ואלה שמות בני אהרון הבכור נדב
אוריאל פרנק
נשלח: יום חמישי, 14 במאי 2026 בשעה 10:48:58 GMT+3נושא: ואלה שמות בני אהרון הבכור נדב,בקר טוב אוריאלוְאֵ֛לֶּה שְׁמ֥וֹת בְּֽנֵי־אַהֲרֹ֖ן הַבְּכֹ֣ר ׀ נָדָ֑ב וַאֲבִיה֕וּא אֶלְעָזָ֖ר וְאִיתָמָֽר: (במדבר פרק ג פסוק ב)למה יש פסק בין המילה הבכור ובין נדב? אינני יודע.עיינתי בספר הטעמים של הרב ברויר ז"ל (עמ' 132-133) והוא אומר שהפסק רומז על הקשר הרופף בין שתי המילים, שאין הם שם ותיאורו אלא נושא (הבכור) ונשוא (נדב), ואולי הפסק הוא במקום האוגד (הוא).ולצורך זה בא הפסק? - לא מתיישב על לבי.אגב כך ראיתי שהרב ברויר דן באותו מקום על הפסק של"אֵֽרֲדָה־נָּ֣א וְאֶרְאֶ֔ה הַכְּצַעֲקָתָ֛הּ הַבָּ֥אָה אֵלַ֖י עָשׂ֣וּ ׀ כָּלָ֑ה וְאִם־לֹ֖א אֵדָֽעָה", ואומר "הפסק רומז למשמעותו היחידאית של הביטוי. "עָשׂ֣וּ ׀ כָּלָ֑ה" איננו מתפרש כאן כמושג אחד כשאר כל "עשה כלה" שבמקרא; כגון "כי אעשה כלה בכל הגויים (יר' מו כח)"; אלא כלה (בפסוקנו) הוא תיאור הפועל של עשו: עשו בהחלט; וכעין זה "כלה גרש יגרש אתכם מזה (שמות יא א)". וכך מפרש גם שד"ל.הפירוש הזה לא מתיישב על לבי כלל: ראשית, השאלה היא האם המעשים של סדום הם "כצעקתה" שבתחילת הפסוק, כלומר, האם עשו כצעקתה או לא, ואין השאלה האם עשו כצעקתה בהחלט. שנית (ועיקר), סוף הפסוק "ואם לא אדעה" מוכיח שיש בשני חלקי הפסוק תנאי ותוצאה, משום שאם הפסוק היה רוצה לומר שיש פה רק שאלה אם עשו או לא, אזי אין מקום למילה אדעה; המילה אדעה אומרת שאם הם לא עשו כצעקתה, אזי "אדע מה לעשות" (כמו ועתה הורד עדיך מעליך ואדעה מה אעשה לך), ומכאן שהמילה "כלה" היא תוצאת התנאי של אם עשו, כמו שפירש רש"י, אעשה עמם כלה, ואת זה בא הפסק להדגיש.עוד אני רוצה להעיר על "כלה גרש יגרש אתכם מזה" שמפרש שד"ל "בהחלט יגרש אתכם" שפירוש זה איננו נראה בעיני, אלא "כלה" לענ"ד הוא תם, הסתיים, נשלם השעבוד, גרש יגרש אתכם מזה.מה דעתך?כל טוב,עמנואל.
אוריאל פרנק
מאת: ש ה <shal...@gmail.com>
Date: יום ה׳, 14 במאי 2026 ב-17:51
Subject: Re: [רוחב לשון] ואלה שמות בני אהרון הבכור נדב
--
קיבלת את ההודעה הזו מפני שאתה רשום לקבוצה 'רוחב לשון' של קבוצות Google.
כדי לבטל את הרישום לקבוצה הזו ולהפסיק לקבל ממנה אימייל, שלח אימייל אל rohav-lashon...@googlegroups.com.
כדי לראות את הדיון הזה, צריך להיכנס אל https://groups.google.com/d/msgid/rohav-lashon/CAOYkKwFSs1D7t6fx_JGLB-84_D4wtUe7SDxVh7dLYEB6KogX9Q%40mail.gmail.com.
אוריאל פרנק
אוריאל פרנק
אוריאל פרנק
ג ב וְאֵ֛לֶּה שְׁמ֥וֹת בְּֽנֵי־אַהֲרֹ֖ן הַבְּכֹ֣ר ׀ נָדָ֑ב וַאֲבִיה֕וּא אֶלְעָזָ֖ר וְאִיתָמָֽר:
וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי־אַהֲרֹן הַבְּכֹר ׀ נָדָב וַאֲבִיהוּא אֶלְעָזָר וְאִיתָמָר:
הפסוק הובא כאן עם טעמים וגם בלי טעמים (למי שיש "בעיות קליטה"). הפיסוק לפי הטעמים בפסוק זה נראה משונה ביותר. איך אפשר לשים אתנח(תא) בין נדב לאביהוא ולחבר ביניהם בוי"ו החיבור?! העברתי שאלה זו לפרופ' ר' שמחה קוגוט המוכר לנו מהעלונים הקודמים, וכך הוא ענה:
לרב אליהו, שלום.
לא דנתי בפסוק זה בספרי, אך אתייחס לכך כאן בקצרה.
פעמים רבות נוהגים בעלי הטעמים להצמיד לפתיח המצריך בפיסוק המודרני נקודתיים אחריו (כך בפסוקים עם פועלי אמירה וכך גם ללא פועל אמירה, כבפסוקנו) את תחילת תוכן האמירה, ואכמ"ל. לפי זה ברור, מדוע לא הוצבה האתנחתא ב"בני-אהרן". התיבה "הבכ(ו)ר", המתייחסת ל"נדב", אינה מאפשרת את ההצמדה הטבעית של "נדב ואביהוא" (גם מצד חלוקת ה-4 ל-2+2, וגם מצד גורלם המשותף), ולכן הוצבה האתנחתא ב"נדב".
את שלושת הבנים הנותרים חייבים לחלק או לפי 2+1 או לפי 1+2. ברור שהעניין -- מותו של אביהוא (עם נדב) -- מצריך את הפרדתו משני אחיו האחרים, ולכן בא זקף בשמו.
יישר כח על ההבחנה ב"מוזרות" לכאורה של פיסוק הטעמים בפסוק. ייתכן שבעתיד אשלב דיון בו ובפסוקים דומים במאמר כלשהו, ומגלגלין זכות ע"י זכאי.
שמחה קוגוט
אנסה לבאר את דבריו. במקומות האחרים שמופיעים ארבעת בני אהרן לא מצוין נדב כבכור, לכן אפשר לחברם למשל: נדב-דרגא ואביהוא-תביר אלעזר ואיתמר מרכא טפחא. כאן למרות ו' החיבור יש הפרדה ברורה בין נדב לאחָיו בגלל שנדב הוא הבכור. אבל לפני כן, למה לא לשים את האתנח אחרי אהרן ולחבר ה'בכור נדב' על ידי מונח זקף, ולהמשיך בשאר? אבל מנהג הטעמים לשים לפני האתנח חלק מהמשפט העיקרי, לכן האתנח אחרי אהרן אינו בא בחשבון. אביהוא יותר קשור לנדב מאשר לבנים הנותרים ולכן יש הפרדה ביניהם.
ארשה לעצמי להודות בשם הקוראים לר' שמחה, ואין ספק שכוונתו זכות ע"י זכאי מכוונת כלפי כלל הקוראים.
הערת אפ"ר (אוריאל פרנק) בעניין טעמי פסוק זה יעויין בפירוש בעל הטורים! יש פסיק בין 'הבכור' ל'נדב' לומר שאינו חוזר על נדב כי נדב מת בלא בנים ואין נפקותא בבכורה שלו אלא חוזר על אהרן שהוא הבכור למשה[1].
לענ"ד, דבריו מוקשים, שכן הוא מייחס ל"פסק" שלפני "הבכר" פיסוק רב יותר מאשר לטעם מפסיק!
זאת בניגוד למש"כ:
הרב ברויאר טעמי המקרא, עמ' 29 ועמ' 128:
E הפסק אינו טעם, אך קשור למערכת הטעמים. הוא בא אחרי מילה המוטעמת בטעם משרת, ותפקידו להורות על הפסקה בין שתי מילים המחוברות בניגון.
E ישראל ייבין, מבוא למסורת הטברנית, עמ' 160, סעיף 283: פסק - הפסקה כלשהי, אך לא עד כדי הפיכת הטעם המחבר לטעם מפסיק. ע"כ הערת ר"א פרנק.
אין ספק שדבריו מוקשים. לא נראה לי שהוא מפרש כך פשוטו של מקרא. צריך לעיין אם כתוב כך גם בפרוש הטור הארוך על התורה. א.ל.
[1] יש כאן קושי, כי כנראה מרים היתה הגדולה במשפחה, ולכן רומז בעל הטורים שאהרן הוא בכור למשה, אבל הדוחק ניכר. א.ל.
עשויות להגיע לשיתוף נמענים נוספים.
אם אין זה רצוי - נא להודיע!
אליהו
אוריאל פרנק
נשלח: יום ראשון, 17 במאי 2026 בשעה 22:03:20 GMT+3ערב טוב,וְאֵ֥לֶּה בְנֵֽי־עֲנָ֖ה דִּשֹׁ֑ן וְאָהֳלִיבָמָ֖ה בַּת־עֲנָֽה: (בראשית פרק לו פסוק כה)כאן אמנם לא כתובה המילה "בכור" לפני שמו של דישון, אבל זו בכל זאת דוגמא לכך שהשמות מופרדים באתנח ויש ו החיבור בשם השני. יש עוד דוגמאות כאלה, וכמו שהסביר פרופ' קוגוט אין בכך קושי.הקושי בפסוק שבכותרת הוא הפסק בין הבכור לנדב, והצעתי כאן הסבר לכך. גם בפסוקנו שהובא כאן מדברי הימים יש פסק בין המילה בכור לשם שאחריה, רם, אבל פה ניתן להסביר שהפסק בא להסב את תשומת לב הקורא שלא יחבר את האות ר של בכור עם האות ר של רם.ערב טוב,עמנואל.Date: יום א׳, 17 במאי 2026 ב-16:06
Subject: Re: [רוחב לשון] 5. ואלה שמות בני אהרון הבכור נדבעיין דברי הימים א ב כהוַיִּהְי֧וּ בְנֵי־יְרַחְמְאֵ֛ל בְּכ֥וֹר חֶצְר֖וֹן הַבְּכ֣וֹר ׀ רָ֑ם וּבוּנָ֥ה וָאֹ֛רֶן וָאֹ֖צֶם אֲחִיָּֽה׃
כדי לראות את הדיון הזה, צריך להיכנס אל https://groups.google.com/d/msgid/rohav-lashon/CAOYkKwGdMaaX8YRUZBdPzXkZf6c5EzQhF6t57iigqLWuKDG2nw%40mail.gmail.com.