דברים של הרב שוורץ בהקשר לנושא החודשי

[elivi...@gmail.com]

מצ"ב מאמר של הרב שוורץ מקוראי הגיליון בעניין עסק התורה יש גם קובץ PDF

בס" ד
אהבת 'דברי תורה '
הנה אשכחן דבר פלא במדרש רבה )ויקרא פרשת מצורע פרשה יט(:
אשה כי יזוב זוב דמה ימים רבים )ויקרא טו, כה(. ראשו כתם פז )שיה"ש ה, יא(. ראשו זו תורה, דכת'
י"י קנני ראשית דרכו )משלי ח, כב(, דאמ' ר' הונא ב ש' ר' שמעון בן לקיש שתי אלפים קדמה תורה
לבריאת עולם, ואהיה אצלו אמון ואהיה שעשועים יום יום )משלי ח, ל(, ויומו של הקב"ה אלף שנים, שנ'
כי אלף שנים בעיניך כיום אתמול )תהלים צ, ד(. כתם פז, אילו דברי תורה, שנ' הנחמדים מזהב ומפז
רב )שם תהלים יט, יא(. דברים שנברא ו מראשית חרותים בכתם פז. קווצותיו תלתלים )שיה"ש ה, יא(,
זה הסירגול. שחורות כעורב )שם(, אילו האותיות. קוצי ר' אליעזר וקוצי ר' יהושע, תלתלים, במי הן
מתקיימות, בשחורות כעורב, במי שהוא משחיר ומעריב בהן .
מבואר בדברי המדרש ענין שייכות בין פרשת נדה שבתורה, לשבח שבו כנסת ישראל משבחת ומפארת
להשי"ת בפסוק ראשו כתם פז וגו', ויש לרדת לעומק כוונתו מה שייכות יש ביניהם. זאת ועוד יש לעיין
במה שחילק המדרש בין תורה לדברי תורה וכי ב' דברים חלוקים הם, הלא תורה וללמוד אנו צריכים,
ואיך מתחלק היותה תורה, מהיותה נלמדת, בציווי ודברת בם. והנה נתבונן שהדרשה כאן היא על צורת
ואופי כתיבת פסוקי התורה בתורה עצמה, ויש לעמוד על סוד כל פרט ופרט .
ומצינו עוד במדרש זוטא )שה"ש שם, בובר( דענין השבח של ראשו כתם פז מתבטא דווקא בעת
שהשי"ת מנקה את ישראל מעוונותיהם וזה לשונו, ראשו כתם פז, בשעה שהוא מביא את היסורים על
ישראל לנקותם מעון, קוצותיו תלתלים, זה המזבח. ולכאורה עניינו עפ"י הא דכתיב בירמיהו )ב, כב(
נכתם עוונך לפני, שגם אם ישראל ינסו להסיר את כתם עוונותיהם לא יועילו ח"ו כיון שכל כך העמיקו
את חטאם עד שנקבע באופן נצחי .
ובסנהדרין )מד, א( מבו' דכתם הוא רק באופן שאין הלכלוך חלק מהבגד, אך אם הוא כ"כ עמוק ואינו
יכול להיות מוסר ממנו, אזי אין משמעותו ככתם אלא כבגד ממש, ומשל הוא לישראל שאין העוון חלק
ממהותם אלא כחיצוני מהם, אך כאשר הם שונים בחטאם ואינם שבים בתשובה אזי החטא מעמיק
ונקבע בהם עד שח"ו נעשה חלק ממהותם, וע"ז נאמר נכתם עוונך לפני, והיינו שקביעות דבר להוויה
נצחית ניכר כאשר הוא נעשה כתם.
כן הוא נמי עניין כתם דם נדה, שהרי אין הראייה עצמה מופיעה לפנינו אלא רק סוף התהליך לבדו, ועל
ידי שנקבע ככתם בבגדה הרי ששינוי הראייה עצמו עומד ומופיע לפנינו להדיא.
וכך הם פני הדברים גם בעסק בדברי תורה, שלעולם ב' דברים חלוקים הם, התורה עצמה שהיא
עצמותם של דברים בהיותם מחייבים את האדם ללומדם ולקיימם, אך עצם הציווי עצמו דורש את היותו
מתקיים ע"י האדם, וכעין ששמענו מהגר"ח מבריסק זצוק"ל )ועי' חידושי הגרי"ז פ"ד מהל' ברכות(
שצור ת נתינת התורה ומצוות לימודה בא בתורת היות התורה נלמדת על ידי האדם, ולא רק כחיוב
ללמוד בפני עצמו.
וביאור הענין, שתכלית לימוד התורה בהיות התורה כובשת את העולם ומנהיגה אותו, שכל פרט ומקרה
בעולם יונהג עפ"י תורה, ושבני האדם ידברו ויעסקו בצורה שזה יהא עיקר אישיותו, שכל כלי גופו
תפקידם יהיה עסק התורה, וכמו שמצינו דבר נפלא שאין לקנח עצמו באותה היד שכותב בה דברי תורה
)ברכות סב, א וע"ע או"ח סי' ג ס"י ובביה"ל שם(, וחזינן מכאן שעיקר תפקיד היד הוא לכתוב בחידו"ת
שאם לא ככן לא היה בכך ביזיון שהרי היד משמשת את שימושי בכללותם ומה נשתנה דבר זה, ואלא
שכיון שעיקר תפקידה הוא לכתוב בחידושי תורה, הרי"ז בזיון.
ומעתה נראה עוד שתכלית דברי תורה הוא במה שהתורה נקבעת באדם בצורה מושלמת עד כדי שכל
היום היא שיחתו בדברי תורה, ולא רק בתורת דברים בעלמא אלא בעסק מושלם בתוה"ק, שהיא תהיה
תכלית לימודו ועסקו, ואיש לפי מהללו, שאם משאו ומתנו רק בדברי תורה, אזי שמוכח מתוכו שכל כולו
מלא רק בתורה, והתורה נקבעת בו ומעטרת אותו בכתם פז שהוא כתר הניתן רק לעוסק בדברי תורה,
שהתורה נחקקת ונקבעת בו ממש ככתם הנקבע בבגד, אך לא ככתם הטפל לבגד אלא כתם פז המבהיק
ומזהיר את זיוו של הבגד.
ומעתה יש להוסיף על פי מש"כ הח"ח שהתורה מזככת ומטהרת את האדם מכל זוהמא וטומאה שיש
בו, אך כ"ז רק באופן שהיא נקבעת בו כחלק ממנו וממהותו שהם הם הדברים שבהם הוא עוסק והם
מעניינים אותו, ולכן כנס"י אומרת זאת כשבח על השי"ת שמזכך אותה מעוונותיה שעליהם נאמר נכתם
עוונך לפני, וכנסת ישראל אומרת ראשו כתם פז וגו', ונמצאו דברי המדרש מכוונים זה לזה.
ובמדרש )ויקר"ר פי"ט( כ' משמיה דרבי שמואל ב"ר יצחק ליישב סתירת הכתובים שמצד א' כתיב
שחורות כעורב, ומאידך כתיב מראהו כלבנון בחור כארזים, ופתר לה דקאי על פרשיותיה של תורה,
כגון מצורע זבה נדה ויולדת, שאין מפרסמים אותם ברבים והשי"ת אומר שערבות הם לפניו שנא' וערבה
לה' מנחת יהודה וירושלים וגו' )מלאכי ג( וראיה לזה, מכך ששנה הכתוב פרשות זב וזבה אפי' שיכל
לכוללם בפרשה אחת, וזאת משום שערבות הם לפני השי"ת .
והנה מצב ז ה של וערבה מנחת יהודה וירושלים, מתקיים לאחר שיכבס ה' את ישראל ויטהר את בני לוי
ככסף וזהב, והיינו שיסיר את כל הרשעים מתוך ישראל, ויהיו כבגד נקי ומכובס ואזי תערב מנחתם כימי
עולם וכשנים קדמוניות, ובמפרש )שם( ביאר דכימי עולם ושנים קדמוניות היינו כימי הבל )שנא' וישע
ה' אל הבל ואל מנחתו וגו', עי' בהקדמה למנחת ישע ענייני נישואין( ונח שלא היתה עבודה זרה בימיהם,
והיה הקרבן אך ורק לשם קרבה להשי"ת ולא לשום פניה אחרת, וכמו שמתאר מלאכי בפס' שם, וערבות
זאת נבחרה להשתקף דווקא בפרשיות זב וזבה, הלא דבר הוא.
התייחסות דומה מצינו בברכות )ד, א( שדוד המלך אומר )תהילים פו( שמרה נפשי כי חסיד אני הושע
עבדך אתה אלוקי הבוטח אליך וגו' מפני ששונה משאר מלכים, שידיו מלוכלכות בדם שפיר ושליא לטהר
אישה לבעלה, וברש"י )עירובין נג, א ד"ה דגמיר( כ' דהיינו שהיה יגע בתורה ומורה הוראות, ומשמע
שעס ק זה בתורה הוא יגיעה בתורה מיוחדת, בשונה משאר חלקי התורה, וב' עניינים שנו כאן ענין
ההוראה והיגיעה שבזה, וענין העסק בטהרה )וע"ע בסנהדרין צג, ב וה' עמו שהלכה כמותו בכ"מ(.
ובאבות )סופ"ג( תנן פתחי נדה הן הן גופי הלכות, ולא שנו שהם גופי תורה )וכמו"ק ט, א( אלא גופי
הלכות, ומשמע שעיקר ענין ההוראה שבתורה מתבטא בהלכות אלו .
ומעתה יש לבאר חלוקת המדרש, לתורה ולדברי תורה, שתורה היא עצם הציוויים וענין היותם
מתבקשים לחול בעולם, איסתכל באורייתא וברא עלמא, ודברי תורה היינו הדיבור בהם והעסק בהם,
תורה החלה בחכמים, תורה עצמה שחלה בהם, גופם של אותיות התורה השחורות כעורב חלים בהם
והופכים את גופם שלהם לשחור וכמו שדרשו במדרש שם ולעוה"ב יזכו להיות בבחינת מראהו כלבנון,
דבוקים וקרובים להשי"ת, בתכלית הקרבה .
ובמנחות )ז, א( מצינו כעי"ז דאמרו לאבימי אשריכם תלמידי חכמים שדברי תורה חביבים עליכם ביותר,
שניכרת חביבות )חביבות, מלש' 'חייב' שרמת הצורך של הדבר ומעלתו נקבעת לפי המחויבות שלו
אליו, והיותו חייב את הדבר( החכמים לתורה באהבתם את 'דברי התורה' ולא רק באהבת תורה, אלא
באהבת דברי תורה, שאוהבים כל דיבור ודיבור בפני עצמו.
וכך היא גם צורת לימוד התורה וכפרש"י אשר אנכי מצווה וגו' שידמה בעיניך כאילו רק דבר זה אני
מצווה אותך, ובשבת )פח, א( שכל העולם נתמלא בשמים על כל דיבור ודיבור והיה הדיבור עצמו סובב
והולך את כל מחנה ישראל וכו'. מבואר שחביבות דברי התורה גדולה מחביבות 'תורה' באופן כללי, ולכן
מידה זו שייכת רק במי שממית עצמו על דבריה ושש כמוצא שלל רב על כל קוץ וקוץ מטעמיה ורזיה,
דווקא בתלמידי חכמים .
עד אשר להלכה גם מצאנו נ"מ מהך עניינא, דהנה בהל' קריאת התורה )או"ח סי' קמו ס"ב( כתב השו"ע
לדינא שרק מי שתורתו אומנותו ועוסק בתורה כל שעה רשאי לעסוק בתורה בע ת קריאת התורה, היינו
שבעת שמיעת תורה עצמה, אין לעסוק מעיקר הדין בתורה. ומבו' שרק מי שכל עסקו תמיד בדברי
תורה יכול לעסוק בפירושה של תורה, בדבריה, בשמועותיה, למרות שעתה שומע את קריאת התורה,
שהם דברי תורה עצמה, )וע"ע שו"ת רשב"א ח"א סי' שפ' ותעא'( .
אך תפקידו של אשר דברי תורה חביבים עליו ביותר, הוא לחזור ולעמול בתורה שתהיה אצלו 'תורה
תמימה' ולא רק כדברים המפוזרים, שעניינו של עיון הוא כשמו, עיין עליו, לתת עינו וליבו עליהם תמיד,
וגם לאחר שלמד 'דבר' להמשיך ולא להסיר את המבט ממנו וכך בכל דבר ודבר מדברי התורה ללומדו
יחד עם מה שכבר למד, וכאמרו )ברכות מ, א וברש"י סוכה מו, ב ד"ה תשמעו תתחכם להבין בו דברים
חדשים מתוך ישנים, ועי' רש"י סוטה מא, א ד"ה כאן( אם שמוע בישן תשמע בחדש, שאין דבר נפרד
בתורה רק כולה כמקשה אחת, וכמש"כ מהרש"ל )בהק' ליש"ש( שבעלי התוס' עשו את הש"ס ככדור,
שכולו אחד ואין לו התחלה וסוף, כולו בלול מכל חלקי התורה, כמנחה.