תירגום פרק של רוג'רס
הילה בילו
Anis
פרק 11: קרל רוג'רס: הגישה הפנומנולוגית
לפנומנולוגיה שלושה עקרונות עיקריים:
• אין מציאות אובייקטיבית אחת, אלא מציאות סובייקטיבית פנימית של כל אחד
ואחד. ע"פ ההגיון הקיצוני ביותר שלה, לא ניתן להוכיח את קיומו של שום דבר
מחוץ לתודעתנו.
• האדם הוא האחראי הבלעדי על חייו, במסגרת היכולות המולדות שלו. אדם אשר
אינו רואה בעצמו כאחראי לחייו למעשה איבד את הקשר עם יכולות השליטה שלו,
שהן למעשה מולדות.
• לבסוף, גישה זו דוגלת בכך שבן האדם הוא טוב במקורו ושואף למצוינות:
האדם חותר לקראת צמיחה אישית ומימוש עצמי.
עקרונות אלו מומחשים בצורה הכי ישירה בתורתו של רוג'רס: ניסיון להבין
דרכו הייחודית של האדם לתפיסת העולם, רעיון העצמי והחוויות הקשורות לו
והדגש על קידום הצמיחה האישית של כל אדם ואדם.
לרוג'רס הייתה השפעה כבירה לא רק על תחום חקר האישיות אלא על כלל תחומי
בריאות הנפש והחינוך.
ביוגראפיה
יליד שיקגו, 1902, בילה את ילדותו באזור כפרי באווירה דתית ואתית בלתי-
מתפשרת. שהות במסגרת משלחת דתית בסין למשך כ-6 חודשים שינה את השקפתו
ופתיחותו לדתות אחרות. לבסוף, החל לימודי פסיכולוגיה וקיבל תואר PhD
בפסיכולוגיה קלינית. לאחר מספר שנים באקדמיה, נסחף לבעיותיה של אחת
ממטופלותיו וכמעט שקע מבחינה רגשית, אך אודות טיפול של אחד מתלמידיו
הצליח להתאושש. בשנותיו האחרונות החליף מספר משרות ואף הרצה ברחבי העולם
על תורתו המתמקדת באדם. לבסוף מת ב-87'.
השקפתו של רוג'רס על טבע האדם
רוג'רס גיבש את דעותיו אודות טבע האדם מנסיונו בעבודה עם חולי נפש.
רוג'רס, בניגוד לפרויד ולאמונת הנצרות, האמין שטבע האדם הוא טוב במקורו
וכי האדם שואף לשיפור מתמיד ואינו נשלט על ידי כוחות חיצוניים. הוא הודה
בקיומם של מעשים מתועבים כגון רצח ואונס אך טען שבמקרים כאלו אנשים
פועלים מתוך פחד והגנתיות ואינם פועלים על פי טבעם הטוב האמיתי.
גם רוג'רס וגם מסלוו דגלו בטבעו הטוב של האדם ובשאיפתו המתמדת למצוינות,
עם זאת ניתן למצוא 3 הבדלים עיקריים בתורותיהם:
1. רוג'רס האמין שהתנהגות האדם הינה תוצאה של תגובתו לסביבה החיצונית
בעוד מסלוו האמין שההתנהגות היא תגובה לצרכים הפנימיים.
2. רוג'רס ביסס את תורתו על מחקר קליני באנשים בעלי הפרעות פסיכולוגיות
ושאף למצוא את התנאים המיטביים שיסייעו להתפתחות מיטבית בעוד מסלוו קרא
שלא להתמקד באי-בריאות נפשית אלא בבריאות הנפשית.
3. רוג'רס עסק בשלבים ההתפתחותיים והשפעתם על עיצוב הנפש בעוד מסלוו עסק
כמעט רק בחיי הבגרות.
מניע החיים השולט: נטייה למימוש (Actualizing)
רוג'רס טען כי המניע היחידי השולט בהתנהגות האדם הוא הנטייה למימוש. האדם
נמצא בשאיפה מתמדת להשתפר ולהעצים את עצמו. זהו המניע היחידי עליו רוג'רס
דיבר, שאר המניעים אינם עומדים בפני עצמם אלא נגזרים מתוך מניע זה: לדוג'
רעב מהווה צורך הכרחי על מנת לחיות ולממש את עצמך. צורך המין גם הוא צורך
לממש את מלוא יכולותיך כאדם.
כל עוד אין כוחות אחרים שמונעים זאת, הנטייה לממש את עצמה תבוטא באופן
טבעי בחיי האדם. מספר מאפיינים הם אלו שהופכים את הנטייה למימוש לכח
המרכזי היחידי בחיי האדם:
• לנטייה למימוש יש בסיס ביולוגי והיא מולדת בכל אדם ואדם.
• הנטייה למימוש היא אינה רק מנגנון להפחתת לחצים אלא לעתים גורמת להגברת
הלחצים שכן האדם נמצא בשאיפה מתמדת להפחתת לחצים.
• הנטייה למימוש היא תמצית החיים ומשותפת לכל היצורים החיים.
השאיפה המתמדת הזו הינה לעתים מכאיבה וקשה (לדוג' למידת ההליכה כוללת
נפילות רבות) אך האדם אינו מוותר עד שהוא משיג את מטרתו.
כל חוויות החיים מוערכות על פי תרומתם למימוש העצמי. תהליך זה מכונה
Organismic Valuing Process – תהליכים שמסייעים למימוש העצמי יוערכו
באופן חיובי ותהליכים שאינם- באופן שלילי. כך לדוג', תינוק יכול להנות
ממזון וברגע שהוא שובע להיגעל מהמזון ולדחות אותו.
השאיפה למימוש עצמי לעולם אינה נעלמת ואין דרגת מימוש עצמי סופית כלשהי
אשר לאחריה אין יותר צורך למימוש. עם זאת, ניתן לדבר על דרגות שונות של
מימוש באנשים שונים.
העמדה הפנומנולוגית של רוג'רס
בהתאם לעמדה זו טוען רוג'רס שהאדם מתנהג בתגובה למציאות כפי שהיא נתפסת
במערכת הייחוס הפנימית שלו (לכן שני אנשים תופסים את אותה הסיטואציה
באופן שונה). לפיכך, אין טעם לדבר על מציאות אובייקטיבית כלשהי אלא רק על
מציאות כפי שהיא נתפסת בעיני המתבונן. אם כן, המפתח להבנת האדם והתנהגותו
היא בהבנת החוויה הסובייקטיבית שלו שכן היא האחראית היחידה להתנהגותו.
עליונות החוויה הסובייקטיבית
רוג'רס התנגד הן לתפיסתו של סקינר על פיה אדם הוא סכום ההתניות שלו –
לטעמו אין טעם לדבר על גירוי ותגובה שכן הגירוי נתפס באופן שונה על ידי
כל אחד ולכן התגובות שהוא ייצר תהיינה שונות, והן לתפיסתו של פרויד על
פיה חוויות העבר של האדם הן אלו שמכתיבות את התנהגותו בהווה והעתיד, שוב,
לטעמו אין לדבר על העבר, למרות שהוא משפיע על האישיות, שכן זהו הפירוש
העכשווי ותחזיות האדם בנוגע לעתיד שמשפיעות באופן ישיר על ההתנהגות ולכן
יש לטפל בהן.
לבסוף, רוג'רס האמין בכל כולו ברעיון שעל מנת להבין את האדם יש לבחון
אותו כישות שלמה והוליסטית. רעיון זה בא לידי ביטוי לכל אורך תורתו.
רעיון העצמי (Self): מי אני בכלל?
העצמי הוא חלק מהחוויה החושית המלאה (Phenomenological/Perceptual
Experience) וכולל את התפיסות והערכים המודעים של ה"אני". כלומר, זהו
מערך התפקידים של האדם ויכול לכלול תפקידים כגון: הורה, ספורטאי,
מוזיקאי, סטודנט, מפקח וכו'. כמו-כן, ה-Self כולל רעיונות ותפקידים
שהיינו רוצים להיות ולמלא. כלומר, מה האדם רוצה להיות בעתיד.
ניתן להבין את העצמי על ידי חלוקתו למרכיביו:
• הדימוי העצמי (Self-Conception) של האדם פועל על פי חוקי הפסיכולוגיה
המדעית (?).
• העצמי יכול לעבור שינויים וקונפיגורציות במהלך החיים אך עדיין נותרת
ליבה זהה, כך שברור שמדובר באותו האדם ולא באדם אחר לגמרי.
• העצמי אינו מווסת את ההתנהגות אלא מסמל את החוויה המודעת של האדם.
לבסוף, רוג'רס טען כי האני אינו ניתן להגדרה אופרטיבית ולפיכך אינו ניתן
לחקירה מדעית.
התפתחות מושג העצמי (Self-Concept)
רוג'רס, בניגוד לאחרים לא דיבר על טבלת זמנים בהתפתחות האדם אלא דיבר על
גורמים שונים המשפיעים ומעודדים התפתחות תקינה של עצמי חיובי.
בראשית, התינוק החדש אינו עושה אף הבדלה בינו לבין סביבתו ואין מבדיל בין
"אני" ל"לא אני". מאוחר יותר, הנטייה להפרדה (שהיא חלק מהנטייה למימוש)
גורמת לילד להתחיל להפריד בין דברים שהוא חווה לבין ה"אני" וכך מתחיל
להתפתח מושג העצמי.
בהתחלה, הילד נשלט רק על ידי תהליך ההערכה – כלומר הערכה של כל חוויה על
פי מידת הסיוע או ההפרעה שלה למימוש העצמי. כך לדוג', רעב, צמא ועייפות
מקבלים הערכה שלילית ואילו אוכל ושתייה מקבלים הערכה חיובית.
עם גדילתו העצמי הופך להיות יותר מורכב ויותר מסתמך על האינטראקציות עם
העולם החיצוני ובייחוד עם דמויות משמעותיות בחיי הילד.
הצורך בהערכה חיובית (Positive-Regard): לאדם יש צורך להיות אהוב ולקבל
את חיבתם של האחרים. צורך זה הנו מולד או נלמד (רוג'רס העדיף את האפשרות
השנייה) ועובד באופן הדדי: כאשר אדם אוהב ומספק אחרים הוא מרגיש סיפוק
ואהבה בעצמו.
מאחר והילד יעשה הכל על מנת לקבל את חיבת האחר (ובעיקר הוריו) עשוי
להיווצר מצב בו ההורים מתנים את אהבתם בהיותו של הילד ילד טוב. לפיכך,
הילד יתנהג באופן טוב רק על מנת לרצות את הוריו ולא מתוך ניסיון שהוביל
אותו למסקנה שמעשים רעים הם אכן רעים למימוש העצמי שלו. סתירה זו בין
העצמי לבין החוויה היא לדעתו של רוג'רס המכשול הגדול ביותר בדרך לבגרות
הפסיכולוגית.
נגזרת של צורך זה הוא הצורך בהערכה עצמית חיובית (Self-Positive-Regard).
צורך זה הוא צורך נלמד כתוצאה מהתחושה שהאדם חש כשהוא מבצע פעולה שערכה
חיובי. האדם משמש מעין דמות משמעותית אחרת עבור עצמו. משמעות הדבר היא
שאדם לא יתנהג באופן שסותר את התדמית העצמית שלו שכן זה יוביל להערכה
עצמית שלילית.
תנאי ההערכה (Conditions of Worth): במהלך תהליך החיברות, הילד לומד שיש
מעשים שמותר לעשות ויש מעשים שאסור לעשות. התנהגות חיובית הופך לתנאי
להערכה חיובית מצד דמויות משמעותיות (תנאי ההערכה או הערכה חיובית
מותנית). לפיכך, הילד מאמץ לעצמו את הסטנדרטים שאחרים הציבו לא ולא בודק
ומוצא לעצמו סטנדרטים משלו. התוצאה היא של דימוי עצמי שאינו תואם את
ההתנהגות זהו תהליך מזיק שכן הוא מעכב התפתחות עצמית. בנוסף, תהליך זה
גורם לילד לעוות את המציאות כל אימת שאינה תואמת את הערכים שאימץ לעצמו
ובכך תימנע ממנו אינטראקציה תקינה עם העולם (לדוג', ילד שצוחקים עליו
מאחר וחושש לגלוש על גלשן, יעוות את המציאות כך שלא תיראה לא מפחידה
ויגלוש בכל זאת).
הערכה חיובית בלתי-מותנית: רוג'ר הבין כי הערכה חיובית בלתי-מותנית אינה
קיימת באופן מוחלט אך טען כי ניתן ליצור אווירה בה ההורים אוהבים את בנם
לא רק בגלל הישגיהם האישיים אלא בכל מקרה, גם אם הוא מתנהג שלא כשורה.
אין הכוונה שצריך לתת לילד לעשות כל מה שהוא רוצה מבלי לגעור בו אלא
ליצור אווירה אוהבת בה געירה אינה מתפרשת כתנאי לאהבה והמסר שמועבר לילד
הוא ש"אנו אוהבים אותך בכל מקרה, אך ההתנהגות שלך פוגעת ומכעיסה ונשמח אם
תפסיק אותה".
גישה כזו גם תפתח אצל ההורים בטחון באחרים ובעצמם ללא צורך באישורים
חיצוניים.
חווית האיום ותהליך ההגנה
כאמור האדם מתנהג לרוב רק על פי סטנדרטים התואמים את הדימוי העצמי שלו,
והתנהגויות אשר אינן תואמות את הדימוי העצמי שלו גורמות לו לחוש מאוים,
לחוץ ומפולג בתוך עצמו. לדוג', אדם אשר למד בילדותו שיחסי מין לפני
הנישואים אסורים, אך בעקבות לחץ חברתו נעתר לקיים עמה יחסי מין, יחוש
מאוים מהמעשה שביצע והסתירה בין התנהגותו לבין הדימוי העצמי שלו. מעשה זה
יגרום לו ללחץ ותחושת פילוג- כבר אין אחידות בין הדימוי העצמי שלו לבין
התנהגותו.
הסתירה הנ"ל אינה חייבת דווקא להיות מודעת ולעתים אף תהיה בלתי מודעת.
סתירה זו תגרום לתחושת חרדה אשר תוביל להתנהגות אגרסיבית ולרצון לשינוי
ההתנהגות. כשהאדם אינו חש מאוים הוא פתוח להתנסויות חדשות וחידושים. אך
כשהאדם חש מאוים הוא מקובע ואינו פתוח לניסויים מתוך התגוננות ורצון
לשמור על שלמות של ה"עצמי".
מנגנוני הגנה: רוג'רס מדבר על שני סוגי מנגנוני הגנה:
• עיוות תפיסתי (Perceptual Distortion): החוויה מוכנסת אל התודעה באופן
מעוות כך שהיא תואמת חלק אחד לפחות מהדימוי העצמי של האדם. לדוג',
סטודנטית המחשיבה עצמה חכמה אך מקבלת ציונים נמוכים תעוות את החוויה בכך
שתטען ששיטת הציונים של המרצה אינה הוגנת. מנגנון זה מכונה גם
רציונאליזציה. המשמעות האמיתית של החוויה אינה מובנת.
• הכחשה (Denial): האדם מתכחש לקיומן של חוויות אשר עומדות בסתירה לדימוי
העצמי שלו. הכחשה הנה מסוכנת מאחר ועלולה להוביל לפרנויה, דלוזיות ומגוון
של בעיות פסיכולוגיות.
חוסר-ארגון של האישיות ופסיכופתולוגיה
כאשר הסתירה בין החוויה לבין העצמי הופכת לגדולה מדי, רמת הלחץ והחרדה
עולה עד כדי נוירוזה (על אף שרוג'רס עצמו נמנע מתיוג של אנשים
כ"נוירוטים") והאדם עשוי לפנות לטיפול בפסיכותראפיה. פסיכופתולוגיה
מתרחשת כאשר הסתירה היא כה חריפה עד שמנגנוני ההגנה של האדם אינם יעילים
והעצמי כבר אינו יכול להיות מאוחד. אנשים במצב כזה מכונים "פסיכוטים"
וההתנהגות שלהם נראית מבחוץ מוזרה ולא הגיונית. רוב הסיכויים הם
שההתנהגות תואמת את החוויה שהודחקה. לדוג', אדם שהדחיק את האלימות שלו
עשוי להפוך לאלים בהתקף פסיכוטי. הדרדרויות מסוג זה עשויות להיות
הדרגתיות או פתאומיות.
האדם המתפקד באופן מלא (Fully Functioning)
ראשית נבהיר מהם אינם חיים טובים: חיים טובים אינו מצב קיום או תנאי
מסוים של קיום (כגון אושר וכו'), הם גם אינם מצב של הומאוסטסיס או חוסר
מתחים. חיים טובים הינם כיוון אשר בכיוונו מתנהלים החיים.
אדם המתפקד באופן מלא הוא אדם אשר מממש את מלוא יכולותיו לכיוון הכרה
עצמית ומימוש עצמי. לאדם מסוג זה יש 5 מאפיינים:
1. פתיחות לחוויות חדשות: זהו ההיפך הגמור של מגננה. אדם מסוג זה מוכן
להתנסות בחוויות חדשות מבלי לחוש מאוים. הוא מודע לחלוטין לרגשותיו
העמוקים ביותר ומוכן למלא אותם או לפחות להודות בהם ולהכניסם לתודעתו.
לדוג', סטודנט שמרגיש צורך באמצע הרצאה משעממת לגעור במרצה, לא יבצע את
כוונתו אך לא יתכחש לרגש ויבין שזה לגיטימי לחוש כך.
2. חיים קיומיים (Existential Living): אנשים אלו מנהלים חיים עשירים
ומלאים. כל רגע הוא ייחודי וחדש. בהיותם פתוחים, הם מתעצבים תוך כדי
החוויה.
3. בטחון אורגניזמי (Organismic Trusting): יכולת האדם לסמוך על עצמו
ולציית לתחושותיו בנוגע למה נכון וכיצד לנהוג. רוב בני האדם מחליטים
בהתאם לנורמות חברתיות.
4. חופש ניסויי (Experiental Freedom): תחושת האדם שהשליטה בחייו נמצאת
אצלו וביכולתו להשיג כל מה שירצה. כמובן, שהאדם אינו מתכחש לתורשה, סביבה
וחוויות העבר אך הוא יודע שבמסגרת מגבלות אלו, יש לו חופש פעולה.
5. יצירתיות: האדם חש יצירתיות ויכולת יצירה. הוא תורם לחברתו ומסתגל
אליה היטב אך הוא לאו דווקא קונפורמיסט.
הנחות היסוד של רוג'רס בנוגע לטבע האדם
הניגודיות בין רוג'רס לבין סקינר נראית בצורתה הקיצונית ביותר בהנחות
היסוד. למעשה, ניתן לומר שהם שני קטבים שונים לחלוטין.
חופש מול דטרמיניזם: חופש מוחלט. בהתאם לפילוסופיה אקזיסטנציאליסטית,
ניסיונו של רוג'רס עם מטופליו הביא אותו לדעה שהאדם הוא חופשי לחלוטין
והוא לבדו קובע את הלך חייו. אם האדם יפתח לעצמו את הדעה שהוא חופשי
לחלוטין הוא יהיה חופשי מהתנייה ההערכה החיובית, הוא יהיה פתוח יותר
לחוויות חדשות ולשינויים.
רציונאליות מול אי-רציונאליות: רציונאליות מוחלטת. בדומה לחופש,
הרציונאליות תבוא לידי ביטוי עם יישום הנטייה למימוש ומתן תנאים חברתיים
מתאימים למימוש עצמי. גילויי אי-רציונאליות כגון רצח ואונס מתרחשים
כשהתנהגות האדם אינה תואמת את טבעו הפנימי האמיתי.
הוליזם מול אלמנטליזם: הוליזם מוחלט. רוג'רס מחוייב לגמרי לעיקרון
הגשטאלט, וזה בא לידי ביטוי בעיקרון ה"עצמי" – ישות אחת המסמלת את בן
האדם. בנוסף, האדם נמצא בשאיפה מתמדת לשלמות.
תורשה מול סביבה: נטייה מתונה לתורשה. כתביו של רוג'רס מתייחסים פעמים
רבות לטבעו האמיתי של האדם ולנטייה למימוש אשר הינה למעשה מולדת, כלומר –
תורשתית. אך במובן אחר מהתורשה הרגילה, זהו למעשה דחף טבעי ומולד ולאו
דווקא תורשת אבות. עם זאת, לא ניתן להתעלם מהשפעת הסביבה – לדוג' בהערכה
חיובית מותנה אשר גורמת לאדם להתנהג בצורה מסוימת. לפיכך הנטייה היא
מתונה בלבד, ויש לזכור שרוג'רס האמין ביכולתו של האדם להתעלות מעל התורשה
והסביבה גם יחד ולשלוט בחייו.
יכולת לשינוי מול אי-יכולת לשינוי: יכולת לשינוי מוחלטת. רוג'רס מאמין
ביכולתו לשינוי של כל אדם ואדם וזה משתקף בעקרון הנטייה למימוש עצמי.
סובייקטיביות מול אובייקטיביות: סובייקטיביות מוחלטת. זוהי הנחת יסוד
חשובה מאד בתורתו של רוג'רס על פי כל אדם תופס את העולם באופן סובייקטיבי
ומתנהג בהתאם. על מנת להבין את האדם יש להבין את עולמו הפנימי.
פרואקטיביות מול ריאקטיביות: פרואקטיביות מוחלטת. האדם פועל כתגובה
למניעים פנימיים אשר אינם תלויים בעולם החיצון. נטייה זו לפרואקטיביות
הופכת ברורה עוד יותר עם התממשותה של הנטייה למימוש. לעתים דרוש תמריץ
חיצוני על מנת שהאדם יממש את הפרואקטיביות שלו, אך אין זו תגובה לגירוי
החיצוני אלא יותר הזנה ממנו.
הומיאוסטזיס מול הטרוסטזיס: הטרוסטזיס מוחלט. האדם לעולם אינו מגיע למצב
של מנוחה והנטייה למימוש גורמת לו להתפתחות וצמיחה מתמדת וחיפוש של
חידושים.
טבע האדם: נודע מול לא-נודע: כאמור, האדם חיי בעולם סובייקטיבי משלו אשר
רק הוא יכול להבין. רוג'רס הודה שייתכן וקיימת אמת אובייקטיבית כלשהי אך
היא חסרת משמעות שכן אף אחד לא יכול להגיע אליה. אם כן, מהי משמעות מדע
הפסיכולוגיה? לאורך כל הקריירה שלו, רוג'רס התנגד למעוזות הפסיכולוגיה
ולמחקר המדעי. רוג'רס למד בעיקר ממטופליו ולא מהספרות התיאורטית או ממחקר
מסודר.
תיקוף אמפירי של התיאוריה הפנומנולוגית
ייחודו של רוג'רס הוא בכך שהתיאוריה שלו לא עסקה רק באישיות אלא גם
בפסיכותראפיה והוא היה הראשון אשר פתח את הפסיכותראפיה למחקר אמפירי.
בנוסף, מושג ה"עצמי" של גם הוא הועמד בפני מחקר אמפירי.
השקפתו של רוג'רס על מדע ומחקר פסיכולוגי
ע"פ רוג'רס, המחקר מתמקד במחקר של המודעות כשהמטרה הסופית היא הבנה מלאה
של עולמו הסובייקטיבי של כל אדם ואדם. רוג'רס ראה במידע שנאסף במהלך
טיפול קליני כמידע מחקרי לכל דבר ולכן השתמש בקטעים מהטיפולים שלו אשר
הקליט במצלמה לצורך המחקר שלו. לטענתו לא ניתן לנתק את המדע ממערכת
הייחוס הפנימית של האדם- ערכיו, אמונותיו וכו'. עם זאת, הוא האמין שהמדע
עצמו הוא ניטראלי והאדם הוא זה שמוסיף לו את המשמעות הסובייקטיבית שלו.
רוג'רס חשש מהחזון של סקינר של חברה אשר גורמת ומנבאת את ההתנהגות של
חבריה. עולות שאלות מוסריות כגון מי יקבע את הערכים שיכתיבו את ההתנהגות?
ומי יבקר אותם? וכו'. אלו הן שאלות סובייקטיביות ולפיכך, מדע לבדו אינו
יכול לשלוט על החברה והחברה צריכה להיות פתוחה ולא סגורה.
מדידת מושג ה"עצמי": טכניקת ה-Q-Sort:
עמיתו של רוג'רס, סטפנסון, פיתח שיטה למדידת מושג ה"עצמי" והשיפור בו
במהלך הטיפול המכונה Q-Sort אשר במהרה אומצה על ידי רוג'רס עצמו: במחקר
זה, הנבדק מקבל מספר קלפים המכילים הצהרות כלשהן (לדוג', "אני מרגיש
מושפל לעתים קרובות", "אני אינטליגנטי") ועליו למיין אותן על פי קטגוריות
מ-1 עד 7 שמסמלות עד כמה המשפט תואם את הדימוי העצמי שלו. מספר הקלפים
שישויכו לכל קטגוריות הוא קבוע מראש ובד"כ, המספר הגדול ביותר של קלפים
ישויך לקטגוריה המרכזית (4) ובאופן סימטרי תהיה הפחתה לכיוונים
הקיצוניים, כך שתהיה התפלגות נורמלית, מה שמסייע לניתוחים סטטיסטיים
בהמשך. אין סט קבוע של קלפים בו משתמשים, והוא משתנה בהתאם לתיאוריה אותה
רוצים לבדוק.
אחת הביקורות בנוגע למבחן היא שהוא כופה על הנבדקים הצהרות שלאו דווקא
תואמות את עמדותיהם: לדוג', אחד הנבדקים עשוי לחוש שאף אחת מההצהרות אינה
תואמת את דעותיו אך בכל זאת ייאלץ לבחור חלק מהן לקטגוריה של תאימות מלאה
לעמדותיו.
לרוב המבחן ייערך פעמיים – פעם אחת עבור ה"עצמי" ופעם שנייה עבור ה"עצמי
האידיאלי" (Ideal-Sort). קיימות מספר שיטות סטטיסטיות לניתוח הנתונים אך
השיטה הנפוצה היא בדיקת המתאם בין הציון של העצמי לבין הציון של העצמי
האידיאלי. מתאם גבוה מצביע על התאמה וקרבה בין השניים בעוד מתאם נמוך
מצביע על סתירה.
הנבדקים מבצעים את הבדיקה הזו מספר פעמים במהלך הטיפול הפסיכותראפי שהם
עוברים וכך ניתן לבחון את השיפור שהם חווים. במקביל נבדקת גם קבוצת
ביקורת על מנת לוודא שאכן הטיפול הוא המשפיע.
דימוי עצמי והסתגלות פסיכולוגית
ההנחה היה שסתירה בדימוי העצמי בין המצוי לאידיאלי משפיעה על האופן בו
האדם מנהל אינטראקציות עם הסביבה ומובילה להסתגלות פסיכולוגית נמוכה.
דוגמה שממחישה כיצד מבחן ה-Q-Sort בודק התקדמות פסיכולוגית היא הדוגמה של
גברת Oak שסבלה מיחסים גרועים עם בעלה ובתה. ניתן היה לראות שבתחילת
הטיפול היה מתאם נמוך מאד בין העצמי האידיאלי שלה והעצמי המצוי. עם
הטיפול, חל שיפור בעצמי המצוי שלה (בעוד העצמי האידיאלי לא השתנה- מתאם
גבוה בין העצמי האידיאלי שנמדד בתחילת הניסוי ובסופו) כך שבסוף הטיפול
היה מתאם גבוה בין העצמי המצוי לבין העצמי האידיאלי. במהלך הטיפול,
המטופלת התגרשה מבעלה, שיפרה את יחסיה עם בתה ומצאה עבודה.
קבלה עצמית וקבלת האחר
רוג'רס טען שככל שהאדם לומד לקבל ולהבין את עצמו, כך הוא מקבל אחרים
בצורה טובה יותר. טענה זו באה לידי ביטוי בתורתו של רוג'רס בעיקר בקרב
יחסי ילד-הורה. מחקרים הראו שככל שלהורה יש הערכה עצמית גבוהה יותר כך
הוא מחנך את ילדיו באופן חופשי יותר, ללא עונשים ותגמולים ובאופן
דמוקרטי- תוך שהוא מאזין ומתחשב בדעותיהם. מחקר נוסף, הראה מתאם גבוה בין
תוצאות שאלונים המודדים קבלה עצמית לבין תוצאות שאלונים המודדים קבלת
הילד בקרב אמהות.
יישום: תראפיה ממוקדת-לקוח (Client-Centered)
רוג'רס טען כי הגורם היחידי אשר משפיע על הצלחת הטיפול הפסיכותראפי, ללא
תלות בטכניקה בה נעשה שימוש, הוא טיב הקשר בין המטפל למטופל.
אבולוציית הטיפול הרוג'ריאני: מטכניקה למערכות יחסים
בעוד ההנחות הבסיסיות של רוג'רס לא השתנו במידה רבה במהלך השנים, אופי
הטיפול שלו עבר אבולוציה רבה. בתחילה, הוא נקט בטיפול המכונה "טיפול בלתי-
מנחה" (Non-Directive): כלומר, המטפל אינו מנחה את המטופל להתנהגות
ופתרונות מסוימים מתוך הנחה שהמטופל יודע מה הכי טוב עבור עצמו. במקום
זאת, המטפל משתמש בטכניקות כגון "הבהרה" ו"שיקוף" (Clarification and
Reflection) על מנת להוות מעין "מראה" עבור המטופל כדי שיכול להבין בדיוק
מה הוא טוען וכיצד הוא מתנהג.
אח"כ, הדגש עבר להבנתו של המטפל את תחושות המטופל ותפיסה מדויקת של עולמו
הפנימי. גישה זו מכונה "Client-Centered".
לבסוף, רוג'רס העביר את הדגש ליחסים בין המטופל למטפל ולאופי היחסים
ביניהם. השם המתאים לטיפול זה הוא "Therapist-Client Relationship".
תנאים תירופאטיים לשינוי באישיות
קיימים 6 תנאים חיוניים להצלחת הטיפול הרוג'ריאני:
1. קיום של שני אנשים במגע פסיכולוגי: זהו למעשה תנאי מקדים, לא יכול
להתרחש שום שינוי ללא מערכת יחסים וללא הכרות של המטפל עם המטופל.
2. בלקוח קיימת סתירה אשר גורמת לו להיות פגיע וחרד: לדוג', סטודנט מסוים
שחרד מבחינות הנערכות בקומה מסוימת באוניברסיטה, למעשה מסרב להכיר בחרדת
הבחינות שלו והופך אותה במקום לפחד ממקומות גבוהים. עובדה זו הופכת אותו
לפגיע מאחר והוא חשוף לפגיעה מצד המציאות שעשויה לכפות את עצמה עליו בכל
עת.
3. במטפל קיימת התאמה גבוהה ואינטגרציה במערכת היחסים: ספציפית בתוך
מערכת היחסים, המטפל חייב להיות בטוח וכנה, עליהם לקבל את התחושה שניתן
לסמוך על האדם שמולם. אין הכוונה כי על המטופל להיות שלם עם עצמו בכל
תחומי החיים, כמובן שהוא עשוי לחוש סתירה בתחומים אחרים, ולעתים אף בנוגע
לטיפול עצמו (לעתים אין לו חשק להתראות עם המטופל), אך כל עוד הוא מודע
לרגשות אלו ומתמודד עמן בצורה טובה, זה לגיטימי.
4. המטפל חש הערכה חיובית בלתי מותנית כלפי המטופל: כלומר, המטפל מקבל
באהבה את המטופל ואת רגשותיו ללא כל תנאי. הוא אינו מזלזל בתחושותיו
ורואה בהם חלק מעולמו הסובייקטיבי של המטופל. תחושה כזו תגרום למטופל
לקבל את רגשותיו המטרידים, מאחר וגם המטפל מקבל אותם. באווירה כזו,
המטופל מסוגל להפוך מודע לרגשות אשר עד כה היו בלתי מודעים מאחר וגרמו לו
לחרדה.
5. המטפל חש הבנה אמפתית של מערכת הייחוס הפנימית של המטופל ודואג להעביר
זאת למטופל: המטופל מרגיש כאילו הוא המטפל, מבלי לאבד את תכונת ה"כאילו".
חוויה זו מובילה לקבלה הדדית גבוהה יותר.
6. העברת תחושת האמפתיה וההערכה החיובית מושגות לרמה מינימלית לפחות:
תנאי זה בא למחוק את תופעת העבר בה המטפל היה מעין ראי שאין מגיב ואינו
מתייחס באופן משמעותי. על המטפל לתת למטופל את התחושה שהוא אכן מקובל.
רוג'רס מדגיש כי האחריות על הצמיחה האישית מוטלת על גב המטופל בלבד, ולא
המטפל. המטפל רק יוצר את התנאים המתאימים להתפתחות וצמיחה. במובן זה, הוא
מתפקד כ"מסייע לצמיחה" ולא כ"מרפא חולי" (כמו בתיאוריות הפסיכודינאמיות)
או "מעצב התנהגות" (בתיאוריות ההתנהגותיות).