לא הרחק מפונדק אלויס נמצאת עוד כמוסת זמן אשר את מפתחותיה מחזיק עוד מימי מלחמת השחרור אליעזר לב ציון, הפותח צוהר אל הימים בהם הדרך אל העיר הייתה שם נרדף למאבק מפרך ועיקש מול כל הסיכויים על קיומה של ארצנו.
את סיורנו פותח אליעזר החבוש בברט ועונד את סיכת הפלמ"ח אל מול הנוף הנפרש מחניון מסעדת אלויס בחיוכו הנצחי ועם שפע הומור שלא נס ליחו, במבט אל נווה אילן ההיסטורית המציצה אל מבעד ערפלי הבוקר, ובתודה לבורא עולם שנתן לנו ראות המספיקה בדיוק למטרת הסיור.
בהניפו תצלום אויר מימי סוף מלחמת השחרור מלמד אותנו מדריכנו כי נווה אילן של אז הייתה הר טרשים קרח שהוא ועמיתיו, 31 ניצולי שואה מצרפת הפכו בעבודת ידיים מפרכת ביום ועמידה על המשמר בלילה למבצר שחלש על הדרך לבירתנו ושימש כבסיס אספקה ומגן לכוחות שנלחמו אז על קו חייה של העיר, ובמשך כעשור מופת חלוצי של בניה והגשמה.
אליעזר בכישרון תאטרלי מרשים מסביר כיצד ב49 עת קיבלו אנשי קיבוץ נווה אילן את הטרקטור הראשון הציע לבעל הבוסתן ששכן כאן - אבו עלי, אשר נהג לשבת על סלע גדול ולצפות על הנוף, לגרור את הסלע ולהרחיב את שטח העיבוד, אך נתקל בסירוב כי אביו וסבו של אבו עלי ישבו על סלע זה וכי גם הוא מתכוון לנהוג כך. את סיפורו מסיים בתובנה על ההבדל בין אנשי העשייה המשנים סדרי עולם לבין הפלחים המקומיים שחיו להם מיום ליום.
בדרך לנווה אילן ההיסטורית אנו נעצרים למספר דקות אל מול עמודי האבן של שער המושב המוקדשים לקהילת לונג איילנד שתרמה לקיבוץ דל האמצעים את הטרקטור הראשון שנראה באזור, וגנרטור לייצור חשמל, אליעזר נזכר בבדיחות הדעת כי בחורף הראשון לאחר קבלת הטרקטור הוזעק זה לפינוי השלג בירושלים אך מאות מילדי העיר התגודדו מסביב למפלצת הברזל הלא מוכרת ומנעו את פינוי השלגים.
למרגלות הגבעה אנו שומעים את סיפור הקמת היישוב: דוד בן גוריון, אשר עוד ב46 חזה את הצורך במשלטים על הדרך לירושלים פקד לקנות אדמות אלו מערביי הסביבה תמורת ממון רב, ולאחר תום הקרבות בשנת 49 עם ישיבת ועדת הפסקת האש ברודוס מטוס קל נשלח לצלם את הגבעה הביא את ההוכחה הדרושה כי עליה להיכלל בתחומי קווי שביתת הנשק, עם תמונה היסטורית זו של הר הטרשים פתחנו את סיורנו.
עם סיום פעולות האיבה אליעזר וחבריו פינו את גדר התיל שהקיפה את היישוב ואת המוקשים מהם חששו כל השנים, ובנו את המדרגות עליהן אנו יושבים כאשר עם תום המלחמה חזרה הרומנטיקה אל הלבבות וגל הנישואין בין חברי הקיבוץ הבהיר כי בקרוב המוני תינוקות ישתמשו בגרם המדרגות ולכן ישבו הגברים וסיתתו אותן בתשומת לב על מנת שהצאצאים הרכים לא יפגעו.
סיורנו עולה אל ראש הגבעה, שם על ספסלים הצופים אל הרי יהודה אנו נהנים מסקירה של היישובים הסובבים, וחולקים זיכרון סיפור על דישון העצים אשר דרש איסוף מפרך של שקי גללים, וכאשר אחד מהם נגנב אליעזר פנה אל המוכתר של אבו גוש ולאחר דין ודברים על כוס "קהוה" הוחזר השק לשער הישוב נקי ומקופל.
קו הזיכרון ממשיך אל הבונקר הסמוך, מבנה רבוע בעל קירות בטון עבים הבולט מעל פני הקרקע, אנו מצטופפים לשמוע על שיגרת הקרב בה חיו הקיבוצניקים, מיקום הכפרים מהם צלפו והפציצו את נווה אילן וסיפור לא יאמן של מציאת מכונה לגריסת חצץ במחצבה נטושה עבור בניית הבונקר בימי המצור על ירושלים כאשר האספקה הדלה עברה טיפין טיפין בשיירות משוריינים. אנו למדים כי מבנה הבונקר המוגבה מעל פני הקרקע נועד להרתעת התוקפים שעלו מדי פעם מן העמק מטה ובדיעבד התברר גם כפתרון דיור לזוגות צעירים עם שוך הקרבות. לשאלת העמיתים לגבי החלונות הרחבים מוסבר כי בוילה זו גרו לאחר קום המדינה שושי ושמוליק, ולבקשת שושי שחפצה באור יום חסך שמוליק משעות השינה שלו והרחיב את חרכי הירי בלילות על ידי פטיש ואיזמל, חציבה אשר הייתה לשושי המאוהבת כשיר ערש...
דרך העפר הסובבת את ראש המשלט חולפת על פני תעלות קשר (400 מטר שנחפרו ביד) בונקרים עתיקים המציגים את השיפור בבניה עם התעצמות המדינה שאך קמה, ושרידי צריפונים המשקיפים אל וילות שלוות ורחבות ידיים של המושב הסמוך, מדהים להיווכח כמה השתנתה ארצנו ב70 שנה.
בקצה הדרך אנו מגיעים אל הבונקר בן 6 מטר מרובע ששימש כ"וילה" לאליעזר, רעייתו ושניים מילדיהם, לשאלת העמיתים האם היה קל לחיות בצפיפות כזו הוא מאחל לכולם שידעו אושר כמו שחווה כאן. עוד ממשיך ומראה כיצד שיפץ את חרכי הירי בעזרת כפיסי עץ כדי שיתאימו לוילונות ובתנועה שכמו שייכת לערגת זיכרון נעורים מראה כיצד השתמש במסמרים על מנת לקבע זגוגיות בחרכים...
אנו מוצאים עצמנו בחצרו של בית האפנדי, המבנה המפואר היחיד בקיבוץ נווה אילן אותו ירשו המתיישבים עם קניית הגבעה, מבנה ששימש כמרפאה, חדר אוכל, מחסן וכבית העם בו נערכו אספות בהן גזר הכלל על הפרט גזירות מגוחכות לעתים כמו שימוש בבגדים תחתונים משותפים, או הרות גורל כמו מסע בן ארבעה ימים במשוריינים לירושלים הסמוכה להחזיר את מפקח העבודה כדי לקבל תשלום על עבודות שנעשו בימי המלחמה, וויכוח האם לקנות זוג פרדות ומזחלת על מנת להרחיב את השטח המעובד או לקנות תחמושת למקלע הברן. בהסתכלות לאחור מודה אליעזר כי ההחלטה לקנות תחמושת (שנרכשה מערביי האזור) הצילה את המקום, ואילו הכוונה לקנות פרדות הייתה איוולת של חמורים.
לסיום הסיור אנו יושבים תחת עץ החרוב הזקן (שהיה אז היחיד שצמח על ההר) וחולקים את סיפור ביקורו של דוד בן גוריון שחלק שבחים ל31 מגני היישוב (כולל 2 חללי המלחמה) באומרו כי "לכל אחד מכם זכות של חלק 31 מירושלים" ברכה אותה הבינו הצרפתים רק לאחר תרגומה לשפתם.
הסיור עם אליעזר חושף איש יוצא דופן, בעל שיעור קומה היסטורי ושמחת חיים מדבקת. הסיור איתו הנו חוויה וכדאי למהר ולהצטרף לסיורים הקרובים.