חברים יקרים,
אני מבין מאד את גידי (כמו גם את דרורה, כי כאמור - אתם למעשה חושבים את אותו הדבר במקרה זה) והייתי מוסיף לרשימת המקרים הללו גם את פרוייקט דאולנד של סטינג, שהראה לעשרות אלפים (מלקוחות דויטשה גרמופון, לא פחות) שמספיק להיות רוקר כריזמטי כדי לקחת לאוטה ולנגן מוסיקה מהרנסאנס.
מצד אחד, אני לא כל-כך מאמין שהקהל של גרוניך ושל אמדורסקי יראה את הדברים האלה ב-youtube וירוץ לחנות הדיסקים הקרובה (אם עדיין קיימת) ויבקש את ההקלטה האחרונה של פייר אנטאי מנגן סקרלטי... או אפילו פרסקובלדי... במקרה של "להיט" כמו "פצעים ונשיקות" של מוניקה סקס, אולי אנשים ספורים הלכו לבדוק מה זה הסאונד הזה, אבל בל נשכח שכיום (כמו גם ב-1995) היה אפשר ליצור סאונדים לא פחות מעניינים באמצעים סינתטיים (לא של צ'מבלו. מעולם לא שמעתי סינתיסייזר שיוצר צליל של צ'מבלו שאפילו מתקרב ללהישמע אמין).
מצד שני, אם אקח אנלוגיה מתחום השירה: את הרומן שלי עם שירתו של פנחס שדה התחלתי מזה שהיכרתי לחן של אהוד בנאי לאחד משיריו. וכמה מחברי נחשפו ללאה גולדברג מכך ששמעו במקרה לחנים לשיריה. או לשיריו של אלתרמן... גם במקרה כזה, כמובן, ראוי שלא לקנות אך-ורק את מה שמציעים לך אלא לרוץ לחנות הספרים הקרובה (אם עדיין לא הפכה לסטימצקי או צומת ספרים) ולבקש לראות את המקור, שבהרבה מקרים עובר הרבה עיוותים ושינויים בדרך לגירסא המושרת (ממליץ לכולכם לחפש את המקור של "האיש ההוא" של נתן יונתן... פתאום המשפטים יהפכו לתחביריים... או להימנע מ"סורו מני" של אלכסנדר פן ש"צלילי העוד", אפילו במילים שהם בוחרים שלא להשמיט, טועים בניקוד).
הסוגייה היא בעיני מורכבת בהרבה, וצריך לחשוב על הקהל הרחב בנפרד, ועל האמנים החוטאים בשטחיות בנפרד, ועלינו כמקדמי המוסיקה העתיקה בנפרד.
בנוגע לנו - אני יכול להגיד לכם שאני מנסה, במקומות שבהם אני יכול - לפתח מודעות לעניין הכלים ההיסטוריים (והקלטות טובות שלהם) ולמוסיקה המוקדמת. וכולנו צריכים לעשות את זה, כי רק משם תצמח אותה גוף גדול של נגנים ומביני עניין שדרורה שואפת אליו (וגם עושה מעשה...).
בנוגע לאמנים החוטאים בשטחיות: תראו את החיוך הדבילי שמרוח על הפנים של אמדורסקי, ואת ההתלהבות הילדותית של גרוניך שביקש שכשהוא לא שר יעברו על העיטורים שעל לוח התהודה - מבחינתם זה ללא ספק "קוריוז". בעיני, שניהם מוסיקאים כבירים שנתקלו בכלי שהוא יקר לכולנו והשתעשעו בו. מותר להתנסות. כדאי להתנסות. כשזה יגיע להקלטה, האמנים האלה כמובן צריכים לגלות יושרה מקצועית. צריך להביא נגן אמיתי והתוצאה אולי אולי אולי תהיה טובה (בל נשכח שאחרי ש"לוקחים את הטייק" מעבירים עליו מניפולציות EQ שמסרסות את הצליל!!!)
אבל אין באמת מי שיגדיר מהי יושרה מקצועית, לא כל שכן מישהו שיאכוף זאת. וטוב שכך.
בסופו של דבר האמנים האלה נמשכים ל"עתיקוּת" ("היי, אמא, תראי! אני מנגנת את "רכבת לצפון" על כלי בן 300 שנה!!!") ואני מבין אותם - גם אני נמשך לעתיקות...
ואל תשכחו שלעיתים הסכנה היא דווקא לא מצד זמרים שנקלעו במקרה לאולם עם צ'מבלו וביקשו ממישהו לצלם אותם עם הסמארטפון, אלא ממוסיקאים שנתפסים כבעלי סמכות "במוסיקה קלאסית" והופכים את המוּדעוּת ההיסטורית לקרקס.
כיום - כשהטלוויזיה לוקחת מושגים כמו "מאסטרו", "זמר", או "שף" ומרוקנת אותם מתוכן משל היו קערת-לחם הונגרית - הסוגייה הזו הופכת ללא ספק קריטית יותר ויותר. אני חושש שהטיפול היחידי בה הוא לעבוד יותר ויותר קשה, כל אחד מאיתנו בתחומו, ולפתח מודעות לצורך בכך...
חג שמח
אלון