ניסן - חירות בעולם של מחויבויות

[elivi...@gmail.com]

שלום לכולם, מי שמעוניין בין ניקיון לניקיון ובין הלכה לאגדה (והגדה) להתבונן מעט בעניין החירות, ואולי גם להביא את דעתו...

בגיליון האחרון עלתה השאלה מה בין מחויבות חברתית בריאה לחוסר חירות.

מתוך הדברים שהובאו ע"פ רש"י שחירות פירושה כבוד, יש להבדיל בין שני מצבים שונים בתכלית:

א.      שליטה בעולם, רצון שדעתי תקבע בעולם, כשרצון זה בא ללא ריסון – ענווה שהעולם יותר גדול ממני, ישנם דברים הגדולים ממני, שאינני יכול לקבוע אותם, אזי האדם הוא גאוותן, בכך ששם את רצונו מעל כל המציאות.

ב.       חירות היא שאני פועל באופן שהדעה שלי מקבלת ביטוי בפעולה וכך יש ערך לאישיות שלי.

אדם שלא מוכן להשלים עם דבר המנוגד לדעתו, ואינו יכול לקבל מחויבויות כלפי סביבתו שאינם לפי דעתו, הרי הוא שייך למצב הראשון והינו לוקה בגאווה.

לעומת זאת ענווה מתפרשת כיכולת לכופף את דעתו למחויבויות לסביבתו, יחד עם זה שבמעשיו אלו ישנו ביטוי לדעתו, בכך הוא בן חורין אבל לא גאוותן. הביטוי לדעתו יכול לבא גם בעצם ההבנה של האדם לכך שהוא צריך לכבד את סביבתו, כגון, לעשות פעולה שלפי דעתו היא מיותרת, אבל יש לה ערך בכך שאצל הסביבה היא מתפרשת כאקט של כבוד כלפיה.

דוגמא מצויה היא אירועים משפחתיים, לעיתים קרובות אצל חלק מהמוזמנים הדעה היא שהאירוע מיותר והוא מבזבז זמן ואנרגיות... לעיתים הציפייה מהמזמין מחייבת את השתתפות המוזמן, זאת מתוך יחס של כבוד והכרת הטוב כלפיו, למרות שהמוזמן בטוח במאת האחוזים שהשתתפותו מיותרת, בכל זאת יש לו מחויבות לכבד את המזמין, והוא גם בן חורין להשתתף בכך שבהשתתפותו יש ביטוי לכך שהוא רוצה לכבד את המזמין.

כאשר אדם מכריח את חברו לעשות משהו – הרי שהחירות–כבוד באופן טבעי כמעט נמחקים, פעולה זו באופן טבעי כבר אינה ביטוי לדעת הפועל, אלא ביטוי לכוח הכפייה של המכריח, כך שעלינו להיזהר לא לגרום לאדם להרגיש מוכרח אף פעם (וגם אם זה דבר בעל חשיבות, תמיד לתת לשני את החושה שבסופו של דבר הוא המחליט).

קיים אתגר בתור המוכרח כיצד לפעול במצב כזה: יש שצריך לפעול בכל זאת כפי דעת המכריח מתוך מטרה לכבדו, ואז ישנה עבודה לאדם להנכיח את הכבוד והערך שלו- הוא עושה זאת מתוך רצונו לכבד את חברו, ולא מתוך הכפייה שחברו כופיהו.

נשמח לשמוע את דעת הקוראים לדברים, ואת חוויותיהם בחיים למקרים מעין אלו...