בגיליון האחרון עלה הנושא כיצד מתרגלים להרגלים טובים, זאת ע"פ העניין של חינוך - קביעת ייעוד לדבר באופן שיעמוד לאורך זמן.
יש לי הצעה פרקטית שבעז"ה עזרה לי יחסית ואולי תעזור לקוראים. אחת הבעיות בקביעת הרגל שעד שמצליחים לקובעו ההרגל הקודם מצליח לבטלו. זאת אומרת ההרגל של שגרת החיים. לדוגמא אם אני קובע לי סדר בחומש רש"י לרבע שעה, בהתחלה יש לי התלהבות, ואחר כך היא נגמרת ומגיעים מפריעים: הילד התעורר בלילה, ואני צריך להתחיל מאוחר את היום, למחרת מישהו תפס שיחה, ולאחר מכן הסוגיא בסדר א' כבר יותר מעניינת ובלא"ה כבר שני ימים פיספסתי...
ההצעה שלי שקביעת ההרגל לא תעמוד במקום שהשגרה יכול להפריע לה, אלא במקום אחר, לא הכוונה על סוף סדר א' - זמן שתמיד אני בלא"ה לומד. לא, איני רוצה להתחזק במשהו על חשבון משהו קיים (אם כי זה יש גם בזה אפשרות במקום הצורך) כוונתי שגם אם אני אפסיד פעם או פעמיים את יישום הדבר מחמת השגרה, הייעוד אינו משתנה. כיצד?
אם אני קובע שבתחילת סדר א' מתשע ורבע עד וחצי זה זמן המיועד לחומש רש"י, ובכל פעם שאני נמצא בביהמ"ד בזמן זה ללא מפריעים אני לוד, גם אם אפספס כמה פעמים הרבע שעה זו מיועדת לחומש רש"י, הייעוד אינו משתנה, גם כשהיישום בפועל משתנה.
גם נוצרת משמעות לבא בזמן לביהמ"ד: אם אני מאחר קצת אני מפסיד כמה דקות של תורה, גם אם יש ימים שאני צריך לאחר ואני מוכרח, אני עושה זאת מתוך ידיעה ברורה שאני מוותר על לימוד זה.
כך אני גם שומר על ייעוד והרגל, וגם קובע ערך לזמן.
שלי לבא לביהמ"ד