בוא נעשה תרגיל חשיבה קטן
אלברט שבות
מדוע אני ואתה מתדיינים היום ברשת בנושא הדמוקרטיה? כמובן התשובה פשוטה: "מה זה מדוע- כי זה רצוננו", אני אלברט שבות ואתה אהוד פרלסמן נתקלנו בנושא והחלטנו לדון בו. אבל אם נתעמק שוב בשאלה נגיע לתשובה יותר יסודית מזו: אנו מתדיינים בנושא הדמוקרטיה כי כל אחד מאיתנו ישות מוגדרת בפני עצמה שבעגה המודרנית נקראת "ישות משפטית". ישותי נקראת אלברט וישותך אהוד, והדבר היחיד שייעניק לך את הגדרת הישות הוא לוודא כי אתה אדם בוגר בריא בנפשו, וכי אינך מצוי תחת השפעה כלשהי השולטת בך ומכתיבה את רצונותיך. כלומר כל מה שצריך הוא אהוד "מוגדר", או אז האהוד הזה יכול להביע את דעתו ולקבל החלטות טובות או רעות ולעשות כל דבר העולה על רוחו, ובעזרת הישות המשפטית הזו גם הסביבה והחברה יוכלו להתייחס לרצונותיו הן לשלילה והן לחיוב.
למעשה גם המדינות צריכות "ישות משפטית" מוגדרת בשביל לזכות בתואר מדינה, ובכלל בשביל להכנס לחבר העמים ולזכות להתייחסותם. וכאן מתגלמת צביעות האו"ם שמקבל לשורותיו גם חברות שהשלטון שלהם אינו מייצג את שלטון העם, נהפוך, הוא מייצג את ההשפעה השולטת בעם ומכתיבה את רצונותיו, ובעצם הוא מעביר קו על רצון העם ומסיר אותו במודע, ועל-כן אין המדובר בשלטון כי אם בכנופייה שהשתלטה בכוח הזרוע על עם, כמו השלטון הסעודי שבשבוע שעבר כרת 47 ראשים יען הביעו את רצונם בשלטון שמייצג את העם.
מכאן אנו לומדים כי רק דמוקרטיה המייצגת את "שלטון העם" יכולה לזכות בתקינות ההגדרה של "ישות משפטית", ועל-כן רק דמוקרטיות אמורות להתקבל לחבר העמים, אך לצערי הצביעות עולה על כל הגיון.
ובכן המונח "שלטון העם" מקביל למונח "שלטון אהוד", ודרך "השלטון העצמאי" של אהוד שאינו נתון לשום השפעה חיצונית - ניתן להגדיר את ישותו המשפטית, לזהותה ולהתייחס אליה. לא כן בשלטון העם; העם מורכב אקראית מהרבה ישויות משפטיות כאשר לכל ישות זהות מיוחדת ורצון אחר ושונה, ועל-כן הדרך היחידה להגיע לישות משפטית אחת שתייצג את העם, היא דרך זיהוי נטיית הרוב או בלשונינו- הכרעת הרוב. כלומר מנוי וגמור עימנו כי שלטון העם מתקיים ע"י "הכרעת הרוב", ובלעדי ההכרעה הזו לא ניתן לזהות "ישות משפטית" מוגדרת שתייצג את העם ותדבר בשמו. זו כבר קביעה אבסטרקטית כה מובנת מאליה עד כדי שבספרי החקיקה של הדמוקרטיה הגדולה בעולם אין זכר לחוק שאומר כי הרוב קובע, לא בקודקס הפדרלי, לא בקודקסים המדינתיים, ולא בחוקה, נהפוך, האבות המייסדים לחוק האמריקאי מצאו לעגן בחוקה היכן הרוב לא קובע, כמו בשורה של עניינים של זכויות האדם שאסור לרוב לפגוע בהן, וישנם כללים לחקיקה שאומרים שרוב כזה וכזה נחוץ להעביר חוק כזה וכזה או החלטה כזאת וכזאת. משפטן אמריקאי ממוצא ישראלי האיר את עיניי בנתונים האלה.
רוצה לומר כי העקרון של הכרעת הרוב במערכת הדמוקרטית הוא כעקרון של רדיפת הצדק במערכת המשפט, האם יש מי שיחלוק על הצורך בצדק? אני רוצה להאמין אהוד כי בהסח הדעת חלקת על ההגיון הזה וכאילו הפרוש המילולי של דמוקרטיה הוא לא "הכרעת הרוב" כי אם "שלטון העם".
קל מאוד ליפול במלכודת ולראות במשטר הפרלמנטרי של ישראל כמשטר שמייצג נאמנה את שלטון העם. המשחק הקואלציוני הנגזר משיטת המשטר אחראי למלכודת הזו, וכאילו ניתן ליישם את העיקרון הדמוקרטי על-ידי "ייצוג מרבי" של בא-כוח העם ברשות המבצעת, ועל-ידי זאת, לכאורה, הכרעת הרוב תבוא לידי ביטוי במשטר רחב ככל האפשר של שלטון העם, אבל ההפך הוא הנכון: ככל והקואליציה רחבה יותר כך "שלטון העם" נחלש יותר ומאבד במודע את זהותו והגדרתו, שדרכן אמור לבנות "ישות משפטית" מוגדרת על-מנת לזכות בתואר מדינה ולהכנס לחבר העמים.
ובמקום להגיע דרך "הכרעת הרוב" להגדרה אחידה וממנה לישות משפטית שתפעל ותדבר בשם העם, משטר קואליציוני יזנק למפרע מנקודה בעלת אופי מפוצל, כאשר הפועל היוצא הוא ממשלה רבת פנים שתעסוק באיחוי שורותיה לבל יתפוררו, ותנסה נואשות לייצג מספר פלגים כאשר לכל פלג הגדרה וזהות משלו. זה כמו לקחת אדם בריא ושלם מן השורה בעל ישות משפטית מוגדרת ותקנית, ולהפוך אותו לאדם בעל אישיות מפוצלת שתישלל ממנו ישותו המשפטית.
במקום תגובה יצא לי מאמר. מקווה שלא סבלת הרבה J