אלול - כיצד שמחים בעבודת התשובה והימים הנוראים?
חיים וקיימים - דיון על אתגרים בעבודת ה'
בגיליון זה דובר על התמודדות בריאה עם מורא וביקורות, ובנוסף הועלתה השאלה כיצד יש לשמוח עם כל זה, ברצוני להתחיל מהסוף - משמחה, משום שאנו רואים שבדבר שאין לאדם שמחה בו הרי שהדחיינות היא מה שתנווט אותו, וכל עוד הוא לא יהיה מוכרח מש, הוא לא יתקדם, וגם אם כן הרי זה בקושי ומעט מהנצרך. זאת אומרת עבודה ככל ובפרט עבודת ה' צריכה תכונה של שמחה.
וכאן המקום להקשות: שידוע הדימוי שעבודת המוסר היא כרפואת הנפשות, וכמעט שאין שמחה בהליכה לרופא, אדם יכול להיות שלם מרוצה עם הליכה זו, אבל אין בדבר שמחה. ומדוע? - שמחה באה כאשר האדם מוסיף משהו חדש לחייו שהוא אוהב, אבל בכדי להשלים את החסר ולהגיע למצב ה'תקני' - דהיינו להיות בריא, זה הבסיס אחרי זה אפשר לנשום לרווחה, אבל אין בדבר שמחה.
אם כן - יש כאן קושי כיצד אנו אמורים לעבוד עבודה שבאה לתקן את מעשינו הרעים, וגם לשמוח בה?
בדבריו של הרב רואי הובאו דברי תלמידי ר"י:"אדרבה כשהאדם מתבונן בגדולתו וירא מפניו ישמח ויגיל באותה יראה מפני שבאמצעיתה מתעורר לקיים המצוות ושש ונעלס בקיומה ויודע כי שכרו איתו ופעולתו לפניו".
נראה שביאור המילים כי שכרו איתו ופעולתו לפניו, הם שהקב"ה מעוניין בעצם הפעולה, וזה משום שבעצם האתגר האדם מתעלה וגדל, ולא רק מגיע לתוצאה, ובכך יש חידוש והוספה על הקיים - לא מעצם התוצאה - שהיא אמנם מובנת מאליה באשר היא עוסקת בביעור הרע, אלא בכך שהאדם עצמו מתעלה ומתגדל בעקבותיה.
כך שעבודה עם שמחה באה בעבודה מסוג של התעלות, דהיינו חידוש, על האדם למצוא חידוש בתפיסת הדעת שלו בעקבות העבודה ובכך יש שמחה.
elivi...@gmail.com
מביא את תגובת הרב מ קצבורג:
קראתי בשקיקה את החיים וקיימים אלול! כל מילה זהב! [הצבע של "חיים וקיימים"]. אין מה להוסיף, רק לקום וליישם, רק רציתי להוסיף ראיה שאין סתירה בין הפחד של אלול לשמחה, ואגב, בספר המאורות הגדולים [ליקוט של רבי חיים זייצ'יק זצ"ל מדברי בעלי המוסר], מובא ששאל א' את ר' ישראל האם אלו לזה דב, וענה לו, אלול זה יותר מדב, שהרי דוד המלך ע"ה אמר גם את הארי ואת הדב הכה עבדך, ומאידך אמר סמר מפחדך בשרי וממשפטיך יראתי. ולעניינינו, הרי ידוע ומובא גם בעלון תיאורו של ר' ישראל מה קרה לכל איש ישראל כאשר שמע ר"ח אלול יהי' ביום וכו', קול הקורא קדוש אלול, ובדורות מאוחרים יותר סיפר הג"ר ראובן בענגיס בלויה של ר' דוד בהר"ן במוצש"ק סליחות שהוא זוכר שכאשר אמרו ר"ח אלול היו צועקים מהעזר"נ מים מים, לעורר כמה נשים שהתעלפו. ועם כל זה, תוכ"ד מנגן לו החזן יחדשהו הקב"ה וכו' לששון ולשמחה! ש"מ שאין בזה סתירה.
ועוד ב' מקורות. א' במשנה בביכורים, והובא ברש"י פ' כי תבא, שביכורים מביאים רק בזמן שמחה, מעצרת עד החג, וא"כ אלול והימים הנוראים בכללם.
ב' בלקט יושר תלמיד תרומת הדשן ח"א קי"ח א' כותב שתמיד מתחילים סליחות ביום ראשון משום שהוא סמוך לשבת שבו עוסקים בתורה והעם שמחים מחמת מצוות התורה שלומדים בשבת, וגם מחמת עונג שבת. ואמרינן שאין השכינה שורה אלא מתוך שמחה של מצוה, ולכן טוב להתחיל להתפלל מתוך שמחה של מצוה עכ"ד.