נפסק
בשו"ע (יו"ד סי' שלט ס"ה, ועי' רמ"א או"ח סי' תנא
ס"א) "מנהג לשפוך כל המים שאובים שבשכונת המת".
וכתב
האבודרהם (הלכות ברכת המזון לאבל, וכ"כ בעלי התוס') שיש למנהג זה רמז מן
התורה, שלאחר מיתת מרים לא היה מים לעדה, כיון שכולם שפכו את מימיהם.
ונאמרו
כמה טעמים למנהג זה: י"א שהוא בשביל שידעו שמישהוא נפטר, ולא יצטרכו להודיע
זאת בפה במפורש (עי' שו"ע יו"ד סי' תב סע' יב), וי"א שהוא משום
סכנה.
בשיעור
"שכונת המת" יש הרבה פרטי דינים, ולמעשה יש לשפוך את המים בדירות הבניין
שבו האדם נפטר [ואם מפסיק ביניהם קומות, יש בזה הרבה פרטי דינים, וישאל חכם].
אולם
דווקא מים מגולים שאין בהם טעם – צריך לשופכם, אך באופנים הבאים אין צריך לשפוך את
המים: [א]
מים בבקבוקים סגורים. [ב] מים שבברז. [ג ]שתיה מתוקה. [ד] סודה, מים מינרלים, וכל
דבר שיש לו שם לווי – אף אם פתוחים. [ה] מים בכלי ברזל, ואפילו אם רק חלק מהכלי
ברזל, וכגון מים שבקומקום.
יצוין
כי כל החשש הוא רק במים שהיו בבניין בשעת הפטירה, אבל אם הביאו את המת לביתו
אח"כ – אין שום בעיה במים שהיו בבניין.
להנצחת ההלכה יומית לע"נ, לרפואה, להצלחה וכדו' לחץ כאן