חודש תמוז - ההקרבה שבחיי אברך

[אליהו וידאל‎]

מביא כאן את הערת ר' אליהו, מכיוון שהיא מעלה נקודה מעניינת בנוגעת להקרבה שבחיי אברך - האם להסתכל עליה בתור הקרבה:

כלפי הנידון משמעות בלהיות אברך - איך שאני הבנתי זה שאין שאלה מה הערך של לימוד תורה, וכן שאין שאלה כמה המוסד הכוללים הוא דבר נצרך, רק השאלה היא כלפי כל אדם אישית, שמרגיש שמקריב את חייו למען התורה אך החיים בזה העולם גוררים אותנו להתעסק בצרכי הגוף, א"כ למען מה ההקרבה העצומה אם אנחנו לא מצליחים להיות שקועים כל ימינו בלימוד התורה הק' (ובפרט אם מסתכלים על דורות קודמים וכו').

והתשובות הנפלאות אני חושב שהם לא עצם התשובה לשאלה, חיי קדושה זה היא מטרת חיינו קירבה לבורא ית' לחיות את כל החיים על כל צעד ושאל ע"פ התורה הק', האם זה מחייב וקשור לחיי האברך ישנם אנשים רבים שחיים חיי קדושה ועוסקים במשך היום לפרנסתם, דיני תורה רבים קשורים לחיי היומיום שלנו בהתעסקות בזה העולם, 

וכן הערך הגדול של הקרבה ומסירות וכו' זה וודאי דבר גדול ונפלא ואין שיעור לערכו, אך הנידון היה כלפי אברכים שלא מצליחים להיות שקועים כל הזמן בלימוד התורה הק'.

ונראה לי שיש שני נקודות פשטות שזה בסיס ראשוני לתשובה ואחרי זה שייך להמשיך לדון בשאר דברים (איך מתמסרים וכדו')

דבר ראשון זה אברך שמקריב את חייו למען לימוד התורה זה דבר נפלא ונעלה, אך הוא מפספס דבר עיקרי מאוד מאוד, דוג' לדבר אדם שקונה את בית חלומותיו ומשלם על זה מיליוני שקלים האם הוא מרגיש שהוא מקריב את המיליונים שלנו- את כל הונו -ברור שלא, גם אנחנו לא מקריבים- אנחנו חיים את החיים הכי טובים, (כמובן שגם מי שמרגיש שהוא מקריב - ומקריב, אשריו ואשרי חלקו - זכויותיו רבים- אך אל לנו לפספס חלק חשוב שכזה, ודאי שלשאוף לשם).

נקודה נוספת, וכמובן שבמציאות העכשווית אברכים הם אלו שחיים חיי קדושה בצורה גבוהה חיי תורה עם מסירות נפלאה ויש יוצא מן הכלל בין לאברכים ובין לאנשים מבחוץ - כמובן שלהיות שייך לכלל כזה זה דבר מיוחד - וזה חלק נכבד מחשיבות חיי האברך- אך גם זה ברמה מסוימת זה על דרך השלילה (כמו שכתבתם), אך הנקודה החיובית היא שאברך בסופו של דבר כל יומו זה לימוד התורה, וודאי שיש צורכי הגוף וצורכי ביתו וכו' וכל שהיו, אבל ודאי שאם היה יוצא לשוק העבודה היה עוסק הרבה פחות בלימוד התורה, וזוהי תשובה מספקת למה להיות אברך, רק צריך להגדיל ולהעצים אצלנו את ערך הלימוד כמה שווה כל דקה לימוד תורה וכו' וכמובן אז שייך להמשיך לדון על חיי קדושה ותורה וחיבור לבורא ית' וכדו',

(נ.ב. ובאמת אברך שיודע שאם לא היה אברך היה לומד אותו דבר, לכאו' צריך לדון בעניינו, כמובן לולא הנידון על שמירה מפני פגעי הרחוב)

[אליהו וידאל‎]

בנוגע לדבריך בפיסקא הראשונה, מסכים שיש מקום להוסיף על דברי הכותבים (למרות שיש שמצאו בהם כדי סיפוקם).

בנוגע לעניין ההקרבה, לענ"ד החילוק בין הקרבה לבין קנייה, היא ביחס לשאלה האם אנו מוותרים על דבר אחד תמורת רעהו, לדוגמא אדם שמוותר על ספה בכדי לקנות רכב, הרי שהוא מעריך את עניין הרכב יותר מעניין הספה (גם אין בדבר ערך מוסרי). משא"כ בנוגע לתשלום - זאת אומרת ע"י כסף, פעולה זו אינה בהכרח כרוכה בוויתור על עניין אחר, הכסף עצמו הוא רק אמצעי להשגת מטרות כך שאין בדבר וויתור אלא תשלום גרידא. אם אנו מוותרים על רמת חיים מסויימת בכדי להיות אברכים, הרי שיש בדבר הבעת ערך לתורה יותר מאשר לרמת חיים זו, אכן כדבריך אין צורך להרגיש מסכנות, אלא אדרבה לשמוח שחיינו מוקדשים לטובת הערך הנעלה - התורה. אני בכלל לא מתווכח עם השורה הסופית של דבריך, רק חשוב לי להדגיש שישנה הקרבה במובן של וויתור על דבר אחד תמורת זולתו, בשונה ממה שלפעמים אומרים שמכיוון שפרנסה היא משמים, לא יהיה הבדל בין אם תהיה או לא תהיה אברך - רמת החיים שלך תהיה אותו הדבר. הדבר הוא נגד החוש, וגם לא מצאנו מקור בדברי חז"ל רק לכך שמזונותיו של אדם קצובים לו מראש השנה ועד ראש השנה - ביצה טז א, במובן שאין לאדם להוציא הוצאות יתר מצורכו, אבל עצם החשבון כמה הוא יקבל - יתכן שזה כפי הטבע בה האדם שעובד יותר מקבל יותר (ומה שנאמר הגזירה אמת והחריצות שקר, היינו שהאדם לא יכול להשיג יותר ממה שנקבע לו ע"י ריבוי השתדלות, אבל מה שנקבע לו הוא כפי מה שבוחר - ואם בוחר במסלול חיים של הקרבה - אזי בדרך כלל מזונותיו יהיו יותר בצמצום). כשם שבכל מצווה ההבנה הפשוטה שאדם צריך להקריב עבורה ממון בכדי שיזכה לה, כך גם בלימוד תורה. נראה לי לפחות שזה הדבר הבסיסי שעל רקע זה באה ההחלטה לחיי אברכות - על רקע של הקרבה, ואולי יתכן שלאדם המאמין כפי דרגתו יקבל מזון בשפע גם בחיים אלו, אבל לא ניתן בשלב הראשון - בהחלטה הנוגעת לאדם שמסתפק בין ב' האפשרויות, לומר לו תהיה בדרגת אדם המאמין  בשלב המאה(!) שע"י אמונתו זוכה לקבל פרנסה מעל דרכי הטבע.

בסו"ד כתבת שאברך כל יומו הוא לימוד התורה, אכן זה האידיאל ויש להתבונן כיצד ליישם את זה בזמננו - כאשר אברך טרוד בצרכי הבית מסביב יומו. ולענ"ד על האדם לחפש איזה חלק בלימוד שמעניין אותו, כך שכל הזמן יש לו איזה מתח ועניין להשיג עוד סוגיא וכדו', כך שבאמת יוכל להיות מסביב לזה.

ב-יום שני, 22 ביולי 2024 בשעה 17:03:02 UTC+3, אליהו וידאל כתב/ה:

[אליהו וידאל‎]

ר' אליהו הוא אחד מקוראים ששלח לי תגובה במייל (לא אני...)

מביא כאן גם את תגובת הרב דוד גודלבסק הנוגעת לכך שאופי הלימוד בתור אברך צריך להיות שונה מהלימוד שבישיבה: 

שנות הישיבה תפקידן העיקרי הוא בנין האישיות. ובכללן חלק ניכר לקנית הרגל הלימוד העיוני וישרות השכל והסברא.

השלב הבא הוא הלימוד של ידיעת הש"ס. ואחייכ יש שממשיכים בללמוד- וללמד.

כך שניתן לחלק את החיים לג' שלבים. א. ימי הנערות, בהם מתחנכים ללמוד. ב. שנות האברכות בהם לומדים וקונים ידיעת התורה. ג. ללמד. או ימי העמידה עד זקנה ושיבה בהם מי שזכה להשתית חייו על התורה, גם כי יזקין לא יסור ממנה.

אולם יש להבחין כי ימי הנערות של השמוש ת"ח נמשך על הרוב גם בשנות האברכות הצעירות, ותיכף בסמוך ונראה, מגיע השלב של מימוש החינוך ללימוד ממש. ובנקודה זו דומני שיש חוסר ידיעה, או הדרכה, מתי וכיצד מסדרים את התכנית של ידיעת התורה וסדרי הלימוד.

במרחבי ים-התורה ישנם אפשרויות רבות. יש הצוללים היטב בלימוד העיוני בלימוד סוגיות. יש השטים במרחבי הש"ס. יש הנמשכים דוקא להיקף של הלכה. כל אי ואי לפי טבעו.

אצל חלק מהאברכים יש חוסר ברירות ואי-ידיעה איך עליהם ללמוד, או יותר מדויק כיצד ליישם את תכונותיהם ויכולותיהם.

כאשר מחד גיסא הריבוי העצום של עולם הכוללים מספק מענה נרחב, ומאידך גיסא היא הנותנת לצמצום של היחיד בתוך הכלל.

לסיכום: כשיש לאדם מטרה מוגדרת, ברורה, ומחייבת, קל לו לעמוד בה. אבל כשהלימוד נשאר ערך-עליון גרידא בלי אחיזה מציאותית, זה יכול להיעשות מעבודות קשות שבמקדש.

נראה כי אצל חלק ניכר מעמלי התורה היקרים, הצורך בשיח הבא לידי ביטוי ב'חיים וקיימיםי האחרון (חודש תמוז תשפייד) הוא עקב המצב הנ"ל. (ודאי הנידון נכון וחשוב כשלעצמו, אך אם מטרת חיים וקיימים היא להביא לידי מעשה, אזי העיקר חסר מן הספר כל עוד אין הצעה מעשית. אמנם יתכן וא"א כ"כ לתת הדרכה, רק למי שהוא חכם ועמד על דעתו. ובזה יפה כח חיים וקיימים ללמד דעת את העם).

ויותר ממה שכתבתי לפניכם יש כאן, תן לחכם ויחכם עוד.

ב-יום שני, 22 ביולי 2024 בשעה 17:03:48 UTC+3, אליהו וידאל כתב/ה:

[א.ז.‎]

אני מסכים שאולי הדגו' לא כ"כ טובה, ויש חילוק בין הדברים רק אני יבאר יותר למה הייתה כוונתי.

דוג' יותר נכונה אדם רווק שעומד לפני הקמת ביתו - אם הוא מרגיש שהוא הולך להקריב את חייו למען האשה שהוא הולך לקשור איתה קשרי נישואים - אז הוא מפספס חלק עקרי וגדול מאוד מחייו, ואותו דבר כלפי לימוד התורה, 

אמנם אני מסכים שוודאי שכל אדם רוצה לזכות ל2 שולחנות (אמנם יש באמת מושג של חיי פשטות - אבל לא בזה הנידון), ואמנם בדגו' שהבאת אדם שמח גם ברכב וגם בספה, רק יש לו בחירה או זה או זה או מעדיף משהו אחד, אבל אם יש אופציה גם וגם עדיף לו, אבל במקום שזה שייך כסתירה מסויימת כדוג' החתן והכלה - הבחירה לחיים הכי טובים אין בהם שום שייכות להקרבה, (וודאי שזה דרגה גבוהה).     

(ואמנם גם לפי דבריך זה שייך כסתירה שאולי אדם מגיע לדרגה גבוהה זוכה מן שמיא, אבל אדם שבחר בחיי אברכות וממילא הוא משתדל בצרכי פרנסה פחות אזי מזונותיו הם יותר בצמצום, א"כ בבחירה שלנו האם להשתדל לעשירות או לחיי תורה שכרגע עומדים זה בזה בסתירה - הבוחר בחיי תורה אינו מקריב את חיי העושר - ובכל אופן לשם השאיפה)

ב-יום שני, 22 ביולי 2024 בשעה 17:03:48 UTC+3, אליהו וידאל כתב/ה:

בנוגע לדבריך בפיסקא הראשונה, מסכים שיש מקום להוסיף על דברי הכותבים (למרות שיש שמצאו בהם כדי סיפוקם).