בשיטת הרמב"ם בפשרה
דוקוב
הקדמת הרמב"ם למשנה
וכאשר השלים כל מה שהדיינים צריכים לו התחיל אבות. ועשה כן לשתי סבות, האחת, כדי להודיעך אמתות המסורת והקבלה שהיא אמת, חבורה מפני חבורה, ולפיכך צריך לכבד את האיש החכם ולהחשיבו במעלה רמה מפני שהוא נושא הקבלה, והרי הוא בדורו כמו אלו בדורותם. וכך אמרו אם באנו לחקור אחר בית דינו של רבן גמליאל וכו', ואמרו שמשון בדורו כשמואל בדורו, ויש בזה מוסר לבני אדם, שלא יאמר אדם היאך נקבל דינו של פלוני? או היאך נקיים תקנתו של פלוני? ואין הדבר כן, שאין הדין של פלוני הדיין אלא הוא של ה' שצונו בו כמו שאמר כי המשפט לאלקים הוא, ומשפט אחד הוא שנמסר מאיש לאיש במשך הדורות. והסבה השנית כדי להשמיענו במסכתא זו מוסר כל חכם מן החכמים ע"ה כדי שנלמד מהם מבחר המדות, והדיינים זקוקים להם יותר מכל אדם, כי אם לא ילמד ההמון מוסר אין הדבר מזיק לכלל, ולא הזיק אלא לעצמו בלבד, אך אם לא יהיה הדיין בעל מוסר ומנומס הרי הוא אובד ומאבד את העם בנזקיו, ולפיכך התחיל באבות במוסר לדיינים היו מתונים בדין, ואם נהג הדיין בדרכי המוסר שנכללו במסכת אבות להיות מתון בדין, אל ימהר לחרוץ משפט. לפי שאם ימהר שמא יש באותו הדין מרמה כמו שאומרים ע"ה דין מרומה. וגם לא יאריך את הדיון בזמן שהוא יודע שאין בו מרמה וזה הוא הנקרא עינוי הדין. וירבה לחקור את העדים, ויזהר בעת החקירה שמא ילמדו מתוך דבריו דבר שיעזרם על רצונם. ולא ילמד טענות לבעלי הדין והוא הנקרא ערכי הדיינים. ולא יקל עצמו בפני ההמון כדי שלא יזלזלו בו, וגם לא יבדל מהם יותר מדאי כדי שלא יאבד החלש. ולא ירדוף אחרי המנוחות והתענוגות כדי שלא יופקרו זכויות בני אדם, ויכבשוהו התאות. ולא יאהב את השררה ולא יקפוץ להורות כדי שלא ייחשד, וינהג ברוב דיניו בדרך הפשרה, ואם יוכל הדיין לפשר בין היריבים תמיד ולא יפסוק דין כלל הרי זה משובח. ואם אי אפשר לפשר יפסוק את הדין. ולא יכביד כלומר על ידי קביעת זמנים רחוקים לדיון. ויניח לבעל הדין להגן על עצמו אף אם יהיו דבריו ארוכים וטפשיים. ואם כפי טענותיהם וכפי מה שייראה לו אי אפשר לעשות כן אז יחליט ויפסוק הדין מיד, כמו שמצאנו חז"ל עושים שקושרים את הידים לאחור, ומלקים וכופים, ומפשיטים בגדים, וקורעין שטרות שנתקיימו עדיהם אם נראה להם בהם מה שמחייב לעשות כך, והרבה כאלה. ועל תקיפות כזו אומרים יקוב הדין את ההר. כללו של דבר צריך השופט להיות כרופא הבקי, כי הרופא הבקי כל זמן שהוא יכול ואפשר לו לרפות במיני מזון לא ירפא על ידי סמים, ואם יראה שהמחלה כבדה מכדי לרפותה במיני מזון אז מרפא בסמים קרובים למזונות כגון מיני משקאות ותערובות ריחניים מתוקים, ואם ראה שהחולי כבד יותר ושדברים אלו לא יתגברו עליו וירפאוהו ישתמש בסמים יותר חזקים ומשקה את החולה את ה"סקמוניה" וחלב הפקועות וה"צבר" וכיוצא בהן מהרפואות המרות הנגעלות. כך הדיין ישתדל לפשר, ואם לא יכול אז ישפוט בנחת וישפיל עצמו וידבר עם בעלי הדין דברים רכים, ואם לא יוכל מפני קשיות אחד היריבים הרוצה לנצח את חבירו שלא כדין אז יתגבר עליו ויכביד עולו כמו שאמרנו. וראוי לדיין שלא ירבה ברדיפת תאות העולם ואהבת הממון וההתרברבות, כמו שאמר הכתוב שונאי בצע, ואמרו ע"ה מלך במשפט יעמיד ארץ אם דומה הדיין וכו', וכיון שהדיין צריך לכל דברי מוסר אלה להתנהג בהם, כמה נאה סדור אבות אחר סנהדרין וכל הנספח לה שהיא כוללת כל דברי המוסר הללו, ונוסף לכך דברי מוסר המביאים לידי פרישות בעולם, וכבוד התורה ולומדיה ולכל מעשה הצדק ויראת שמים. וכאשר גמר דברי המוסר לדיינים דבר על שגגתם, לפי שמטבעו של אדם לא יבצר שלא יחטא, ולכן קבע הוריות אחר אבות, ובה חתם סדר נזקין. ובזה נשלמה חלוקת הדברים בסדר נזיקין שמונה מסכתות.