המקדש והקרבנות בפרשת אמור
צבי שביט
המקדש והקרבנות בפרשת אמור
- יש נשים שאסור לכהן לשאת. התורה מנמקת את האיסור בכך שהכוהנים ממונים על הקרבת הקרבנות (כא ו + ח)
- חז"ל דרשו מהפסוק "ומן המקדש לא יצא" (כא יב) שכהן גדול רשאי להקריב גם כאשר הוא אונן.
- לכהן בעל מום אסור לעבוד במקדש (כא טז-כד). מותר לו לאכול קדשים (כא כב). הוא גם חולק בקדשים עם כל הכוהנים.
- אסור לכהן טמא לאכול קדשים (כב א-ו).
- אסור להקריב קרבן בעל מום (כב יז-כה).
- אסור להקריב קרבן שעדיין לא מלאו לו שמונה ימים (כב כז).
- קרבן תודה מותר לאכול יום ולילה (כב כט-ל)
- הקרבת קרבן פסח בי"ד בניסן (כג ה).
- בכל המועדים שמוזכרים בפרשה כתוב: "והקרבתם אשה לה'". מסביר רש"י שהכוונה לקרבנות המוסף. הפירוט מופיע בפרשת פינחס.
- החובה להקריב את מנחת העומר ואת הקרבנות הנלווים בט"ז בניסן (כג ט-יד).
- החובה להביא בחג השבועות את מנחת שתי הלחם ואת הקרבנות הנלווים (כג טז-כ). מנחת שתי הלחם היא חמץ, ולכן היא לא עולה על המזבח, אלא, נאכלת כולה לכוהנים.
- הדלקת המנורה בכל יום (כד א-ד).
- לחם הפנים (כד ה-ט)
הפטרת אמור
סדר עבודת הכוהנים בספר יחזקאל