חשוון - חיבור לתורה בצורה של קדושה

[elivi...@gmail.com]

בגיליון האחרון עלה הנושא כיצד החיבור שלנו לתורה מבטא חיבור של קדושה, ולא רק חיבור אינטלקטואלי גרידא.

אני ברמה האישית, מה שתופס אותי בתורה וכך היא צורת הלימוד שלי בדרך כלל, הוא לימוד אליבא דהלכתא, (או כזה המוביל לכך, בבקיאות), יש לי חוויה אישית מלימוד שאני עוסק במה רצון ה' במקרה הזה, ומהו רצונו במקרה האחר, גם במקומות שאין בהם אתגר שכלי דווקא.

אכן, דרך הלימוד בישיבות לעיתים נתפסת כ:'ללמוד איך ללמוד', ועיקר ההתעסקות היא בהבנת הסוגיא כמעט ללא  התעסקות מה יוצא מכך לדינא.

והרב יהודה בר יוסף העלה את העניין שכל לימוד הבא מתוך הכרה של לימוד תורת ה' מקדם את האדם באישיותו מרומם ומקדש אותו, ויש לשאול האמנם? האם אין צריך פה הבנה יותר מפורטת במה אני עוסק? האם אנו צריכים לתת דגש ללימוד לעשה כדברי הרמב"ן - כאשר תקום מן הספר תחפש וכו'? האם אנו באמת נמצאים במקום הזה שלימוד משפיע לנו על החיים?

[ארי במסתרים‎]

יש מטרה גם ללמוד כדי לעצב את הדעה שלנו בדומה לדעה האלוקית

‫בתאריך יום ב׳, 3 בנוב׳ 2025 ב-17:20 מאת ‪elivi...@gmail.com‬‏ <‪elivi...@gmail.com‬‏>:‬

--
‏קיבלת את ההודעה הזו מפני שאתה רשום לקבוצה 'חיים וקיימים - דיון על אתגרים בעבודת ה'' של קבוצות Google.
כדי לבטל את הרישום לקבוצה הזו ולהפסיק לקבל ממנה אימייל, שלח אימייל אל chaimvekayami...@googlegroups.com.
כדי לראות את הדיון הזה, צריך להיכנס אל https://groups.google.com/d/msgid/chaimvekayamim/f695a8ea-25ea-43e6-af80-8d4e28719bb5n%40googlegroups.com.

--

מקור. פענוח. לשוה"ק. ניסוח. עבודה. בינה. וורד. בקשת ספר. עצות. כללי.

[elivi...@gmail.com]

מהי הדרך לעשות זאת?

ב-יום שני, 3 בנובמבר 2025 בשעה 18:55:41 UTC+2, ארי במסתרים כתב/ה:

[ארי במסתרים‎]

כתבתי על זה פעם באריכות, אני מביא הכל, וכל אחד יקרא או ידלג לפי הענין

ביאור תכלית ומטרת לימוד התורה

א.

נצטוונו מאת ה' לעסוק בלימוד התורה כל ימינו וחיינו ממש, וכלשון הפסוק (יהושע א, ח) 'והגית בו יומם ולילה', ונאמר ציווי זה בהרבה מקומות. - והנה, ציווי זה הוא גם לאדם שכבר יודע את כל ההלכות לכל האופנים ששייך, שבכל זאת יש לו ציווי להמשיך להגות בתורה כל חייו, ולהתעמק ולהבין עוד עומק ועוד עומק.

ויש להבין, מה המטרה והתכלית בלימוד התורה. והטעם הפשוט המפורסם הוא, שהתורה היא כעין "ספר הוראות" לדעת מה לעשות בכל תנועה ותנועה בעולם הזה. אך דבר זה בודאי אינו נכון, שהרי חז"ל מלמדים אותנו שהתורה קדמה לעולם תתקע"ד דורות, והקב"ה 'אסתכל באורייתא וברא עלמא', דהיינו שה' רצה שהתורה תהיה נתונה לתפישה של בני האדם, ולכן נברא העולם על כל פרטיו ופרטי פרטיו, כדי שיהיה תפישה לתורה במציאות הגשמית שלנו. וכמוש"כ בנפש החיים (ש"ד פ"י) בשם הזוה"ק (תרומה קס"א ע"א) "כד ברא קודש אבריך הוא עלמא, אסתכל בה באורייתא וברא עלמא וכו'. באורייתא כתיב בה 'בראשית ברא אלקים את השמים' - אסתכל בהאי מילה וברא את השמים; כתיב בה 'ויאמר אלקים יהי אור' - אסתכל בהאי מילה וברא את האור; וכן בכל מילה ומילה דכתיב בה באורייתא, אסתכל קודשא בריך הוא ועביד ההוא מילה" - ולפי זה נמצא שהתורה אינה בשביל העולם, אלא העולם הוא בשביל התורה. ואם כן בודאי לא נכון לומר שתכלית לימוד התורה הוא בשביל לדעת כיצד להתנהג בעולם.

ויש להוסיף עוד כמה תמיהות, אך נקוה שיתבארו בהמשך הדברים.

ב.

לבאר את תכלית לימוד התורה, ולהסביר למה לומדים תורה, זה במילים אחרות: לבאר מה הכוונה 'לימוד תורה לשמה', לשם מה, לאיזה מטרה. ובזה זכינו לדברי רבינו הגר"ח מוולאז'ין זצ"ל, שכתב לנו בזה דברים ברורים.

וזה לשון הנפש החיים (ש"ד פ"ג): "אבל האמת, כי ענין לשמה פירוש לשם התורה. והענין כמו שפירש הרא"ש ז"ל על מאמר רבי אליעזר ברבי צדוק (נדרים נ"א ע"א) 'עשה דברים לשם פעלן ודבר בהן לשמן', וז"ל: 'עשה דברים לשם פעלן - לשמו של הקב"ה שפעל הכל למענהו. ודבר בהן לשמן - כל דבורך ומשאך בדברי תורה יהיה לשם התורה, כגון לידע ולהבין ולהוסיף לקח ופלפול ולא לקנטר ולהתגאות', עכ"ל. דקדק לבאר שינוי לשונו דר"א ב"צ, שבעשיה אמר 'לשם פעלן', ובדבור אמר 'לשמן'. לכן בענין העשיה פירש 'לשמו של הקב"ה שפעל הכל למענהו', ובענין הלמוד פירש 'לשם התורה' כו'. - וכוונתו ז"ל מבואר, כי עשיית המצוה ודאי שצריכה להיות למצוה מן המובחר בדביקות ומחשבה טהורה שבטהורות כפי שכלו והשגתו, כדי שיתקלס עילאה לגרום תיקוני העולמות וכוחות וסדרים העליונים... אבל על הנהגת האדם בשעת עסק התורה בדיני המצות והלכותיהן, אמר 'ודבר בהן' -ר"ל הדיבור בעניני המצות והלכותיהן- יהיה 'לשמן', פירוש: לשם הדברי תורה, היינו לידע ולהבין ולהוסיף לקח ופלפול".

ודבריו הקדושים צריכים ביאור רב. דאיזה מטרה יש ב"ללמוד בשביל לדעת", דעדיין איננו מבינים מה מטרת הידיעה. - ובודאי צריך להוסיף ביאור, שהרי אין ספק שגם הנפשה"ח מודה שתכלית לימוד התורה הוא להדבק בה', וכפי שמבואר בכל דברי חז"ל והראשונים והאחרונים וכו', ומה שהוא כותב בגדר הלשמה הוא רק לענין המטרה של עצם מעשה הלימוד וצורתו, ואם כן, עלינו לבאר כיצד הלימוד "לשם לימוד וידיעה" מביא לדביקות בה'.

ג.

וביאור הדבר לענ"ד נראה כך:

אמרו חז"ל במדרש (שמו"ר לג, א) "כי לקח טוב נתתי לכם, תורתי אל תעזובו - אל תעזובו את המקח שנתתי לכם", ומבאר המדרש ארבעה דברים שבגללם נחשבת התורה ל'מקח טוב' יותר משאר מקחים. והדבר האחרון הוא: "יש לך מקח שמי שמכרו נמכר עמו, אמר הקב"ה לישראל: מכרתי לכם תורתי, כביכול נמכרתי עמה". והדברים טעונים ביאור (ע"ש במפרשי המדרש).

ונראה שהכוונה בזה היא, שה' מגלה לנו בכמה מקומות, שהוא כתב בתורה את המחשבות והדעות שלו עצמו כביכול, ובנתינת התורה הוא נותן את עצמו, שכולם יהיו יכולים לדעת ולחשוב את מחשבותיו ודעותיו. וכלשון הגמרא בשבת (ק"ה ע"א, ע"ש ברש"י, ועי') "אנוכי נוטריקון: אנא נפשי כתיבת יהבית", והיינו שה' כתב את עצמו בתורה, את דעתו ומחשבתו בכל נושא ונושא שקיים בבריאה.

וזה לשון הרמח"ל בדרך ה' (ח"ד פ"ב אות ב') "ענינה הוא היותר יקר ומעולה שבכל מה שאפשר שימצא בנמצאים, והיינו שהוא תכלית מה שאפשר שימצא בנמצאות מעין המציאות האמיתי שלו יתברך, והוא הוא מה שמחלק האדון ית"ש מכבודו ויקרו אל ברואיו" [ובמהר"ל יש נוסח שהתורה היא "שכל אלוקי" (ראה הקדמה לתפא"י, ונתיב התורה פ"ז). ובזוה"ק כתוב נוסח (ח"ב ס' ע"א) 'קודשא בריך הוא תורה איקרי', וכן (ח"ב צ' ע"ב) 'אורייתא שמא דקודשא בריך הוא' (ו'שם' הכוונה גילוי)].

וכמובן לומר דבר כזה הוא נשמע מופרך ממש, וכי אנו יכולים לדבר בכלל על מחשבות ודעות של הקב"ה, אך באמת זהו מעלתה העצומה של התורה, וזה החידוש הגדול שיש בה. - וכמובן צריך להדגיש: שאין הכוונה למה שאנו חושבים בקטנות דעתינו כדעות ומחשבות של בני אדם, אלא זה דבר שונה לגמרי, ורק שאנו זוכים להשיגו רק בגילוי הנמוך ביותר כפי שהוא מתגלה בדעתינו השפילה. והבן.

ד.

ואחר שביארנו שבתורה מתגלים הדעות והמחשבות של הקב"ה כביכול, נמשיך ונבאר מה תכלית לימוד התורה:

כפי שמתבאר בדברי חז"ל ומסוכם בדברי הרמח"ל בכמה מקומות ובעיקר בספרו דרך ה' חלק א': תכלית ומטרת האדם, היא להדבק בה' ולהנות מזיו השכינה ולקבל מה' את הטובה הגדולה ביותר שהיא הדביקות בו (וזה מפני שה' חפץ להיטיב). - אך כיון שהטובה המושלמת היא כשהאדם עובד להשיגה בעצמו, ולא מקבלה במתנה, שאז יש בה בעיה של 'נהמא דכיסופא'. לכן האדם הושם בעולם הזה, בו עליו לעבוד ולהשיג את ההטבה הזו בעצמו. וצורת העבודה היא: להדמות לבורא (ומבאר הרמח"ל, שככל שהאדם מדמה עצמו יותר, כך הדביקות שאח"כ תעשה בצורה מושלמת וגדולה יותר).

והנה, הגדרה זו של צורת העבודה "להדמות לבורא", היא ההגדרה המקיפה והכוללת של כל המצוות כולם, פרטים ופרטי פרטיהם. וכוללת גם את לימוד התורה. - ויש בזה שני חלקים: א. התדמות במעשים (שהם התרי"ג מצוות), ב. התדמות במחשבות (שזה לימוד התורה). ובמעשים הכוונה לעשות מעשים שציוה ה' לעשות, ובמחשבות הכוונה לחשוב כמו ה' יתברך כביכול. והדרגה הגדולה יותר של ההתדמות היא לחשוב כמו ה', וזה הדימוי הכי גדול ששייך שיהיה בין האדם להי"ת.

ומעתה נאמר, כי התכלית והמטרה של לימוד התורה היא, לחשוב את המחשבות של ה'. וזה עושה את האדם כמו ה' ממש כביכול. ונראה שזה כוונת חז"ל במה שאמרו (מובא בנפש החיים) "קודשא בריך הוא ישראל ואורייתא חד", דה' גילה את מחשבותיו בתורה, ועל ידי שישראל לומדים את התורה הם גם חושבים כמו התורה שזה כמו ה', ונעשים כולם חד.

ה.

ולהשלמת הביאור נוסיף עוד נקודה:

דהנה, בשביל לחשוב כמו התורה לא מספיק מה שיודעים את המסקנות וההלכות שיוצאים מדברי התורה, אלא יש ענין לדעת את התהליך של יצירת המסקנות הללו. יש ענין לדעת את הסברות של כל דבר, למה זה כך ולא אחרת, למה במקרה כזה הדין כך ובמקרה אחר הפוך, וכיוצ"ב. - כי רק כך אפשר להגיע למצב שחושבים כמו התורה.

ונבאר הדבר במשל: אפשר לומר לראובן את כל ההכרעות של שמעון בכל ימי חייו, מה הכריע בכל ספק ומקרה, כיצד נהג תמיד. ועל פי זה ידע ראובן לומר מה יעשה שמעון מכאן ולהבא בכל מקרה שיבוא לפתחו. - אבל מצב כזה אינו נחשב שהוא 'חושב כמו שמעון', אלא רק שהוא יודע בידיעה חיצונית מה שמעון חושב על כל מקרה. - ולעומת זאת יש אפשרות שראובן יבין בשכלו הבנה מושלמת למה שמעון הכריע בכל מקרה כפי שהכריע, ושהוא יתחבר לגמרי לסברא הזו, עד כדי שגם הוא עצמו יחשוב כך. ועל ידי זה כשיגיעו לפתחו שלו עצמו מקרים שונים, הוא מעצמו ביחס לעצמו יכריע כפי ששמעון היה מכריע במקרים כאלו. - וזה כמובן דרגה של התקשרות והתחברות, שראובן עשה את עצמו ל'חושב כשמעון', ודבק במחשבתו של שמעון לגמרי ונעשה כמוהו ממש.

וכמו כן בלימוד התורה. לא מספיק שאדם ידע את כל ה'נתונים' של התורה, מה הדין בכל מקרה ומקרה, ולפי זה ידע להכריע מה יהיה במקרים שהתורה לא דיברה עליהם מפורש. - מצב כזה נחשב רק לידיעה חיצונית של התורה. - ועיקר הענין בלימוד התורה הוא להתחבר חיבור פנימי לדברי התורה, להבין בכל דבר מה התורה התכוונה בו, מה הסברא וההבנה של כל דין ודין, ולא רק בידיעה חיצונית מה התורה הבינה בזה, אלא להבין את הדברים ברמה כזו שהוא עצמו ישתכנע שכך האמת וכך צריך להיות, עד כדי שכשיגיע לפתחו מקרה מסויים, הוא מעצמו יכריע בו כמו שהתורה היתה מכריעה בו [וזה רק סימן שהוא באמת חושב כמו התורה - כמו ה' עצמו כביכול].

וזה כוונת הנפש החיים ש'לימוד תורה לשמה' הכוונה "לשם הדברי תורה, לידע ולהבין ולהוסיף לקח ופלפול", אין כוונתו רק לידיעת הידיעות בצורה חיצונית מהאדם, אלא הכוונה היא ללמוד בשביל להתחבר חיבור אישי לדברי התורה, ולהשתכנע בכל דין וסברא שיכנוע עמוק ביותר, עד שהאדם מגיע למצב שהוא עצמו 'אוחז' כך, ודעתו שלו עצמו היא כך.

ובלימוד כזה שכל האדם מזדווג עם "השכל האלוקי" הזוודגות מושלמת, ונעשה דומה באופן החזק ביותר ששייך, לה' יתברך.

ונראה להוסיף על פי זה, שכשאמרו (אבות ד, ה) "הלומד על מנת לעשות", אין הכוונה שהלימוד הוא בשביל לדעת מה לעשות במעשים, אלא הכוונה גם -ובעיקר- על חלק המחשבה, שלומד על מנת לחשוב כמו התורה, להפנים את דברי התורה, עד שהם ישפיעו עליו לחשוב בעצמו כך.

ובזה יקבלו הבנה דברי המדרש (תנחומא כי תבוא א'), "ועוד אמר רבי יוחנן: כל העושה תורה לאמיתה, מעלה עליו הכתוב כאלו הוא עשה את עצמו, שנאמר (דברים ד, יד) ואותי צוה ה' בעת ההוא ללמד אתכם חוקים ומשפטים לעשותכם בארץ וכו', 'לעשות אותם' לא נאמר, אלא 'לעשותכם אותם', מכאן שמעלין עליו כאלו הוא עשה וברא את עצמו". שעל ידי הלימוד וההתחברות לשכל שבתורה, נעשה גם שכל האדם שכל כזה, והוא נעשה לבריה חדשה.

ו.

ועוד יש להוסיף בזה. שכפי המובן מאיליו: בתורה ניתן לנו כל סוג המחשבות ששייך להיות, וכפי שהתבאר לפי זה נבראה הבריאה (כדי לתת לאדם אפשרות להבין את כל סוגי המחשבות בתוך העולם הגשמי שהוא נמצא בו). ואין יותר מחשבות מלבד מה שיוצא מתוך התורה (שהרי מה שיש בעולם יש בתורה, ואין מחשבה שאין בתורה). - וכל סוגי המחשבות הנצרכות להיות ניתנו בתורה.

וביסוד זה יש תוספת ביאור בהקפדת רבותינו זצ"ל על העמדת ההשקפה הנכונה כלפי כל מאורע בבריאה, כי מלבד מה שעלול לצמוח בפועל מהשקפה מוטעית, גם עצם הטעות ההשקפתית בעצמה היא אסון, כי כשחושבים מחשבות שאינם כפי מחשבות ה' ותורתו, הרי זה ההיפך מההתדמות לבורא, ומחובתינו לדאוג על עצמנו שנהיה דומים לה' בכל מחשבותינו כולם.

ז.

ואחרי שזכינו לביאור זה. נבאר נקודה נוספת בענין לימוד התורה.

בדברי חז"ל הקדושים ובדברי רבותינו זצ"ל אנו רואים שעיקר לימוד התורה אינו מכוון לידיעות העולות מהסוגיא בלבד, אלא עיקר הלימוד הוא הבנת הסברות העומדות מאחורי כל דין ודין, ומרבית לומדי התורה עסוקים וטרודים בחקירות שונות, ובביאורי דינים וענייניהם, גם כשאין מזה נפק"מ להלכה, וגם כשהמסקנא ידועה כבר מראש. כל אדם שניגש לסוגיא, מתחיל ללמוד אותה מחדש, כאילו לא למדה אדם מעולם, והוא חוזר וחוקר מה שכבר חקרו קודמיו, ומנסה להבין בשכלו שלו את מה שכבר הכריעו חז"ל והראשונים וכו'.

ודבר זה אומר דרשני. כי לכאורה, אם המטרה היא לדעת את התורה, אם כן מדוע כל אדם 'מתחיל מאפס', ומנסה להבין בעצמו את דיני התורה, ומדוע לא יסתמך על דברי קודמיו שבודאי היו בדרגה גדולה ממנו והכרעתם בודאי אמת.

ובאמת הקושיה היא מוקדמת יותר. הרי התורה עצמה נכתבה בלשון סתומה וקצרה, ולא ביארה את כוונתה כמעט כלום, ונדרש עמל רב ויגיעה עצומה בשביל להגיע להשגת כל דין ודין בפני עצמו. - וצריך להבין מדוע זה כך, מדוע לא ניתנה התורה בצורה ברורה ומובנת לכל, למה לא נכתב מלכתחילה כל הדינים והגדרותיהם וסברותיהם בצורה מפורשת. מדוע הניחו לנו את הליבון של גדרי וסברות הדינים, שנעמול בהם יומם ולילה.

והביאור לענ"ד הוא כך:

מציאות שכלו של האדם היא, שכאשר אומרים לו דין עם כל סברותיו וגדריו, הוא אינו מתחבר אליו בחיבור אישי, אלא הכל נכנס אליו רק כידיעה חיצונית גרידא. - וכיון שתכלית הלימוד הוא שהאדם עצמו יחשוב כמו התורה, לכן יש ענין גדול (שהוא הענין העיקרי וכמעט היחידי) שהאדם בעצמו יגיע בשכלו שלו לכל מסקנא ומסקנא, ולא שידע שכל האמת מחמת ש'כך כתוב', אלא שהוא עצמו ילבן כל דבר מתחילתו ועד סופו, וישתכנע באמיתות הסברא שיש בו, עד שיוכל לומר ש"כך הדין, כי כך האמת!".

ח.

הנפק"מ למעשה מכל תוכן המאמר:

א. על כל אדם לעמול על הבנת כל דין בעצמו ולבדו, ולהסתייע כמה שפחות בגמרות מבוארות וספרי קיצורים ומראי מקומות, שכל אלו גורמים לשכלו 'לישון', ומונעים ממנו את ההתחברות האישית לסברות והדעות שבתורה (והכל לפי הענין).

ב. יובן בזה דרך הלימוד במרבית הכוללים בימינו, שאינם טרודים לדעת בדוקא את המסקנא ההלכתית שיוצאת מהסוגיא, אלא משקיעים את עיקר לימודם בהבנת הסברות והגדרים של כל דין ודין. - זאת משום שהמטרה בלימוד אינה ידיעת ההלכה העולה מהסוגיא, אלא עיקר המטרה היא להבין את הסברא והמחשבה שעומדת מאחורי זה, והמסקנא ההלכתית היא רק פועל יוצא מהבנה נכונה של המחשבה שמאחורי הדין, והיא משמשת רק כ"סימן" האם הבנת הסברא והמחשבה היא נכונה, או שיש בה טעות (ולכן כמובן שהיא חשובה מאוד, אך אינה החלק העיקרי).

ג. נקודה עיקרית ביותר בדרך הלימוד, שלענ"ד היא מביאה תועלת עצומה לכל אחד ואחד. והיא, שעל הלומד להתחבר לכל דבר בשכל שלו, ולא להסכים לשום סברא שאינו מבין בשכל שלו, ולא לשתוק על שום דבר שלא מובן לו, ולא להניח ידו מדבר עד שיובן לו בשכל שלו. וכמה שיאמרו לו רבותיו וחביריו שהדברים מובנים, ויסבירו לו הסברים שונים וארוכים, לא יזוז מדעתו, ועד שלא מובן לו הדבר בשכלו שלו, לא ישתוק ולא ינוח, וידע שלא הגיע לתכלית הנרצית ממנו.

ושמעתי מאאמו"ר הגאון רבי יאיר שליט"א הרגשה שמן הענין להביאה כאן. דהנה אנו רגילים לומר 'רחמנא ליצלן' כשאנו שומעים על איזה אסון גשמי כמו מוות וכיוצ"ב. אבל בחז"ל רואים שאמרו את זה על סברא שאינה נכונה, כמובא בגמרא (שבת פ"ד ע"ב) "אמר ליה רחמנא ליצלן מהאי דעתא, אדרבה רחמנא ליצלן מדעתא דידך". - והאמת היא כך, שצריך להיות אכפת לנו מסברא שלפי דעתינו היא לא נכונה, כאילו וזה אסון, כי אסון גדול הוא כשחושבים משהו לא נכון (ויתכן להוסיף בזה עוד עומק, שאחרי שהתבאר שהתורה היא שכל אלוקי וכביכול מחשבתו של ה', הרי סברא עקומה היא בחינה מסויימת של כפירה, והבן).

* * *

נספח א'

כתב האגלי טל בהקדמה: "ומדי דברי זכור אזכור מה ששמעתי קצת בני אדם טועים מדרך השכל בענין לימוד תורה הקדושה, ואמרו כי הלומד ומחדש חידושים ושמח ומתענג בלימודו, אין זה לימוד התודה כל כך לשמה, כמו אם היה לומד בפשיטות שאין לו מהלימוד שום תענוג והוא רק לשם מצוה, אבל הלומד ומתענג בלימודו הרי מתערב בלימודו גם הנאת עצמו. - ובאמת זה טעות מפורסם, ואדרבא, כי זה היא עיקר מצות לימוד התורה להיות שש ושמח ומתענג בלימודו, ואז דברי תורה נבלעין בדמו, ומאחר שנהנה מדברי תורה הוא נעשה דבוק לתורה, ועיין פירש"י סנהדרין נ"ח ע"א ד"ה ודבק ולא בזכר - דליכא דיבוק, דמתוך שאין הנשכב נהנה אינו נדבק עמו".

תוכן דבריו המפורסמים: שעיקר התורה זה בלימוד בשמחה, כי בלי זה אין לאדם דיבוק בדברי תורה. - וצריך להבין, מנין לאגלי טל שיש ענין להדבק בדברי תורה, אולי המצוה היא רק הלימוד והידיעה החיצונית, בלי 'דיבוק'.

אך לפי מה שכתבנו הדברים פשוטים. שהרי כל הענין בלימוד התורה הוא שהאדם יחיה את הלימוד בתוכו, ויחשוב בעצמו כמו התורה. וזה הפירוש 'להדבק בתורה', להיות חד עמה, לחשוב כמוה. וזה נעשה רק על ידי שהוא לומד בתענוג ובשמחה.

[ומובא בקדמונים שאדם מתענג מידיעה שכלית שהוא מתחבר אליה (בדרשות הר"ן דרוש י' כתב: הכח השכלי משתוקק לדברים שכליים והוא אוהב וחושק אותם), וכנראה ה' עשה את זה בשביל להקל עלינו את הדיבוק בדברי תורה, כדי שיהיה לנו חשק להתחבר לסברות של התורה ולחשוב כמוה. דלכן נעשה דבר כזה, שהשכל מתענג מהתחברות לסברא, וזה גורם לנו ללמוד עוד ועוד].

נספח ב'

ידועים דברי הב"ח (או"ח סי' מ"ז) שמבאר את החטא שהיה בזמן החורבן 'שלא בירכו בתורה תחילה'. - "איכא לתמוה טובא למה יצא כזאת מלפניו להענישם בעונש גדול ורם כזה על שלא ברכו בתורה תחלה שהוא לכאורה עבירה קלה. ונראה דכוונתו יתברך מעולם היתה שנהיה עוסקים בתורה כדי שתתעצם נשמתינו בעצמות ורוחניות וקדושת מקור מוצא התורה, ולכן נתן הקדוש ברוך הוא תורת אמת לישראל במתנה שלא תשתכח מאתנו, כדי שתתדבק נשמתינו וגופינו ברמ"ח איברים ושס"ה גידין ברמ"ח מצוות עשה ושס"ה לא תעשה שבתורה, ואם היו עוסקים בתורה על הכוונה הזאת היו המה מרכבה והיכל לשכינתו יתברך, שהיתה השכינה ממש בקרבם כי היכל ה' המה, ובקרבם ממש היתה השכינה קובעת דירתה, והארץ כולה היתה מאירה מכבודו, ובזה יהיה קישור לפמליא של מעלה עם פמליא של מטה והיה המשכן אחד".

"אבל עתה שעברו חוק זה, שלא עסקו בתורה כי אם לצורך הדברים הגשמיים, להנאתם, לידע הדינים לצורך משא ומתן, גם להתגאות להראות חכמתם, ולא נתכוונו להתעצם ולהתדבק בקדושת ורוחניות התורה ולהמשיך השכינה למטה בארץ כדי שתעלה נשמתם למדרגה גדולה אחרי מיתתם, הנה בזה עשו פירוד שנסתלקה השכינה מן הארץ ועלתה לה למעלה, והארץ נשארה בגשמיותה בלי קדושה, וזה היה גורם חורבנה ואבידתה".

ותוכן דבריו הוא מה שכתבנו, שעל ידי הפיכת שכל האדם לשכל של התורה, הרי זה עושה את האדם להיות כמו ה' ממש, חושב כמחשבותיו כביכול, וזה ממש 'היכל ה' ומרכבתו'.

נספח ג'

קיבצתי כעת כפי שהשיגה ידי, כמה מובאות מדברי הש"ס, בהם מבואר יסוד זה ממש. שהתלמיד חכם שעוסק בתורה, נעשה גופו לתורה ממש [והיינו כנ"ל, על ידי שהוא עצמו חושב כמו תורה]. ונביאם לפי סדר הש"ס:

תענית ד' ע"א: "ואמר רבא: האי צורבא מרבנן דרתח - אורייתא הוא דקא מרתחא ליה, שנאמר הלוא כה דברי כאש נאם ה'". וצ"ב דפסוק זה מדבר על התורה ולא על לומדיה. ומבואר שלומדי התורה נעשים על ידי הלימוד לתורה בעצמה.

חגיגה כ"ז ע"א: "אמר רבי אבהו אמר רבי אלעזר: תלמידי חכמים אין אור של גיהנם שולטת בהן, קל וחומר מסלמנדרא, ומה סלמנדרא שתולדת אש היא - הסך מדמה אין אור שולטת בו, תלמידי חכמים, שכל גופן אש, דכתיב הלוא כה דברי כאש נאם ה', על אחת כמה וכמה". ומבואר כנ"ל.

כתובות י"ז ע"א: "רב ששת ואיתימא רבי יוחנן אמר: נטילתה כנתינתה, מה נתינתה בששים רבוא, אף נטילתה בששים רבוא", והיינו שבהלויה של תלמיד חכם שמת צריך לדאוג שיהיו מספר אנשים כמו בנתינת התורה. וצ"ב מה הקשר בין מיתתו לנטילת התורה, וכי ניטלה תורה, הרי היא עדיין מונחת ועומדת לפנינו? - ולהנ"ל הביאור שהוא עצמו נעשה לתורה, ובפטירתו 'מתה תורה'.

כתובות קי"א ע"ב: "אמר רבי אלעזר: עמי הארצות אינן חיים וכו'. כיון דחזייה דקמצטער, אמר ליה: רבי, מצאתי להן תקנה מן התורה, 'ואתם הדבקים בה' אלקיכם חיים כולכם היום' - וכי אפשר לדבוקי בשכינה? והכתיב: כי ה' אלהיך אש אוכלה! אלא, כל המשיא בתו לתלמיד חכם, והעושה פרקמטיא לתלמידי חכמים, והמהנה תלמידי חכמים מנכסיו, מעלה עליו הכתוב כאילו מדבק בשכינה. כיוצא בדבר אתה אומר: לאהבה את ה' אלהיך ולדבקה בו - וכי אפשר לאדם לידבק בשכינה? אלא, כל המשיא בתו לתלמיד חכם, והעושה פרקמטיא לתלמידי חכמים, והמהנה תלמידי חכמים מנכסיו, מעלה עליו הכתוב כאילו מדבק בשכינה". - וצ"ב כיצד ניתן לומר דבר כזה שהדבק בת"ח כדבק בה', וכי הת"ח הוא ה'? - ולהנ"ל הביאור הוא, שעל ידי שהת"ח הפך את שכלו לשכל של תורה, שזה כביכול השכל של ה', הרי הוא נעשה כה' ממש בתכלית הדביקות.

סנהדרין צ"ט ע"א: "תנו רבנן: כי דבר ה' בזה וכו', דבר אחר: כי דבר ה' בזה - זה אפיקורוס". ושם בעמוד ב': "אפיקורוס. רבי ורבי חנינא אמרי תרוייהו: זה המבזה תלמיד חכם". - וצ"ב כיצד ניתן ללמוד מפסוק שמדבר על ביזוי דברי התורה, לענין ביזוי תלמיד חכם לומד התורה? - ולהנ"ל הביאור, כי הלומד נעשה לתורה בעצמו, ששכלו נהפך לשכל התורה. 

מכות כ"ב ע"ב: "אמר רבא: כמה טפשאי שאר אינשי דקיימי מקמי ספר תורה ולא קיימי מקמי גברא רבה, דאילו בספר תורה כתיב ארבעים, ואתו רבנן בצרו חדא". - וצ"ב, דאמנם חזינן שרבנן יודעים לפרש את התורה, אבל כיצד רואים בזה שהם עצמם כמו התורה, דיתכן שהתורה היא יותר מהם, ורק שהם יודעים את הפירוש האמיתי בדברי התורה, ולכל הפחות יהיו כמו התורה ולא יותר. - ולהנ"ל הביאור, כי לומדי התורה נעשים לתורה עצמה, והם יותר מהספר תורה, כי בס"ת כתוב דברים בחיצוניות, ולא מגולה השכל של התורה שהוא הפנימיות והעיקר שבה, והתלמידי חכמים הם בדרגה גדולה מזה, שנעשים לפנימיות של התורה ולשכל שלה.

נספח ד'

עוד קיבצתי כעת כפי שהשיגה ידי, כמה מובאות מדברי החזון איש באגרותיו, שאחרי הבנת הענין הנ"ל, מקבלים תוקף משמעות והבנה. ואלו דבריו (לפי סדר הדפסת האיגרות):

ח"א ג'. מושג השקידה אינו תלוי בהארכת הזמן, אלא במסירת האישיות ונתינת הלב במתנה לעיון התורה, וטובה שעה אחת בשקידה ובהשתוקקות, מרבות בעצלתיים.

ח"א ט'. האיש הזוכה לידיעת התורה - רצוני לומר שהשכל הניתן בנפש כגרעין בגומת השדה, התאחד עם החכמה והיו לבשר אחד - הוא הולך בין אנשים ונדמה לאדם הרואה לעינים כבן אדם, אבל באמת הוא מלאך הדר עם בני תמותה, וחי חיי אצילות ומרומם על כל ברכה ותהילה.

ח"א ט'. יש בחינות הרבה בחשקי האדם ותאוותיו, כי דברים ערבים מרגישים את גוף האדם וצבא אבריו להנאה מדומה, ומשמחים במידה מסויימת את נפשו, אבל הנאה זו אין בכוחה להתחרות עם העונג האציל של עמל החכמה, אשר נשמת האדם מתרוממת מעל המיית העולם עד שמי השמים, ונהנה מזיו החכמה העליונה, וזו הטובה הגדולה והיתירה שניתנה לאדם תחת השמש, שיש כח באדם ליאור באור החיים ולהשתעשע בבינה עילאה משמחת לב ונפש.

ח"א י"א: כל הוספה בתורה, בדביקות בהכרת היוצר ברוך הוא, מעלה את בעליה מבחינת נפש בהמית לנפש משכלת, מחמור לבן אדם, מבן אדם למלאך.

ח"ג א'. הזיווג של החכמה עם האדם אי אפשר בלי כמיהה ותאבון, דברי תורה חביבין. כח החיבה פותח את המח ואת הלב לבלוע בינה ודעת. אמרו עליו על רבי יוחנן, אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה שאהב רבי יוחנן את התורה, בוז יבוזו לו.

נספח ה'

במשך הזמן, מצאתי בסייעתא דשמיא מרובה דברים מפורשים בענין זה, בדברי הלש"ם הקדוש בספרו הקדמות ושערים שער א' פרק ז':

"...גילוי רצונו שנתגלה אלינו בו הנה הוא גילוי מאלקותו עצמו, ועל זה הוא גודל החיוב דעסק התורה שאנו מחוייבים בה, כי נודע הוא שהשכל והמשכיל והמושכל אחד הוא, וכשמשכיל ויודע איזה דבר מהתורה, הרי הוא דבוק ומתאחד ברצונו יתברך שמו ממש, כי נעשה אותו הידיעה שכל בו, שהוא חלק מכוחות הנפש שבו, והרי מתאחד עם רצונו ית"ש ממש, וכשזוכה לידיעת כל התורה שהוא רמ"ח ושס"ה כבנין מציאות כל האדם ומקיים ועושה אותם גם בגופו ממש, הרי נעשה כולו בגופו ונפשו דבוק ומתאחד ברצונו, ולכן נאמר ואתם הדבקים וכו'. - וכל זה הוא משום שרצונו ית"ש הנה הוא אורו עצמו המתפשט למטה אחר אשר נצטמצם באמיתתו הנעלמה דא"ס ונתגלה בכל זה באצילות, כי שם הוא גילוי עצמותו לכל אותו הרצון אשר גילה לנו בכל התורה והמצוה וכו'... ומשום שכל רצונו אשר נתגלה לנו בו הנה הוא התפשטות אורו עצמו, לכן הדבוק ברצונו הוא דבוק בו גופא, וזהו שנאמר ואתם הדבקים בהוי"ה אלקיכם וכו', וכנזכר" [שוב ראיתי שהבנת דבריו כראוי, והבנת כל ענין זה, תלוי לכאורה בלימוד היסוד שהתבאר בדבריו שם בענין גילוי עצמותו ית"ש, ולא ראוי להאריך בזה כאן].

נספח ו'

אחרי זמן רב, ראיתי שהדברים מפורשים לכאורה גם בדברי בעל התניא בספרו ליקוטי אמרים פרק ה'. וזה לשונו:

"...ולתוספת ביאור באר היטב לשון 'תפיסא' שאמר אליהו "לית מחשבה תפיסא בך" כו'. הנה כל שכל כשמשכיל ומשיג בשכלו איזה מושכל, הרי השכל תופס את המושכל ומקיפו בשכלו, והמושכל נתפס ומוקף ומלובש בתוך השכל שהשיגו והשכילו, וגם השכל מלובש במושכל בשעה שמשיגו ותופסו בשכלו. דרך משל, כשאדם מבין ומשיג איזו הלכה במשנה או בגמרא לאשורה על בוריה, הרי שכלו תופס ומקיף אותה, וגם שכלו מלובש בה באותה שעה".

"והנה הלכה זו היא חכמתו ורצונו של הקב"ה, שעלה ברצונו שכשיטעון ראובן כך וכך דרך משל ושמעון כך וכך יהיה הפסק ביניהם כך וכך, ואף אם לא היה ולא יהיה הדבר הזה לעולם לבא למשפט על טענות ותביעות אלו, מכל מקום מאחר שכך עלה ברצונו וחכמתו של הקב"ה שאם יטעון זה כך וזה כך יהיה הפסק כך, הרי כשאדם יודע ומשיג בשכלו פסק זה כהלכה הערוכה במשנה או גמרא או פוסקים, הרי זה משיג ותופס ומקיף בשכלו רצונו וחכמתו של הקב"ה דלית מחשבה תפיסא ביה ולא ברצונו וחכמתו כי אם בהתלבשותם בהלכות הערוכות לפנינו, וגם שכלו מלובש בהם, והוא יחוד נפלא שאין יחוד כמוהו, ולא כערכו נמצא כלל בגשמיות להיות לאחדים ומיוחדים ממש מכל צד ופנה".

"וזאת מעלה יתירה גדולה ונפלאה לאין קץ אשר במצות ידיעת התורה והשגתה, על כל המצות מעשיות, ואפילו על מצות התלויות בדיבור, ואפילו על מצות תלמוד תורה שבדיבור. כי על ידי כל המצות שבדיבור ומעשה, הקב"ה מלביש את הנפש ומקיפה אור ה' מראשה ועד רגלה, ובידיעת התורה, מלבד שהשכל מלובש בחכמת ה', הנה גם חכמת ה' בקרבו מה שהשכל משיג ותופס ומקיף בשכלו מה שאפשר לו לתפוס ולהשיג מידיעת התורה איש כפי שכלו וכח ידיעתו והשגתו בפרד"ס".

"ולפי שבידיעת התורה התורה מלובשת בנפש האדם ושכלו ומוקפת בתוכם, לכן נקראת בשם 'לחם ומזון הנפש', כי כמו שהלחם הגשמי זן את הגוף כשמכניסו בתוכו וקרבו ממש ונהפך שם להיות דם ובשר כבשרו ואזי יחיה ויתקיים, כך בידיעת התורה והשגתה בנפש האדם שלומדה היטב בעיון שכלו עד שנתפסת בשכלו ומתאחדת עמו והיו לאחדים, נעשה מזון לנפש וחיים בקרבה מחיי החיים אין סוף ברוך הוא המלובש בחכמתו ותורתו שבקרבה. - וזה שכתוב "ותורתך בתוך מעי"... ולשמה היינו כדי לקשר נפשו לה' על ידי השגת התורה איש כפי שכלו כמו שכתוב בפרי עץ חיים".

 

 

 

 

‫בתאריך יום ב׳, 3 בנוב׳ 2025 ב-18:57 מאת ‪elivi...@gmail.com‬‏ <‪elivi...@gmail.com‬‏>:‬

כדי לראות את הדיון הזה, צריך להיכנס אל https://groups.google.com/d/msgid/chaimvekayamim/d609c624-685b-406e-a209-aed6815fd7een%40googlegroups.com.

[מתניה ליבנה‎]

נראה לי שזו בדיוק כוונת הגמ' "שלא ברכו בתורה תחילה", דהיינו שאמנם בשעת הלימוד צריך האדם להתמקד בעומק הלימוד והעיון ולא בדבקות, אבל בבואו ללמוד יש עליו לדעת ולהפנים שאי"ז סתם חכמה אלא הקב"ה הוא "המלמד תורה" ו"נותן התורה". התורה היא דבר ה' ובמהר"ל בדרך חיים פ"ג מ"ז מדמה את הלומד למדבר עם המלך. הגמ' בשבת אומרת שאנכי נוטריקון אנא נפשית כתבית יהבית, כלו' כשהאדם לומד הקב"ה מדבר אליו וכביכול הקב"ה שופך את נפשו לאותו אדם. א"כ יוצא שנכון שקשה לראות את הקדושה בסוגיות של שור ובור וכדו' אך האדם שיבין שכל לימודו מגיע ישירות מהמלמד תורה, אז בוודאי שהתורה תשנה אותו. ויש להוסיף שהדבר קשה בפרט למי שכל היום עוסק בתורה ואלו חייו. כוונתי שמי שלא לומד כל היום, הרי בד"כ כשמגיע ללמוד יותר ברור לו שבא לקיים רצון ה' וללמוד תורת ה'. אך האברכים הרי נהנים מעצם הלימוד האינטלקטואלי ולכן דווקא להם יש קושי לחיות את התורה כדבר ה'.

‫בתאריך יום ב׳, 3 בנוב׳ 2025 ב-19:11 מאת ארי במסתרים <‪315...@gmail.com‬‏>:‬

כדי לראות את הדיון הזה, צריך להיכנס אל https://groups.google.com/d/msgid/chaimvekayamim/CAODfXcTorieDq7SN3gmxyrL_cupUrV7-P8azfL47R1SKQgRN%2BQ%40mail.gmail.com.

[שמואל וייזר‎]

הרב ארי במסתרים האריך בדברים נפלאים בביאור תורה לשמה ותורה ע"מ לעשות.

ואני לענ"ד מסכים עם עיקר הדברים, אך בזוית קצת שונה, עם הדגשה שנראית לי חשובה ביותר.

הן אמנם זה ברור שתכלית הלימוד הוא הלימוד בעצמו, ולא רק לדעת מה לעשות, מחד. אבל מאידך, זה גם ברור שכל החז"לים המדברים על חומרת הלומד שלא ע"מ לעשות התכוונו כפשוטו, ומי שלומד עם כל הכוונות האמורות למעלה, ואינו לומד ע"מ לעשות ממש למעשה, יש לו לחשוש שנלכד במכמורת זו.

ואשר על כן נראה, כי התורה מפרשת ומגדירה את כל המציאות במבט הנכון, שהוא השכל האלקי, ותכלית הלימוד להדבק בשכל האלקי הזה, דהיינו לפרש וללמוד את כל העולם שלנו במבט האלקי, שהוא הפירוש הנכון לעולם. וכמו שכתוב בישעיה "הוי האומרים לאור חושך ולחושך אור לרע טוב ולטוב רע למר מתוק ולמתוק מר", ופירש הגר"א שישנם ג' חלקים בדעת הטוב והרע, אור וחושך, מר ומתוק, טוב ורע. ובכל החלקים האלו שאנשים חושבים שהם יודעים מה טוב ומה רע התורה באה לפרש את האמת של הטוב והרע. האדם נברא עם דעה והשכל, ותכלית הלימוד הוא להדבק באותה דעה עם ההשכלה האלקית, וכך האדם נעשה דבוק בקב"ה דרך החלק הנעלה ביותר שלו, וזה משפיע ביותר על כל חייו.

אמנם, וכאן ההדגשה, כל הלימוד הזה של השכל והפירוש הנכון לעולם צריך להיות רציני ואמיתי, ולשם דוגמא, כשאדם לומד הלכות שומרים הוא צריך להיות רציני שדין שומר חינם להיות פטור בגניבה זהו הפירוש הנכון למציאות של החיים היומיומיים שלנו, ואח"כ אם הוא ישמע על סיפור של שומר חינם שנגנב ממנו החפץ צריך שהדעה שלו תהיה שבאמת מה שנכון וראוי זה שהוא יהיה פטור.

ולא רק בנושאים כאלו שיש לאדם דעות קדומות, גם כשאדם לומד על מוקצה בשבת, זה צריך להיות בצורה שמפרשת באמת את החיים, דהיינו שהוא חי את זה שחפץ פלוני בשבת יש לו יחס של מוקצה שלא נוגעים בו.

ואם המצב הוא שאברך לומד סוגיית מוקצה, אבל לא מעניין אותו לברר אם טלפון זה כלי שמלאכתו לאיסור או מוקצה מחמת גופו, זה אומר שהוא בכלל לא רציני בבירור האמת האלקית, בפירוש המציאות לפי השכל האלקי, כי אם הוא מבין שהוא יושב לפני השכל שמסביר לו את החיים, והוא אדם שמתעסק במושכלות, לא יכול להיות שזה לא מעניין אותו. והאפשרות היחידה שזה לא מעניין אותו זה בגלל ניתוק, שהרעיון הזה שהתורה היא האמת של החיים זה רעיון תיאורטי, זה לא קשור לחיים שלו, ליומיום שלו, אלא לאיזה מציאות חיים נעלמת שלא קשורה אליו.

או שזה נובע מחוסר רצינות, כי אם האדם מבין שהתורה זה דבר רציני שבאמת אמור להשפיע על החיים ולנהל אותם, ואם הוא מבין כמה שהתורה היא חשובה, אז איך לא מעניין אותו שהחיים באמת יתנהלו לפי התורה בדיוק? ואיך לא מעניין אותו לחקור מה התורה אומרת על כל דבר, עם כל כלי החקירה שהוא משתמש בהם בלימוד התיאורטי? ולכן לא הגיוני שאדם משכיל ומעמיק שמשקיע זמן וכוחות בעיון שכלי כשהוא צריך לדעת הלכה למעשה מסתפק בלעבור על דרשו או לשאול מו"ץ.

בשורה תחתונה, אם החיבור לתורה אינו משתייך באיזו צורה ללימוד מעשי ולקיום מעשי לענ"ד זה מעיד שהחיבור הזה הוא קצת דמיוני, והוא לא הבנה וחויה אמיתית שנמצאת בבן אדם.

‫בתאריך יום ב׳, 3 בנוב׳ 2025 ב-20:42 מאת מתניה ליבנה <‪matany...@gmail.com‬‏>:‬

כדי לראות את הדיון הזה, צריך להיכנס אל https://groups.google.com/d/msgid/chaimvekayamim/CA%2Bs9xbBj3imA06mkop4N09QF6Wm4zu9r5tcWugySxj54Pk54Wg%40mail.gmail.com.

[יהודה שימל‎]

אולי אזכה לצרף בדבריי את דברי החכמה של קודמיי:

בודאי שהלימוד על מנת לעשות הוא ראשית במובן הפשוט, כמו הלכה ומוסר, שהתורה היא תורת חיים ודרך חיים!

מלבד זאת, במובן העמוק יותר, התורה מלמדת את האדם את התוכן והגישה לכל דבר וענין, כמו הדוגמאות שהובאו במשפטי הממון, ואף כן במצוות הקיומיות, של בין אדם למקום, שהם צורת החיים של יהודי עם התוכן של שבת ושל תפילין ציצית מזוזה וכל כיוצא בזה. וכן במצוות שבין אדם לחבירו. 

עוד מבט מעמיק יותר יש בחכמת התורה, כמו שהמלבי"ם מרחיב בכמה מקומות, ובפרט בספר משלי, שעיקר ה'חכמה' שבתורה, שהיא למעלה משכל האדם, וניתן לנו הכלים לקרב את דעתנו וחכמתנו לחכמת התורה. 

ובכך יש עוד ענין מהותי שמרומם את האדם מאד בלימוד התורה: שהחכמות האנושיות, הם מתוך נקודת הנחה אנושית, שהמרכיב האנושי המרכזי הוא העמדת האנוכיות במרכז, ואפילו על חסדם אמרו חז"ל שחסד לאומים חטאת, ורק התורה מרוממת את האדם מעבר לחכמה האנושית, ובכך רק על ידי האמונה בחכמת התורה, וההידבקות לרצון השם, והידיעה שכאן מונחת האמת, מרוממת את האדם. 

ובכך, אף כי לא בכל לימוד יש ביכולתנו להשיג, מה לימוד זה מרומם אותנו, אבל יש בכל לימוד, יציאה מהחכמה האנושית, וכניסה לעולם של החכמה האלוקית, שהיא אמת מוחלטת, ולכן כל לימוד יש בו רוממות, אף אם איננו משיגים בכל לימוד של פרטי המצוות וכדומה, את מה שזה מרומם את האדם. 

השגה גבוהה יותר היא, שהדביקות בתורה, היא הדביקות בהשם, כי הוא יתברך ורצונו אחד, ובכך מתרומם האדם ונדבק בו יתברך. 

‫בתאריך יום ב׳, 3 בנוב׳ 2025 ב-22:30 מאת שמואל וייזר <‪s313...@gmail.com‬‏>:‬

כדי לראות את הדיון הזה, צריך להיכנס אל https://groups.google.com/d/msgid/chaimvekayamim/CAJnX3urvJpL5cb33%2BaxwZ6Sr_VvMUDs-wfOGExH7zvu9goVtKg%40mail.gmail.com.

[יהודה שימל‎]

וברשותכם אפתח בשאלה של נקודה וזוית נוספת:

אם המהות של תורה היא תורה על מנת לעשות, למה התורה ניתנה לנו בצורה כזו, של קושיות ותירוצים, שזה הלימוד המרכזי של כל יהודי, הן בגמרא, הן בראשונים, והן באחרונים, והן בתורה דיליה.

הלא מסתבר הדבר, שאין זה רק כאמצעי, לבירור האמת, כי אם שבכך תגיע התכלית, 

ראיה לדבר, דברי הזוהר הידועים, בעבודה קשה, זהו קושיא. בחומר, זה קל וחומר. ובלבנים, זהו לבון הלכה

מסתבר הדבר, שגם אין זה רק בשביל עמל התורה, שמזכך את האדם,

איזה עוד תכלית מהותית בתורה על מנת לעשות יש דוקא באופן זה, אשר עסקינו בו, מתוך קושיות ותירוצים, והויות דאביי ורבא?!

‫בתאריך יום ג׳, 4 בנוב׳ 2025 ב-21:27 מאת יהודה שימל <‪y054...@gmail.com‬‏>:‬

[שמואל וייזר‎]

חושבני שתכלית התורה היא ע"מ לעשות, דהיינו ע"מ להתקיים בעולם,

אבל תכלית לימוד התורה איננה ע"מ לעשות, אלא יש תכלית בפנ"ע בעסק התורה, בחומר ובלבנים כנ"ל, שהיא לקדש את השכל ע"י התעסקותו באותה תורה שבאה לפרש את העולם ולהתקיים ולחול בו,

ומה שאמרו הלומד שלא ע"מ לעשות וכו' הכוונה כמו סימן, שהלומד שלא ע"מ לעשות בהכרח שהוא לא תופס בכלל מהי התורה, וממילא יוצא שהוא לוקח את דברי התורה הקדושים שנועדו ע"מ לעשות ולהתקיים ומשתמש בהם - ע"י העיסוק וההגיון בם - למטרות אחרות, וזהו דבר חמור מאד, [ואמנם יש בזה כמה דרגות דאינו דומה הלומד ע"מ להקרות רבי להלומד ע"מ לקנטר].

הדברים יכולים להשמע כקולא, שהלומד ע"מ לעשות זה עוד איזה פרט ולא דבר מרכזי בלימוד. אבל באמת זה הפוך, זהו המבחן הכי רציני שיכול להיות לאמיתיות שבלימוד.

‫בתאריך יום ג׳, 4 בנוב׳ 2025 ב-21:36 מאת יהודה שימל <‪y054...@gmail.com‬‏>:‬

[יהודה שימל‎]

מסכים אני שכך היא ההגדרה הפשוטה של הדברים, ויפה ההגדרה שזה תכלית התורה, וזה של לימוד התורה,

מכל מקום ממה שמבואר בכמה מקומות שזה בכלל תורה לשמה, מסתבר שאין זה רק כתכלית התורה, רק מעצם תכלית הלימוד,

חושבני ענין נוסף, השייך לדברים הקודמים של מעלתו, שהלימוד לא יהיה תיאורטי

ולכך, ההתקשרות שלנו לקיום התורה מגיע מלימודה, שעל ידי שאדם עוסק במצוה, ומברר אותה מכל צד, הוא מתקשר ומתחבר לדברים,

הן מצד הבירור, שהוא משתכנע בדברים, כשהוא לומד אותם בהשתלשלותם, מתחילה ועד סוף, מהמקור בתורה שבכתב, והוא נעשה שותף לכל מה שעסקו בה התנאים והאמוראים הראשונים והאחרונים, והכל דרך בירור, 

והן בהתקשרות והתחברות טבעית, שהאדם אוהב מה שהוא עמל בו והשיג אותו, וזה נותן לו קשר לדיני התורה הללו, 

ובודאי גם מבחינה סגולית, שיש קשר בין דברי התורה, לבין המצוות, וזכורני שיש לכך ראיות, והלימוד בעסק של מצוה מסוימת, משפיעה על האדם קשר רוחני לאותה המצוה וענין, 

ורמז לכך דברי רבי ישראל סלנטר במכתבו, שהתיקון לדבר שאדם נכשל בו הוא העסק באותה המצוה, כמדומה, שלא רק מחמת בירור ההלכה, אלא אף מצד ההתקשרות והחיבור לדבר מבחינה טבעית וסגולית. 

‫בתאריך יום ג׳, 4 בנוב׳ 2025 ב-21:46 מאת שמואל וייזר <‪s313...@gmail.com‬‏>:‬

כדי לראות את הדיון הזה, צריך להיכנס אל https://groups.google.com/d/msgid/chaimvekayamim/CAJnX3uqdYCciDsSKjNwbDVrKyW%2BoZ%2B2JBA7Ae8SeUN1gXbG1WA%40mail.gmail.com.

[שמואל וייזר‎]

זכורני מספר רוח חיים להגר"ח וואלזינר עמ"ס אבות, שפירש את המשנה גדולה תורה שנותנת חיים לעושיה, שהתורה נותנת את החיות למעשי המצוות, וכדברי ר' יהודה שליט"א.

ועוד יש לדבר בזה, בנוגע לפולמוס הנודע בדברי הגר"ח שאם יהא העולם פנוי רגע אחד מן התורה מיד יחרב, מה כלול בזה, האם רק לימוד או גם קיום המצוות, ויש שסברו שגם אכילה ושינה לצורך הלימוד כלולים בזה. וכבר הביאו שבספר רוח חיים הנ"ל כתוב נוסח שאם העולם יהא פנוי מהתורה "לומדיה ושומריה", ומשמע שגם שומרי התורה דהיינו מקיימיה מקיימים את העולם.

וסברתי לומר בזה, וכמדומה שכן שמעתי ממו"ר הגר"נ רוטמן שליט"א, ש"שומריה" היינו דווקא מי שמקיים את המצוות בתור שמירת התורה, זאת אומרת דהרי זה ברור בכל הקדמונים [וכגון בפירוש הגר"א על משלי בהרבה מקומות] שיש בחינת תורה ויש בחינת מצוות, אלא שיתכן מצב שמקיימים את המצוות כביטוי של התורה, דהיינו שהיחס של האדם אל המצוות נובע מכך שלמד את עניינם והתחבר לשורשם דרך התורה, ואז בא לקיימם בפועל, וקיום כזה יש לו דרגה אחרת מאשר קיום המצוות גרידא שלא בתורת הוצאה לפועל של דברי התורה. וקיום העולם תלוי דווקא בבחינת התורה ולא בבחינת המצוות, אלא שהמקיים את המצוות כביטוי של בחינת התורה גם הוא מקיים את העולם.

‫בתאריך יום ג׳, 4 בנוב׳ 2025 ב-22:00 מאת יהודה שימל <‪y054...@gmail.com‬‏>:‬

[elivi...@gmail.com]

אם הייתי מסכם את הדיון פה ביחס למה שהתחלנו: מהו החיבור שלנו לתורה בצורה של קדושה, לענ"ד הייתי מסכם את זה כך: לימוד ע"מ לעשות. פירוש לימוד ע"מ לעשות: התורה אינה רק חוויה אינטלקטואלית של הלומד, היא ע"מ שהדבר העליון הזה שדובר פה עליו רבות - שכל אלוקי וכו', יש לו קיום וחלות באדם ובעולמו, זה ייתכן במעשי המצוות, וגם בעצם זה שהאדם עצמו נהיה כחלק מהתורה ממש, וע"י כך אישיותו משתנה.

וזכורני שהמשגיח הרה"ג ר' חיים יצחק קפלן שליט"א אמר, שלימוד ע"מ לעשות של בחור ישיבה, היא ע"מ לעשות ת"ח. 

ואם כן הלומד בצורה זו חפץ שיותר ויותר תחול התורה בעולם, וללמוד שמעתתא אליבא דהלכתא אינו צריך להיות ח"ו ביטוי לרדידות או למישהו שמחפש לעשות משהו בחיים, אלא כאדם המכיר את מעלת התורה. ונדמה שבדורנו לימוד ההלכה נתפס רק לאנשים שלא הכירו את מעלת התורה בעצם, או כצורך נפשיאלו שמחפשים שיצא להם משהו מעשי, ובכל הדורות ת"ח היו עמלים לדעת אמיתה של הלכה, ואפילו בחידושי הראשונים כתבו פעמים רבות בסוף הסוגיא את העולה להלכה. ולאפוקי מאלה שהלימוד שלהם בנוי רק על חוויה של ידיעה מה לעשות פרקטית, כעין חוויה של ידיעה מקיפה מכונאות רכב, שאמנם יש בזה מעלה (ואולי זה מניע בבחינת שלא לשמה שהאדם צריך להשתמש בו לפעמים בכדי להגיע ללשמה, ואני עצמי יש לי גם מחוויה זו בלימוד), אבל לכאורה אין זה בכלל של תורה לשמה - להוסיף לקח ופלפול כדברי הרא"ש המובאים בנפה"ח. אשמח לדייק את ההגדרה בעזרת הקוראים.

ב-יום שלישי, 4 בנובמבר 2025 בשעה 22:48:02 UTC+2, שמואל וייזר כתב/ה:

[ארי במסתרים‎]

אכן

לא הגיוני שהמטרה של הלימוד תהיה להוציא פסקי הלכות של אורחות שבת או ילקוט יוסף

כל צורת ההגשה של התורה את עצמה, בפרט בתורה שבעל פה,

זועק שיש ענין ורצון שאתה תהיה בעומק הענין, ולא רק שתגיע להלכה מעשית בסוף

ולכן הנושא של 'על מנת לעשות', 'אליבא דהלכתא', חייב להיות רחב ועמוק יותר,

ולדעתי עצם רכישת הדעה הנכונה על כל נושא, היא התכלית והיא ה'לעשות'

חידדו את זה החברים מאוד יפה,

אבל ההגדרה של "לרכוש דעה נכונה" (במובן של דעת, של עומק), נראה לי כוללת הכל איכשהו

‫בתאריך יום ה׳, 6 בנוב׳ 2025 ב-17:30 מאת ‪elivi...@gmail.com‬‏ <‪elivi...@gmail.com‬‏>:‬

כדי לראות את הדיון הזה, צריך להיכנס אל https://groups.google.com/d/msgid/chaimvekayamim/13d8bf9f-fa6c-46cc-8096-9d3d33d98ee6n%40googlegroups.com.

[brac...@gmail.com]

יישר כח גדול לעורך היקר מזכה הרבים הגדול, וכן לכל הכותבים והמגיבים, וכן יישר כח לרב ארי במסתרים על השיתוף - הדברים בהירים ומחכימים.

אני רוצה לעלות לדיון בעניין זה נקודה שתופסת אותי כבר כמה שנים, ונעמיד את השאלה באופן זה - הרי הנושא הזה למי שמתבונן בו הוא לא סתם עוד נושא בעבודת ה' וכו', אלא זה א' ב' שאמור להעסיק כל אחד, אנו כבני תורה שהעסק שלנו הוא לימוד התורה, ובזה אנו משקיעים את רוב שעות היום ועיקר חיינו, הנושא הזה - איך ניגשים ללימוד, מה ייחס בין הלימוד לדבקות, איך לימוד התורה משפיעה על הקשר עם הבורא, כל הנושאים הכ"כ בסיסיים לא ברור כלל לרוב הלומדים אפי' לת"ח מופלגים, כולם יודעים לצטט את הנפש החיים בסוגיא מהי לשמה, ולהעמיד את זה שצריך להאמין שהלימוד מקדש ומחבר ודי בזה, 

והדבר הזה לא יתכן - שנעסוק ונשקיע את מירב הכוחות והחיים שלנו על דבר שלא ברור לנו ולא מסתדר עם הבסיס שלימדנו רבותינו - שאדם כאן בעולם בשביל השגת הדבקות, ואיך יתכן ההתעסקות בתורה בלי להבין ולדעת מה הדרך שהלימוד עצמו יביא לדבקות? (לא פלא ששומעים יותר ויותר אפי' מגדולי ישראל את המהות והחיסרון שמורגש בדור, שאמנם יש הרבה לימוד תורה וכו', אך אין את הפנימיות והחיבור לבורא, "תופסי התורה לא ידעוני" -  כי אם הכל מושתת ועומד על עסק ולימוד התורה, ובזה לא יודעים איך מתחברים להקב"ה ע"י זה - אין פנימיות).

והרי הדברים ברורים וחדים בדרך ה'  חלק רביעי פרק ב' ה' "אך התנאים הצריכים להתלוות לתלמוד הנה הם היראה בתלמוד עצמו ותיקון המעשה בכל עת. וזה כי הנה כל כחה של התורה אינו אלא במה שקשר ותלה ית"ש את השפעתו היקרה בה עד שעל ידי הדיבור בה וההשכלה תמשך ההשפעה הגדולה ההיא. אך זולת זה לא היה הדיבור בה אלא כדיבור בשאר העסקים או ספרי החכמות וההשכלה ככל שאר מושכלות המציאות הטבעי למיניהם שאין בם אלא ידיעת הענין ההוא ואין מגיע ממנו התעצמות יקר ומעלה כלל בנפש הקורא המדבר והמשכיל ולא תיקון לכלל הבריאה. ואמנם ההשפעה הזאת הנה ענינה אלקי כמ"ש ולא עוד אלא שהוא היותר עליון ונשגב שבענינים הנמשכים ומגיעים ממנו ית' אל הברואים וכיון שכן ודאי שיש לו לאדם לירוא ולרעוד בעסקו בענין כזה שנמצא הוא נגש לפני אלקיו ומתעסק בהמשכת האור הגדול ממנו אליו. והנה צריך שיבוש משפלותו האנושי וירעש מרוממותו ית'. והנה יגל מאד מחלקו הטוב שזכה לזה אך ברעדה כמ"ש. ונכלל בזה שלא ישב בקלות ראש ולא ינהג שום מנהג בזיון לא בדבריה ולא בספריה וידע לפני מי עומד ומתעסק. ואם הוא עושה כן אז יהיה תלמודו מה שראוי לו להיות באמת ותמשך על ידו ההשפעה שזכרנו ויתעצם בו היקר האלקי וימשך תיקון והארה לכל הבריאה. אבל אם תנאי זה יחסר ממנו לא תמשך ההארה על ידו ולא יהיו דבריו אלא כשאר כל הדיבורים האנושיים הגיונו כקורא איגרת ומחשבותיו כחושב בדברי העולם. ואדרבא לאשמה תחשב לו שקרב אל הקדש בלי מורא ומקל ראשו לפני בוראו עודו מדבר לפניו ומתעסק בקדושתו ית'. ואולם כפי מדריגת המורא ושיעור הכבוד והזהירות בו כן יהיה שיעור יקר הלימוד ומדריגת ההשפעה הנמשכת על ידו וכמש"ל"

האם הלימוד שלנו נראה כמו התיאור שמתואר בדברי הדרך ה'?

וכאן הבן שואל - אם אנו מסכימים שהנושא הזה הוא א' ב', איך יתכן שלא מצאנו בזה התייחסות מרבותינו? איך יתכן ולא נכתב על זה דרך ברורה עד הדור שלנו? היתכן שרבבות של לומדי תורה וגדולי תורה נושא זה לא העסיק אותם?

(ובאמת מי שיש לו בזה מראה מקומות או הבנה ותפיסה בזה, וכן דרך פרקטית ומעשית שיזכה את כולנו בזה).

ב-יום חמישי, 6 בנובמבר 2025 בשעה 20:42:29 UTC+2, ארי במסתרים כתב/ה:

[א.ז.‎]

בעניין תורה למעשה,

ישנה מידה באדם -שמטבעו אוהב מנוחה, אדם מטבעו אוהב חיים שלוים בלי שינויים, בדרך כלל אדם מנסה בכל כוחו לברוח מדברים ששוברים לו את מעגל החיים.

וכיון שכל המקבל עליו עול תורה מעבירים ממנו עול דרך ארץ, והעוה"ז מלא שינויים, א"כ אדם יכול לקבל על עצמו עול תורה, ונמצא שאדם בעיקר מחפש לעצמו את המנוחה והשלווה, וע"י קבלת עול התורה משיג זאת.

ולכן אם אינו בעשייה אינו בלמידה (יבמות קט) והיינו שאם לא מקבל עליו את עול המצוות, נמצא שעיקרו הוא בשביל לעביר מעליו עול דרך ארץ, ואם מקבל עליו עול מצוות א"כ עיקרו בקבלת עול תורה.

     

ב-יום ראשון, 9 בנובמבר 2025 בשעה 00:00:26 UTC+2, brac...@gmail.com כתב/ה:

[elivi...@gmail.com]

האם כוונתך שלפעמים הלימוד שלא ע"מ לעשות בא מבריחה מעול דרך ארץ, סוג של פריקת עול, ואם רוצה להעביר עליו עול דרך ארץ זה רק ע"י עול תורה שזה בעצם עול של לימוד למעשה?

ב-יום רביעי, 12 בנובמבר 2025 בשעה 15:44:55 UTC+2, א.ז. כתב/ה:

[אביטל זולדן‎]

כוונתי מבחינה עקרונית, 

כיון שע"י עול תורה מעבירין ממנו עול דרך ארץ, א"כ אדם שלומד שלא ע"מ לעשות, מסתמא עיקר כוונתו היא כדי להעביר ממנו עול דרך ארץ, 

ושאדם לומד ע"מ לעשות זהו "וייט שכמו לסבול" את עול התורה, שזה בקיום המצוות.

וא"כ עיקר ללימוד התורה הוא מחמת שהתורה היא תורת ה', קודשא בריך הוא ואורייתא חד הוא- ע"י שאדם לומד מתקדש (ומקיים גם מצוות לימוד תורה) וכו' כדברי הרמח"ל, ונפש החיים ועוד

ותורה ע"מ לעשות - אפשר להגדיר שהיא סימן שלומד מחמת המטרה הנכונה.     

ואפשר שזה כוונת ר"פ ביבמות קט - ״ולמדתם ועשיתם״ — כל שישנו בעשיה ישנו בלמידה, כל שאינו בעשיה אינו בלמידה. 

       

ב-יום רביעי, 12 בנובמבר 2025 בשעה 16:49:14 UTC+2, elivi...@gmail.com כתב/ה:

[א.ז.‎]

כיון שאמרו לי שהנכתב לא ברור אנסה לכתוב בצורה ברורה יותר, 

יש שמבארים שתורה למעשה היא הכוונה העיקרית בלימוד תורה, וכן זוהי צורת לימוד הנכונה - היינו אליבא דהלכתא,

נראה שאפשר לבאר באופן אחר, ביבמות קט ע"ב - אמר רב פפא, אמר קרא: ״ולמדתם ועשיתם״ — כל שישנו בעשיה ישנו בלמידה, כל שאינו בעשיה אינו בלמידה. ומדוע?

אלא אדם מטבעו אוהב מנוחה- וחלק גדול מהביטוי שלה זה יציבות וחוסר שינויים (ישנם אנשים שזה יותר קיצוני אצלם וישנם שפחות כל אדם כפי טבעו, אבל העיקרון הוא טבע האנושות)

ואדם שחי בעוה"ז בדרך כלל חייו מלאים שינויים ביחס לאדם שיושב ללמוד תורה, כי האדם הלומד מעבירין ממנו עול דרך ארץ (גם כיום לא עובד וכו', ואדם בדרך כלל שאינו לומד ממילא מעורב יותר בחיי העולם, לא מדברים על בטלנים) וללכת ללמוד אפשר תמיד, ואבל אדם שכל כולו בעבודת הבורא שזה כולל את עול המצוות וודאי עולו קשה,

וא"כ נמצא שמי שאינו בעשיה אינו בלמידה - כי אם כל מטרת לימדו היא בלא עשיה, מוכח מזה שעיקר עניינו היא לברוח מעול דרך ארץ, וא"כ הלומד תורה ע"מ לעשות - אין היא הכוונה העיקרית בתורה (אלא הכוונה היא החיבור לבורא עולם, שזה תורת השם, קודשא בריך היא וארייתא חד הוא ואכמ"ל) אלא סימן (המוכיח) שהוא מקבל עול תורה.

והרי לכאו' יש אפשרות שאדם ישב וילמד ויעשה שטעייגן כל היום וילמד שלא ע"מ לעשות, ומדוע זה לא יחשב שמקבל על עצמו עול תורה, נראה שאם מטרתו היא בלא עשייה זה די מוכיח שמעדיף את החלק היציב של התורה שיודע שמגיע לסדר א' וכו', ולא את השינויים הקיימים בעולם.

(נ.ב. אפשר שהדברים קצת מוקצנים, וביומיום ישנם דוג' שונות- אך עיקרון הדברים נ"ל נכון,

אם עדיין לא ברור אשמח לשמוע).

        

ב-יום רביעי, 12 בנובמבר 2025 בשעה 21:58:39 UTC+2, אביטל זולדן כתב/ה:

[elivi...@gmail.com]

תגובה למאמר של הרב קנטור:

לכ' מערכת חיים וקיימים

קראתי את המאמר הנפלא של הרב אריאל קנטור, וראיתי להעיר או להאיר בלשון הכותב: "וכאשר האדם נוקט בגישה זו [ללמוד ע"מ לעשות] הוא סולד מדברים שאינם אלא וורטים נחמדים ורעיונות יפים שאינם יוצרים תועלת ממשית" וכו'. לענ"ד הנוסח סולד הוא לשון חריפה מידי, משום שלעצם הדבר זהו מיופיה של התורה כפתוריה ופרחיה, מה שלא מצינו כן בחכמות אחרות שלא שייך שם וורטים ורעיונות נחמדים משמחי לב. ויש לכתוב בנוסח - אינו משקיע מזמנו למצוא וורטים וכו'. ואי"ז סותר שיכול להנות מהם כפעם בפעם.

בברכה מרובה

ב.ק. ב"ב

ב-יום חמישי, 13 בנובמבר 2025 בשעה 20:43:20 UTC+2, א.ז. כתב/ה: