שלום וברכה לכולם,
אנו ממשיכים לחלוק עמכם קטעים עמוקים ומרתקים מהספר "לתשובת השנה" - מאמרו של הרב אלי בזק שליט״א בנושא ניסוך המים.
הקטע שלפניכם חושף את הסוד הפנימי של ניסוך המים - מדוע דוקא המים, החומר הגולמי ללא צורה, הם אלו שמקשרים אותנו למגמה האלוהית העליונה?
בני ישראל הולכים לארץ-ישראל, עומדים להיכנס למציאות של חיים טבעיים, מלאים ושלמים. לכאורה, ההכנה הכי מעולה למצב זה, היא 'לתרגל' את העם למצב של חיים באותו סגנון - חיים טבעיים.
והנה, סדר הדברים אינו מתנהל כך - בהליכתם במדבר בדרכם לארץ-ישראל שוהים בני ישראל בתוך סוכות וענני כבוד, וההנהגה האלהית היא הנהגה ניסית, כהמשך ליציאת מצרים. דבר זה מלמדנו, שכדי שהפגישה עם הטבע תהיה המשך ישיר לאותם המגמות שהתגלו ביציאת מצרים, צריך הכנה
מיוחדת.
ביציאת מצרים נפגשנו עם המגמה האלהית הגדולה, עם האדריכליות העליונה הפורשת את העתיד לפנינו: "ד' ימלֹך לעֹלם ועד" (שמות טו, יח).
כדי לקשר את כל זה אל עולם הטבע, המופיע לפנינו כעולם נטול מגמה, נטול שינויים והתקדמות, צריך "לִשא עין למרחקים".
רוח אלהים מרחפת על פני המים
עם-ישראל ההולך במדבר נמצא במצב על טבעי, על מנת "לִשא עין למרחקים", להעמיק לשורש הנעלם של "מצב הבריאה לפני הִוסדה, בעת אשר רוח אלהים" - המגמה האלהית של העולם - "היתה מרחפת על פני המים" ולא נוגעת בהם, "וכל העולם כולו היה מים במים" - המים הם חומר חסר
צורה, גוון וכיוון.
כאשר כל העולם היה מים, לא היתה בו כל התגבשות ומגמה. בשורש הבריאה, בתחילת היצירה, לא היה כל קשר בין המציאות המימית הגולמית, לבין המגמה האלהית.
המגמה האלהית העומדת ביסוד הבריאה קדמה לכל הגבלה וצמצום שבמציאות, ולכן היא איננה כפופה לה, ואינה צריכה להתחשב בה.
המגמה האלהית הופיעה עוד בראשית הבריאה, לפני שהופיעה כל מגמה אחרת - גם לא מגמה מוגבלת וטבעית.
כך מתגלה לנו הסוד הפנימי של המציאות, "שגם מאז עד לא גבעות חוללו, עד לא חוקק חוג על פני תהום" - לפני כל ההגבלה והצמצום - "יד אל עושה פלא סדרה כל" - את כל המציאות הטבעית, "בחכמת עולמי עד, להביא את כל היצור למגמתו העליונה".
גם המציאות הטבעית שייכת למגמה האלהית של ההתעלות האין-סופית של העולם.
ברית כרותה למים שיעלו על גבי המזבח
ניסוך המים היא פעולה הרומזת לששת ימי בראשית. כאשר המים העליונים והתחתונים נפרדו, נכרתה ברית עם המים שיעלו על גבי המזבח. אך יש הבדל בין ניסוך המים לשאר הקרבנות העולים על המזבח.
הקרבנות הרגילים שבכל השנה קשורים למעשה האדם - האדם מביא לקרבן דוקא בהמה שהוא גידל ואיתה הוא עיבד את אדמתו, ולא חיה שאינה נמצאת בדרך כלל תחת רשות האדם ושליטתו, ועלֿידי הקרבנות מתעלים מעשי האדם ופעולותיו למשמעות הטהורה שלהם - עבודת ד', הקשורה לעבודה
בעולם, לכלל המציאות.
לעומת זאת - המים המתנסכים על גבי המזבח אינם קשורים כלל למעשה האדם. המים הם המציאות הפשוטה כמו שהיא, ללא רושם של מעשה, ולמרות זאת נכרתה ברית שגם הם יעלו על גבי המזבח.
כמו ההסתופפות, גם ניסוך המים מקשר את המציאות הקבועה והמוגבלת, הכבולה על-ידי הטבע וחוקיו, אל מגמת ההתעלות האין-סופית.
המים שהם חומר ללא כל צורה מוגבלת, מקשרים אותנו למצב שבו היתה ההויה קשורה למגמתה האלהית, בלא להגביל מגמה זו כלל.
בניסוך המים, אין האדם מקריב על גבי המזבח את הנעשה ומתקיים מכוחו - את מה שהוא הצליח לפתח בעולם, אלא את היסוד הגולמי המוכשר לקבל את המגמה העליונה.
לפי זה אפשר להבין את גודלה של שמחת בית השואבה. השמחה העיקרית בחג איננה על מעשי האדם - האסיף שהוא סיום מחזור העבודה החקלאי, אלא על המים - היסוד הגולמי שלמעשה אדם אין שום שותפות בו והוא רק שואב אותו ומביא אותו אל בית-המקדש.
השמחה אינה על מעשה האדם אלא אך ורק על המצוה האלהית, על חסדי ד'.
ניסוך המים הוא הנקודה הפנימית ביותר, הסוד של חג-הסוכות, שמחבר בין שני צדדים - הצד העל טבעי של הסוכות והצד הטבעי של האסיף.
עניינו של חג-הסוכות הוא הדרך ממצרים לירושלים שעליה נאמר: "ולא נחם אלהים דרך ארץ פלישתים כי קרוב הוא" (שמות יג, יז) - לא תיתכן סמיכות יציאת מצרים לכניסה לארץ, מפני שקודם ההתקשרות אל הטבע חייבת לבוא הכרת השורש הקודם והנסתר של כל הטבע כולו.