סיכום => (12.4.19) 'עמיתים לטיולים' יפו הציונית - עם אבי דסקל
SABA Amit
היות שההיסטוריה מקפצת לה
בין האתרים ללא סדר,
מצורף כאן לוח זמנים מסודר:
1898 – הרצל מגיע לנמל יפו בדרכו לפגוש את קייזר וילהלם
1906 – נחתם החוזה לקניית אדמות אחוזת בית
1909 – ייסוד אחוזת בית, לימים תל אביב, ש"י עגנון מגיע לארץ
1919 – הרוסלאן עוגנת בנמל יפו
1920 – הקמת בית העולים
1921 – מאורעות תרפ"א
1936 – מבצע עוגן
1941 – לוחם האצ"ל דוד רזיאל נופל בעיראק
4.1948 – שחרור יפו בידי האצ"ל
1957 – מוקם מועדון התאטרון
2019 – סיור 'עמיתים לטיולים' ביפו הציונית
חלפו
אך ימים אחדים מהבחירות לכנסת שנדמו כהרות
גורל,
ונראה כי הותירו רק מכה קלה על
כנפי ההיסטוריה,
ומיד יצאנו העמיתים אל יפו לחקור
את האירועים ההיסטוריים שבלייני העיר
הסובבים אותנו מכל עבר אינם חושדים כי
עיצבו את דמותו של הכרך הענק הסובב אותנו
ועמו את דמותה של המדינה.
בית האצ"ל בתש"ח
את סיורנו אנו פותחים אל מול בית האצ"ל, בניין שליו המתנשא מול חוף הים בלב גן רחב ידיים ונבדל מסביבתו הצפופה והסואנת. בניין זה מעוצב בלוחות זכוכית שחורה בעלת חזות עתידנית החולשים על יסודות של בית ערבי חרב כמו נמצא מחוץ לזמן, אפקט אותו מדריכנו מנצל היטב בהשמיעו את השיר 'עלי בריקדות' המשיב אותנו אל הימים הקשים בה נאבקה מדינת ישראל העוללה על קיומה מול כוחות עצומים, וסיסמת הלוחמים הנחושים של האצ"ל מהדהדת בין הצלילים "את המדינה לכונן משתי גדות הירדן... עלי בריקדות חרות נישא בדם ואש".
השיר שנכתב על ידי מיכאל אשבל מלוחמי האצ"ל אשר נפל בפריצה לכלא עכו, מתאר היטב את תחושת השליחות הבלתי מתפשרת של הימים שלפני כינון המדינה, ובפרט המצב הקשה בו נמצאה העיר תל אביב שאז הורכבה ממספר שכונות קטנות שאוימו תדיר על ידי כוחות ערבים סדירים וכנופיות טרור שמצאו בסיס ביפו הערבית, עיר גדולה שמנתה אז יותר מ-90 אלף ישמעאליים וסביבה מרחב כפרי ישמעאלי רחב ידיים שהשתרע על השטחים בהן שוכנות היום יהוד, אור יהודה, אזור ושכונות דרום תל אביב.
אבי מתאר את המצב הבלתי נסבל של פעולות טרור בלתי פוסקות, צליפות יום יומיות מצריח מסגד חסן בק הסמוך אלינו, וסכנת פלישה מיידית אל מרחב תל אביב שהביא את ארגון האצ"ל להיכנס אל המרחב הריק אותו הותירה חטיבת קרייתי המוחלשת של ההגנה ולצאת ערב חג הפסח שנת 1948 (מעט לפני ההכרזה על הקמת המדינה) להתקפה חזיתית בת 3 ימים על יפו במטרה למגר את האיום הקיומי על תל אביב.
אקורד הפתיחה למבצע זה התרחש דווקא באיזור בנימינה שם פשט האצ"ל על מחנה הבריטי ועל רכבת נושאת נשק, מתקפות בהן לקח שלל הארגון נשק רב כולל מרגמות שהיוו נשק שובר שוויון באותם ימים, נשק שהובא בדחיפות למבצע שחרור יפו, מבצע אשר נפתח בשחרור שכונת מנשיה, שאוכלסה על ידי ערבים עשירים, ושכנה על הגן הסובב אותנו ממנה נותרו רק שרידי בית המידות עליו נבנה בית האצ"ל.
הבריטים אשר ספגו ביקורת בין לאומית רבה לאחר התעלמותם משחרור חיפה על ידי כוחותינו עמדו על רגליהם האחוריות והזרימו סיוע צבאי רב לערבים המגינים על מרכז הטרור היפואי, מטוס תצפית, ספינות סיוע ומשוריינים, כח אשר גבה חללים רבים מאנשי האצ"ל שנאלצו לאחר יומיים לעבור לטקטיקה של תנועה דרך קירות הבתים לאחר ניתוצם (בדומה לשיטה בה צה"ל השתמש בחומת מגן). בעוז רוח לאחר שלושה ימי קרב קשים מנשוא, ולאחר שביום השלישי הצטרפה ההגנה לכיבוש המרחב הכפרי סביב יפו ב'מבצע חמץ' נשברו ערבים והסכימו לחתימת הסכם כניעה בידי ראש העיר יפו אל מול מפקדי ההגנה. עם סיום הקרבות נותרו ביפו החרבה כשלושת אלפים ערבים בלבד, ואנחת הרווחה שהשמיעו אנשי תל אביב נשמעה היטב בארץ כולה.
אבי המדריך, מסב בכאב את פניו מיפו אל לוח הזיכרון הניצב מאחוריו שעליו חקוקים שמות 41 חללי האצ"ל במבצע שחרור יפו, מהם הוא בוחר לצייר קוים לדמותו של שמואל וכספוגל, אשר נפל ביום הלחימה הראשון בתחנת הרכבת של יפו (היום מתחם הקניות התחנה) ומקום קבורתו לא נודע. שמואל בן לראש ישיבת מאה שערים וחלק מתנועת הציונות החרדית למד בפתח תקוה וממכתביו אנו למדים כי היה חדור ציונות ואהבת הארץ, אותה הגשים בהצטרפות לארגון האצ"ל. מדריכנו מתאר את החיפושים הנרחבים שנערכו אחר גופתו, במהלכם הגיע אמו אף לממלכת ירדן, אך ללא הועיל. משפחתו ישבה שבעה עליו רק שבע שנים לאחר נפילתו כפי שפוסקת ההלכה לגבי נעדרים.
את המיקרופון נוטל עמיתנו משה וטנברג אשר אחיו נפל במלחמת יום כיפור וגופתו אותרה רק לאחר תשעה חודשים. משה חולק עימנו את הכאב, הצער וחוסר הידיעה אותה חוותה משפחתו במהלך חודשים ארוכים אלו, ומתאר חוויה קשה הממחישה את כאבה של משפחת וכספוגל.
משה מחזיר את הובלת הסיור לאבי אשר משיב אותנו אל יפו של מדינת ישראל הצעירה דרך שירו של יעקב גלעד "חלון לים התיכון", שיר המתאר במילים הנוגעות בכל נפש יהודי את חוויותיהם של ניצולי השואה שהגיעו לארץ דרך נמל יפו ומצאו להם מקלט בעיר החרבה תוך שהם מנסים לשקם את חייהם ומקווים כי "אולי מרחוק איזה אושר מתגנב אל החלון".
רחוב דוד רזיאל
אנו שבים אל הטיילת השוקקת של ימינו ופונים דרומה אל הרחובות הדחוסים בין פנצ'ריות השוכנות אחר כבוד בין חנויות מעוצבות היטב אל רחוב דוד רזיאל.
אבי הופך את שעון החול ומשיב אותנו אל רחוב בוסטוס של ימי המנדט הבריטי, רחוב ראשי שהוביל אי אז מכיכר השעון לכיוון העיר הגדולה שכם ונקרא על שם אחת ממשפחות ההון הגדולות של יפו הערבית.
עם הקמת המדינה נקרא הרחוב על שם דוד רזיאל, יהודי תורני אשר בשנת 1931 הצטרף לאצ"ל שפרש מארגון ההגנה, ועם השנים התמנה למפקד הארגון, אדם אשר עקב מנהגו ללמוד תורה בלילה לאחר פעולתו ביום בשורות הארגון נקרא דוד המלך המודרני בפי חבריו.
ב1941 יצא דוד לעיראק במסגרת המלחמה בנאצים אליה חברו ארגוני היישוב למשימת פיצוץ מתקני נפט, שם נפל על משמרתו. עצמותיו הועלו לארץ רק בשנות ה60 בזכות קשריו של מנחם בגין עם המימשל הקפריסאי שתיווך במעשה חסד זה. לאחר שחרור יפו חבריו לאצ"ל אשר זכרו את דמותו ופועלו קראו רחוב ראשי זה על שמו.
סערת הציונות נשבה בעוז ברחוב זה ואנו מגלים כי בכתובת מספר 17 שכן בראשית המאה הקודמת המשרד הארצישראלי בראשות ארתור רופין, משרד אשר עסק בתיווך ושיתוף פעולה בין פלגי הציונות השונים, (ב1909 נוסדו תל אביב וגם דגניה ביניהם שכנה תהום אידיאולוגית עמוקה) ברכישת אדמות והקמת יישובים.
במשרד זה עבד כלבלר ש"י עגנון אשר שכר חדר בנווה צדק עם עלייתו לארץ ב1909, ואשר את חוויותיו היפואיות העלה על הכתב בספרו 'תמול שלשום'. כמו כן פעלו כאן לפני ששימש המקום כמשרד הארצישראלי, יהודה לייב מתן כהן, אשתו פניה וד"ר מוסינזון אשר ייסדו ממש כאן את הגימנסיה העברית (על שם שפת הלימוד שהונהגה בה) לימים, הגימנסיה הרצליה.
ציונות מפעפעת לכל אורך הרחוב ואנו חולפים על פני הבניין (רזיאל 5) ששימש כבית המלון של מנחם מנדל קמיניץ ובו לן הרצל - חוזה המדינה בביקורו הנודע בשנת 1898, ביקור בו ניפגש עם שליט גרמניה הקייזר וילהלם השני בנסיון לרתמו לחזון המדינה העברית. תמונת המפגש ההיסטורי של הרצל עם הקייזר במקוה ישראל לא צלחה והצלם אשר בידו היתה תמונת הקייזר לבדו צילם את הרצל על גג המלון ויצר פוטומונטז' של פגישתם, הפייק ניוז הראשון אי פעם!
מול המלון (רזיאל 4) מיתמרת לה פיסת ציונות נוספת, בית סורסוק, שהוקם על ידי משפחת סורסוק הלבנונית בכספים שקיבלו תמורת אדמות שנמכרו על ידם ליהושע חנקין בעמק יזרעאל. בבניין זה שכנה לשכתו של ראש עיריית תל אביב לעתיד - מאיר דיזינגוף, לשכת המסחר הארץ ישראלית ולאחר קום המדינה משרד הביטחון.
מועדון התאטרון
מסוחררים משפע האתרים הציונים אנו ממשיכים במורד הרחוב בין מרפסות מעוצבות בסגנונות עתידניים הניצבות אל מול מרפסות שקפאו להם בזמן, ובין בניינים שאך זה הוקמו הדוחקים ישן מפניהם, בואכה מועדון התאטרון.
שדרת ירושלים מול המועדון מספקת צל בשפע ואף תפוזי פלסטיק משובבי נפש שניתלו על ידי איזו נפש רגישה על עצי הנוי, ואנו נהנים מהשיר "אין כמו יפו בלילות" של חיים חפר המתאר את יפו החרבה של ימי אחרי קום המדינה והאווירה המפוקפקת ששררה בה.
המועדון שוכן במקום בו שכן קולנוע ראשיד ולאחריו קולנוע צליל שנקרא על שמה של צלילה קצינת שיקום אשר חיילים פצועים שהשתקמו בעזרתה פתחו כאן בית קולנוע. את שמו הנוכחי של המקום קיבל מרביעיית מועדון התאטרון אשר הופיעה כאן בסוף שנות החמישים.
חזית הסראיה המשוקמת
אין כמו יפו בלילות, וגם בימים, ואנו ממשיכים אל מול מגדל השעון תחת עמודי הסראיה שחזיתה שוקמה לא מכבר לצרכי תיירות.
אבי בקסמיו הידועים משיב אותנו אל 1897 בה נחנך כאן מרכז המימשל הטורקי, מבנה מפואר אשר שימש בעת המאורעות כמרכז טרור וכינוס לכנופיות מרצחים שפעלו באזור. בינואר 48, ארגון הלח"י שלח שני מסתערבים אשר נהגו משאית עמוסת חומרי נפץ שמעליה הועמסו תפוזים לצורך הסוואה אל הבניין. המשאית אשר עוררה את חשדו של ערבי מקומי המשיכה בנסיעה רק כדי לשוב יום לאחר מכן ולפוצץ את קן הטרור. פעולה ייחודית זו ריסנה את פעילות הכנופיות ושמה את ארגון הלח"י יחד עם האצ"ל וההגנה בשורה אחת כשותפים לשחרורה של יפו.
הזמן דוחק ואבי מפנה את תשומת ליבנו למגדל השעון של יפו המתנשא מולנו, שנבנה יחד עם עוד מגדלי שעון נוספים במרחבי האימפריה העות'מאנית ב1901 לכבוד חצי יובל לכהונתו של עבדול חמיד השני כסולטן טורקיה. את הכספים לבניין תרם יהודי עשיר בשם יוסף ביי מויאל, שהאגדה אומרת כי קץ בשאלות העוברים ושבים שנכנסו לחנות השעונים שלו וביקשו לדעת מה השעה, כדי לתפוס את הרכבת לירושלים.
הרוסלאן
צעידה קלה בין רחובות המסחר המטופחים יותר של העיר מביאה אותנו אל גן ירוק שליו בצד רחוב רוסלאן, שלצדו עוברת הדרך המובילה לנמל יפו בה מן הסתם פסע יונה הנביא בדרכו תרשישה.מדריכנו מציין כי לפני בדיוק מאה שנה, בצל מלחמת האזרחים ברוסיה יצאה האוניה רוסלאן לארצנו וסימנה בבלי דעת את תחילת העלייה השלישית.
בית המכס בנמל יפו
הדרך העוברת לאורך נמל יפו מספקת בריזה משיבת נפש וגם מבט אל בית המכס המתפורר לו לאיטו ברוח המלוחה.
בשנת 1898 יהודי צעיר בן 37 בשם הרצל מגיע לכאן בנסותו להיפגש עם הקיסר הגרמני וילהלם השני שהגיע לחנוך את כנסיית הגואל בירושלים ולשטוח בפניו את בקשתו להקמת מדינה לעם היהודי. יהודי חשוב זה הותיר לנו תאור של נמל יפו באותה תקופה בכתבו "כי מיקומה של העיר על שפת הים - ניפלא, אך העיר עצמה צפופה ומלוכלכת ומצוקה אוריינטלית ססגונית ניבטת מכל עבר... ואף ריח עובש מוזר אופף את העיר".
לעומת התרשמותו מיפו הרצל מתלהב מהמושבות בהן זכה לסייר במהלך ביקורו ומתאר בהתפעמות את חוויותיו מהפגישה עם האיכרים היהודים בטרם הוא שב לנמל בדרכו חזרה לאירופה.
רציף העלייה השניה
כמו הרצל בביקורו גם אנו שמים פעמינו אל הנמל ואל רציף העליה השניה, שהיה ההתרשמות הראשונה של בני העליות מהארץ החדשה אליה הגיעו.
מחזה זה תואר בידי ש"י עגנון בספרו תמול שלשום הזוכר היטב את טלטולי הגלים הקשים ואת קללותיהם העסיסיות של הספנים הערבים בסירות שהשיטו את הנוסעים מהספינות שלא יכלו לעגון בנמל הרדוד אל החוף.
לחוויה מפוקפקת זו זכו בין השאר הרב קוק אשר הגיע ב1904 לכהן כרב של יפו והמושבות, והנציב הבריטי היהודי הרברט סמואל שהגיע לארץ ב1920.
שכונת הקונסולים
אל מול הנמל סימטה צרה ומדרגות בה רבות מציינת את שכונת הקונסולים. בסוף המאה ה19 ואל תוך המאה - תקופת דעיכתה של האימפריה העותמאנית אשר כונתה "האיש החולה על הבוספורוס" משכה לארץ את מעצמות אירופה ששלחו לארץ קונסולים שבתורם זכו מידי השלטון הטורקי בזכויות יתר. נציגויות אלו התרכזו מעל נמל יפו ברובע הנוצרי, התערבו בניהול העיר והגנו על נתיניהם. קונסוליות אלו היוו את ערש הציונות בארץ וביניהם פרחו אגודות חובבי ציון. מכאן יצא סגן הקונסול הבריטי חיים אמזלג לרכוש את אדמות המושבות הראשונות, ומכאן יצא קרל נטר לייסד את בית הספר מקווה ישראל.
כיכר קדומים
העליה המתישה מעלה מביאה אותנו אל כיכר קדומים רחבת הידיים, בה קבוע שלט קטן המזכיר כי בימי המרד הערבי שהחל כשביתת מסחר בנמל יפו איתגרו ערביי יפו את השלטון הבריטי עד שזה קץ בטרוריסטים שמצאו מקלט בסמטאות העיר הדחוסות ויצאו ביוני 1936 ל'מבצע עוגן' בו נפרצו תוך יצירת הרס רב שתי דרכים רחבות בתוך העיר הצפופה, דרכים אשר השתלבו במבט אווירי ליצירת מן צורת עוגן ממנו נגזר שם המבצע. כך החל להיווצר מה שכונה עם קום המדינה 'השטח הגדול' בו התרכזו גורמים מפוקפקים בבתים המטים לנפול.
סמוך לכאן אנו חולפים על פני חאן זוננה שנוסד בידי יהודי בשם זה עוד ב1740 ומלמד על חשיבות העיר כתחנה לעולי הרגל אל ירושלים. חאן זה משמש מאז 1984 כבית כנסת ליוצאי לוב.
בית העולים
דרכנו מתפתלת בין גלריות עטורות יצירות אומנות מרהיבות אל בית דו קומתי הממוקם ברחוב יפת 34. משנת 1920 ולמשך שנה שכן כאן בית העולים אשר שימש כמרכז לעולי העליה השלישית, בו יכלו לקבל ארוחה חמה ומיטה ללילה בטרם צאתם לחפש את מזלם בארץ החדשה.
בית זה נוהל על ידי הזוג צ'רקסקי עד לראשון במאי שנת 1921 בו מצעד יום הפועלים בעיר יפו התפתח למהומות שכונו לאחר מכן מאורעות תרפ"א בהן נרצחו 47 יהודים וישובים רבים ננטשו.
אבי מתאר כיצד לאחר התרעה פונו מהבית יום קודם ילדי בני הזוג אך הזוג צ'רקסקי סירב לנטוש את העולים לגורלם ונילחם בפורעים שצבאו על המקום על ידי נעילת דלתות הבית ולאחר מכן בסכיני מטבח ומזלגות. הבריטים שהוזעקו למקום לא עשו הרבה ובסוף יום הפרעות נותרו בבית העולים 14 גופות כולל בני הזוג צ'רקסקי.
אל ההתחלה
את סיורנו אנו מסיימים במקום בו הכל התחיל, מקום בו אף ההיסטוריה עוצרת במרוצתה ומפנה מבט מלא הערכה, המקום בו נוסדה העיר תל אביב.
מדריכנו מכיר לנו את הסטארטאפיסט הציוני המוצלח ביותר מאז ומעולם, עקיבא אריה וייס, צורף ואדריכל בן העיר לודג' אשר הגיע ליפו ב1906. עקיבא שהבין משהו בענייני כספים נוכח כי הון רב זורם מכיסי היהודים הדרים ביפו לידי בעלי הבתים הערבים, הון הבונה אותם ומחריב אותנו, ובהתאם לדרכו הגורסת אמור מעט ועשה הרבה, יזם קניית שטח אדמה ליד יפו אשר לחזונו יהיה לישראל מה שניו יורק היא לאמריקה!.
שלוש שנים לאחר חתימת ההסכם לקניית האדמה יורדים שני ילדים לנמל יפו ואוספים צדפים שישמשו להגרלת 66 המגרשים הראשונים של אחוזת בית, מגרשים אשר המשכנתא לרכישתם ניתנה על ידי בנק אנגלו פלסטינה, חברת בת של אוצר התיישבות היהודים שנוסדה בידי הרצל, בנק ששכן מטרים מספר במורד רחוב יפת.
השנה במלאות מאה ועשר שנים ליוזמתו של עקיבא אירה וייס, מבט מלא פליאה במגדלי הענק המעצבים את קו המתאר של העיר תל-אביב מעלינו מגלה את הצלחתם המופלאה של האנשים הפשוטים שעסקו בציונות ללא לאות ונגד כל הסיכויים, מבט בו מתגלים הם כענקים שעיצבו חלום למציאות!.
תודות:
לאבי דסקל על סיור מלהיב, מרחיב דעת ומעורר השראה על בוני הארץ ומעצביה,
לעמית אררט המחבר אותנו שוב ושוב אל התגשמות החלום הציוני,
ולעמיתים שבאו לזכור ולחלוק כבוד לאנשים שחלמו והגשימו.
אלבומי תמונות באדיבות: איגור חייט ירון בוצר עמית אררט
בעמיתות - ירון בוצר botze...@gmail.com
דוא"ל הקבוצה להצטרפות - arara...@gmail.com סבא-עמית אררט, מצפה יריחו 052-7-90.60.90
, כך תוכלו להעלות חוויות, תמונות ובקשות לפעילויות ולצפות בסרטוני הדרכה.להסרת כתובתך מהתפוצה לחצו כאן ואז "שלח מייל" או SEND
