הצעה להצטרף לקבלת דקדוקי קריאה מאליהו לוין
צבי שביט
מאת: Eliyahu Levin <eliy...@gmail.com>
Date: יום ה׳, 8 באוג׳ 2024 ב-16:47
Subject: דקדוקי קריאה ואתחנן
To:
|
ג כג וָאֶתְחַנַּ֖ן: הנו"ן בפתח. ג כד אֲדֹנָ֣י יֱֹיִ: אע"פ שבספר תורה כתוב שם הויה כאן הוא נקרא: אֱלֹהִים. יש לשים לב לניקוד שם הויה, הניקוד שהובא כאן מתאים לשם אלה' ג כה אֶעְבְּרָה: העי"ן בשווא נח. הָהָ֥ר הַטּ֛וֹב הַזֶּ֖ה וְהַלְּבָנֹֽן: יש להאיץ מעט את קריאת התיבה הַזֶּ֖ה להסמיכה לתיבה הקודמת שכן הטפחא הוא המפסיק העיקרי הָהָ֥ר הַטּ֛וֹב הַזֶּ֖ה - וְהַלְּבָנֹֽן ג כו אַל-תּ֗וֹסֶף: הטעם בתי"ו מלעיל, הסמ"ך בסגול ד ב עַל-הַדָּבָר֙ אֲשֶׁ֤ר אָנֹכִי֙: תיבת עַל-הַדָּבָר֙ מוטעמת בפשטא ולא בקדמא
ד ה עליית שני ד ט הִשָּׁ֣מֶר: במלעיל ד י כָּל-הַיָּמִים֙ אֲשֶׁ֨ר הֵ֤ם חַיִּים֙: יש לשים לב לצירוף הטעמים הלא כל כך מצוי, פשטא-קדמא-מהפך-פשטא ד יא וְהָהָ֞ר: בגרשיים ולא ברביע ד יב זוּלָתִ֥י: מלרע, הטעם לא נסוג ד יד וְאֹתִ֞י: בגרשיים ולא ברביע ד טז וַיּוֹצִאֲךָ֧ בְּפָנָ֛יו: הבי"ת שבראש תיבת בְּפָנָ֛יו בדגש קל למרות שהתיבה שלפניה בטעם משרת ומסתיימת בהברה פתוחה (ראה הערה 3) ד יח בָּאֲדָמָ֑ה: הבי"ת בקמץ ד כא עָבְרִי֙: העי"ן בקמץ קטן ד כג פֶּֽן-תִּשְׁכְּחוּ֙ אֶת-בְּרִ֤ית ה֙': פשטא-מהפך-פשטא ולא קדמא-מהפך-פשטא. תְּמ֣וּנַת כֹּ֔ל: טעם נסוג אחור למ"ם, כן הדבר גם בהמשך ד כד קַנָּֽא: דגש חזק בנו"ן, לשון קינאה ד כה וַעֲשִׂ֤יתֶם פֶּ֙סֶל֙: טעם נסוג אחור לשׂי"ן. בְּעֵינֵ֥י הֽ'-אֱלֹהֶ֖יךָ: המרכא במילה בְּעֵינֵ֥י ושם ה' מוקפת למילה שלאחריה ולא במרכא ד כו הַעִידֹתִי֩: במלעיל, טעם תלישא אינו מורה על מקום ההטעמה ד ל וְשַׁבְתָּ֙ ..... וְשָׁמַעְתָּ֖: שתיהן במלרע ד לא נִשְׁבַּ֖ע: יש להקפיד על קריאת העי"ן שלא תישמע כה"א ד לב הֲנִֽהְיָ֗ה: ה"א שנייה בשווא נח ד לג הֲשָׁ֣מַֽע: במלעיל ונחץ קל במ"ם מפני הגעיה ד לה הָרְאֵ֣תָ: הה"א בקמץ קטן; האל"ף צריכה להישמע. לא הוֹרֵיתָ! ד לו לְיַסְּרֶ֑ךָּ: כ"ף סופית דגושה ד לח לְהוֹרִ֗ישׁ גּוֹיִ֛ם גְּדֹלִ֧ים וַעֲצֻמִ֛ים: יש לשים לב לצירוף הטעמים הנדיר. לָתֶת-לְךָ֧: געיה בלמ"ד הראשונה ד לט ׃ וְיָדַעְתָּ֣ ... וַהֲשֵׁבֹתָ֘: שתיהן מלרע ד מ וְשָׁמַרְתָּ֞: מלרע
ד מא עליית שלישי מִזְרְחָ֖ה: במלרע, הזי"ן בשווא נח והרי"ש אחריה בשווא נע, לא מִזְרָחָה ד מג לָרֽאוּבֵנִ֑י האל"ף אינה נשמעת, השורק שייך לרי"ש: לָרוּבֵנִי; לַֽמְנַשִּֽׁי: געיה בלמ"ד והמ"ם בשווא נע ד מח שִׂיאֹ֖ן: שׂי"ן שמאלית
ה א עליית רביעי ה ג אֲנַ֨חְנוּ אֵ֥לֶּה פֹ֛ה הַיּ֖וֹם כֻּלָּ֥נוּ חַיִּֽים: יש להאיץ מעט את קריאת תיבת הַיּ֖וֹם המוטעמת בטפחא, להסמיכה לתיבה שלפניה שלא יישמע כאילו המפסיק העיקרי הינו התביר: אֲנַ֨חְנוּ אֵ֥לֶּה פֹ֛ה הַיּ֖וֹם - כֻּלָּ֥נוּ חַיִּֽים. אֵ֥לֶּה פֹ֛ה: ללא דגש בפ"א בטעם תחתון: מִבֵּ֣ית עֲבָדִ֑ים במונח-אתנחתא ולא במרכא-סו"פ, דהיינו, פסוק ראשון מתחיל אָֽנֹכִי֙ ה֣' ומסתיים עַל-פָּנָֽי. יוצא לפי זה שפסוק זה כולל את כל הדיבר הראשון ותחילת הדיבר השני. לקוראים בטעם עליון: מִבֵּ֥ית עֲבָדִֽים במרכא-סו"פ. אין להשגיח כלל על הרביע שיש בקורן במילה עבדים. תיבת אָֽנֹכִ֖י מוטעמת בטפחא כך שכל הדיבר הראשון בפסוק אחד. הפסוק השני מתחיל לֹ֣א יִהְיֶֽה-לְךָ֩ וטעם אתנח בתיבת לְשֹׂנְאָ֑י. יוצא שכל דיבר ודיבר נתון בפסוק נפרד.
ההערות הבאות מתייחסות בעיקר לקריאה בטעם עליון:
ה ו אָֽנֹכִ֖י ה֣' אֱלֹהֶ֑יךָ... עֲבָדִֽים: הדיבר הראשון כולו בפסוק אחד, תיבת עֲבָדִֽים בטעם סו"פ (סילוק) ה ח כָּל-תְּמוּנָ֡ה: יש להיזהר לא להוסיף וא"ו החיבור כמו במקבילה בפרשת יתרו ה ט תָעָבְדֵם֒: התי"ו בקמץ גדול והעי"ן בקמץ קטן. קַנָּ֔א: קו"ף פתוחה, יש להקפיד על הדגשת הנו"ן כן הדבר בהמשך בפרק ו טו ה י וְעֹ֤שֶׂה חֶ֙סֶד֙: טעם נסוג אחור לעי"ן. לַאֲלָפִ֔ים: הלמ"ד הראשונה בפתח ה יג לפי טעם תחתון: וְעָשִׂ֖יתָ כָּל-מְלַאכְתֶּֽךָ ולפי טעם עליון: וְעָשִׂ֣יתָ כָֿל-מְלַאכְתֶּֽךָ֒. בטעם התחתון וְעָשִׂ֖יתָ בטיפחא ואז הכ"ף בתיבה כָּל דגושה; בעליון וְעָשִׂ֣יתָ במונח ועל כן הכ"ף בתיבה כָֿל, רפויה ה יד אַתָּ֣ה וּבִנְךָֽ-וּבִתֶּ֣ךָ וְעַבְדְּךָֽ-וַ֠אֲמָתֶךָ וְשׁוֹרְךָ֨ וַחֲמֹרְךָ֝ וְכָל-בְּהֶמְתֶּ֗ךָ: יש לשים לב להבדלים בין מקרא זה לבין המקבילה בפרשת יתרו (גם במילים גם בטעמים) ה טז יִ֣יטַב לָ֔ךְ: טעם נסוג אחור ליו"ד ה יז וְלֹ֖א תִּנְאָֽף וְלֹ֖א תִּגְנֹֽב: וא"ו החיבור בראש כל דיבר בשונה מפרשת יתרו תחתון: לֹא תִֿרְצָח וְלֹא תִֿנְאָף: בשתי מערכות הטעמים, הצד"י והאל"ף קמוצות. התוי"ן בתחתון רפויות, ובטעם עליון בדגש ה יח וְעַבְדּ֤וֹ וַאֲמָתוֹ֙ שׁוֹר֣וֹ וַחֲמֹר֔וֹ: וא"ו החיבור מנוקדת שוא, פתח, פתח (ניקוד בפתח לפני גרונית חטופה למנוע שני חטפים בראש מילה)
ה יט עליית חמישי ה כ כְּשָׁמְעֲכֶ֤ם: השי"ן בקמץ קטן ה כד וּֽשְׁמָ֔ע: געיה בשורק והשי"ן בשווא נע[1] ו ב מְצַוֶּךָ֒: כ"ף סופית רפויה
ו ד עליית ששי שְׁמַ֖ע: יש להקפיד בקריאת העי"ן. יִשְׂרָאֵ֑ל: להיזהר לא לומר אִישְׂראל. ובאותיות אנגליות: Yisrael ולא Israel אֶחָֽד: לפי הדין צריכים להאריך בדלי"ת[2] ו ז בְּשִׁבְתְּךָ֤ בְּבֵיתֶךָ֙: הבי"ת שבראש תיבת בְּבֵיתֶךָ֙ בדגש קל למרות שהתיבה שלפניה בטעם משרת ומסתיימת בהברה פתוחה[3]. וּֽבְשָׁכְבְּךָ֖: הבי"ת אחרי הוי"ו בשוא נח אע"פ שבאות לפניה יש געיא ו י לַאֲבֹתֶ֛יךָ לְאַבְרָהָ֛ם: שתי תיבות רצופות בטעם תביר. לָ֣תֶת לָ֑ךְ: טעם נסוג אחור ללמ"ד ו יא וּבָ֨תִּ֝ים: אזלא-גרש באותה תיבה ובהברות סמוכות, התי"ו דגושה. לֹא-מִלֵּאתָ֒: במלעיל ו יג תִּירָ֖א וְאֹת֣וֹ תַעֲבֹ֑ד: יש להזהר מפסוק דומה: דברים י כ תִּירָ֖א אֹת֣וֹ תַעֲבֹ֑ד ו טז בַּמַּסָּֽה׃ כאן הבי"ת בפתח בשונה ממשנהו בפרשת וזאת הברכה בְּמַסָּה בשוא ו יח יִ֣יטַב לָ֔ךְ: טעם נסוג אחור ליו"ד. וּבָ֗אתָ: במלעיל ו כ כִּֽי-יִשְׁאָלְךָ֥: האל"ף בקמץ רחב והלמ"ד בשוא נע ו כג לָ֤תֶת לָ֙נוּ֙: טעם נסוג אחור ללמ"ד ו כה תִּֽהְיֶה-לָּ֑נוּ: געיה בתי"ו ודגש חזק בלמ"ד מדין דחיק
ז א עליית שביעי גּֽוֹיִם-רַבִּ֣ים: געיה בגימ"ל ז ב תְחָנֵּֽם׃ החי"ת בקמץ קטן ז ה כִּֽי-אִם-כֹּ֤ה: כי במקף ולא במונח ז ז הַמְעַ֖ט: המ"ם בשווא נח ז ח מִיַּ֖ד פַּרְעֹ֥ה מֶלֶךְ-מִצְרָֽיִם׃ טעם טפחא בתיבת מִיַּ֖ד
ז ט מפטיר ז י לְהַאֲבִיד֑וֹ: העמדה קלה בה"א למנוע הבלעת האל"ף
הפטרת ואתחנן, ישעיהו מ א-כו:
ב עַל-לֵ֤ב: יש להקפיד על הפרדת התיבות ד כָּל-גֶּיא֙: היו"ד והאל"ף נחות (אינן נקראות, כאילו כתוב גֶּא ge בלטינית) ז נָ֣בֵֽל-צִ֔יץ: הטעמה משנית בנו"ן[4] נָ֣שְׁבָה בּ֑וֹ: טעם נסוג אחור לנו"ן ודגש חזק בבי"ת מדין אתי מרחיק. אָכֵ֥ן חָצִ֖יר הָעָֽם׃ סדר הטעמים כאן הוא מרכא טיפחא סילוק[5] ח נָ֣בֵֽל צִ֑יץ: טעם נסוג אחור לנו"ן והטעמה משנית בבי"ת י מֹ֣שְׁלָה ל֑וֹ: טעם נסוג אחור למ"ם והשי"ן בשווא נע יב וְכָ֥ל: הכ"ף בקמץ רחב! (לשון מדידה) יג מִֽי-תִכֵּ֥ן אֶת-ר֖וּחַ ה֑': טעם טפחא בתיבת אֶת-ר֖וּחַ, יש להיזהר מדפוסים משובשים אשר הטעימו טפחא בתיבת מִֽי-תִכֵּן ויש בכך כדי לשבש את משמעות המקרא, וחמור מכך הזיוף הנוצרי ש"תכן" הטעימו בפשטא, ו"רוח ה'" במונח זקף קטון[6] וְאִ֖ישׁ עֲצָת֥וֹ יוֹדִיעֶֽנּוּ׃ טעם טפחא בתיבת וְאִ֖ישׁ ולא במרכא כבחלק מהדפוסים יד אֶת-מִ֤י נוֹעָץ֙: העי"ן בקמץ[7] יח תְּדַמְּי֣וּן: המ"ם בדגש חזק ובשווא נע, לא בחירק, בדומה לו בהמשך פס' כה. תַּ֥עַרְכוּ לֽוֹ׃ הטעם נסוג לתי"ו[8] יט וְצֹרֵ֖ף בַּזָּהָ֣ב יְרַקְּעֶ֑נּוּ: טעם טפחא בתיבת וְצֹרֵ֖ף. כ הַֽמְסֻכָּ֣ן: געיה בה"א והמ"ם אחריה בשווא נע כג שֹׁ֥פְטֵי אֶ֖רֶץ: טעם נסוג אחור לשי"ן כד בַּל-שֹׁרֵ֥שׁ: במלרע. וְגַם-נָשַׁ֤ף בָּהֶם֙: תיבת וְגַם במקף ולא בקדמא כו נֶעְדָּֽר׃ העי"ן בשווא נח
מנחת שבת פרשת עקב:
ז יב וּשְׁמַרְתֶּ֥ם וַעֲשִׂיתֶ֖ם אֹתָ֑ם: מוטעם מרכא-טיפחא ולא טיפחא-מרכא ז יג וַאֲהֵ֣בְךָ֔: העמדה קלה בוא"ו למנוע הבלעת האל"ף החטופה, הטעמה משנית בה"א, והבי"ת אחריה בשווא נע: וַ-אֲהֵ-בְךָ. וּבֵרַכְךָ֖: כ"ף ראשונה בשווא נח למרות הקושי. לָ֥תֶת לָֽךְ׃ טעם נסוג אחור ללמ"ד ז טז נֹתֵ֣ן לָ֔ךְ: אין טעם נסוג אחור לנו"ן
ז כב שני במנחת שבת ז כד וְהַאֲבַדְתָּ֣: העמדה קלה בה"א למנוע הבלעת האל"ף ז כה וְלָקַחְתָּ֣ לָ֔ךְ: תיבת וְלָקַחְתָּ֣ במלרע ואין טעם נסוג אחור, כנ"ל בהמשך הפסוק תִּוָּקֵ֣שׁ בּ֔וֹ ח א אֲשֶׁ֨ר אָנֹכִ֧י מְצַוְּךָ֛ הַיּ֖וֹם תִּשְׁמְר֣וּן לַעֲשׂ֑וֹת: יש להאיץ את קריאת תיבת הַיּ֖וֹם המוטעמת בטפחא, מפסיק עיקרי, להסמיכהּ לתיבה שלפניה שלא יישמע כאילו התביר מפסיק גדול ממנו: אֲשֶׁ֨ר אָנֹכִ֧י מְצַוְּךָ֛ הַיּ֖וֹם - תִּשְׁמְר֣וּן לַעֲשׂ֑וֹת ח ב הוֹלִיכְךָ֝: כ"ף ראשונה בשווא נע ולא בחטף. אֱלֹהֶ֛יךָ זֶ֛ה: שני תבירים מתרדפים. עַנֹּתְךָ֝: דגש חזק בנו"ן, מלשון עינוי, כן הדבר גם בהמשך הפרק פס' טז ח ג וַֽיְעַנְּךָ֘: היו"ד בשוא נח לא בפתח והנו"ן דגושה ובשוא נע, מלשון עינוי
ח ד שלישי במנחת שבת ח ה יְיַסֵּ֥ר: יו"ד ראשונה בשווא נע, יו"ד שנייה בפתח. מְיַסְּרֶֽךָּ: כ"ף סופית דגושה ח ז נַ֣חֲלֵי מָ֔יִם: טעם נסוג אחור לנו"ן. הנו"ן במונח והמילה איננה מוקפת ח ט תֹּֽאכַל-בָּ֣הּ: געיה בתי"ו. לֹא-תֶחְסַ֥ר כֹּ֖ל בָּ֑הּ: טעם טפחא בתיבת כֹּ֖ל ח י וְאָכַלְתָּ֖ וְשָׂבָ֑עְתָּ וּבֵרַכְתָּ֙: הראשונה במלרע והשנייה במלעיל עקב ההפסק, והשלישית שוב מלרע. נָֽתַן-לָֽךְ׃ געיה בנו"ן |
[1] לא בחטף כפי שמופיע בחלק מהדפוסים שאז מטרת החטף היא, כיוון שהוא באות שאינה גרונית, להורות על קריאה בשווא נע
[2] אֶחָֽד׃ במבטא רגיל שאינו מבחין בין דל"ת דגושה לרפויה, או יותר נכון בדלי"ת דגושה, אי-אפשר להאריך בדלי"ת, יש שכדי "לפתור" בעיה זו מוסיפים כעין צליל של נו"ן מתמשך ואין זה פתרון
[3] במחברת התיגאן כלל זה מכונה "כלל הצבותות", כאשר בראש המילה בי"ת או כ"ף כשהן אותיות שימוש, ואחרי הבי"ת בי"ת נוספת או פ"א; ואחרי הכ"ף כ"ף נוספת – אותיות אלה דגושות.
[4] במילים מוקפות לא מקובל לדבר על המילה המוקפת (הראשונה) מלעיל או מלרע כי שתי המילים נחשבות לאחת. כאן הושם טעם בנו"ן להראות על העמדה משנית, וגעיא בבי"ת העמדה קלה יותר. בכתר ארם צובא יש כאן מקף המחבר למילה הבאה. ר"מ ברויאר ז"ל השווה לפסוק הבא והשמיט את המקף. גם במהדורת דותן ע"פ לנינגרד אין מקף. לפי הטעמה זו יש שוויון מוחלט בין שני הפסוקים.
[5] כן הוא בכתר ארם צובא ובלנינגרד. לכן אין לחוש כלל להטעמה ההפוכה בקורן
[6] יש כאן ניסיון נוצרי מסיונרי לשרבב את רוח הטומאה לכתבי הקודש! עיין בגיליון ואתחנן סז
[7] בניגוד לדברי ראב"ע, אבל כא"צ [גם לנינגרד] מכריע
[8] במקומות בודדים נסוג הטעם שתי תנועות אחורה כמו נֶעֶרְמוּ מַיִם (שמות טו, ח) או יַעַרְפוּ טָל (דברים לג, כח)
עשויות להגיע לשיתוף נמענים נוספים.
אם אין זה רצוי - נא להודיע!
אליהו