לוי- שטראוס ואלתוסר
nadialand
או אולי יכול להסביר בקצרה את ההשוואה בינהם...
תודה רבה
adi dwek
הסטרוקטורליזם/קלוד לוי שטראוס
רקע היסטורי:
1) הרקע בארה"ב: בשנות החמישים והשישים היה בארה"ב את ההתנגחויות בין פרסונס והתיאוריה שלו ובין האינדיבידואליזם המתודולוגי, האינטראקציה הסימבולית, הסוציולוגיה הפנומנולוגית, הניאו-מרקסיזם והניאו-ובריאניזם.
2) הרקע בצרפת: באותן שנים בצרפת היה את הויכוח בין הפנומנולוגיה של מוריס מרלו פונטי וזאן פול סרטר לבין הסטרוקטורליזם של קלוד לוי שטראוס ואחר כך הפוסט- סטרוקטורליזם שהשפיעו רבות על ההגות הסוציולוגית לשנים שיבואו. (אני מרגיש כמו השעון מהיו היה)
3) המרקסיזם הפנומנולוגי בצרפת: אחרי מלה"ע השנייה בצרפת שלטה הפילוסופיה הפנומנולוגית סרטר ולפבר מיזגו את הפנומנולוגיה עם ההגות המרקסיסטית והמסורת ההגליאנית במרקסיזם. הם הדגישו את חשיבותו של ההומו-פאבר האדם היצרן, הסובייקט הבורא שנותן משמעות לחייו.
התיאוריה והחידוש:
הנקודה העיקרית בסטרוקטורליזם של קלוד לוי שטראוס היא היציאה כנגד התפיסה הפנומנולוגית של אותן שנים והאמירה שאנו נשלטים באופן בלתי מודע על ידי מבנה לשוני פוזיטיבי סמוי. והסובייקט המחולל הוא הפועל היוצא של המבנה האובייקטיבי ולמעשה אין לו שליטה על המבנה – זוהי למעשה שלילה של הסובייקט המכונן. לכך הצטרף גם זאק לאקאן שאמר שהאדם מדבר אך זה מפני שהסמל עשה אותו לאדם.
נקודות מרכזיות בסטרוקטורליזם:
1) הרקוויאם הסטרוקטורליסטי: זהו מושג של מישל פוקו שיש לו שמות אחרים כמו מות הסובייקט/מות הסוכן/וכו. במושג זה הוא מתכוון למותו של הסובייקט המכונן בתיאוריה הסטרוקטורלית. האדם כבר לא במרכז היקום והעשייה זו שלילה של כל הגירסאות ההומניסטיות. והאדם כפועל לפי תמליל סמוי של החברה של ייצוגים קולקטיביים שהסטרוקטורליזם מנסה לגלות את הצופן הזה של המבנה הסמוי.
2) שלילת האפיסטמולוגיה של הייצוג: בנקודה הזו הסטרוקטורליזם מציג לנו שלילה כפולה של תפיסות הייצוג עד כה:
א) משטר הייצוג הקלאסי: לפיו התפישה האנושית היא השתקפות של המציאות באמצעות סמלים וייצוגים. זוהי תפישה דואליסטית, פוזיטיבית לפיה המציאות ממשית ונתונה והתפישה האנושית יודעת לשקף אותה באופן נאמן. נגד זה יוצא הסטרוקטורליזם. כלומר לפי התיאוריה הזו אין השתקפות של המציאות בתבונה או בתפישה של האדם.
ב) משטר הייצוג המודרני: הסובייקט הוא מכונן של ייצוגים וכך הוא מחולל ויוצר את המציאות. בני האדם יוצרים את עולמם באמצעות עבודה של ייצוג סימבולי. כנגד זה יוצא הסטרוקטורליזם קרי, הסובייקט הוא לא הסוכן המכונן של העולם שיוצר באמצעות סמלים את המציאות.
הסטרוקטורליזם מציע לנו תפיסת ייצוג חדשה ששוללת את האפיסטמולוגיה של הייצוג המודרנית והקלאסית לפיה יש סדר סימבולי והוא הסטרוקטורה שמכונן הן את המציאות והן את הסובייקט. הם קוראים למבנה הזה הדקדוק המכונן של כל האובייקטים. כלומר השפה היא לא רק מדיום או כלי להעברת מידע אלא היא מכוננת את האובייקטים. וכך אפשר לתת דוגמאות מחיי היום יום על חיילים בעושים נגדם "פיגוע" כשהם עומדים במחסום וזאת בניגוד לעבודות חישוף כשטרקטורים הורסים בתים בגדה.
3) ה'העדרות' הגדולה: הקוד הסמוי שמחכה לפענוח אינו ניתן לפירוש וחשיפה על ידי קריאה בין השורות או חשיפה של מראית עין. הקוד הסטרוקטורלי אינו מודע, זו משמעות עמוקה שאינה נוכחת זהו קוד מבני נעלם שיש לפצחו דרך אנליזה סטרוקטורלית.
4) המבנה הסימבולי:
א) חשיבות המבנה הסימבולי: החשיבות של המימד הסימבולי הודגשה על ידי תיאורטיקנים קלאסים כמו דורקהיים ששם לחשיבות את "הייצוגים החברתיים", וובר שהדגיש את חשיבותה של הפעולה האנושית, גורג' לוקאץ וגראמצי מהניאו מרקסיסטים ההגליאנים והומר שהדגישו את הדטרמיניזם הכלכלי בניתוח המימד של הייצוגים החברתיים. הם כולם נתנו את החשיבות למבנים סימבוליים במחקר הסוציולוגי.
ב) המפנה הלשוני: בשנות החמישים והשישים חל מפנה לשוני בחקר הפילוסופי ובתיאוריה החברתית כאשר ויטגנשטיין מפרסם שני ספרים הוא ראה בשפה את הנושא העיקרי של המחקר הפילוסופי. הוא אמר אין הפילוסופיה יכולה לדבר, אלא אם היא תתמודד עם בעיית השפה. במקביל ג'והן אוסטין וג'והן סרל פיתחו פילוסופיה לשונית פרגמטית שראתה בשפה כמכוננת ולא כמייצגת עובדות.
ג) המהפכה הסטרוקטוראלית: הצעד האחרון זה המהפכה הסטרוקטורלית שכעת ראו את הקשר שבין המבנה הסימבולי לבין המציאות. השפה נתפסה על ידי הסטרוקטורליסטים כמבנה סדר פוזיטיבי אוטונומי של המציאות והוא קיים באופן עצמאי ביחס לאובייקטים (אותם הוא מסמל) וביחס לסוכן האנושי (שהוא בעצם המסמל).
מדע הסימן - סמיולוגיה (פרדיננד דה סוסיר): הוא ביצע הבחנה בסיסית בין לאנג (שהוא השפה והסיסטמה המופשטת) לבין הפארול (שהוא הדיבור והייצוג האמפירי של השפה והפעולות של האינדיבידואלים). דה סוסייר רצה לחקור את המבנה של השפה שהוא מייצג עובדות חברתיות או יותר נכון יחסים בין סימנים לשוניים, ובמובן הזה את הלאנג הוא סוג של סכימה חוצה גבולות וזאת בניגוד, לגילום האמפירי של חיי היום יום שנמצא בפארול. הגילוי הנוסף שלו הוא במשמעות והיא נובעת מהזיקות המבניות של ההבדלים והניגודים שבסימן כלומר המיקום שלו בסכימה ולא מהקשר של הסימן לרפרנט במציאות.
מדע הסימן - סמיולוגיה (רונלד בארטס): השפה היא רק סוג אחד של סיסטמה סמיולוגית גם תנועות גוף, לבוש, שימוש במרחב, פרקטיקות של פולחן ואומנות ועוד נדרשות לניתוח סמיולוגי. למעשה זוהי מגמה להתייחסות כוללת יותר למגמות של תופעות חברתיות כאופנים של סגניפיקציה – של משמעויות.
5) מושג הטוטאליות והקונצפט של הסטרוקטורה: התפיסה של טוטאליות היא תפישה שעוד דנו בה בעבר בין עם הגל קונט ואחרים זו תפיסה מערכתית גורפת של הוליזם אבל כאן זה קצת שונה כי זו תפיסה של טוטאליות מערכתית עם יחסיות. המבנה נתפס כווקטור כזיקות או יחסים בין דפוסים של מעשים של בני האדם. מה שרוצים לומר זה שעד היום הניתוח של התיאורטיקנים דיבר על טוטאליות אבל זו הייתה טוטאליות אמפירית כלומר המדינה, הרוח, האדם הם המהות הכוללת. היום יש דיון חדש. זה נכון שגם פה הדיבור הוא על טוטאליות וכוללניות אבל פה זה של סטרוקטורה שמדברת על יחסים. כלומר ההגדרה של משהו נובעת מהיחס שלו במרחב.
הדוגמאות האמפיריות של קלוד לוי שטראוס:
1) המיתוס של אדיפוס: זה הסיפור הארוך מאוד של אדיפוס ואחריו אנטיגונה שלמדנו בתיכון הידד. הרעיון פה הוא לא להינות מהסיפור עצמו וחבל כי זה סיפור טוב. ולא להסתכל על המסר של המיתוס או על הדמיון והשוני שלו מול מיתוסים אחרים אלא לבחון את התמליל הסמוי. וכאן לוי שטראוס מבצע ניתוח מתמטי ממש של המסרים הסמויים של יצורים אוטוכטוניים שנוצרו על ידי האדמה ועל הריגת יצורים לא אנושיים על ידי בני האדם וגם על יחסי שארות לא תקינים כמו גילוי עריות ועל הסוף של המתנהגים כך. הרעיון הוא להשוות יחסי קרבה מוגזמים ביחס להפרה של עקרון השארות כלומר רצח במשפחה וזה מול השמדת מפלצות וא-נומליות מול בני אדם שהם א-נומליות והם מושמדים והתוצר הוא תמליל סמוי של החברה בתוך המיתוס הזה.
2) מחקר הטוטם מול מחקר הקאסטות: קלוד לוי שטראוס חקר שתי חברות הראשונה היא חברת הטוטם באיי פסחא כ200 מייל מערבית לצ'ילה. והוא התעניין בקודים המבניים של החברה הטוטמית ולא בגילומים האמפיריים הפרקטיים באותה מידה הוא חקר את חברת הקאסטות עכשיו מדובר בשתי חברות שונות לחלוטין מבחינת ההתקדמות הציבילזציה שלהן ובכל זאת הוא השווה בניהן. הוא מצא שוני אמפירי של הגילומים של החברות אבל זה לא מה שהוא חיפש במה שהוא כן חיפש וזה את המבנה הסטרוקטורלי החברתי הוא דווקא מצא נקודות של דמיון למרות השוני בין החברות. זהו מבנה בינארי של מותר ואסור של הרוח האנושית. הגילום של המחשבה ולא הגילום של המעשה. אלה פרוטוטיפים בינארים של טוב מול רע של שחור מול לבן שעומדים בבסיס הסטרוקטורה האנושית.
הביקורת כלפי התיאוריה:
1) החשיבות של הסטרוקטורליזם: כינון טוב יותר של נקודת המחקר. לפני העידן הסטרוקטורלי המחקר התמקד בהגדרת המצב וההבניה החברתית, הסטרוקטורליסטים ראו בכך את היחסים שנוצרים באופן בלתי תלוי בהגדרות ובמודעות של הסובייקט. לכן הם הגיעו לנקודות הבאות:
א) שחרור של המבנה החברתי מהרצון והמודעות המכוונת של האדם והפרדה מושגית בין המיסוד לבין הסטרוקטורה.
ב) שחרור המבנה מהמהותנות.
2) הכישלון של הסטרוקטורליזם:
א) הרקוויאם הסטרוקטורלי: מותו של הסובייקט שנתפש כפועל יוצא של מבנה סמוי. זה לא פותר את הבעיה של הדיאלקטיקה של המפגש בין הפעולה לסטרוקטורה.
ב) היומרה הפוזיטיבית: לוי שטראוס רוקן את העושר האנושי ומיצה מיצוי כלל התופעות החברתיות לשפה והמבנה של השפה למבנה בינארי של הרוח האנושית. כלומר, הרוח האנושית מוצתה למבנה בינארי אחד.
ג) השארת הlebenswelt מחוץ למדע: בכך שלוי שטראוס מבחין בין קלסיפיקציות של דפוסי שארות לפרקטיקות עולם חיי היום יום נשאר מחוץ למדע. הריאקציה לכך היא חזרה לדיבור ולשיח.
ד) כישלון של הפרוייקט: קלוד לוי שטראוס נכשל וגם הפרוייקט שלו נכשל משום שהוא לא מצא את הקוד של הרוח האנושית. וגם אין קוד אחד למעשה בני אדם ממוקמים בצמתים רבות.
המרקסיזם הסטרוקטורלי/לואיס אלתוסר
רקע היסטורי:
במחנה המרקסיסטי היו תמיד ויכוחים על הפירוש של תורתו של מרקס. היו שצידדו בפרשנות ההגליאנית והיו שצידדו בפרשנות של הדטרמיניזם הכלכלי. אלתוסר מציג התקפה חזיתית כלפי שתי המורשות הללו:
1) המורשת ההגליאנית: אלתוסר דוחה את המורשת הזו של מרקס ודוחה את התיאוריה שעוסקת בהומו-פאבר, הפרקסיס והסובייקט הפועל. הוא טוען שמרקס בעצמו בחר לזנוח את כתביו המוקדמים. הוא אומר שיש שסע אפיסתמולוגי בין כתביו המאוחרים לכתביו המוקדמים.
2) הדטרמיניזם הכלכלי: אלתוסר שולל גם את ההגות הזו של הדטרמיניזם הכלכלי.
התיאוריה והחידוש:
התיאוריה של אלתוסר בנקודות:
1) הסיסטמה החברתית: אלתוסר מדבר על סיסטמה סטרוקטורלית טוטאלית ואת יחסי הייצור כתשתית אובייקטיבית. הוא זונח את פעולת היחיד והפעולה הכלכלית כעובדה פוזיטיבית שיוצרות וקובעות את המבנה ויחסי הכוח אלא הסטרוקטורה הכלכלית היא זו שקובעת את צורכי היחיד. המכלול החברתי הוא סטרוקטורה של פרקטיקות: כלכליות, פוליטיות, אידיאולוגיות, משפטיות אומנותיות וכו'... בין מבני הפרקטיקות הללו יש תלות סיסטמטית למשל יש פרקטיקות כלכליות של קניה ומכירה שנעשות על ידי חוזים ששיכים לפרקטיקות משפטיות שנשענות על חוקים שקשורים למבנה פוליטי של מחוקקים שנשענים על פרקטיקות אידיאולוגיות וכו'...
זהו מבנה שמכיל בתוכו יחסים מבניים רבים אבל לא של פרקסיס במובן של פעולה של סובייקטים אלא במובן של פרקטיקות. זה הפקעה של הסובייקט כסוכן שבוחר את מעשיו ומכונן.
2) האנטי הומניזם: בתיאוריה של אלתוסר מגיעה האנטי הומניזם לקיצוניות. הוא תופש את הקפיטליזם כתהליכים ללא סובייקטים. אצל אלתוסר הכסף מפעיל את האדם ואת הסיסטמה.
3) עשיית העבודה: אלתוסר מדבר על הסטרוקטורה כאוסף של בריקולג' שהוא עשיית העבודה מכל הבא ליד. כלומר הסטרוקטורה איננה מעשה ידי אדם אלא היא נוצרה על ידי צבר של פרקטיקות. בהיסטוריה של המבנים החברתיים אנו מוצאים מימד של סטרוקטורה טמפורלית או טמפורליות לסטרוקטורה כלומר לכל סטרוקטורה היסטוריה משלה ומכלול של פרקטיקות שנשלט על ידי הסטרוקטורה הדומיננטית והיא הסטרוקטורה הכלכלית. ההיסטוריה מהווה טרנספורמציות של סטרוקטורות ושינויים ללא התערבות של הסוכן האנושי לכן לא נתפוס אותה כברת שינוי של הסוכן האנושי.
4) תשתית ובניין על: הדטרמיניזם הכלכלי מניח קשר סיבתי בין המבנה הכלכלי לבין השיח תוך התעלמות מהקודים המבניים של שניהם אלתוסר דוחה את זה מבחינתו אין קשר סיבתי בין האינפראסטרוקטורה לסופרסטרוקטורה. הפרקטיקות הפוליטיות והאידיאולוגיות הן לא תוצאות של הפרקטיקות הכלכליות למרות שהן נשלטות על ידיהן. לכל מימד קיום, היסטוריה ודינמיקה אוטונומית וטמפורלית משלו.
5) קונספציה של טוטליות וסיבתיות: התיאוריה הסטרוקטורלית:
א) משוחררת ממהותיות.
ב) מאפשרת על שמירה של האוטונומיה היחסית של הפרקטיקות מבלי לכבול אותן לפרקטיקות פוליטיות. הפרקטיקות האידיאולוגיות הן לא ייצוגים כוזבים או מעוותים של המציאות אלא הן עצמן המציאות הכוזבת.
ג) הסיבתיות מובנת במבנה היא המבנה עצמו כלומר היא החומר שמהווה את המבנה. הסיבתיות היא האופן שבו משתלבות הפרקטיקות זו עם זו ואלתוסר שואל את המושג אוברדטרמינציה מפרוייד כדי להמשיג את הסיבתיות.
*** Overdetermination: מושג של פרוייד לתאר את הסיבתיות של עבודת החלום. זה תיאור של הסיבתיות המרובה של ההיסטריה. קרי המרה של אנרגיה פסיכית שנצברה כתוצאה מטראומה קודמת. אצל אלתוסר זה בא להסביר ניגודים דיאלקטיים חברתיים שונים בתחומים השונים. כך הם מתגבבים אחד על השני ויוצרים סיבתיות מבנית אפקטיבית.
למישהו יש סיכום של המאמר?
או אולי יכול להסביר בקצרה את ההשוואה בינהם...
תודה רבה
--
עדי!!!!!