שלום אריה,
השאלה מצויינת. ואכן, ליד הישגים מסויימים שהיו לי בעת כהונתי, אני בהחלט מונה את נושא החשיפה ככישלון הגדול שלי. יחד עם זאת צריך לומר שלגנז (וכעת, לגנזת) אין בחוק שום סמכות מעשית בתחום החשיפה (תקרא את החוק והתקנות ותראה את זה). תפקידו העיקרי, בעיני המנגנון, הוא להיות עלה התאנה שמאפשר למדינה לא לפתוח חומר ארכיוני. כל עוד הוא עושה מה שהמנגנון רוצה, יש לו נראות של בעל סמכות. ברגע שהוא חולק על דעת המנגנון, אין לו שום סמכויות. רוצה לומר: הוא יכול לסייע למדינה לחסום, אבל איננו יכול לסייע לציבור לפתוח אלא במקום שהמנגנון מוכן לפתוח.
כתבתי על זה בהרחבה בדו"ח שהכנתי עבור מועצת הארכיונים בסוף 2017, ואשר פירסמתי לבקשת המועצה בינואר 2018. (
הדו"ח נמצא כאן). אני רואה בדו"ח אמירה חשובה, כי פירסמתי אותו בהיותי בתפקיד ולא לאחר פרישתי; כיוון שזהו דו"ח של בעל תפקיד ולא של "לשעבר", יש לו תוקף משפטי שאין למאמר בעיתון הארץ, נניח. וכבר היו כמה עיתירות לבג"ץ שציטטו את הדו"ח, בדיוק בגלל מעמדו הממלכתי. בטווח הארוך זה עשוי להיות המסמך החשוב ביותר שיצרתי.
כוונתו של דודו להעלות את הנושא לדיון במועצת הארכיונים מבורכת, לא בגלל שלמועצת הארכיונים יש כוח לשנות משהו בנושא זה - אין לה - אלא כי אם המועצה תצליח להביא את הגנזת להתנגד למדיניות החשיפה הקיימת, ובכך להיות השניה ברציפות שמתנגדת, עשויה להיות לזה השפעה בתוך פרוזדורי השלטון אם וכאשר יחוקקו חוק ארכיונים חדש או יתקינו תקנות חדשות.
יעקב