סיכום => (31.10.23) 'עמיתים לטיולים' - סיפורה של שכונת מקור חיים
SABA Amit
קשה להאמין באיזו מהירות יכולה השגרה הלאומית שלנו להידרדר מאיגרא רמה לבירא עמיקתא.
שגרת החירום משפיעה על רבים בדרכים רבות, ואנו אוהבי הארץ יצאנו בעקבות ליבנו להתנחם בבניין בירתנו, ובסיור מעמיק ומלמד על ההיסטוריה של שכונת מקור חיים. על האתגרים והקשיים עימם התמודדו מייסדי שכונת מקור חיים וכיצד התגברו. אולי נלמד מהם פרק בהתמודדות, ניצחון ובניה.
הנסיעה אל בירתנו תמיד מרוממת את הרוח, אך הפעם בזכות דגלי הלאום הרבים המנופפים את עצמאותנו מכל עבר, האדיבות הרבה בה נוהגים עוברי הדרך זה בזה, והאחדות שקמה בעם ישראל הרוח מרוממת אף יותר.
מדריכתנו מורת הדרך טובה קלר בשום שכל מכנסת אותנו אל אזור חניון פייר קניג הנמצא סמוך לשכונת מקור חיים, בה אנו נהנים מקפה ומאפה בבית הקפה הנהדר הממוקם באזור, ומשקיעה ירושלמית שופעת גווני תות ופטל.
טובה מודה לסבא-עמית על ההתעקשות בהוצאת הסיור למרות שגרת החירום בה אנו מתפקדים, ואכן עשרות המשתתפים בסיור מעידים גם הם בעצם נוכחותם על הצורך העז לחזור אל שבילי ומורשת ארצנו.
לסיפורה של מקור חיים קווים מקבילים למצב הנוכחי בו אנו נמצאים, ואולי נלמד משהו ונתחזק מההיסטוריה של השכונה.
מקור השכונה
מדריכתנו מובילה אותנו מספר מטרים אל מעל פארק המסילה המואר עדיין באור השקיעה הכתום עמוק, ואומרת כי כדי להבין את סיפורה של מקור חיים יש ראשית להבין את המרחב בה קמה שכונה זו.
במרחק של כמה מאות מטרים מגבולה המערבי של השכונה שתקום לימים, נסללה במאה ה19 מסילת הרכבת העות'מאנית ירושלים יפו, עורק תחבורה חיוני ובעל חשיבות רבה באותם ימים.
מקור חיים הוקמה ב1924, שכונה קטנטנה ובה כמה עשרות בתים, רחוב ראשי אחד, ועוד מספר רחובות קטנים היוצאים מרחוב ראשי זה.
קשה להאמין לנוכח השגשוג והיוקרה הירושלמית המאפיינים את השכונה כיום, אך אז תוארה השכונה בקצת פחות יוקרה ויותר כסוף העולם דרומה.
למרות חוק בריטי שהתיר בניה בירושלים רק באבן, נבנו רב הבתים כאן בציפוי טיח או לבני סיליקט, וזאת מכיוון שמבחינה מוניציפאלית היתה זו שכונה עצמאית שנוהלה על ידי ועד מקומי.
השכונה עצמה מוקמה על גבעה קטנה הנמצאת מעל העמק בו עברה מסילת הרכבת, ומשווקי השכונה כמובן הדגישו את הרכבת הסמוכה המתאימה לשינוע של סחורות ואת הבריזה הנהדרת הנושבת אל מרומי הגבעה.
אותם משווקים שהדגישו את האוויר הצח והמרחב הכפרי,קצת פחות הדגישו את היות השכונה ממוקמת בין שכונות ערביות עוינות: בקעה מצפון, קטמון ממערב, ובית צפאפה מדרום. ממזרח לשכונה בשטח נישא החולש עליה שכנו מחנות צבא בריטים אך גם מספר בתים ערביים שבעת המאורעות נצלו את מיקומם, שלטו היטב באש על השכונה ושימשו עמדות ירי של האויב.
שכונה זו עמדה בפני מתקפות קשות ביותר במאורעות תרפ"ט, בימי המרד הערבי ובמלחמת הקוממיות, עד לשחרור סן סימון וחיבור אזור דרום הבירה למרכזה היהודי, אז נשמה השכונה לרווחה והחל תהליך שגשוג ובניה הנמשך עד ימינו.
צפון השכונה
אנו פוסעים אל מקור חיים מצידה הצפוני, ונעצרים אל מול השלט הנושא את שם השכונה.
השלט המסמן היום את גבול שכונת מקור חיים הנוכחית היה בעת שנוסדה השכונה מאות מטרים מדרום לה. סקירה מהירה של בתי הדירות היפים המיתמרים סביבנו מגלה כי הם בחלקם בתים בעלי צביון בניה ערבי ששודרגו והוגבהו עם השנים.
אנו ממשיכים לפסוע במורד הרחוב הראשי ששמו כשם השכונה אל בית הכנסת המרכזי 'בית יוסף'. מבנה יפה בעל עיצוב מעניין אשר בחזיתו סדרת חלונות גבוהים המיתמרים לגובהו של בית הכנסת, מצפונו מבנה כלונסאות היוצר מן סככה פתוחה מעוגלת ושובת לב, ואילו מצידו הדרומי פתח מהודר אשר מולו מפכה מזרקה קטנה.
בית כנסת זה חדש יחסית והוקם בשנות התשעים על ידי יוצאי תוניס באתר שפעם היה ממש גבול השכונה. המבנה שואב את עיצובו והשראתו מבתי כנסת תוניסאים, והקהילה כאן עוסקת רבות גם בעזרה הדדית, וקליטת עליה.
מול בית הכנסת מטפס רחוב קטן לכיוון מזרח שממחיש את הנחיתות הטופוגרפית של השכונה. בתים ערביים ספורים ששכנו מצדה זה, איימו עליה במשך שנים רבות בעת הפרעות.
נדנדת ההיסטוריה
טובה מנווטת בידענות אל גן שעשועים הניצב מעט ממערב לנו, וכולם מתמקמים היטב בין המגלשות לנדנדות, ואני אף זוכה לשחזר חוויות ילדות על הנדנדה עת טובה ממשיכה במסע ההיסטורי ומניפה תמונה של גבר יהודי מרשים העוטה זקן לבן.
זהו כמובן, חיים אשר על שמו נקראה השכונה, וזהו סיפורו.
חיים כהן (לא להתבלבל עם השף) נולד ב1850 בבלארוס. כאשר הגיע לגיל מצוות התייתם מאימו, ועמדו בפניו שני ברירות - להתחתן או ללמוד בישיבה. חיים לא היסס ועשה את שני הדברים, יצא ללמוד תורה, ונשא אשה מבוגרת יחסית לגילו, בת 16.
הזוג חי באהבה רבה, נולדו להם שבעה ילדים, וחיים עסק רבות בתורה, ציונות ועסקים.
באותם ימים עלה קרנו של הנפט ששימש בעיקר למאור, וחיים יצא לבאקו אשר באזרביג'אן ועשה שם חייל רב בעסקי הנפט.
חיים, יהודי ציוני, שלח את בניו לנהל את האימפריה שהקים ברחבי אירופה, ודרש כי כל ההתכתבות ביניהם תהיה בעברית בלבד.
בין פעליו הרבים היה מראשי תנועת המזרחי ובמסגרת זו הגיע עם משלחת לארץ ישראל בשנת 1914.
לאחר שנשק את אדמת הארץ יצא למסע תרומות רחב היקף, בין השאר לבית ספר תחכמוני אשר ביפו, שם עדיין תלויה תמונתו.
לקראת יום הולדתו ה75 קנו בניו חלקת אדמה לייסוד שכונה אשר תישא את שם אביהם. בינתיים פרצה מלחמת העולם, הבריטים כבשו את הארץ, והאדמה התגלגלה בין מוסדות ציוניים, אוחדה עם חלקה קטנה סמוכה בשם חלקת עמוס ולבסוף ארגון הפועל המזרחי הקים על חלקה זו את שכונת מקור חיים ב1924. שכונה שיועדה מעצם טבעו של הגוף המייסד להתיישבות יהודים שומרי מצוות.
את השכונה תכנן האדריכל ריכרד קאופמן אשר תכנן שכונות רבות בארץ באותן שנים. השכונה תוכננה כעיר גנים ויועדה להתיישבות חקלאית ועיסוק בתעשיה זעירה שתוכל להישען על תחנת הרכבת הקרובה.
המציאות לעיתים קרובות אינה מתחשבת בתכנוני האדם, והעליה הרביעית ("עליית הקיוסקים") אשר הגיע לארץ אותם שנים היתה עליה בורגנית ברובה, ומתיישבי מקור חיים התקשו להקים את המשקים החקלאיים על האדמות אשר קיבלו.
שנה לאחר הקמת השכונה כבר עומדים כאן כשלושים בתים, ומיישבים אותם בעלי מקצועות רבים - חלבנים, נגרים, סתתים, בנאים, רבנים, גננים, שען, סנדלר, פקידים, עושה מטריות, עושה סבון ועוד... חקלאים כמעט לא היו פה.
עם הזמן מבינים יזמים מבני השכונה כי חבל שלא לנצל את האוויר והבריזה הנהדרת שיש כאן, וקמים כאן פנסיונים ובתי הבראה ידועים. מאוחר יותר בשנות הארבעים מוקמים כאן בתי חולים לחולי שחפת שהזדקקו לאווירה הטוב של השכונה.
סיפורו של מקום הוא למעשה סיפור האנשים אשר דרו בין כתליו, וברוח זו נצא בעקבות אנשי העליה הרביעית, ודרך סיפוריהם האישיים נכיר את המשך סיפורה של מקור חיים.
פנסיון רוזנבוים
אנו מנווטים בין רחובות השכונה הצרים אל המקום בו שכנה ישיבת מקור חיים בשנות השמונים, בית רבוע בו ישן נוגע בחדש, מעל חלקו קומה שניה ומזגנים חדשים תפורים אל קירותיו רבי השנים.
ישיבה זו נקראה גם היא על שם הרחוב בו פעלה, ולצידה פעלה לימים ישיבה נוספת בעלת שם זהה שעברה לפעול בנווה דניאל שם היא משגשגת ומרבה תורה עד ימינו.
מבנה דהוה זה אוצר בין קירותיו סיפורים מדהימים, וטובה פורקת אט אט את משא המילים אותם נושאים קירות אלו.
מבנה זה הוקם כפנסיון על ידי משפחת רוזנבוים, ושלט פרסום מאותם ימים מציע קיץ בהרי יהודה, מים בכל חדר (לא זורמים...רק בכד), ואפילו אוטובוס המגיע אל העיר הגדולה... כיצד אפשר לעמוד בפני הצעה קוסמת כל כך.
אהרון רוזנבוים עצמו הגיע לארץ ללא אמצעים, ואשתו היגרה מעט אחריו. הוא עבד כמנהל חשבונות במלון פאלאס, הקים בית חרושת קטן למשחת נעליים וסבון, וכאשר קיבל מחמאות על מטעמי ובישולי המשפחה הקימו השניים ב1925 פנסיון אשר הצליח ואף בנו קומה שניה כדי לנצל את ההצלחה.
באותם שנים כמו בכל הארץ היה בכל בית סליק בו הוסתר נשק מהבריטים, ומכיוון שאלו לא חשדו כלל בשכונה הקטנה והנידחת התמקמה כאן גם מפקדה של ההגנה.
מסתבר כי לא רק נשק החביאו כאן, ממש בפנסיון זה החלה התעשיה האווירית הציונית את דרכה, וסיפור שהיה כך היה.
בשנת 1934 עלה לארץ צעיר ציוני ואידיאליסט בשם אליעזר יצרן. האיש היה חבר בחוג טיסנאות ורצה מאוד להגשים את חזונו של ז'בוטינסקי להקמת חיל אוויר יהודי.
לצורך זה חבר אליו ערי בנו של ז'בוטינסקי, אשר עזר לשנורר תקציב מאביו, והשניים ניסו לבנות דאון בנגריה בטבריה, אך ללא הצלחה.
ב1936 פורץ המרד הערבי, התיירות במקור חיים נפסקת באחת, ורוזנבוים נותן להם להמשיך בבניית הדאון בחדר האוכל של הפנסיון הנטוש.
עם תום המרד הערבי, שבים התיירים אל הפנסיון, וצוות האוויר עובר אל המבנים הריקים שנותרו בחצי האי הירקוני לאחר יריד המזרח בת"א.
כדי לגייס כסף הם ניסו לפרסם את מוצרי חברת שמן על כנפי הדאון, אך גם כסף זה אוזל, והדאון מתגלגל אל נהריים ואל קלוב התעופה שהוקם באתר, בו אייקון זה של ראשית האוויריה הציונית נוחת בפעם האחרונה.
כיום שוכנים במבנה זה משרדים.
בית עוזיאל
אנו חוצים את הכביש אל בית עוזיאל, בית מקורי משנות ייסוד השכונה אשר האומנים שדרים בו עכשיו ייפו אותו להפליא ביצירות רבות המעטרות את חזיתו, וכראוי לימים אלו גם בשלל דגלי ישראל.
במבנה זה השתכנה עם ייסוד השכונה משפחת זיסרמן. אבי המשפחה שלמה, היה חסיד אוסטרוביצה, ציוני נלהב, איש הפועל המזרחי ובעל בית חרושת לשמן.
לאחר שב1920 עבר לינץ', נאסר ושוחרר בעזרת חברים נדר כי יעלה לארץ הקודש. בהתייעצות עם האדמו"ר המתין עד שיוולד לו בן שקיבל את השם אברהם ואז עלה לארץ.
לאחר קשיים רבים הקימו במקור חיים משק קטן, ונולדו להם עוד בת גאולה ובן בשם זאב.
להמשך סיפור המשפחה אנו יוצאים אל פארק המסילה ואל חלקו האחורי של הבית. בו אנו צופים מעל אדני המסילה אל חומת הבטון של הבית ועמדת השמירה המבוצרת שנבנתה בקצה הדרומי של החומה אל מול בית צפאפא.
בקיץ 1929 שלמה זיסרמן מקבל אזהרה מחבר ערבי על הפרעות העומדות לפרוץ, ולכן מארגן היטב את ההגנה על השכונה, וכאשר המון מוסת מסתער על מקור חיים מכיוון בית צפאפא המתקפה נבלמת, ותוך כדי הקרב נהרג גם בנו של המוכתר הערבי.
עקב המצב השלטונות הבריטים פינו את אנשי השכונה, אל שכונות ירושלים היהודיות הגדולות והבטוחות יותר.
זיסרמן מוצא עצמו בשכונת הבוכרים אך לא לזמן רב.
הבריטים, כדי לרצות את הערבים, עוצרים חמישה יהודים באשמת מותו של בן המוכתר, וביניהם את שלמה.
על ההגנה המשפטית ממונה ברנרד ג'וזף (לימים דב יוסף שר בממשלת ישראל), אשר מצליח לזכות את החמישה.
בינתיים מנהיגי מקור חיים ומנהיגי בית צפאפא חתמו על הסכם שלום נצחי, ותושבי מקור חיים שבו אל בתיהם.
הסכם השלום הנצחי החזיק מספר שנים ונגוז לו עם פרוץ המרד הערבי.
במשק זיסרמן עבד בחור צעיר בשם צבי הברמן אשר הוביל חלב אל שווקי העיר. ב10.1938 עת הוביל כדי חלב דרך שכונת בקעה הותקף בגרזן ונרצח. צבי היה הקורבן הראשון בן השכונה.
את צבי החליפו אברהם וזאב בני משפחת זיסרמן, אשר חילקו חלב במכונית ואופנוע, ועל הדרך גם הבריחו קצת נשק בכדי החלב הגדולים.
מספר עצי אקליפטוס תמירים שניטעו על ידי חלוצי המושבה מסמנים את המקום בו נפל אברהם.
בימי מלחמת העצמאות, ירושלים במצור, ושכונותיה הדרומיות והמבודדות היו במצור בתוך מצור.
שכונת מקור חיים סופגת במהלך המלחמה עשרות התקפות, נסיונות הסתננות וירי בלתי פוסק.
אך אנשי השכונה גם נלחמים חזרה ומתקיפים את בית צפאפא.
בליל 7.1.48 בקרב מול ערביי בית צפאפא על גבולה הדרומי של מקור חיים, רץ אברהם אל מול ההמון הערבי כשהוא חמוש בשקית רימונים. אברהם מספיק לזרוק יותר מעשרה רימונים ובולם את התקפת הערבים, אך נורה ומת מפצעיו.
עם החמרת המצב הבטחוני משפחת זיסרמן אשר איבדה את בנה, ומשפחות רבות אחרות עוזבות את השכונה, ובמקומן נכנסת פלוגה של ההגנה אשר מחזיק את השכונה בעוז עד לשחרור סן סימון וחיבור שכונות דרום ירושלים אל מרכזה היהודי.
בית הרב טיקוצ'ינסקי
השכונה באמת קטנה וחיש קל אנו מגיעים אל הבית הצנוע, מחופה לבני הסיליקאט, בו דר רב השכונה הראשון של מקור חיים, הרב טיקוצ'ינסקי.
הרב אברהם יצחק טיקוצ'ינסקי נולד בפולין ולמד בישיבת וולוז'ין.
בפולין נחשב לרב גדול ומכובד, ומפאת כבודו שני יהודים ליוו אותו בהליכתו לבית הכנסת.
לאחר פטירת אשתו הראשונה נישא לאשה אותה הכיר בצעירותו.
עם הימים מתה אשתו השניה משחפת, והמשפחה התרוששה מהוצאות הטיפול.
הרב שהיה ציוני נישא בשלישית והחליט לעלות לארץ.
כאן עבד כעוזר חלבן, ובעת בירור ברבנות של סוגיית כשרות פגש אחד מבני קהילתו שעלה גם הוא מפולין. אותו יהודי נפעם מפגישתו עם הרב הגדול, מדבר עם מי שצריך ברבנות, והרב טיקוצ'ינסקי שנכנס לרבנות כחלבן יצא ממנה כרב של מקור חיים.
הרב היה ציוני נלהב, ופעיל מאוד בחיי השכונה. הוא הקים את בית הכנסת הראשון ודגל בעבודה עברית.
הרב נפטר בשנת 1936 ואת מקומו תפס חתנו הרב לוין.
בית הכנסת הראשון
בית הכנסת הראשון של היישוב מגלם במבנהו את תולדות השכונה, מבנה רבוע צנוע שעל גגו עמדות הגנה מבוצרות, ובחזיתו יד הנצחה לנופלי מקור חיים.
אבן הפינה לבית הכנסת הונחה עם ייסוד השכונה ב1924, ובית הכנסת נחנך בשמחה רבה בנוכחות הרבנים טיקוצ'ינסקי והרב קוק ב1926.
על גג המבנה עומדת עד היום עמדת הגנה, ובתקופות פחות שלוות הוצב על ראש המבנה צופר אזעקה.
עמדה זו פנתה והגנה אל מול בית צפאפא, ואוישה בלילות על ידי תצפיתניות שהזעיקו עזרה באמצעות משרוקית או צופר.
במלחמת הקוממיות רוב האוכלוסייה האזרחית עזבה עקב הקרבות העזים שהתנהלו כאן, והשכונה הפכה למעשה לבסיס צבאי שאויש על ידי כמאה לוחמי ההגנה.
השכונה עמדה בפני עשרות מתקפות רצחניות עד ליום הקרב על סן סימון הנמצאת באזור שכונת קטמון.
הקרב על סן סימון היה קשה מאוד, ולוחמי הפלמ"ח כמעט ונסוגו כאשר הודיעו מפיקוד ההגנה בקשר כי הערבים בורחים ונסוגים.
לא ברור בדיוק מה עמד מאחורי נסיגת כוחות האויב, אך ישנו סיפור כי במהלך הקרב על סן סימון לוחמים ערבים יצאו לכיוון חברון כדי להזעיק עזרה מהעיראקים, נבלמו והובסו קשה על ידי מגיני גוש עציון, והפליטים אשר שבו לירושלים גרמו לבהלה.
מהתצפית אשר בראש בית הכנסת נראו ערביי המושבה היוונית אורזים ובורחים, ומכאן בעצם יצאה ההודעה החשובה אשר נתנה ללוחמי הפלמ"ח עוז רוח להמשיך ולהחזיק בסן סימון, לנצח בקרב חשוב זה ולאחד את שכונות ירושלים היהודיות.
לאחר קרב סן סימון השתפר לאין ערוך מצב הביטחון, ושכונת מקור חיים יכלה לנשום לרווחה.
עולה הגרדום יחיאל דרזנר
אנו ממשיכים בין סיפורי אנשי השכונה ועוצרים בגן שעשועים מול המקום בו שכן ביתה של משפחת דרזנר.
הפעם אני מראה בגרות, משאיר את הנדנדות לצעירים ממני, ומתיישב על המגלשה.
משפחת דרזנר עלתה לארץ מפולין והיתה מקורבת מאוד לאצ"ל.
בשנות השלושים אף הפעילו אנשי האצ"ל מעבדת חומרי נפץ באחד משני חדריה של ביתה הזעיר של המשפחה.
יחיאל דרזנר אשר עלה עם משפחתו בגיל 11 גדל כאן, ובשנת 1938 עת עלה לגרדום שלמה בן יוסף היה יחיאל דרזנר הנער (בן 15) נסער מכך מאוד וכתב על כך ביומנו.
המצב הכלכלי כאן קשה ויחיאל עובד בעבודות מזדמנות, בין השאר בליטוש יהלומים בנתניה בה הוא מתגייס לארגון האצ"ל.
בשלב מסוים הבריטים מבחינים בפעילותו והוא נוטל לעצמו את השם המחתרתי דב רוזנבוים.
בליל ההלקאות בו נקמו חברי אצ"ל בבריטים על הלקאות לוחמי חרות בכך שתפסו חיילים בריטים והיכו אותם, נתפס יחיאל יחד עם החוליה בה פעל.
במשפט הוא נושא נאום מתריס ללא מורא מול השלטון הבריטי הנורא.
הוא עולה לגרדום בגיל 25, תחת שם המחתרת שלו, דב רוזנבוים.
יהי זכרם של נופלי ומגיני השכונה ברוך.
אנו מסיימים את המסע הארוך לאורך תולדות השכונה, שעברה מצבים קשים והיא ותושביה יכלו להם והיום השכונה היא שכונה שלווה יפה ושוקקת.
נצח ישראל לא ישקר!
עם ישראל חי!
תודות:
למורת הדרך טובה קלר על סיור מושקע, מעמיק, מלמד ומעודד בין זמנים קשים, תקומה ושגשוג.
לעמית אררט על החיבור הכל כך חשוב בין אתמול היום ומחר,
דוא"ל הקבוצה להצטרפות - arara...@gmail.com סבא-עמית אררט, מצפה יריחו 052-7-90.60.90
, כך תוכלו להעלות חוויות, תמונות ובקשות לפעילויות ולצפות בסרטוני הדרכה.להסרת כתובתך מהתפוצה לחצו כאן ואז "שלח מייל" או SEND
