אזהרת טריגר וכו.
כמעט בלתי אפשרי לחיות פה ולהתעלם מהפרשה. בימים האחרונים צפות עוד עדויות, עוד אותיות שמסמנות נשים שנפגעו, ועוד נשים בתעשייה (שרית וינו אלעד, לוסי דובנצ׳יק) שמספרות איך ״כולם ידעו ש...״. במקביל, שחקנים, חברים ושותפים של איבגי מנסים לתמוך בו, תוך הבעת חוסר אמון בתלונות ובמעשים שהוא מואשם בהם.
אבל תסלחו לי שאני לא רוצה לדבר על איבגי. אני רוצה לדבר על החניכים שלנו.
תקופה כזו, שבה נשמעות עדויות לצד שיח של האשמת הקורבן, מהווה טריגר לחניכים וחניכות שלנו שנפגעו מאלימות מינית. כל אמירה בתקשורת, בבית, בבית הספר, בקן ובבית נחשונים, משפיעה על האופנים בהם הםן מספריםות לעצמםן איך רואים אותן, מה חושבים עליהן, מה הלגיטימציה שלהם להכיר בפגיעה שחוו.
וגם מי שלא עבר/ה פגיעה, יש למידת עומק של איך עלי להתנהג אם משהו יקרה לי. למי אני יכולה או לא יכולה לספר. האם זה היה באשמתי ולמה. מה זה אומר עלי. הקודים והסנקציות מופנמים ופועלים את פעולתם.
חשוב שנהיה קשובים לשיח שעולה מהם, בכל מרחב חינוכי, גם אם אנחנו לא בוחרים לפתוח את הנושא בפעולה. חשוב להגיב, לפרק את המחשבות שיש להם. מה שהם אומרים על ״מתלוננת״ או על איבגי, זה מה שהם אומרים ואומרות על עצמם.
אני מזכירה שקבוצה מאיתנו הכינה חוברת פעילויות שקשורה לאייל גולן, ואם רוצות, אפשר להשתמש בפעולות ממנה גם לזה (תגידו ואשלח). זה לא חשוב במי מדובר, ולא משנה העיסוק בדמות שלו, יש פה פתח לשוחח עם החניכים והחניכות על הסכמה, גבולות, כוח, קשר שתיקה ואמון, ולספר להם על הכתובות הראויות עבורןם.
מוסיפה שתי פיסות מעולות בנושא, שיכולים להיות מעניין לקורא, ולהעלות כיוונים לשיחה. ואולי אפילו אפשר לקרוא בחלק מהקבוצות הבוגרות. מה שיפה בהן בעיני, הוא שהן לא מתמקדות רק באיבגי כשלעצמו, אלא במענה למיתוסים שיש סביב פגיעות מיניות וסביב ״מתלוננות״ (חייבות למצוא מושג אחר).
מוזמנים ומוזמנות להתייעץ, ולשתף ברעיונות ומחשבות חינוכיות.