"מעשים טובים"

[אוריאל פרנק‎]

"כך יכנס לתורה לחופה ולמעשים טובים"

יש אומרים [הרב מרדכי פוגלמן, שו"ת בית מרדכי חלק א סימן סג - מודבק למטה] ש"מעשים טובים" כאן = רכישת מקצוע!

ולענ"ד, "מעשים טובים" כאן = [הולדת] ילדים, ולכן מופיע לאחר "חופה", וכמו משמעות "מעשים" בכל בוקר בברכת "המחזיר נשמות": "ריבון כל המעשים".

היש מי שפירש כך?

---------- Forwarded message ----------
From: אוריאל פרנק <uriel...@gmail.com>
Date: Thu, 30 May 2013 15:25:15 +0300
Subject: כשם שנכנס לברית כך יכנס ל...מעשים טובים = לרכישת מקצוע!
To:

*שו"ת בית מרדכי חלק א סימן סג** ***

הרב (ד"ר) מרדכי פוגלמן נולד בשנת תרנ"ט (1898) בעיר פרמישלאן שבגליציה למשפחה
ממוצא "הבית חדש", חסיד הוסיאטין, חתנו של הרב צבי יהודה לאו מלבוב (למברג),
דודו, המהרש"ם שבדרון מברזן. נסמך לרבנות ע"י ר' מאיר אריק מבוטשטש בעל שו"ת
"אמרי יושר" ועוד רבנים מגדולי דורו, והיה מקורב ל*גיסו, ר' משה חיים לאו* רבה
של פייטרקוב ולבן דודו ר' מאיר שפירא ראש ישיבת חכמי לובלין. רכש גם השכלה
כללית רחבה. משנת תרפ"ח (1928) שימש כרבה של קטוביץ שבפולניה, ועם פרוץ מלחמת
העולם השניה הצליח להימלט והגיע ארצה. בשנת ת"ש (1940) מונה לרבה של קרית
מוצקין. הרב פוגלמן עסק רבות בצרכי ציבור ובענייני חינוך, וכן פירסם מאות
מאמרים בבמות שונות. ספרו "בית מרדכי" כולל שאלות ותשובות ומחקרים הלכתיים
שכתב מאז עלייתו ארצה, הספר יצא לאור בהוצאת מוסד הרב קוק בשנת תשל"א (1971),
נפטר בתשמ"ד (1984).



שנינו בשבת קלז, ב: ת"ר המל אומר אקב"ו על המילה, אבי הבן אומר אקב"ו להכניסו
בבריתו של אברהם אבינו, העומדים שם אומרים כשם שנכנס לברית, כך יכנס לתורה
לחופה ולמעשים טובים. זוהי גירסת הרא"ש והר"ד אבודרהם. אבל בסדור רב סעדיה
גאון (ירושלים תש"א) ע' צח ובסדר רב עמרם גאון השלם, ח"ב, ע' ר, ב, הנוסחה
היא: כשם שהכנסתו למילה (לברית) כן תכניסהו,,, וכן היא הנוסחה ברמב"ם הלכות
מילה פ"ב, ה"ב וטוש"ע יו"ד ס' רסה. וע' ט"ז שם סק"ג המחלק ואומר, שאותם
העומדים מרחוק או אם אין האב בבית הכנסת - אז אומרים "כשם שנכנס" - בלשון
נסתר; אבל אם האב נוכח בשעת ברית המילה העומדים מקרוב אומרים "כשם שהכנסתו" -
בלשון נוכח. מסתברים יותר דברי הש"ך שם סק"ג, שצריך לומר תמיד כשם "שנכנס - כן
יכנס", מפני "שלפעמים אין האב שם, או אין לו אב, א"כ אי אפשר לומר בלשון נוכח,
אלא בלשון נסתר, וכך לא פלוג".



בתוספתא ברכות (הוצאת צוקרמנדל) פ"ז, ע' 164; בירושלמי ברכות פ"ט, ה"ג ובקהלת
רבה פ"ג, ד מטבע סוף הברכה היא: "כן תכניסהו לתורה ולחופה" ואין שם הביטוי:
"למעשים טובים".



בעל הלכות גדולות, הלכות מילה, הולך בעקבותיהם וגם הוא מביא את הנוסחה "לתורה
ולחופה". אותה הנוסחה מובאת גם בסדר רב עמרם גאון השלם ח"ב, עמ' רא, א. ושם ע'
ר, ב מביא גם את נוסחת: "לתורה לחופה ולמצוות". אולם בתוספתא ברכות (דפוס ראם
ווילנא) פ"ו; בסדור רס"ג שם; ברי"ף למסכת שבת; ברמב"ם הלכות מילה פ"ב, ה"ב;
באבודרהם הלכות ברכות, שער תשיעי ובטוש"ע יו"ד ס' רסה מובאת המטבע: "לתורה
ולחופה ולמעשים טובים". ומטבע זו מקובלת ונפוצה בישראל. הרה"ג ר' שאול כ"ץ
ז"ל, אבד"ק הינדנבורג (בירחון ישורון שנה ט"ו, חוברת ה - ו, ברלין תרפ"ח) סובר
כי הנוסחה העיקרית היתה "לחופה", ואחר כך נתווספו הביטויים: "לתורה ולמעשים
טובים", והוא מסתייע בזה שבמשנה וגמרא משתמשים בפעל "כנס" רק בקשר לחופה, ולא
לתורה ולמעשים טובים. על דבריו אלה יש להעיר, כי השתמשו במדרש בפעל כנס גם
בקשר לתורה. עי' שיר השירים רבא פ"א, כד, לפסוק משכני אחריך נרוצה: "לפיכך
צריך אדם להכניס בנו לתורה ולחנכו בלימוד".



בספר החינוך, מצוה ב מביא את הנוסחה: "כשם שזכה לברית, כן יזכהו הא - ל לתורה
ולחופה למעשים טובים". צריך לברר מאיזה מקור לקח את הנוסחה הזאת.



כנראה שנוסחת ספר החינוך היא על יסוד ברכה דומה הנאמרת בפדיון בכור לפי
הגאונים ופוסקים ראשונים. ועיין הרא"ש לקידושין פ"א, סי' מא: "ותקון גאוני
לסידור מנהגא דפדיונא וברכתא דיליה,,, כשם שזכה בכור זה לפדיון כך יזכהו השם
לתורה". ועי' אוצר הגאונים, פסחים ע' 130, סי' שסא - ב ושו"ת הרשב"א סי' ר'
ותשנח המביא נוסחה זו בפדיון בכור בשם רבינו חננאל בפירושו לפרשת שופטים; כל
בו הלכות פדיון בכור, סי' צד. וגם הר"ד אבודרהם הלכות ברכות שער תשיעי, מביא
את דברי הרא"ש ואת הנוסחה הזאת בפדיון בכור.



הר"ד אבודרהם בהלכות ברכות, שער תשיעי אומר: "ומברך אבי הבן בא"י אמ"ה אקב"ו
להכניסו בבריתו של אברהם אבינו,,, וברכה זו נתקנה מפני שהאב מצוה על בנו למולו
ולפדותו וללמדו תורה ולהשיאו אשה,,, ועונין העומדים שם כשם שנכנס לברית, כך
יכנס לתורה ולחופה ולמעשים טובים, שאלו הן מצות הבן המוטלות על האב כמו
שאמרנו; וסדרם על זה הסדר ע"ש דאמרינן לעולם ילמד אדם תורה ואחר כך ישא אשה;
והזכיר אחר כך מעשים טובים אף על פי שהוא חייב במצות מיום שהוא בן שלש עשרה
שנה ויום אחד, מכל מקום אינו בן עונשין עד עשרים, וכבר היה בן שמונה עשרה לחופה".




על דברי האבודרהם יש להשיג. לפי דבריו יש לביטוי "מעשים טובים" שבברכת כשם
שנכנס המשמע של "מצוות", על זה יש להשיב כי בשני התלמודים ובמדרשות ההלכה
והאגדה "מעשים טובים" אינם שם נרדף ל"מצוות". מעשים טובים פירושם ברוב
המקומות: מדות טובות שבין אדם לחבירו, גמילות חסדים, הכנסת אורחים, צדקה,
צניעות ומעשי תום ויושר.



והנה דוגמות אחדות: ברכות לב, ב: ארבעה צריכים חיזוק, ואלו הן תורה ומעשים
טובים תפלה ודרך ארץ; בבא מציעא פד, ב: גדול בתורה וגדול במעשים טובים; אבות
פ"ג, מט"ו: אעפ"י שיש בידו תורה ומעשים טובים; סנהדרין צז, ב: כלו כל הקיצין
ואין הדבר תלוי אלא בתשובה ומעשים טובים. ואפשר להוסיף עוד כמה.



לקידושין דף לג, ב: שאני רב יחזקאל דבעל מעשים הוה, מובא באוצר הגאונים שם, ע'
94: "וששאלתם מהו בעל מעשים, בעל מעשים הוא טוב עין בצדקה ובצרכי ציבור ובמדות
טובות. אנשי מעשה שמכניסין אורחין ומהנין ת"ח ומשיאין בתם לת"ח".



ובירושלמי יומא פ"א, ה"א: שבעה בנים היו לקמחית וכולן שמשו בכהונה גדולה, שלחו
חכמים ואמרו לה מה מעשים טובים יש בידיך, אמרה להן יבוא עלי אם ראו קורות ביתי
שערות ראשי ואימרת חלוקי.



מכאן יש לנו פירוש לחסידים ו"אנשי מעשה" הנזכרים בסוכה נא, ב במשנה, נכללים
במושג ומונח "מעשים טובים". במקומות הרבה בתלמודים ומדרשות נזכרים ה"מצוות"
וה"מעשים טובים" זה על יד זה כשני ביטויים ומונחים נפרדים ואין להחליפם
ולערבבם זה בזה. והנה איזו דוגמות:



שיר השירים רבה פ"א, כ, על הפסוק לריח שמניך טובים: "אף כן אמר הקדוש ברוך הוא
לאברהם, אברהם הרבה מעשים טובים יש לך, הרבה מצות יש לך". שם סב על הפסוק הנך
יפה רעיתי: "הנך יפה בגמילת חסדים, הנך יפה במצות עשה, הנך יפה במצות לא
תעשה,,, הנך יפה בתשובה, הנך יפה במעשים טובים". בראשית רבה פס"א ב: "כי יש
לעץ תקוה, יש לאברהם תקוה,,, ועוד יחליף מצות ומעשים טובים". ויקרא רבה פ"ד,
ב: "א"ר שמואל בר אמי מה שסיגל אדם מצות ומעשים טובים, אינו מספיק להבל היוצא
מפיו". איכה רבה פ"ג, ג: "ראה עני, א"ר שמואל בר נחמן אמרה כנסת ישראל כיון
שראה אותי עניה מן המצוות, עניה ממעשים טובים". ובברכה הנאמרת בראשית תפלת
שחרית שמקורה בברכות ס, ב: "יהי רצון מלפניך,, שתרגילנו בתורתך ודבקנו
במצותיך,,, ודבקנו ביצר טוב ומעשים טובים".



בכל המקומות האלה שאפשר להוסיף עליהם עוד כמה מן התלמודים והמדרשות וגם מספרי
דרוש ומוסר, קבלה וחסידות אינם מסתפקים בביטוי "מעשים טובים" ככולל את המצוות.
מדגישים בהם הדגשה מיוחדת את ה"מצוות" לבדן ואת ה"מעשים טובים" לבדם. הרי כי
המצוות אינן בכלל "מעשים טובים". הביטוי: "להכניסו,,, למעשים טובים" שבברכת
כשם שנכנס הוא, כפי שביררנו, לפי האבודרהם שם נרדף ל"הכניסו למצוות". כלומר
ליום מלאת לנער שלש עשרה שנה ויום אחד, בו הוא נכנס לחיוב קיום המצוות.



לפי זה אינם מחוורים דבריו באמרו: "והזכיר אחר כך מעשים טובים אף על פי שהוא
חייב במצות מיום שהוא בן שלש עשרה שנה ויום אחד, מכל מקום אינו בן עונשין עד
עשרים וכבר היה בן שמונה עשרה לחופה". עיקר ההדגשה בברכת כשם שנכנס אינה על
מצות לא תעשה, קלות וחמורות, שבהן יש מבחינת עונשין של בי"ד של מעלה הבדל בין
בן שלש עשרה ובין בן עשרים. עיקר ההדגשה בכניסה למצוות היא על התחלת החיוב מן
התורה לקיים את מצוות עשה. ובזה אין הבדל בין בן שלש עשרה לבין בן עשרים.



ולעצם הדבר שאין בי"ד של מעלה מענישין למי שלא הגיע עדיין לגיל העשרים, צריך
להעיר כי אמנם זה נזכר בתלמודים ומדרשות. עיין שבת פט, ב; ירושלמי ביכורים פ"ב
ה"א; ירושלמי סנהדרין פי"א, ה"ה; מדרש משלי פ"א; מחזור ויטרי בפירושו לאבות ה,
כא ורמב"ם בפירושו למשנה פ"ז דסנהדרין ועוד. אולם כמה מן האחרונים חולקים על
זה וסוברים שגם פחות מבן עשרים נענש ע"י בי"ד של מעלה. עי' שו"ת חכם צבי ס'
מט, בסופה: "וזה נלע"ד ברור דעל כל פנים שייך עונש כרת בפחות מבן עשרים נמי".
שו"ת נודע ביהודה, תנינא או"ח סי' ח: "ומ"ש כיון שהבחור לא היה בן עשרים ולא
היה בר עונשים, אני אומר בהדי כבשי דרחמנא למה לך,,, וגם וכי בן י"ג שהביא שתי
שערות אינו מביא קרבן חטאת על ל"ו כריתות". שם יו"ד סי' קסד: "ולדעתי ג"כ לא
מסבר שלא יהיה שום עונש שמים על האדם קודם עשרים שנה ונמצא עולם הפקר וירצח את
רעהו כשלא יהיו שם עדים וינאף ויעשה כל תועבות השם". שו"ת חתם סופר יו"ד ס'
קנה: "עוד היכי דצריך כפרה אין חילוק אף אם לא הגיע לעשרים שנה, דודאי משנעשו
בני מצוה בשנים ובסימנים מתחייבים בכל חיובי התורה דבי"ד של מעלה ושל מטה".



למעלה הבאנו את דברי האבודרהם: "וברכה זו נתקנה מפני שהאב מצווה על בנו למולו
ולפדותו וללמדו תורה ולהשיאו אשה,,, ועונין העומדים שם כשם שנכנס לברית כך
יכנס לתורה לחופה ולמעשים טובים, שאלו הן מצות הבן המוטלות על האב כמו
שאמרנו". בירושלמי קידושין פ"א, ה"ז נשאלת השאלה על הדברים שהאב צריך לעשות
לבנו: "מה למצוה או לעיכוב". ופירש הפני משה שם ד"ה מה: "לענין מה איתמר, אם
למצוה או לעיכוב שכופין עליה, ואלהשיאו אשה קאי והדומה דקראי אסמכתא בעלמא
הוו, אבל הני מילי אחריני דמפורש בהדיא בתורה דינן כשאר מצות עשה". והקרבן עדה
שם ד"ה מה למצוה מפרש: "מיבעיא ליה אם מצות האב על הבן למצוה לחוד וקרא עצה
טובה קמ"ל לאב לעשות כן לבנו, או דילמא אפילו לעכב". ע' שו"ת הרשב"א ח"ב
(תולדות אדם) סי' שכא; שו"ת חוט השני ס' צב ושו"ת חכם צבי ס' קה.



מסתברים דבריו של האבודרהם כי ברכת כשם שנכנס מיוסדת על המצוות שהאב חייב
לעשות לבן השנויות בברייתא קידושין כט, א: "ת"ר האב חייב בבנו למולו ולפדותו
וללמדו תורה ולהשיאו אשה וללמדו אומנות".



אבל לפי זה תשאלנה השאלות: א. החובה של האב ללמד את בנו אומנות נזכרה שם
בברייתא ובמקומות המקבילים יחד עם החובה של האב למול את הבן ולפדותו, ללמדו
תורה ולהשיאו אשה - ולמה לא נזכר גם לימוד הבן והכנסתו לאומנות בברכת כשם
שנכנס? ב. אם לפי דברי האבודרהם "מעשים טובים" פירושם "מצוות" - למה לא נזכרו
ה"מצוות" או ה"מעשים טובים" בין הדברים שהאב חייב לעשות לבן שנמנו בקידושין שם
ומקומות שנביאם להלן, שהם המקור לברכת כשם שנכנס? אינו מסתבר כלל פירושו של
בעל עיון תפלה באוצר התפלות עמ' רנח, המפרש כי ה"מעשים טובים" שבמטבע ברכת כשם
שנכנס "אינם קיום המצוות, אלא הערה על התורה והחופה, דקאמר שהתורה והחופה יהיו
מעשים טובים ולא מעשים רעים, כי כל מי שקורא ושונה ובועט בגדולים ממנו נוח לו
שלא נברא". לפי סגנון הברכה, לשונה והרכבה, אין ספק בדבר כי ה"מעשים טובים"
שבברכת כשם שנכנס הם אחת החובות שעל האב לקיים לגבי בנו, כמו תורה וחופה.
וצריך רק לברר את פירושם הנכון של ה"מעשים טובים" שבברכת כשם שנכנס.



על השאלות ששאלנו יש תשובה. אין צורך להזכיר במיוחד בין הדברים שהאב חייב
לעשות לבנו את החובה ללמדו מצות ומעשים טובים. החיוב על האב ללמד את בנו תורה
- ובחיוב לימוד התורה נכלל החיוב ללמד ולחנך את הבן במצוות ובמעשים טובים
כשהגיע הבן להבנה ולגיל החינוך. עי' סוכה מב, א: קטן היודע לנענע חייב
בלולב,,, לשמור תפילין, אביו לוקח לו תפילין, יודע לדבר אביו מלמדו תורה
וקריאת שמע (ע' חילופי גירסאות בירושלמי שם פ"ג, הי"ב; תוספתא חגיגה פ"א וספרי
עקב); יומא פב, א במשנה: התינוקות מחנכין אותן לפני שנה, לפני שנתיים בשביל
שיהיו רגילין במצוות, ותוספות ישנים שם ד"ה בן שמונה; נזיר כט, א: כדי לחנכו
במצות.



המצוה שעל האב ללמד את הבן תורה היא מדאורייתא והמצוה לחנך את הבן במצוות
כשהגיע לחינוך היא מדרבנן והיא כלולה בתוך מצות לימוד התורה (עי' לחם משנה
להלכות תלמוד תורה פ"א, ד"ה ולא בן בנו).



מפני אותו הנימוק אין לפרש את ה"מעשים טובים" שבברכת כשם שנכנס כמעשים טובים
של גמילות חסדים, צדקה ומעשי יושר ותום. גם זה לא נזכר בקידושין שם ולא
במקומות בין הדברים שהאב חייב לעשות לבנו, מפני שגם מעשים טובים במשמע של צדקה
וגמילות חסדים כלולים במצות לימוד התורה. ובכן למה זה נזכרו ה"מעשים טובים"
בברכת כשם שנכנס, ומה פירושם?



הספרדים נוהגים לומר בברכת כשם שנכנס את הנוסחה: "כן תכניסהו לתורה למצוות
לחופה ולמעשים טובים". במקורות התנאים והאמוראים המצויים בידינו אין המטבע
הזו. לעיל הבאנו את הנוסחה בסדור רע"ג השלם ושם מובאת גם הנוסחה: "לתורה לחופה
ולמצוות". בכל אופן גם המטבע "לתורה למצוות לחופה ולמעשים טובים" סותרת את
דברי האבודרהם שהבאנו לעיל. גם בזה נזכרו "מצוות" לחוד ו"מעשים טובים" לחוד,
ואין המצוות בכלל מעשים טובים; ומלבד זה נזכרו כאן המצוות. לאמיתו של דבר אין
חיוב מיוחד על האב להכניס את בנו למצוות במלאת לו שלש עשרה שנה ויום אחד.
הכניסה למצוות במלאת לבן שלש עשרה שנה היא תוצאה הבאה מאליה, היא הסיום והשלב
הסופי של לימוד התורה והחינוך במצוות שהאב חייב בהם לבנו מיום הגיעו להבנה
ולגיל החינוך במצוות עד הגיעו לגיל של שלש עשרה שנה. מה ששנינו: "בן שלש עשרה
למצות" (אבות ה, כא) אין פירושו שהאב חייב להכניס את בנו למצוות במלאת לו שלש
עשרה שנה, כי אם פירושו: הבן, שעד מלאת לו שלש עשרה שנה ויום אחד היה פטור מן
התורה מלקיים את המצוות, ורק אביו היה חייב מדרבנן לחנכו במצוות - מיום מלאת
לו שלש עשרה שנה הוא חייב מן התורה לקיים את המצוות. ועיין בית הבחירה, לאבות
שם: "בן י"ג למצוות, כלומר שאז הוא גדול וחייב במצוות".



אמנם בבמדבר רבה פי"ז שנינו: "שנו רבותינו חמשה דברים האב חייב לעשות לבן, האב
זה הקדוש ברוך הוא והבן אלו ישראל, כשם שהאב חייב למול את בנו, כן עשה הקדוש
ברוך הוא לישראל,,, האב חייב ללמדו תורה, הקדוש ברוך הוא לימד תורה לישראל,,,
ללמדו מצות, הקדוש ברוך הוא לימד את המצוות לישראל".



וגירסא דומה ישנה בתנחומא לפרשת שלח (ע' תנחומא בובר, לפרשת שלח והערותיו שם).
ובמקום חובת האב "ללמד את בנו אומנות", נזכרה שם החובה של האב "ללמדו מצוות".
המהרז"ו שם נדחק לפרש כי המצוות הן אומנותם של ישראל. בילקוט לשלח שם ישנה
הגירסא: "ללמדו אומנות כי תבואו אל ארץ ונטעתם" (עיין להלן).



אולם, כנראה, כי הגירסא "ללמדו מצות" היא מפוקפקת. מחוץ למקומות שהבאנו למעלה,
בכל המקומות בהם נזכרו הדברים שהאב חייב לעשות לבן, לא נזכר החיוב "ללמדו
מצות", כי אם - ללמדו אומנות. עי' קידושין כט, א; מכילתא לפרשת בא; תוספתא
קידושין פ"א; ירושלמי קידושין פ"א, ה"ז; קהלת רבה פ"ט, לפסוק ראה חיים עם אשה.



סכומו של דבר: הלימוד והחינוך למעשי המצוות כלול הוא בחובת לימוד התורה שהאב
חייב לבנו.



וכבר הרגיש בזה במקצת הר"ד פארדו בחסדי דוד לתוספתא ברכות ו, יז. שם שנינו:
"העומדים שם אומרים כשם שהכנסתו לברית, כן תכניסהו לתורה לחופה ולמעשים
טובים". ועל זה מעיר שם החסדי דוד ד"ה תורה: "מעשים טובים מתחילין משנת י"ג,
וזה קודם לחופה; ורק בכדי לסיים במעשים טובים, החליף הסדר. וע' בט"ז יו"ד סי'
רסה, שתירץ בדוחק ובבה"ג הגי' לתורה ולחופה לבד. ונראה כי מעשים טובים הם בכלל
תורה. כי לא המדרש הוא העיקר, אלא המעשה". החסדי דוד אומר כי דברי הט"ז שם
סק"ג: "אומר תחילה חופה לפי שאין נענש בבי"ד של מעלה עד בן עשרים, וא"כ החופה
קודמת, שבן י"ח לחופה", והם דחוקים. דברי הט"ז לקוחים מן האבודרהם שהבאנום
לעיל. ובכן החסדי דוד משיג בעצם לא על הט"ז, כי אם על האבודרהם שהם מקור דברי
הט"ז. ותימה על הט"ז על שלא הזכיר את מקור דבריו ועל החסדי דוד שלא העיר על
זה, ביחוד כשדברי האבודרהם מובאים בבית יוסף לטור שם; בפרישה שם ובש"ך שם
סק"ג. החסדי דוד מביא רק את הבה"ג הגורס את המטבע: לתורה ולחופה. כפי שהעירונו
לעיל נוסחה זאת היא בתוספתא ברכות פ"ז; בירושלמי ברכות פ"ט, ה"ג וקהלת רבה
פ"ט, ג.



להחסדי דוד נראית גירסת הבה"ג "לתורה ולחופה", בלי הביטוי "מעשים טובים", מפני
שאין צורך בהכנסה מיוחדת ל"מעשים טובים", המעשים טובים הם בכלל תורה. אולם אם
גורסים את נוסחת הברכה עם "מעשים טובים" - צריך, לדעתו, לקבוע את ה"מעשים
טובים" בסוף הברכה, כדי לסיים במעשים טובים (בדבר טוב), כנהוג בסוף הפרשיות
וסיומי המסכתות.



אבל איננו זקוקים לטעמו של החסדי דוד להקדמת החופה למעשים טובים שבברכת כשם
שנכנס. מבחינת הסיום בדבר טוב, גם הסיום בחופה, הוא סיום בדבר טוב, לא פחות מן
הסיום ב"מעשים טובים". וראיה לדבר: בתוספתא ברכות שם; בירושלמי שם ובקהלת רבה
שם נוסחת הברכה היא: "לתורה ולחופה" - ובכן "החופה" היא הסיום.



לדעתנו יש טעם אחר להקדמת ה"חופה" ל"מעשים טובים". וזה יתברר להלן.



*כדי ליישב את הקשיים שבברכת כשם שנכנס, נראה לי לפרש כי במטבע ברכה זו נזכרה
המצוה שעל האב ללמד את הבן אומנות. הביטוי "מעשים טובים" שבברכה זו פירושו:
אומנות**. *



ויש טעם לדבר שהאומנות נקראת בשם "מעשים טובים". בברייתא קידושין שם נושא
מחקרנו: אמר ר' יהודה כל שאינו מלמד את בנו אומנות, כאילו מלמדו ליסטות.
ופרש"י שם ד"ה כאילו מלמדו: "דכיון דאין לו אומנות ויחסר לחמו, ילך בפרשת
דרכים וילסטם את הבריות". כלומר יעשה מעשים רעים. לפי זה האב המלמד את בנו
אומנות, מלמד אותו מעשים טובים.



מלבד זה נסתייע לזה במדרש מפורש, בו האומנות נקראת בשם: "מעשים טובים". בבמדבר
רבה פי"ג יש דרש נלבב: "בלולה בשמן, זו התורה שצריכה לבלול מעשים טובים, כההוא
דתנן יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ, שיגיעת שניהם משכחת עון, וכל תורה שאין עמה
מלאכה סופה בטלה וגוררת עון". ובאבות ב, ב פירש הרע"ב ד"ה דרך ארץ: "מלאכה או
סחורה". והרמב"ם פירש שם בפירושו למשניות: "וגוררת עון כמו שבארנו במקום אחר,
אמרו סופו שהוא מלסטם את הבריות". הרי כאן מפורש כי דרך ארץ במשמע של אומנות
ומלאכה נקרא בשם: "מעשים טובים".



אבל אם נפרש את הביטוי "מעשים טובים" שבברכת כשם שנכנס - כאומנות, עדיין לא
יתורץ הקושי בסדר הדברים המנויים שם. לפי הסדר שם: "לתורה לחופה ולמעשים
טובים", לימוד האומנות הוא אחרי נשיאת אשה. וזה נגד הברייתא בסוטה מד, א: "ת"ר
אשר בנה,,, מכאן לימדה תורה דרך ארץ שיבנה אדם בית ויטע כרם ואח"כ ישא אשה"
(בתוספתא סוטה, צוקרמנדל פ"ז, ע' 308 - 9 הגירסא: לימדה תורה דרך ארץ נתמנה
לאדם פרנסה יקח בית ואחר כך שדה ואחר כך אשה שנאמר,,,) וע' רמב"ם הלכות דעות
פ"ה הי"א.



אבל אם נבוא להקשות על סדר הדברים שבברכת כשם שנכנס, יש לתמוה אותה התמיהה על
הברייתא בקידושין יסוד הברכה הזאת. גם שם חובת לימוד אומנות מנויה אחרי החובה
להשיא אשה: "שהאב חייב למולו,,, להשיאו אשה וללמדו אומנות".



על זה יש לענות כי סדר הדברים שהאב חייב לעשות לבנו שנשנו בקידושין אינו מדויק
והברייתא לא התכוונה להקדים דוקא את חובת נשיאת אשה ללימוד אומנות. ראיה לדבר
כי בכל המקומות האחרים בהם נזכרים הדברים שהאב חייב לעשות לבן, לימוד האומנות
הוא קודם לנשיאת אשה. תוספתא קידושין פ"א: איזו היא מצות האב על הבן, חייב
למולו,,, וללמדו אומנות ולהשיאו אשה. והחסדי דוד שם ד"ה איזהו מ"ע מעיר: "תנא
כאן ילמדו אומנות ולהשיאו אשה, וזה כסדרן; ובגמרא הגירסא להיפך, והוא שלא
כסדר". וסדר הדברים שהאב חייב לעשות לבנו שנשנה בתוספתא נשנה גם במכילתא לבא,
פי"ח; ירושלמי קידושין פ"א, ה"ז; במדבר רבה שם; קהלת רבה שם; ילקוט שלח רמז
תשמה.



*אפשר ליישב את הקושי שבסדר הדברים המנויים בברכת כשם שנכנס המיוסדת על
הברייתא בקידושין, היות שבברייתא זו החיוב ללמדו אומנות נשנה אחרי החיוב להשיא
אשה - על כן לא שינו מתקני ברכת כשם שנכנס את הסדר שבברייתא וגם הם הקדימו
בברכה את נשיאת אשה ללימוד אומנות**. *



ויש סמוכין לדבר. הרמב"ם בפירושו למשניות בקידושין שם, מביא את סדר הדברים
המנויים שם וגם הוא מקדים נשיאת אשה ללימוד אומנות. אולם במשנה תורה, בהלכות
דעות פ"ה, ה"א, בהוראות הלכה למעשה, הולך הרמב"ם בשיטת הברייתא סוטה שם, מתקיף
בחריפות את הנושאים אשה לפני שבנו בית ונטעו כרם וקורא אותם בשם "טיפשין".



בקשר לזה נשאל הגר"י אטלינגר, אבד"ק אלטונה, בשו"ת בנין ציון ס' קכה: למה
השמיט הרמב"ם הלכה ברורה שחייב אדם להשיא אשה לבנו וללמדו אומנות, וי"א אף
להשיטו בנהר, והוא גמרא ערוכה בקידושין, וביותר צ"ע שהביא בפירושו למשניות אלו
השש מצות. ותשובתו היא: לישא אשה לא השמיט הרמב"ם שכן כתב בהלכות איסורי ביאה
פכ"א, הכ"א: מצות חכמים שישיא אדם בניו ובנותיו סמוך לפרקן, והיא הברייתא
דסנהדרין עו, ובזה נכללה המצוה שחייב להשיא לבנו אשה, רק שבברייתא זו מבואר
יותר, מתי צריך להשיא אשה לבנו. גם שמצות האב ללמד בנו אומנות, אף שכעת לא
ראיתי להרמב"ם שכתב בפירוש כן, מכל מקום לא השמיטה והביאה לפסק הלכה בהלכות
רוצח (פ"ה, ה"ה) שכתב שם: אבל אם מסר בנו ללמדו תורה או חכמה או אומנות ומת,
פטור. עיין שם.