ביום – חצי שעה או שעה, שבהם אין לו אונסים, והוא מחליט להתרכז כל כולו בסוגיא מסוימת בלי לחשוב על העיסוק הבא – לפחות בכל הנוגע להתעסקות בו בתוך זמן הלימוד.

מוזמנים להגיב כאן לנושא זה ובאופן כללי עניינים שעלו בגיליון האחרון.

[ארי במסתרים‎]

אני מרשה לעצמי להעלות שאלה חצי צדדית חצי לא - 

יש כאלה שהעיסוקים הגשמיים שלהם זה לטפל בילדים, בפרט בבין הזמנים...

האם לפי הרמב"ם גם זה יתבטל?

כלומר - יהיו בייביסיטריות גויות שיעמדו הכן 24/7

??

אני חותר לומר שזה לא יתבטל, כי זה עצמו חלק מעבודת ה',

כמו שיתכן שלא יתבטל הצורך לחפש אתרוג כשר, למרות שזה בזבוז זמן ועדיף שגוי יחפש עבורך.

(או שכן יתבטל ורק ילמדו?)

אני חושב שיש גישה (אולי חסידית יותר) שבזמן הגאולה יתגלה איך הגשמיות עצמה רוחניות, והעסק הגשמי עצמו הוא אור גדול.

השאלה אם לפי הרמב"ם זה לא נכון, ורק ילמדו?

‫בתאריך יום א׳, 4 באוג׳ 2024 ב-16:56 מאת ‪elivi...@gmail.com‬‏ <‪elivi...@gmail.com‬‏>:‬

--
‏קיבלת את ההודעה הזו מפני שאתה רשום לקבוצה 'חיים וקיימים - דיון על אתגרים בעבודת ה'' של קבוצות Google.
כדי לבטל את הרישום לקבוצה הזו ולהפסיק לקבל ממנה אימייל, שלח אימייל אל chaimvekayami...@googlegroups.com.
כדי להציג את הדיון הזה באתר, היכנס ל-https://groups.google.com/d/msgid/chaimvekayamim/1a5f12ca-5b1e-45fa-8b9e-7e41eb451b75n%40googlegroups.com.

[elivi...@gmail.com]

בתור פשט ברמב"ם אולי גישה זו באמת נכונה - לדעת את ה' זה להתחבר לה' ולאו דווקא בלימוד אולי, אני לא יודע זו שאלה למקצוענים (אם למישהו יש דימויים לעניין זה אשמח שיביא כאן).

אבל מאידך זה וודאי מבואר ברמב"ם שהעיסוק בגשמיות כיום הוא לא בלדעת את ה', והגם שיש בזה עבודת ה'. זאת אומרת זה שאנו עסוקים בחשיבה כיצד להשיג פרנסה - קנאה ותחרות (כלשון הרמב"ם) כנגד כל המעדנים מצויין כעפר, סוג חשיבה זו היא אולי מקסימום מכשירי מצווה אבל לא לדעת את ה'. זאת אומרת חשיבה כיצד להשיג גשמיות אינה בכלל ידיעת ה', אבל חשיבה כיצד לחבר גשמיות למקורה - לה' אולי דווקא כן.

בנוגע לעיסוק בילדים - העיסוק איך להביא להם אוכל כסף גנים וכו' - אינו לדעת את ה', לשבת איתם לגדל אותם לספר להם סיפור וללמד אותם תורה מוסר ודרכי ה', דווקא כן.

אז אולי כהכנה למשיח ואני מדבר לעצמי בעיקר, עלינו להתעסק עם הילדים ולא עם האמצעים לגידולם.

יישר כח על השאלה המאתגרת!

ב-יום ראשון, 4 באוגוסט 2024 בשעה 21:16:19 UTC+3, ארי במסתרים כתב/ה:

[elivi...@gmail.com]

מביא את תגובת הרב אליהו (לא אני...) שהובאה במהדורת מחשב בגיליון האחרון, בכדי לדון עליה כאן:

הרב א. : שלום וברכה מרובה.
השבוע לראשונה ראיתי את הגיליון שלכם, אשריכם על כל פעלכם הטוב, יהי ה' עמכם להגדיל שמו ית'.
אין לי מייל בבית ואני בד"כ לא כ"כ איש מחשב, רק ראיתי את הגיליון המבורך ואת הכוונות הטהורות
שניכרות בו, וראיתי בו את השאלה לחודש הבא חודש אב, ומאד מאד המו רחשי ליבי, אמרתי אולי
אשיחה וירווח לי, אני מדבר אך ורק בשם עצמי ולעצמי, ואם למישהו נוגעים הטעויות שטעיתי בהם אני
אולי יהיו הדברים לתועלת.
בכל ענין גלותינו ואבילות על חורבן בית חיינו, וביחוד בזמנים הממשמשים עלינו אם לא נגאל קודם ג'
השבועות הבאים, יש קצת מבוכה וקצת דיבור ועסק בדורנו כידוע, ורגילים אנו לשיח ולדיון על מה שכ"כ
פחתה ונחלשה אצלנו צער ואבילות החורבן, והיאך יש לעורר אותנו ולהתחזק בכך וכו', וכן האם ובמה
יהא הדבר ניכר על חיינו כעת הרגילים. וכידוע.
ובכל שנה ושנה ובכל יום ושעה כאשר הדברים נשמעים באופן זה או אחר, עולה התמיהה הגדולה כ"כ
והזעקה ממש, היאך זה יתכן? משהו כאן לא יתכן במציאות כלל, וכמדומה מוטעה ביסודו ממש... לצורך
המשל ]החיוור[, נניח עד"מ בני זוג שלבעל מהם יש תקות חיים ומשאלת לב שאין למעלה ממנה, בנין
חיים או השקעה שאת כל אונו ונפשו נתן בה, והיא לא מצליחה... היא מתרסקת... היאך היינו מקבלים
את המצב אם אשתו כלל לא היתה מרגישה את צער בעלה, לה היו חיים משלה שכוללים את צרכי
הבעל וצרכי הבית, אבל את תקות חייה של הבעל היא לא היתה מרגישה כ"כ... אולי פעם בשנה נזכרת
ומשתתפת איתו... האם אשה זו צריכה רק להתבונן מה בכל זאת תוכל להרגיש בחייה היומיומיים? לחשוב
מה לה חסר בכל זאת, ומה יהא לה יותר טוב כאשר בעלה כן יצליח למלא את משאלותיו... הלא אשה כזו
אין קילקול ועיוות גדול מזה בכל תפיסת עולמה וחייה... היא מנותקת ממה שצריך להיות היקר והחשוב
לה ביותר.
והמשל הזה קל וזעום הוא לעומת הנמשל, אפס קצהו כמובן, אך בנמשל מובן וזועק עד לב השמים, היתכן
שלהשי"ת, אבינו מלכנו, כואב כביכול כאב נורא על כל צער ברואיו ובחירתם, ואנחנו רק נעסוק במה יהיה
לנו יותר טוב או מה חסר לנו כעת?! היש לך ניתוק גדול מזה?
וההרגש ידוע, נחלת רבים, כאילו צער השי"ת "צער השכינה" וכד' הוא עסק נשגב למרוממים בעם
וכו' וכו'... אך יתבונן רק קלות כל יהודי באשר הוא, ]אולי התרגלנו לרעיונות מופשטים נשגבים
ועמוקים, אך בהגיעם והשלכתם בפשוטות ובחיי המעשה נשאר נתק...[, יותר מחצי ]שני שליש ועוד[
מבקשותיו "הפרטיות" בכל תפילת שמו"ע שלו, לפחות ג' פעמים ביום, הוא מבקש על הגאולה, תיקון
העולם, תשובת הנבראים ובנין ירושלים. תפילת עלינו לשבח בכל תפילה, שהיא כמדומה הקדומה ביותר
לנו חוץ מכ"ד כתבי הקודש ומיוחסת ליהושע בן נון, כולה הודאה לה' ותקוה לאותו תיקון ותכלית. כל
תפילותינו בימים הקדושים ביותר בשנה, בכל השבתות ומועדים, וביוחד ביחוד בר"ה ויוה"כ ימי הדין לנו
לכל השנה, על מה כל יהודי באשר הוא מבקש? אך ורק מלוך על כל העולם כולו בכבודך, וכו' וכו' ]והנה
אנו יודעים ועסוקים בדברים המיוחסים להגרי"ס זצ"ל אם בדורות אלו יש לבקש בקשות פרטיות בתפילות
ימים הנוראים או לא וכו', בין אם כן ובין אם לא את זה הוא יכניס רק אחר אלקי נצור בסוף... כל תפילתו
כולה היא לא על צרכיו, אלא על צרכי גבוה כביכול[. ומעתה הבן התם שאינו יודע לשאול זועק היתכן
שאותו אדם שכ"כ כ"כ מתפלל תמיד, אלו הם בקשותיו הפרטיות וביום הדין על כך הוא שופך את דמעותיו
ודמו, בבוא יום תשעה באב יתכן שאותו אדם "יחפש" היאך להתעורר? יחפש מה חסר לו ולמה בעצם לא
היה אפשר להמשיך במצב הנתון...
היתכן ניתוק ופלא משונה יותר מכך?? האם אדם שרק מעט שבמעט פקח את ריסי עיניו להתבונן יוכל
להסכים למציאות סותרת כזו...
הלא אם נשאל כל יהודי מה חשוב לך יותר מכל וכל - בודאי יענה - הש"ית, עד למסירות נפש ויותר מכך,
בכל לבבי ובכל נפשי ובכל מאדי. ושוב נשאל - ומה חשוב וכואב לו כביכול יותר מכל - בודאי התשובה על
טעויות בניו ובראויו, והוא צער עצום ונורא ]רק ימיין ח"ו אב כזאת על בנו[. ומעתה השאלה שאין עליה
תשובה, היתכן שהדבר שהכי כואב למי שהכי חשוב לך לא יהא כואב לך, או רק "קצת" יהיה כואב לך...
וכמדומה שאין בכ חידוש כמובן, רק אצלנו ]- שוב, אני כותב לעצמי ולנבוכים כמותי אם ישנם -[ המורגלות
לחשוב היא בתוך תחום העסק "שלי"... אנו עסוקים בעבודתינו חיובינו, נסיונותינו, מצות ועבירות, ועסקנו
שלנו.... וכמובן אין נפלא ונכון מזה, אבל לא רק זה נכון... העולם הזה הוא לא רק עסק שלנו... יש כאן
כביכול בן זוג, יום חופתו זה מתן תורה, ובעיקר, אין העולם סובב סביבנו אלא סביבו ית'... ולהשי"ת אבינו
שבשמים ישנם רצונות ותקוות גדולות עם כל יחדי ויחיד, אבל רצונו ית' גם ביחיד שלצידי ולצד כאו"א
בעולמו... וכמובן מהבריאה כולה בכללה. ומעתה, הדבר המתבקש והבסיסי ביותר הוא לא לחשוב רק
עלינו ועסקינו ]אף שכמובן שגם בזה אמת ושינוי לרוב וכו'[, אלא עליו כביכול ית"ש. לא רק כי כך מתבקש
מכל קרובים ושותפים, ובאחותי רעיתי יונתי תמתי, אלא כי כמובן המשלים הללו אינם אלא אפס קצהו,
והוא ית' מקומו של עולם ואין העולם מקומו, רצונו ית' הוא הכל ואין בלתו וזולתו, ומה אנו וחיינו כי נדון
כלל בזה...
אמנם אין דברים פשוטים מאלה, וכל צורתם באה בשפה פשוטה ועלובה כמובן, אך כל הקדוש מחברו
ח"ו חרב, ויש ובדור אחריות הימים נבוכים במה שמעולם לא עלה על דעת יהודי... וכפה"נ הוא מהסתר
אחרית הימים, אבל כאו"א בקל שם לב כי הוא הוא חייו ואורך ימיו, כי אין פשוט מכך, וזו באמת הרגשתו
הפשוטה בחביון ליבו....
ובאשר לשאלה האם זה משנה בחיינו אנו, כמדומה שאין שינוי גדול מכך, מן הקצה אל הקצה, האם נחיה
אנו את עולמו של הבורא ית', רצונו וכבודו, או את עולמינו שלנו ח"ו, להבדיל... והדבר ניכר בכל רגע ורגע
ובכל צעד ושעל בחיי האדם, וכו'....
נתארכו הדברים מאד, ובאמת כמובן אפשר וצריך להאריך אולי עוד עוד ועוד, וכך כאו"א עושה ויעשה
בתוכו, ובלא ספק כי הדברים הנכתבים מצד עצמם הם עלובים וריקים ביותר כראוי לעסק ולדיבור בענין
כבוד שמו ית', לענין מלכותו בעולמו, רק לא יכולתי לכלוא רגשותי ]שמימים ימימה[ ולכן באתי בכ"ז.
ויה"ר שנזכה בקרוב בקרוב לראות עין בעין בשוב ה' ציון, ומלאה הארץ כבודו ית', כל הרשעה מהרה
תכלה וצמח דוד יציץ ויצמח, לתיקון העולם במלכותו ית', ובכן צדיקים יראו וישמחו וישרים יעלוזו וכו',
והרשעה כולה כעשן תכלה, ויאיר כל הכולם מכבודו ית'.

ב-יום ראשון, 4 באוגוסט 2024 בשעה 22:17:18 UTC+3, elivi...@gmail.com כתב/ה:

[ארי במסתרים‎]

‫בתאריך יום ד׳, 7 באוג׳ 2024 ב-17:01 מאת ‪elivi...@gmail.com‬‏ <‪elivi...@gmail.com‬‏>:‬

כדי להציג את הדיון הזה באתר, היכנס ל-https://groups.google.com/d/msgid/chaimvekayamim/3d4133c3-7c78-47ee-be2b-c1cc8475fbfdn%40googlegroups.com.

[elivi...@gmail.com]

כעין שאלה זו, שהובאה בתחילת דברי הרב אליהו מישהו שלח לי, ולכן רציתי לברר עניין זה בפירוט.

וביחס לשאלה זו, ראשית יש לברר את העובדות בשטח, בכדי להבין האם השאלה של היתכן שיהודי לא אכפת לו וכו', יכולה להיות שאלה עובדתית, או טענה מוסרית. ולצורך הדוגמא ניקח אדם בן תורה שעיקר עסקו הוא סביב עבודת ה' בתפילה בכוונה, בדקדוק של קיום המצוות, ועסקו הוא בלימוד התורה הקדושה. נחזור למשל של אישה ששאיפת חייו של בעלה הלכה לטמיון, הרי שאם הקשר ביניהם תקין, בהכרח יהיו סימני צער משמעותיים בחייה בעקבות כך. ונשאל את עצמנו, האם כל בן תורה מהסוג הנ"ל נראה בו סימני צער כעין אותה אישה, אני חושב שלא. ואמנם וודאי שבכל יהודי קיימת השאיפה והאכפתיות לביאת המשיח, אבל עדיין אנו לא נמצאים במקום של המשל.

אם אכן טענה זו טענה מוסרית בכדי לעורר את הלבבות, הרי שיש בכך מן התועלת. אבל יש להעיר ב' הערות על כך: 

א. לא תמיד התמיהה כיצד יכולה לפתור את הבעיה, אלא רק לציין את עצם קיומה, ואביא דוגמה שחוויתי אותה בתקופה האחרונה. עם ישראל נמצא כעת במצב מאד מתוח כשסכנה ממשית לתקיפה משמעותית אורבת לפתחו, ובנוסף קיים סיכוי לא מבוטל למלחמה כוללת, שעלולה להביא פגיעה ביהודים רבים ח"ו, וכן לשיתוק ממשי של החיים כאן. הנה, בתחילת המלחמה אנשים זעקו מקירות ליבם בתפילות ובתהילים. כיום, אני נמצא במקומות רבים שבאופן קבוע לא אומרים תהילים לאחר התפילה. ואולי יש שיסבירו בלומדעס למה אין עניין לאמרם, ואולי יש לדון בדבריהם. אבל נוכחתי באיש ששאל את החזן מדוע לא אומרים תהילים, והלה ענה לו שלא נהגו לומר כאן... (וכפי מיטב ידיעתי המנהג הוא לא ב'שיטה', אלא השיטה לקוחה מכח המנהג...) זה היה נשמע כברירת מחדל כזאת - אין לנו ראש להתעסק בזה, ולצערנו כך נראה שיש מין תחושה כזו בציבור (פרט לטענות בלומדעס - שהם אצל יחידים).

אני לא בא בטענה לאנשים משום שאני מרגיש את כוח שחיקת ההרגל, שמאבד את ההרגש במצב, אבל זה באמת מצב הזוי לחלוטין - כל המדינה במתח עצום, ולאדם אין פנאי לפנות לקב"ה עם פרק תהילים בסוף התפילה? הרי זה דומה למישהו שמאיימים עליו ליטול את חייו, ויש לו היכולת לברוח ולהינצל, ופשוט אין לו פנאי בראש לעשות זאת (וק"ו כאן שזה עם מלך מלכי המלכים).

אבל זה לא הפתרון, הפתרון צריך להיות בסגנון כיצד חיים עם איום מוחשי בתוך שגרה, שלמרות ההרגל אדם חי במודעות עמוקה למצב סביבו.

כך שגם כאן אולי אנו צריכים להבין מהיכן נובע חוסר היחס לחיסרון של ביהמ"ק, וכך לתקן. כגון זה שאין לנו הכרה בחיים בזמן ביהמ"ק ולנסות להבין מה היה שם.

ויתכן שבתוך דברי הרב אליהו כלולה התשובה לדברים אלו, בכך שאנו מפנימים את גודל החיסרון שיש לקב"ה בהעדר בית המקדש. וכל אחד ואחד לפי טבעו, העיקר שהדברים יהיו לתועלת.

ב. בדברי הרב אליהו הוזכר שבית המקדש זה הוא הדבר שהכי חשוב לקב"ה והקב"ה הוא הכי חשוב ליהודי. כך שעלינו לצאת ממסגרת העולם האישי שלנו ולהתבונן במה הקב"ה רוצה. וזה כעין המשל ששאיפת חייו של הבעל התנפצה, ואשה שאכפת לה מבעלה וודאי אכפת לה מזה. ויש אמת בכך שהיהדות בנויה על יציאה מהאני לעולמו של הקב"ה, אבל בכ זאת צריך להוסיף ביאור: נראה לי שבעניין בית המקדש זה לא רק עניינו של הקב"ה או עניין שלנו, אלא זה הוא המקום המקשר בין עם ישראל להקב"ה, כך שהחיסרון שלו הוא עצם החיסרון בקשר בינינו (וכמו שהביא הרב ליבנה בגיליון האחרון), כך שבמובן מסוים אולי אפשר להבין למה אנו לא כל כך מרגישים החיסרון - כי חסר לנו הקשר, והצער שלנו האמור להיות הוא על הקשר (ראה בדברי הרב ליבנה שהסביר כן ע"פ הרמב"ן). כך שבעוד במשל - אם בעל חלם על איזה גיפ יוקרתי וכעת עלה לו הרכב באש, בוודאי שכשיש קשר תקין האשה מצטערת על כך, אבל היא מבינה שחיש 'חיים לאחר המוות' ואפשר וצריך להמשיך את החיים הלאה - ללא ג'יפ, (ואין היא מצפה לג'יפ). ובוודאי בנוגע לקב"ה מעצם האמונה שלנו אנו מבינים שביהמ"ק זה הדבר הכי חשוב, אבל זה עדיין לא גורם לנו לציפייה למשיח, אלא כעין נושא בעול עם חבירו, בכדי  לצפות למשיח מסוג מה שהתבאר בגיליון האחרון- העולם לא יכול להמשיך במצב כיום, עלינו להבין ולהפנים מדוע העולם היום עקום והוא נמצא במצב הנוגד את טבעו, כך שאם נעמיק בקשר הראוי לנו עם הבו"ע אולי זה יתן לנו את הצער שאנו חשים בהעדרו, וממילא את הציפיה לשובו.

שנזכה להתאבל על ירושלים, ולראות בשמחתה.

ב-יום רביעי, 7 באוגוסט 2024 בשעה 17:01:02 UTC+3, elivi...@gmail.com כתב/ה:

[משה יעקב גמליאל‎]

אחרי שפניתי לרב העורך בתגובה לפניה שהיתה בגליון האחרון, הרב הציע שאצטרף לקבוצה זו ואציע את דברי.

בהתחלה ראיתי את דברי הרב אליהו שכתובים כאן באריכות, וחשבתי שאת רוב דברי הוא אמור ואין לי מה לחדש. אבל כעת אני רואה שיש מבט שונה במה שכתבתי ולכן אעתיק את דברי כאן.

הדברים נכתבו לא בעריכה מסודרת אבל היו לי כמה ימים לנסח את תמיהתי על הפניה.

וכך כתבתי:

ראיתי את פנייתכם בגליון, מה הנגיעה האישית לכל אדם מישראל בחורבן בית המקדש. ואני תמה מאד - איך יתכן שיהודי עובד ה' איננו מרגיש שחורבן המקדש נוגע לו עצמו?

הכהנים בעת חורבן הבית הפילו את עצמם לאש כי לא מצאו טעם בחייהם מבלי מקדש, ובחרו במיתת ייסורים; את עבודת המקדש עשו במסירות נפש ממש גם בעת מלחמות; הגרועים שבישראל לא רצו בחורבנו. האם יימצא איש יהודי עובד ה' שאיננו מסוגל להרגיש כלום מזה? שאין נוגע לו כלל כאשר הוא אומר "והשב העבודה לדביר ביתך"? שכאשר הוא אומר "ומפני חטאינו וכו'" אין זה אלא הפסד לכלל ולקב"ה ואילו הוא חי בטוב? ואם עובד ה' הוא, איזו צורה יש לעבודה זו?

ובמחשבה שניה, אחרי תמיהה רבה זו, הייתי מעוניין להבין, אכן מה היא צורת העבודה הזו שאין בה קרבת ה' ורצון לעבודתו ולהשתחוות לפניו בבית המקדש שנקרא שמו עליו.

באמת מתעניין לשמוע את ההסבר על צורת העבודה הזו.

הנקודה היא שבניגוד למשל, לפיו בית המקדש דומה למשאת נפשה של אשתו של אדם, לציפור נפשו של אביו או בנו - המשל הנכון הוא שהמקדש ועניינו הוא עצם הקשר העיקרי בינינו ובין הקב"ה. לא המקדש חשוב לקב"ה, אלא עבודתנו את ה' סובבת סביב המקדש. הרמב"ן הנודע שעיקר קיום מצוות בארץ ישראל, ובניסוח הנמצא בזוהר (בהר קט: וכעי"ז פנחס רכה.) "כל הדר בחוצה לארץ דומה כמי שאין לו אלוה, בגין דלית תמן קרבנין בחוצה לארץ". מי שמוותר על מקדש מוותר על הקב"ה עצמו. באמת שתמה אני, איך יהודי שמתפלל, קורא סליחות וקינות, וקצת יודע את היחס של הנביאים, וחז"ל, ויהודים בכל הדורות - למקדש, איך הוא יכול שלא להרגיש בכלל צורך במקדש.

ברור שאינני בעל מדריגה, ומעניין אותי המזגן בחדר שאני יושב בו יותר מבית מקדש. ויותר מהנחת תפילין של מחר בבוקר. אבל כאשר מגיע הבוקר וצריך להניח תפילין, ברור לי שהנחת תפילין חשובה יותר מכל דבר. כך גם המקדש - אינני עוסק בו כל הזמן, אבל מדי דברי בו זכור אזכרנו.

ב-יום רביעי, 7 באוגוסט 2024 בשעה 17:43:42 UTC+3, elivi...@gmail.com כתב/ה:

[elivi...@gmail.com]

כתבת פה דברים אמיתיים, שנוגעים בכך שכיום יש לנו חיסרון בעצם הקשר עם הבו"ע, ובסו"ד כתבת:  ובמחשבה שניה, אחרי תמיהה רבה זו, הייתי מעוניין להבין, אכן מה היא צורת העבודה הזו שאין בה קרבת ה' ורצון לעבודתו ולהשתחוות לפניו בבית המקדש שנקרא שמו עליו.

באמת מתעניין לשמוע את ההסבר על צורת העבודה הזו.

אין מדובר על צורת עבודה אידאלית, אלא על כך שיתכן שאדם מוצא את הקשר שלו עם הקב"ה דרך תפילה, ולא מבין בצורה מדויקת מה החיסרון בקשר מסוג זה, זאת אומרת: בגלל מיעוט ערכנו, עלינו להוריד עניין זה ולבאר מה הוא קשר עם הקב"ה מסוג שהיה בבית המקדש, ומה הוא הקשר הפחות שיש לנו היום? - מהו הקשר המיוחד שיש ע"י עבודת הקרבנות? מוזמן להוסיף ביאור לדבריך.

יתכן שאצלך ועוד כמותך, הרגשות החבויים בתוכן דבריך הן טבעיות ללא צורך במאמץ הגיוני, אבל בעבור כאלו שלא זכו לכך יש להוסיף ביאור...

ב-יום רביעי, 7 באוגוסט 2024 בשעה 22:13:53 UTC+3, משה יעקב גמליאל כתב/ה: