מהדורת יום שני ג' אייר
בני התורה
בחור ישיבה מגיב לתקשורת, לא משתמט: מתייצב! אני בחור ישיבה. בעיניים של המצלמה ובכותרות המהדורות, דמותי היא סמל ל"השתמטות". עבור התקשורת, אני אדם בזוי - דמות חולפת בשחור-לבן שנפלטה מהסטטיסטיקה של התרומה וההקרבה. אין לי מדים שמעוררים הזדהות מיידית ברחוב, שמי לא יתנוסס בכתבות צבע על מבצעים נועזים, ואת פניי לא תראו בטקסי הניצחון תחת אור הזרקורים. בעולם שסוגד למספרים, להצלחות פוטוגניות ולכוח גלוי - אני בוחר להיות שקוף. בשורות הבאות, אין לי כוונה לשכנע אתכם בצדקת דרכי. אני מפוכח מספיק כדי לדעת שזהו ניסיון חסר סיכוי; התהום פעורה מדי, והקצוות רחוקים מכדי להיפגש. יותר מכך - איני מחפש הערצה, ואין לי עניין שמישהו יכיר בערכי או ב'גדלותי'. אבל בתוך הכאוס והבלבול של התקופה הזו, אני מבקש דבר אחד פשוט: להשמיע קול. אני מתייצב כאן בגאווה מאחורי מעשיי, לא כדי לבקש אישור, אלא כדי שסוף סוף תדעו מה באמת מתחולל בליבם של אנשי סיירת הלומדים. אתם יכולים להסתכל עליי דרך העדשה המרוחקת של מצלמות החדשות; הן לעולם לא יצליחו לקלוט את התדר שבו אני חי. עבורכם, אני אולי רק צללית שחורה על רקע קירות לבנים, עוד מספר בסטטיסטיקה של מי ש'לא נושא בנטל'. אבל בואו איתי לרגע אל מאחורי הכותרות המפוצצות, אל המקום שבו השקט רועש יותר מכל קרב. אני לא לובש מדים, ואין לי דרגות על הכתפיים שיספרו לכם על הלילות ללא שינה, על המאבקים הפנימיים שאיש לא רואה. אני מתייצב כאן היום לא כדי להתנצל, אלא כדי לחשוף בפניכם את המלחמה השקטה שלי - המלחמה על הרוח, על הנצח, ועל הזכות שלנו להיות מי שאנחנו באמת. בואו נניח לרגע את האידיאולוגיות בצד, ונדבר על המאמץ האפור, הסיזיפי, זה שלא עובר מסך ולא נכנס לפריים. קרב בלימה שאין בו תהילה. המלחמה שהיא לא בשדה קרב פתוח, אלא בין כותלי בית המדרש מול שחיקת השגרה והרעש שחודר פנימה. יש רגעים שבהם המוח מרגיש כמו קיר בטון, שעות של עמל תובעני ששורפות את משאבי הנפש עד תום. זהו מצור פנימי, מאבק חרישי ומתיש שאף מצלמה לא תתעד. לפעמים אני מסתכל על עצמי מהצד, ואני רואה בחור שפשוט אוהב את החיים. הנשמה שלי לא נולדה שקטה; היא סוערת, היא סקרנית, היא רוצה לטעום מהעולם, להרגיש את הרוח, להיות חלק מהקצב המטורף שקורה שם בחוץ. יש ימים שהקירות של בית המדרש מרגישים לי כמו מצור, והאותיות הקטנות שבספר מרצדות לי מול העיניים כמו תזכורת לכל מה שאני מפסיד. בחוץ בונים, כובשים, חוגגים – ואני כאן, בתוך השקט התובעני הזה, נלחם על כל תוספות, על כל הבנה, על כל רגע של ריכוז. אני לא כאן כי זה קל לי, ואני לא כאן כי אין לי ברירה אחרת. אני כאן כי בתוך כל הרעש של העולם, שמעתי קריאה. אני חי בצמצום שאי אפשר להסביר למי שלא חווה אותו – מוותר על הנוחות, על הביטחון הכלכלי, על האפשרות פשוט "להיות כמו כולם". אני רואה את בני גילי מתקדמים, קונים, מתבססים, ואני נשאר כאן עם הסטנדר הישן והחולצה הלבנה שכבר ראתה ימים יפים יותר. אבל ברגעים הכי קשים, כשנדמה שהכוחות נגמרים, אני מבין שזו לא הקרבה של מסכן זו גבורה של לוחם. כל שורה שאני לומד היא דמעה של תפילה, כל לילה של עמל הוא עוד לבנה בבית ששומר על כולנו. אני נשרף מאהבה ומיגיעה, לא כדי שמישהו ימחא לי כפיים, אלא כדי שהנצח ימשיך לפעום, גם אם המחיר הוא כל מה שיש לי. כשאתם מדברים על "שוויון", השוויון שלי נמדד במטבע אחר. הוא נמדד בניצחון הקטן של כל בוקר, בניצחון על הסחות הדעת מהרחוב, באותם רגעים שבהם אני כופה על מוחי הסוער ריכוז עילאי אל מול סוגיה סבוכה, מתוך אמונה שאם ארפה - משהו בחוסן הרוחני של כולנו יתערער. זה נטל שאין לו מדים, אין לו הכרה ואין לו פנסיה. זה נטל שנושאים אותו בבדידות מזהירה, מול סטנדר עץ פשוט, בתוך חדר מלא באדי עמל של דורות. לפעמים שואלים אותי: "למה אתה לא יכול גם וגם?". התשובה היא פשוטה וכואבת: כי האש הזו דורשת כליה. אי אפשר להחזיק את הנצח בחצי משרה. אי אפשר לבנות קו הגנה רוחני כשחצי מהלב נמצא במקום אחר. הטוטאליות הזו היא המחיר. היא הוויתור על ה"אני" הפרטי שלי, על הקריירה שיכולתי לבנות, על הכבוד שיכולתי לקבל ברחוב לו רק הייתי לובש את המדים "הנכונים". בחרתי להיות בקו האש של הרוח, במקום שבו אין תהילה, רק אחריות כבדה מנשוא שממיסה את הכתפיים. אני לא מבקש שתבינו את הלוגיקה של הגמרא, וגם לא תקציבים מיוחדים. אני רק מבקש שתראו את האדם שמאחורי המדים השחורים. תראו את הבחור שבוחר, מדי בוקר מחדש, להניח את כל מאווייו בצד ולהתמסר למשהו שגדול ממנו. כשאתם עוברים ליד הישיבה ושומעים את המולת הלימוד, אל תשמעו רעש תשמעו דופק. זה הדופק של האומה שלנו. הוא דופק בזכות אלו שמוכנים להיות שקופים, שמוכנים להישכח, שמוכנים להישרף בעמל התורה רק כדי שהסיפור של כולנו לא יסתיים לעולם. ובסוף, אחרי כל המילים הגבוהות, אני רוצה להגיד לכם משהו פשוט מהלב: אני יודע שאולי לעולם לא נבין זה את שפתו של זה, ואולי תמיד נראה זה לזה כמו דמויות מעולם אחר. אבל אני רק רוצה שתדעו - בקו האש השקט שלי, מול הסטנדר הישן, אני לא נלחם מולכם. אני נלחם עלינו. אני כאן כדי לשמור על האור בבית שלנו, כדי שגם כשהסערות בחוץ יירגעו, יישאר לנו לאן לחזור - לשורשים, למהות, לסיפור שמתחיל הרבה לפנינו ויימשך הרבה אחרינו. זו המשמרת שלי, זה הקרב שלי, וכאן אני מתייצב. בלי לבקש אישור, פשוט מתוך אהבה ואחריות - עבורי, עבורכם, ועבור הנצח.
לאחר עשרה ימי חיפושים הובא למנוחות הבה"ח אברהם ישעיהו שפיגל ז"ל תלמיד ישיבת תפרח שטבע בים. אביו, הגר"ש שפיגל, ספד בבכי מר והודה למתנדבים שחיפשו, לצד רבו הגר"א פילץ והמשגיח הגר"ב פינקל: "הקב"ה שבר את הארזים בצורה לא טבעית" אלפים ליוו הערב את הבחור החשוב אברהם ישעיהו שפיגל ז"ל, תלמיד ישיבת תפרח בן 17, שנמצא אחרי עשרה ימים בחוף הים לאחר שטבע בערב שבת. מסע הלוויה יצא, בדומה להלוויית האח יששכר דב ז"ל, מרחבת בית המשפחה ברחוב הרב כהנמן בשכונת רמת שלמה בירושלים, כשהמונים מתאספים למרות ההתרעה הקצרה והזמן המועט מאישור הזיהוי ועד לזמן הלוויה. ראשון המספידים היה האב השכול, הגאון רבי שלמה שפיגל, ראש החבורה בבית ישראל, שהצדיק עליו את הדין ואמר: "ה' נתן וה' לקח יהי שם ה' מבורך. כתוב שהקב"ה שש ושמח בבוא אליו נפש נקי וצדיק, אבל מעשי ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה? איך אפשר לשמוח? אבל אצל הקב"ה יש גם שמחה, אבל מצד שני יש גם 'במסתרים תבכה נפשי', ואצל הקב"ה זה לא סתירה". האבא האריך בכך שהוא היה נקי וצדיק ודקדק בהלכה; הוא החמיר על עצמו וישב ולמד. הוא לא הגיע בכלל לכרת, אמר אביו. "כולם אומרים לי שהוא קרבן ציבור, אני אומר שהוא פרה אדמה, הוא מטהר את כולם, הוא היה טוב לכולם". "אנחנו לקינו בכפליים. אחד ועוד אחד זה הרבה יותר משניים. כשאדם שאוהב אותך נותן לך מכה זה כואב הרבה יותר. הקב"ה נתן לנו משפחה יפה, הכל הלך כמו דבש, על מי מנוחות; לקבל כזאת מכה ועוד בכפול - זה אוי לנו כי לקינו בכפליים, ושהקב"ה ייתן לנו 'נחמו נחמו עמי' בכפליים". בהמשך ביקש האבא שיהא מליץ יושר עליו ועל האמא "שנוכל לגדל את המשפחה לתפארת ולהחזיק את הישיבה. תהיה מליץ יושר על כל המתנדבים היקרים שטרחו לחפש אותך, אנשים השקיעו מאמצים בשביל למצוא אותך". לאחר מכן ספד רבו, הגאון רבי אביעזר פילץ, ראש ישיבת תפרח, שפתח את הספדו: "קול ה' בכוח, קול ה' בהדר, קול ה' שובר ארזים. ארזים זה הבחורים יששכר דב ואברהם ישעיהו שהיו שתולים בבית ה', בחצרות אלוקינו יפריחו - הקב"ה שבר את הארזים בצורה לא טבעית". "כל בני הישיבה מדוכדכים ורואים עליהם את האבלות. אברהם ישעיהו היה מיוחד בשמחת חיים - חיים של תורה, חיים של תפילה וחיים של אהבת חברים", ציין הגר"א פילץ. הגר"א פילץ הביא את הפסוק "תשב אנוש עד דכא ותאמר שובו בני אדם" - הקב"ה נתן כאלו מכות עד דכא, הנפש בדיכאון היא מדוכדכת. בסיום ביקש והזכיר את המצב הקשה של עולם התורה: "כולנו צריכים להתעורר על גזירת הגיוס. הדמעות שר' איסר זלמן ור' צבי פסח פראנק והרב מטשעבין שהלכו אז לראש השלטון לתת פטור לבני הישיבות והם הצליחו - כנראה שאנחנו צריכים עוד זכויות שזה ימשיך הלאה". מיד לאחר מכן הספיד הגאון רבי ישראל גנס, שציין שלמד עם המנוח בחברותא עד יומו האחרון, וציין את היותו בן עלייה שאין כדוגמתו. המשגיח הגאון הצדיק רבי בנימין פינקל הביא ממה שאנחנו בימים אלו מתאבלים על תלמידי רבי עקיבא שמתו לו 24 אלף תלמידים בתקופה הזו; לכאורה רבי עקיבא היה צריך להיות בייאוש, ומיד אחרי שמתו כולם הוא הלך ולימד עוד 5 תלמידים חדשים שמהם יש לנו את כל התורה שיש לנו. "אני אומר לך ר' שלמה, תמשיך בעבודת הקודש בישיבה למרות כל הקושי והצער". כאן סיפר המשגיח על בחור שהיה באמצע פגישות שידוכים ואמר שהוא לא מוכן להתארס בימים אלו של האבלות על חברו יששכר דב ז"ל. הרבנית שפיגל שמעה מכך וקראה לו באמצע השבעה ואמרה לו: "כל הברכות יחולו על ראשך ואני רוצה שתתארס". תראו איך הם לוקחים את הצער שלהם ושמחים עם השני, וברוך ה' הוא התארס. לאחר מכן סיים את מסכת ההספדים הגאון רבי יהושע מישקובסקי, ראש ישיבת 'אמרי משה' שם למד אבי בישיבה קטנה. הוא הביא את הפסוק בתהילים: "בים דרכך ושבילך במים רבים ועקבותיך לא נודעו". בשנה שעברה בזמן הזה שאלתי אותך: איפה אתה רוצה ללכת לישיבה גדולה? אמרת לי: אני רוצה ללכת לתפרח. שאלתי אותך למה, מה מיוחד בתפרח? ואתה אמרת לי: "הרוצה להחכים ידרים", אני רוצה מקום שמנותק מעולם הזה, אני רוצה להתעלות. "הוא היה מרומם בבחינת ויגבה ליבו בדרכי ה', הוא לא היה עוד בחור, הוא היה מרומם מעל כולם, במושגים שלו בידיעות ובשאיפות", אמר הרב מישקובסקי. לאחר קריעה נוספת על הקריעה הקודמת ואמירת הקדיש של האבא הגר"ש שפיגל שפרץ בבכי מר באמירת "יהא שלמא רבא", יצאה הלוויה לעבר הר המנוחות שם ייטמן בסמוך לאחיו.
