מה תרמתי לפעילים בעקבות ענתות

1 view
Skip to first unread message

Olek Netzer

unread,
Nov 16, 2011, 3:24:20 PM11/16/11
to התנועה לשחרור ישראל מהשטחים
תרומה לפעילים למען זכויות אדם בעימותים עם קנאים גזעניים
דר' אולק נצר

זהו חומר הדרכה למעוניינים. הדברים נכתבים בעקבות ההתנפלות של מתנחלים
מענתות על מספר פעילים, שעוררה תגובות טראומתיות קשות. וכבר הגיעו ידיעות
על התנפלויות נוספות על העוסקים במסיק הזיתים.
גם הטיפול בטראומה וגם "הפקת לקחים" רגילה מאירוע קשה כלשהו מחייבים את
הנפגעים להגיע לתובנות חדשות, כדי להתחזק בידיעה ששוב לא יימצאו בדיוק
באותו מצב ויגיעו לאותן התוצאות. הטיפול צריך לסייע להם בכך כך.
אני מציע כאן מספר הצעות מעשיות לפעילים הבנויות על תובנות אחרות מאלה
המקובלות עדיין בארץ ובעולם (שולטי מכיר... זה אי-אלימות). תובנות אלה
באות מהבנה פסיכולוגית של הקנאים ומניסיון במצבי עימות איתם. הם מתאימים
לתורת האי-אלימות שדמויותיה הבולטות הן מהטמה גנדי ומרטין לותר קינג.
תבינו עם מי יש לכם עסק: הסבר על מבנה נפשם של אנשים כמו אלה שהתנפלו
עליכם ותומכיהם נמצא בדף המסופח למייל זה. הסבר זה עונה על שאלות כמו
"איך אפשר?!", "איזו אידיאולוגיה זה יכול לשרת?" "איך זה ייתכן אצלנו?"
וכד'
האנשים שהתנפלו עליכם בקריאות כמו "מוות לערבים", "מוות לשמאלנים",
"מזדיינת עם ערבים" וכד' הם נורמאליים והם רוב האנושות בכל העמים, אלא
שהתנאים בחברה נורמאלית מונעים בדרך כלל התפרצויות של גילוים כאלה. עליכם
לדעת, כאשר אתם מחליטים להיכנס למצבים כאלה ודומים, שמה שקרה צפוי שיקרה
ולהיות מוכנים. בפעם הבאה אסור לכם להיות מופתעים או מזועזעים – ואם
תצליחו בכך, יהיה בזה כבר שינוי שיגרע הרבה מן ההרגשה הטראומטית. אתם
יכולים להניח שהקנאים לא יסתכנו בפשעי תקיפה חמורה או רצח, אך הרי מבחינת
הרגשתכם, האלימות המילולית והפיזית שלהם טראומטית מספיק.
הקנאים מן הזן הלאומני-דתי-אתני-אידיאולוגי-פוליטי-גזעני או כל צירוף של
אלה, הם אנשים נורמאלים, ולא מה שמוגדר כ"פסיכופאתים". בניגוד
לפסיכופאתים שחסרה אצלם היכולת להבחין בין טוב ורע, הם חייבים להאמין שמה
שהם חושבים ועושים זה טוב, הם מאמינים אמונה קנאית בצדקם. לאלימות
ולבהמיות מוסרית אנושית נורמאלית חייב להיות צידוק בעיניי המבצעים עצמם –
אחרת לא היה מתנהגים כך.
אמצעי הנפשי הפנימי המאפשר לאנשים להאמין אף באמונות חסרות-שחר ביותר על
בני אדם אחרים, ולבצע אפילו את הפשעים המזוויעים ביותר נגד בני אדם אחרים
– הוא דה-הומניזציה. הקנאים הם אנשים שעברו דה-הומניזציה גם של עצמם וגם
של אלה שהם רואים בהם אויב. בעיני עצמם הם לא רואים שהם בני אדם מוגבלים
בדעתם כמונו. הם חופשיים מספקות במה שהם מאמינים, עיוורים כלפי הידיעה
שלפתחם כמו לפתחו של כל אדם חטאת רובץ, חופשיים מן החובה המוסרית לבדוק
את עצמם על מנת להימנע מלהיות מרושעים כמו רבים אחרים שהם "אויבינו". הם
עיוורים מלראות את החובה המוסרית לעמוד על משמר התנהגותם מול הצד השני,
לשנות את דעתם או לתקן את דרכם אם צריך. העובדה שהמצב האנושי מחייב לרדוף
אמת תוך ידיעה שלעולם לא נוכל "לבעול" אותה כאילו דעתנו היא האמת עצמה –
היא תחום-עיוורון עבורם. זאת הקנאות האוניברסלית. לקנאים שלנו ולחסידי
שייח נסראללה יש אותו מבנה אישיות, אותם אמצעים להאמין "אנחנו צודקים
תמיד הם אשמים תמיד" ואותם תחומי עיוורון שהזכרתי – אך איש מהם כמובן לא
מסוגל לראות את עצמו בראי זה.
דה-הומניזציה של הזולת נעשית על ידי כך, שהקנאי עיוור כלפי האנושיות של
ה"הם", עיוור לראות שאין "הם" – שזאת הכללה בראשו ושבמציאות כל אחד מהם
הוא יחיד שנברא בצלם כמוהו, שכל אחד מהם הוא בשר-ודם בעל תכונות שונות
טובות יותר ורעות יותר כמו הוא-עצמו או כל אחד אחר מאיתנו; שכל אחד מהם
הוא בעל פוטנציאל להשתנות ולהיות טוב כמו כל אדם אחר, שכל אחד מהם יכול
להיות גם קרבן חף מפשע הראוי לחמלה, או להיות אדם שעקרון הצדק והחובה
לעמוד לימין הצדק חלים גם ביחס אליו. וכו'.
המנגנון הנפשי שמאפשר לקנאים להאמין בצדקם הוא מנגנון של תחומי עיוורון
ביחס לעובדות הקיום האנושי גם של עצמם וגם של אחרים. במקום בני אדם יש
בעולמם שני גושים, אנחנו הטובים והצודקים תמיד – הם הרעים והאשמים תמיד.
תחומי העיוורון מאפשרים להם שלא להגיע לסתירה בלתי ניתנת ליישוב (מה
שנקרא 'דיסוננס קוגניטיבי') עם הערכים העליונים שלהם-עצמם כמו שפיות,
אמת, מוסריות, צדק.
תפיסת העולם של הקנאים שלנו בנויה על דה-הומניזציה, על עיוורון כלפי מה
שאנושי אצל עצמם, אצלכם, ואצל הפלסטינאים. קנאות היא תמצית הזהות העצמית
שלהם בעולם החברתי, קנה-המידה שבו הם מודדים את עצמם כאנשים שפויים
ומבינים, טובים, צודקים, מוסריים... תפיסה זו כל כך דמיונית ובלתי
מציאותית, עד שכל ערעור עליה על ידי העלאה לדיון של מה שאצלם הוא בתחום
עיוורון מעורר תגובה חריפה ואלימה. תבינו אותם! – הם מאמינים שהם תמיד
צודקים ואויביהם תמיד אשמים, רק אשמים. עצם הופעתכם מערערת את יסודות
עולמם הדמיוני בעוד שבעולם המציאותי האנושי אין להם אחיזה – בכל מה שנוגע
לסכסוך ולמלחמה המציאות האנושית הוא תחום עיוורון אצלם.


עקרונות העימות עם קנאים וההכנה לקראתו
1. אל לכם להיות כבודדים בהמון או בקבוצה, זרים או זרים כמעט זה לזה.
מול נחיתות מוחלטת בכוח פיזי עליכם להיות מאורגנים בצוותים של מחויבות
הדדית מלאה. חברי הצוות לא יתרחקו זה מזה בשום תנאי וישמרו על קשר הדדי
רצוף. מקובל צוות של שלושה, משני המינים. לפני הפעולה צריך לדבר על
הסכנות האפשריות, על הפחדים, לקבוע חלוקת תפקידם אם צריך (למשל, מי יהיה
הדובר/ת אל הצד השני). אתם צריכים לצאת לפעולה כאשר יש לכם אמון מרבי
שהשותפים שלכם לצוות תומכים בכם ויתמכו בכם עד הסוף בכל מצב קשה שעלול
להתפתח.
ואל תשכחו בקבוק מים לכל אחד.
2. מול אלימות מילולית: יש כמובן אפשרות לשתוק, להימנע מתגובה. דרך זו
תתפרש כחולשה ועלולה להזמין תוקפנות יתר. בכל מקרה אסור לגלות פחד או
חולשה.
אפשר להתנתק במצב כזה, לסגת, או לחפש חסות של כוחות הביטחון. על דרכים
כאלה או אחרות אתם צריכים להחליט מראש בהתאם לעקרונותיכם וליכולתכם, אך
עליכם לדעת מראש מה ואיך עושים, לא להרגיש מופתעים ולא להרגיש שנמצאים
במצב שלא יודעים איך לצאת ממנו. ובכל מקרה לפעול יחד כצוות, לא להתפרק.
כן, כמו בצבא, לא להשאיר פגועים בשטח כי מי שיימצא לבד יהיה פגוע.
התגובה החזקה היא מה שנקרא "תקשורת אמפתית". המטרה היא הומניזציה של הצד
השני לפחות ביחס אלינו. אנחנו משדרים ביטחון, חוסר פחד ונכונות ליצור
קשר. אני מביא מספר דגמים, אתם כמובן צריכים לשנות ולהתאים אותם לפי
הבנתכם ומזגכם. בכל מקרה, חשוב מאוד שתדעו איך תדברו ומה תאמרו אם תחליטו
לקיים קשר עם התוקפים.
צריך לעשות הכל כדי שלא ייווצר מצב שלא תדעו מה להגיד.
דגם התגובה לאלימות מילולית:
"בוא דבר איתי ברצינות. אני מוכנה להקשיב לך באמת ובכבוד. דבר אליי!"
אם הגידופים והאיומים נמשכים, ממשיכים להזמין את הצד השני לשיחה על פי
אותו דגם, למשל "אתה לא צריך לקלל אותי כי אני רוצה להבין מה באמת
אתה חושב ומרגיש. דבר אליי, תסביר לי."
אם העמידה האיתנה אך האמפתית שלכם תצליח אל תנסו להתווכח. אמרו משהו כמו
"כעת, אני הקשבתי לך ברצינות ואתה אישרת שהבנתי אותך. אתה מוכן לרגע
להקשיב למה שיש לי לומר?" – אם תהיה אפשרות, רצוי שיהיה לכם מסר מוכן
המכוון ללב המוסרי של העניין ושל הצד השני.
3. מול איום באלימות. העיקרון המוצע הוא להכחיש את כוונת האלימות של הצד
השני ולאחר מכן לחזור על הנכונות להקשיב לו באמת:
"לא! אני יודע/ת שלא תכה או תפצע אותי כי אתה איש כבוד ולא פושע, ואין
לך שום צורך לפגוע באדם שלא מאיים עליך אלא מוכן להקשיב לך ברצינות. דבר
אליי."
4. במקרה של פגיעה אלימה. תוך כדי טיפול בנפגע, "לך מהר ותזעיק אמבולנס.
אתה תעמוד לדין על כך, אז לפחות עשה הכל כדי שהפשע שלך לא יהיה חמור."
-----------------------------------------------------------------------
אשמח באמת לקבל תגובות. אולק נצר

Reply all
Reply to author
Forward
0 new messages