נשנושבועי

[גרילק יהונתן‎]

אימרה שבועית:
להרבות השלום והריעות, היפך מרגילתו של הצר שאמר מפוזר ומפורד, כי במקום שראוי להיות עם אחד הנם מפוזרים ומפורדים במחלוקת, לכן תקנו משלוח מנות. {רבי שלמה אלקבץ}

סטטוס שבועי:
הסכנה שריחפה על ראש היהודים חשפה את רגשות האחווה שביניהם. ובכדי שרגשות אלו לא יחלפו, אלא יותירו את רישומם לזמן רב, תיקנו מרדכי ואסתר את מצוות משלוח המנות. אותה אחווה היא הערובה שתופעה כעין זו של המן לא תשוב. לא די במחשבות אודות האחדות. יש צורך ביישום הרעיונות ע"י מצוות מעשיות. מצות משלוח מנות היא איפוא זו המקרבת את הרעיון ללבבות.

ציטוט שבועי:
המורשת של חג הפורים: 'לשלוח מנות איש לרעהו, ומתנות לאביונים'. סמל לאחווה יהודית בגולה, סמל לאמונה בנצחונם במלחמת החיים. {פרופסור בן ציון דינור}

סיפור שבועי:

'דרוש מועמד...'

רבי אברהם מטריסק שאל בפורים יהודי עשיר, שהיה קמצן מופלג: מדוע אינך נותן צדקה?.
השיב העשיר: בימינו רבים הם מקבצי הנדבות שאינם עניים מהוגנים. אני מחפש עני הראוי לצדקה, וטרם מצאתיו.
ענה לו רבי אברהם: פלאי פלאים! הקב"ה, הבוחן כליות ולב, לא דקדק לחפש את האיש המתאים דווקא, לתת לו עושר, וההוכחה, שנתן לך כסף רב, ואילו אתה מחפש את העני המתאים דווקא, וטרם הצלחת למצוא אחד כזה?!

פרשה שבועית:

פרשת תצווה / 'בחירת מנהיג'

"ואתה הקרב אליך את אהרן אחיך ואת בניו אתו מתוך בני ישראל לכהנו לי" {שמות כ"ח א'}.

בחירת אהרן לכהונה היתה בחירה אלוקית. האלוקים בחר בו, מפני שראה בו את האדם הקרוב אליו ביותר, והראוי למלא נאמנה את התפקיד הרם.

מהי כהונה במובנה המקורי?
המשכן היה היכל ההיזכרות. מטרתו נועדה להזכיר לעם את חובותיו לאור אמיתות מעמד הר סיני. המשכן היה הר סיני נייד. מטרתו במידת מה היתה לרענן בליבות בני ישראל את עשרת הדיברות ואת יתר המסרים של חמשת חומשי תורה. המשכן בא להשכין שלום בין חלקו הגשמי שבאדם לבין חלקו הרוחני שבו, בין שמים לארץ, בין אלוקים לאדם. אחדות זו, הינה גם הבסיס להרמוניה ולאיזון החייבים לשרור בין האדם ליקום.
הואיל ותפקידה המרכזי של הכהונה הוא לפקח על תהליך ההתקרבות המתמיד בין האדם לבוראו, הרי שאהרן הוא הראוי לביצוע משימה זו.אהרן היה אישיות שטוב לבה השופע עבר על גדותיו. מעולם לא קינא ברעהו לנוכח הצלחתו, גם לא כשאחיו הצעיר, משה, זכה - בהתגלות האלקית בסנה - בתואר המנהיג, הגואל ממצרים. כך השיב האלוקים למשה עת חשש שמא יקפיד האח הגדול: "וגם הנה הוא יוצא לקראתך, וראך ושמח בלבו" {שמות ד' י"ד}. לא בפיו בלבד, אלא בלבו! לבו היה שלם שבשלמים.
זוך נפשי זה התבטא ביחסו ובגישתו אל הבריות. אהבת האדם שקיננה בלבו, אין לה אח ורע. היא הביאה אותו לפעילות חריגה שאינה מצויה בדרך כלל בקרב נבחרי העם: 'שני בני אדם, שעשו מריבה זה עם זה. הלך אהרן וישב אצל אחד מהם ואמר לו: בני, ראה, חברך מטרף את לבו (אכול צער) ואומר: אוי לי! איך אשא עיני ואראה את חברי? בושתי ממנו! היה יושב אצלו עד שמוציא את כל הקנאה והכעס מלבו. לאחר מכן הלך אצל חברו ואמר לו דברים דומים. כשפגשו זה בזה (שני היריבים מאתמול), נשקו באהבה זה לזה' (אבות דרבי נתן).זו היתה דמותו של אהרן. וכך גם היה דימויו בעיני העם, עד שהוצב לסמל הראוי לחיקוי: 'הלל היה אומר: הווי מתלמידיו של אהרן, אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה' {מסכת אבות פרק א' י"ב}.

אדרת הכהונה תאמה בדיוק את כתפיו והשתלבה היטב באופיו. הכהונה, שמטרתה להשכין שלום בין האלוקים לאדם ולסייע לבן אנוש בכפרת עוונותיו, היא הכפרה המשיבה את השלום לנפשו של אדם.
אהרן הוא הראוי לה - לכהונה. הוא יצק לתוכה תכני שלום אמיתיים, כפי שרק האלוקים מכירם עד תום. תכנים, שקלט מכוח אורחות חייו והתנהגותו עם הבריות. זו ההתנהגות שקירבה אותו אל האלוקים."ואתה הקרב את אהרן" - אמר האלוקים למשה: קרא אותו אל התפקיד, הוא האדם הראוי לקרב אלי את העם כולו.
{מעובד מספרו של הרב משה גרילק – 'פרשה ופשרה'}

פור שבועי:

'אחדות'

במגילת אסתר מסופר כיצד שכנע המן, לאחר שעלה לגדולה ונעשה 'ראש השרים', את המלך אחשורוש לגזור גזרת השמדה על כל היהודים: "ישנו עם אחד מפוזר ומפורד בין העמים ... ודתיהם שונות מכל עם, ואת דתי המלך אינם עושים, ולמלך אין שווה להניחם". המן הדגיש את העובדה שעם ישראל הינו עם "מפוזר ומפורד". המן ידע שהאחדות היא סוד כושר ההישרדות של עם ישראל, וביקש לרמוז לאחשורוש, שכעת האחדות היהודית נחלשה, מאחר שהם מפורדים בין העמים, ועל כן זו שעת כושר להוריד אחת ולתמיד את העם היהודי מבימת ההיסטוריה.
כח האחדות של עם ישראל אינו קשור למצב מדיני מסויים, הוא קיים גם בגולה כאשר היהודים מפוזרים בארבע קצוות תבל, למרות שהם חסרי מסגרת מאחדת. גם המן מדבר על "עם אחד", כלומר, למרות שהעם מפוזר, עדיין הוא מכונה "עם אחד". כאשר הזכיר המן שהעם "מפוזר ומפורד", כוונתו היתה לפירוד מסוג אחר.

הדבק המאחד את חלקי העם החיים כל אחד בסביבתו שלו ובתרבות שונה לחלוטין, היא העובדה שיש לעם ישראל מטרה משותפת, מטרה המלווה כל יהודי באשר הוא, וקושרת את כל בני העם זה לזה. עם ישראל נולד כדי לפרסם בעולם את האמונה בא-ל אחד. מטרה זו עומדת מעל לכל, ולכן יש בכוחה לאחד את היהודים, למרות חילוקי הדעות הרבים השוררים ביניהם. כאשר נחלשת השאיפה להגיע למטרה זו, נחלשת עמה גם האחדות.לקביעה זו קיים צידו השני של המטבע. רק כאשר שוררת אחדות בעם היהודי, הוא מסוגל לפרסם בעולם את בשורת האמונה.
כאשר היהודים מפגינים אחדות ביניהם, הם מוכיחים שהאמונה המשותפת עומדת מעל לכל שיקול אחר, ולכל שאר חילוקי הדעות יש חשיבות משנית בלבד. ובאם הצלחנו להתגבר על המן ועל כל ההולכים בעקבותיו, הרי זה רק בזכות העובדה שהעמדנו את המטרה המאחדת בראש סולם הערכים שלנו.הלקח הנלמד לדורות ממגילת אסתר הוא הצורך בחיזוק אחדות העם. באופן זה יוכל הבורא להגן עליו ולהצילו מכל רע. לכן, נצטווינו לדורות להדק בפורים את הקשר הקיים בין היהודים, לשלוח משלוח מנות מתוך שמחה ואחדות ולהרבות במתנות לאביונים, כדי לחזק את השכבות החלשות של עמנו ולהביא שמחה לליבם.

שבת שלום – צום קל ומועיל - פורים שמח – יהונתן גרילק

[גרילק יהונתן‎]

אימרה שבועית:
גדולים אנו, וגדולות הן משוגותינו, ומפני כך גדולות הן צרותינו, אך גדולות יהיו גם תנחומותינו. {הראי"ה קוק}

סטטוס שבועי:
כולנו חיים בפיסת ארץ צרה זו, נפגשים ונתקלים לא אחת איש ברעהו. מן הראוי שנפעל יחדיו למען איכות החיים, הנפגעת קשות במצב הנוכחי.  ובפרט, שבני עם אחד אנחנו. מדוע נאפשר לשטן המחלוקת לרקד בינינו ללא כל הפרעה? מדוע ניתן לו ללבות את אש השנאה ולפעול כאוות רצונו? מדוע לא נשתדל לעצור ולו במקצת את קצב ריקודו...? חובת השעה היא להתלכד ולומר למלאך המשחית: די!

ציטוט שבועי:
אם ישימו על כף אחת את כל האידיאלים שבעולם ועל הכף השניה את קיום ישראל – אבחר בקיום ישראל. {דוד בן גוריון}

סיפור שבועי:

דעת מיעוט...

בעיר ניישטט היה ילד פלא יהודי. שמע הפריץ המקומי על ילד הפלא, וציווה שיבוא לטירתו לבדו.
בשעה היעודה ציווה הפריץ על משרתיו להסתגר בחדריהם, והוא עמד בחלון חדרו מאחורי וילון והביט לחצר הטירה. ראה את הילד הקטן מגיע, עובר בשער הפתוח, מתבונן בחצר הנטושה ומצחו מתקדר בדאגה. אין כאן את מי לשאול היכן חדרו של הפריץ, אין נפש חיה מסביב! נשא הילד הרך את עיניו אל הטירה הענקית, ולפתע אורו עיניו, והוא נכנס אליה בריצה. כעבור רגע קט נקש על דלת חדרו של הפריץ...
פתח הפריץ המופתע את הדלת ושאל: מנין ידעת היכן אני?
ענה הילד: ראיתי שהחצר נטושה, והבנתי שכולם קיבלו פקודה להסתגר בחדרים. הסתכלתי בטירה וראיתי שכל התריסים מוגפים, מלבד תריס של חדר אחד. הבנתי, שאתה מסתתר בו מאחרי הוילון כדי לעקוב אחרי, וידעתי היכן אתה...

ראה הפריץ שאכן גאון צעיר לפניו, ובמוחו עלתה מזימה נפשעת, להעביר את הילד על דתו. אמר לו: ודאי למדת את הכתוב בתורתכם: 'אחרי רבים להטות'.
ודאי, אישר הילד.
אם כן, המשיך הפריץ ואמר, הרי אנו הגויים רבים, ואתם היהודים מעטים. עליך להצטרף אלינו!

חייך הילד ואמר: אדוני הפריץ, אין זה מתאים לך לומר כן! ראה נא, אילו לא היית מצווה על משרתיך להעלם מן החצר, והייתי פונה אל חבורת המשרתים ושואל אודותיך, שלושה היו אומרים לי לפנות לקומה הראשונה ועשרה היו אומרים לעלות לקומה השניה. אין ספק שהייתי פונה לקומה השניה, שהרי 'אחרי רבים להטות'. אבל כעת, כאשר אני יודע שאתה בקומה השניה, אם אצא לחצר, וחמישים איש יאמרו לי שאתה בקומה הראשונה, לא אתייחס אליהם. משום שכאשר אני יודע את התשובה בבירור, איני צריך ללכת אחרי רוב הדעות...

פרשה שבועית:

פרשת כי תשא / 'ערכים מול יצרים'

וירא העם כי בשש משה לרדת מן ההר ויקהל העם על אהרן ויאמרו אליו קום עשה לנו אלהים אשר ילכו לפנינו כי זה משה האיש אשר העלנו מארץ מצרים לא ידענו מה היה לו {שמות ל"ב א'}.

אחד המאורעות המסעירים ביותר בתולדות בני ישראל במדבר אשר הביא כמעט להשמדתו של העם, הוא חטא העגל. העוון הכבד פגע ברקמות העדינות ביותר של הנפש, עד כי ממנו נובעות כל צרות הגלות, שנחתו עלינו. זהו חטא אשר טרם כופר עד תום. העגל, לו סגדו בקצות מחנה ישראל, כשנוכחו לראות ש"זה משה האיש" לא חזר, כהבטחתו, לאחר ארבעים ימי שהות במרומי הר האלוקים.

זהו מעשה שהגיונו אינו ברור. הכיצד עם ששמע, רק שבועות אחדים קודם לכן, את הצו החמור: "לא יהיה לך אלוהים אחרים על פני... לא תעשה לך פסל וכל תמונה" {שם כ' ג'-ד'}, יוצר לעצמו עגל מסכה? כיצד יתכן שאנשים נבונים ושפויים מביטים עתה בהתפעלות על העגל, מעשה ידיהם להתפאר ומכריזים: "אלה אלוהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים" {שם, ד'}?

מעבר לפרשנות המסבירה את המניעים הפסיכולוגיים והפילוסופיים למעשה העגל, ואחרי כל הוכחותיה החותכות של פרשנות זו, שבני ישראל לא נכשלו בחטא עבודה זרה כפשוטה, ניצבת אפשרות המעשה כתמרור אזהרה לאדם, לבל יבטח בעצמו, באמונותיו ובמערכת ערכיו.
התבונן בעם, שרק אתמול שמע קול אלוקים בהר סיני, שניסי יציאת מצרים ונפלאות המדבר עודם זכורים לו היטב, והנה כבר חזר לסורו. הבט נא בלבו, שרישומי מעמד ההר זכורים לו היטב, והנה כבר חזר לסורו. הבט נא בלבו, שרישומי מעמד ההר עדיין מזעזעים את נימיו, ובכל זאת לא עמד במבחן הראשון.
האדם, הוא יצור מורכב, מפותל, מלא סתירות פנימיות, אשר מאורעות מופלאים וחד פעמיים לא ישנו את אופיו הבסיסי, המהותי. הם מסוגלים אמנם להפעים את רוחו, להדליק את דמיונו, אולם לא בכך ייהפך לאדם אחר. הרגליו לא יוטבו ומערכת מושגיו לא תשתנה. את אלה ירכוש רק בתהליך ממושך של הפנמת הערכים, באמצעות חינוך עצמי תמידי, עקבי ועיקש. ולא, ינצחו הרצון האנוכי והמאוויים הסמויים את הערכים כולם. יכול האדם לדגול בערך האמת ככל שידגול, אך יחד עם זאת בחיי המעשה ישקר ללא נדנוד עפעף. יאמין האדם באהבת הבריות, ועם זאת לעולם לא תראה אותו מוותר לרעהו, המחפש נואשות חנייה למכוניתו בשעות הבוקר. יאמין באלוקים, יזכור את יציאת מצרים וברגע של חולשה ומבוכה יסגוד לעגל.

זהו האדם. זהו 'ההגיון' למעשיו, מעבר לכל ההגיונות וההסברים, הוא הגיון כוחו של היצר.

{מעובד מספרו של הרב משה גרילק – 'פרשה ופשרה'}

שבת שלום – יהונתן גרילק

[גרילק יהונתן‎]

אימרה שבועית:
מוות וחיים ביד לשון. {משלי י"ח כ"א}

סטטוס שבועי:
הראייה האנושית, מעצם טבעה, היא מצומצמת וקצרת ראות. ראייתו של האדם מצטמצמת לתקופת המציאות הקצרה שבה הוא חי, בעוד חלקים אחרים אינם בתחום ראייתו. חלקם הסתיימו טרם לידתו, ואחרים יתרחשו לאחר מותו. אותם, כמובן אין ביכולתו לראות.
הדבר דומה לתמונת פסיפס גדולה המורכבת מהמוני חלקיקים. לכל חלקיק כשלעצמו אין משמעות, אך כאשר החלקים מתחברים יחדיו, מתגלה משמעותם. כך הם גם אירועי העולם. לעין האדם הם נראים כאוסף של אירועים שונים ומתחלפים, חסרי כל קשר ביניהם. כאשר זוהי ההסתכלות, ברור, שלא מעט מהם מעוררים תמיהה ולעתים חוסר צדק.
כאמור, המציאות שונה. אירועים אלה הם רק חלק קטן משלם גדול, ובטווח של זמן, המתמשך לפעמים על פני דורות, מתווספים אירועים והחלקים מתחברים זה לזה. אז ניתן להבין את הקשר שביניהם, וממילא גם את הצדק המוחלט שבכל חלק וחלק.

ציטוט שבועי:
לא תיארת לי שבדידות היא שער – חשבתי קיר... {יהודה עמיחי}

סיפור שבועי:

'חיסון (בינ)לאומי'

ולדימיר חבקין נולד באוקראינה בשנת תר"ך (1860) למשפחה יהודית מתבוללת, ונקרא גם בשם מרדכי זאב. מילדותו בלט בכשרונותיו והוריו שלחוהו לאוניברסיטה באודסה. בגלל יהדותו היה מוקף בשנאה נסתרת, אך לא נתן לכך להפריע לו בהתקדמותו המטאורית.
כשהופצה שמועה על הכנות לפוגרום ביהודים, התייצב בראש ארגון הגנה יהודי ונדהם לגלות כמה נוגע העניין לליבו. שלטונות הצאר השליכוהו לכלא, אבל מוריו טענו: הסטודנט הזה גאון. חייבים לשחררו!.
חבקין שוחרר ונותר במעקב. פעם אחת, כשעסק בעבודתו, פרצו פנימה שוטרי חרש וערכו חיפוש בחדרו. אמר להם חבקין: עשו את מלאכתכם, רק אל תפריעו לעבודתי. לאחר מכן קיבל הזמנה: הינך מוזמן לחדרו של דיקן האוניברסיטה. ולדימיר שיער שהדיקן רוצה למנותו למרצה ומיהר לחדרו. הדיקן וצמרת הסגל הודיעו לו חגיגית שהוא נבחר לכהן כמרצה למדעים.
יש רק עניין אחד לסדר, אמר הדיקן, לפי החוק אסור ליהודי לכהן כמרצה. עליך להמיר את דתך לנוצרית אורתודוקסית. אני יהודי! ענה, ולעולם לא אמיר את דתי!
ולדימיר הותיר את צוות האוניברסיטה נדהם. הוא עזב את רוסיה, השתלב במכון פסטר בפריז והחליט לצאת למלחמה במגיפת הכולרה שהשתוללה בעולם.

חבקין עשה לילות כימים בניסיון לגלות את הנוסחה מצילת החיים. הוא פיתח רכיב מוחלש של חיידק הכולרה, שכאשר הוא מוזרק לגוף נוצרים בו נוגדים שיילחמו כנגד החיידק המוחלש. במקרה כזה, אם המחלה תתקוף את המחוסן היא לא תפגע בו. הוא ניסה את החיסון בבעלי חיים והצליח.
הגיע שלב הניסויים בבני אדם.
ולדימיר הזריק לעצמו את החיסון, אחר כך נחשף לחיידקיי המחלה ולא נדבק. הניסוי הצליח! הוא ידע שבידו סוד להצלת הרבים.

כאשר המגיפה שבה להודו והפילה רבבות, חבקין מיהר לנסוע לבומביי, אך נתקל בחשדנות. הוא הצליח לשכנע בחיסונו והזריק אותו ל-52 אלף מתנדבים ששרדו את המגיפה.
אז נדבק חבקין במלריה ושב לצרפת. כשהבריא, השלטונות הבריטים התחננו בפניו שישוב לחסן את האוכלוסייה בהודו. חבקין שב להודו והציל עוד 30 אלף איש מהידבקות. הבשורה פשטה בעולם: יש חיסון לכולרה! חבקין פיתח גם חיסון למחלת הדבר, מגיפה נוספת שפרצה בבומביי, והציל רבבות.
לאחר שהמגיפה חזרה לרוסיה, החיסון של חבקין הובא לשם במהירות והמגיפה נעצרה. חבקין הפך למציל האנושות וזכה לכבוד ועיטורים, ודווקא בימי תהילתו החל להתוודע לאלוקיו. בערוב ימיו הכין צוואה סודית, והלך לעולמו בשנת 1930 והוא בן 70.

באותה עת התהלך מודאג בביתו רבי חיים עוזר גרודז'ינסקי, מנהיג עולם הישיבות בפולין וליטא. הוא ידע שישיבות על סף קריסה. באותן שנים מרבית היהודים במזרח אירופה איבדו את פרנסתם, והאנטישמיות פרצה במלוא עוזה. יותר מכולם סבלו הישיבות שנרדפו ברוסיה, ונאלצו להימלט לליטא ופולין.
לפתע נשמעה נקישה בדלתו. מי כבודו?, שאל הרב את האיש ההדור שניצב מולו.
אני נציג ארגון 'עזרא' הגרמני, ובידי הודעה חשובה למסור להנהלת ועד הישיבות.
רבי חיים עוזר הזעיק באופן מיידי את גדולי ראשי הישיבות לאסיפה דחופה.

האיש, ד"ר וישניצר, הודיע להם: בידי תרומה של עשרות אלפי לירות שטרלינג שנועדה לתמוך בישיבותיכם. התורם ביקש לייחד את תרומתו אך ורק לצרכיהן.
מי התורם? נדהמו ראשי הישיבות.
הפרופסור המנוח ולדימיר חבקין.
חבקין נודע במערב אירופה. רבי חיים עוזר ידע על פעילותו, אולם אף אחד מהנוכחים לא הכירוהו.

דוקטור וישניצר הבהיר: האיש לא למד אף פעם בישיבה, אין סיבה שמישהו מכם יכיר אותו, וסיפר את סיפורו המופלא של הפרופסור שחזר בתשובה בערוב ימיו. לאחר מכן שלף את צוואת הפרופסור והקריאה באוזני הרבנים ההמומים.
מה שמו העברי? שאל הרב אלחנן וסרמן הי"ד לאחר שסיים הד"ר להקריא את הצוואה.
מרדכי זאב.
נענה רבי אלחנן ואמר: לא פרופסור ולדימיר חבקין שמו, כי אם הרב מרדכי זאב חבקין. ועתה עלינו לומר עליו קדיש.
האסיפה ננעלה באמירת קדיש לזכרו.
קרן חבקין עמדה לימין ישיבות מזרח אירופה והצילה אותן מסגירה. וכך זכה היהודי שהציל את האנושות מן הכולרה להציל גם את לימוד התורה, נשמת העם היהודי. 'יהי זכרו ברוך'. {מתוך: 'דולה ומשקה'}

פרשה שבועית:

פרשת ויקהל – פקודי / 'נשיאים נשאים'

"והנשאים הביאו את אבני השוהם... לאפוד ולחושן" {שמות ל"ה כ"ז}.

פסוק זה מתאר את סוף ההתגייסות הנלהבת של העם למגבית המשכן.
האות יו"ד, החסרה במילה "נשאים" ("נשאים" במקום "נשיאים"), חושפת בפנינו טעות נפשית קטנה, שבה נכשלה קבוצת העילית בעת הקמת המשכן.
הנה המדרש מתאר מה שקרה באותו יום: 'בשעה שאמר משה: "כל נדיב לבו יביא את תרומת ה' למלאכת המשכן" {שמות ל"ה ה'}, ולא אמר לנשיאים, היה רע בעיניהם על שלא אמר להם להביא.
אמרו: יביאו העם מה שיביאו, ומה שיחסר נמלא אנחנו'.
לאחר שני ימים ביקשו הנשיאים להביא נדבתם ולא יכלו, שכבר ציווה משה: "ויעבירו קול במחנה לאמור: איש ואשה אל יעשו עוד מלאכה".
תרומותיה של מגבית זו עלו על כל המצופה, והכנסותיה היו למעלה מן הדרוש. הכתוב אף מספר לנו כי היה צורך להפסיקה, לאחר ההיענות הגבוהה.

במדרש זה אנו מבחינים היטב בניגוד הרגשי, שהיה קיים בין נשיאי ישראל - נבחרי העם, השולטים בגורלו - לבין העם עצמו. התלהבות קדושה ניעורה בלב בני ישראל. הם ידעו כי זו שעת מבחן, הבאה לבדוק אם גם למען הקמת המשכן יגלו אותה התלהבות ורוחב יד ולב, שגילו בעת שאספו זהב כדי ליצור את העגל. ההתמסרות בלב שלם למגבית המשכן והסיוע הנלהב בכל ישותם להקמתו - כיפרה על ההתלהבות וההתמסרות האסורה לעגל הזהב.
אולם, מגלה המדרש, הנשיאים הללו, החייבים מטבע הדברים להיות הראשונים, כשמדובר במטרה לאומית וציבורית, לא נדבקו כראוי בהתלהבות זו.
ממבט ראשון היה חישובם נכון ומוצדק. אנו, חשבו בליבם, המורמים מעם, נשלים לבסוף את מה שיחסיר העם ולא יתרום למגבית חשובה זו. האמצעים העומדים לרשותנו מרובים הם מאמצעי העם. כך תהיה תרומתנו שלמה יותר.

אולם המקרא החסיר משמם של הנשיאים את האות יו"ד. בכך גילה שבאותה שעה חסרה לנשיאים אלו תחושת 'היחד' עם העם כולו. עצם האפשרות והיכולת הנפשית לעשיית חישובים כיצד לתרום, מתי ואיך, מצביעות על קור נפשי מסויים, על ריחוק רגשי כלשהו, מהמתרחש והמתחולל. המתלהב באמת ובתמים פועל בשעת ההתלהבות מתוך דחף אהבה לנשוא התלהבותו, ללא חשבון.

אכן, לא עבר זמן רב עד שאנשים מורמים מעם אלו חשו בטעותם. היה זה רגע קשה בחייהם. עתה היו מודעים לכך שגאווה נסתרת על מעמדם ועל רום יחסם בתוספת הרצון הכמוס, שהכל ידעו בדיוק, מה היתה תרומתם, היא זו שגרמה להם לדחות את התנדבותם לסוף.

{מעובד מספרו של הרב משה גרילק – 'פרשה ופשרה'}

שבת שלום – חודש טוב – יהונתן גרילק

[גרילק יהונתן‎]

אימרה שבועית:
לך עמי בא בחדריך וסגר דלתך בעדך, חבי כמעט רגע עד יעבור זעם {ישעיהו כ"ו כ'}.

סטטוס שבועי:
בורא העולם ומנהיגו הוא הקובע את רצף האירועים בכל רגע ורגע. אמנם חוקי הטבע הינם יציבים וקבועים, ורק לעתים נדירות הקב"ה פורץ את מסגרותיהם כדי לחולל נס על טבעי, אולם גם בתוך מסגרת הטבע הקבועה, השגחתו הינה מדוקדקת ביותר. אם מאורע מסויים אירע דווקא ברגע זה, או אם מחלה מסויימת פגעה רק באדם זה ולא באחר, הרי זה משום שכך רצתה ההשגחה העליונה.
ניתן להתבונן ברצף אירועים אלו משני היבטים שונים. מחד, ניתן לחשוב שכל חוליה בשרשרת עומדת בפני עצמה, ארעית ובודדת. מאידך, ניתן לראות כיצד כל החוליות אחוזות זו בזו, יוצרות שילוב ובונות מערכת שלמה. המבט של המאמין הוא שישנו קשר בין המקרים, עם שילוב מיוחד ביניהם, וכמובן, עיתוי מדוייק להפליא, וממילא מבחין ביד העליונה המכוונת אותם. לעומתו, הבלתי מאמין אינו רואה את הקשר, ולגביו, כל פרט הינו מקרי, חסר משמעות כוללנית, אבק האובד בשולי היקום.
אדם שיתבונן במשקל הדברים וינסה להעריך את היקפם, את תזמונם ואת היותם קשורים לחוליות נוספות, לא יוכל להיוותר אדיש.

ציטוט שבועי:
מסביב יהום הסער, רב הקושי והצער. אבל יש על מה לשמוח, יש עוד אומץ, יש עוד כח. {עלי מוהר}

סיפור שבועי:

'איתני הטבע..'

פעם אחת נקרא רבי יהונתן אייבשיץ זצ"ל לביתו של מושל המחוז, שביקשו לחוות דעתו בשאלה מה עדיף ממה: הטבע או כושר יצירתו של האדם? באותו מעמד היה גם הכומר המקומי שהביע דעתו שמעשי אנוש עדיפים על יצירת הטבע. הוא גם הביא סימוכין לדבריו מהשולחן הניצב לפניהם. הן בעבר לא היה זה אלא בול עץ חסר צורה ויופי, והנה בעזרת כשרונו של האדם ומלאכת כפיו הוא הפך להיות לשולחן מלכים, הדור ביופיו ומרשים בצורתו.
לעומתו טען רבי יהונתן, שאמנם האדם מסוגל לפעול בטבע ולהגיע להישגים מרשימים, אולם אחרי ככלות הכל, הטבע אינו משתנה. גם על השולחן המהודר חלים הכללים החלים על העץ, שכן גם הוא עלול להינזק בשריפה. למרות כל כשרונות האדם לא אחת הוא ניצב אין אונים מול איתני הטבע.
לאור חילוקי הדיעות הקוטביים שנתגלו, נתן המושל לשני הצדדים שהות של חודש ימים, כדי שכל אחד מהם ייערך כראוי, כדי להוכיח ולשכנע בצידקת טיעוניו.

מסופר שרבי יהונתן חזר לתלמודו, והענין נשכח ממנו. באחד הימים בהיותו שקוע בסוגיה סבוכה, הופיע עכבר שניתר אל תוך קופסת הטבק שעמדה פתוחה על השולחן, מיהר רבי יהונתן לסגור את המכסה, וכך נפטר מאותו מיטרד.
למחרת הגיעו לביתו שליחים שהיו אמורים להביא עימם את הרב, שכן הגיע מועד הוכחת הטענות. סגר רבי יהונתן את הגמרא, לבש את מעילו, שם בכיס את קופסת הטבק ויצא לבית המושל.

כשהגיע לשם הוכנס לטרקלין רחב ידיים בו נערכה סעודה מפוארת לרבי השלטון, כאשר במרוצת המפגש אמורות היו להינתן הוכחותיו של כל אחד מן הצדדים להצדקת טיעוניו.

לפתע הושלך הס באולם, בפתח ניצב מלצר לבוש בקפידא, כשהוא נושא מגש עמוס כוסות בדולח מלאות יין. הקהל שהתבונן ב'מלצר' זה החל להריע ממושכות, משום שהתברר שלא היה זה אלא חתול, שאולף להלך על רגליו האחוריות ולשמש כמלצר. הכומר בחר בדרך זו להוכיח את צדקת גישתו. כך הוכחה עליונות האדם על הטבע, ללא אומר ודברים נוספים. 
מיד באותו רגע שלף רבי יהונתן את קופסת הטבק מכיס מעילו ושחרר מתוכה את העכברון הכלוא. בין רגע פרצה באולם מהומה רבתי, החתול – ה'מלצר' השליך מידיו את המגש, הכוסות התנפצו והיין נשפך לכל עבר, ויצא לדלוק אחר העכברון, כשהוא מדלג על פני השולחנות, מקלקל את הכיבוד ומותיר את האורחים נדהמים.
כהרף עין, ללא צורך בהוכחות נוספות התברר כי רבי יהונתן צדק בגירסתו -  למרות מאמצי אנוש, הטבע נותר באיתנו.

פרשה שבועית:

פרשת ויקרא / 'נגיף נסתר'

"כי תחטא בשגגה מכל מצוות ה'... ועשה אחת מהנה" {ויקרא ד' ב'}.

מדוע מחמירה התורה ומחייבת את החוטא בשגגה להביא קרבן? הלא ברור לנו, שאילו היה החוטא מודע למעשיו, לא היה נכשל בהם. הרי בסך הכול אנו בני אדם שהטעות רובצת לפתחם!

לא מעשה השגגה בפועל הוא הגורם לחובה של הבאת הקרבן, כי אם המסתתר מאחוריו. המעשים שאנו עושים ללא משים וללא כוונה, בצורה הטבעית והספונטנית ביותר, הם הצומחים מעומק אישיותנו. הם פורצים את מחסומי הרצון המודע שלנו ואינם מתחשבים בביקורת הדעת וההכרה. אדם עדין ומנומס באמת לא יקלל ספונטנית בשעה שמתנגשים במכוניתו מאחור. אולם אם בכל זאת, הוא לא התאפק, ובהזדמנות זו סינן קללה מפיו, הרי שעדינותו אינה כה מושלמת, כפי שהניח כל ימיו בשעה שסכר את פיו.
התורה מבקשת להקים חברה של אנשים הבריאים ברוחם - עד לרבדים הפנימיים ביותר. על כן היא אינה מוותרת בנקודה זו. היא דורשת מהחוטא בשגגה לעשות משהו בנידון כדי לנקות גם את סתרי הלב.
אמנם המעשה נעשה בשגגה, אך הוא מגלה כי בנפש שוכן החטא. המעשה הוא איפוא גלאי משוכלל, הסורק את הנפש, מגלה את מחלותיה, את פיתוליה ואת חסרונותיה. באמצעותו מתבונן האדם בשגגותיו ויודע מה עליו לתקן.

זאת ועוד, השגגה חושפת לא רק את העבר הסמוי, הטמון בלב. היא גם פותחת פתח לעתיד מסוכן מבחינה רוחנית.
מעשים רעים, אפילו אלו שנעשו בתום לב, משנים את הוויתו של האדם. הם שוחקים את מוסרו ועלולים לדרדרו למצב שלא היה מאמין כלל שאי פעם ייקלע אליו.

משום כך, מיד לאחר המעשה הראשון הסוטה מהמסלול הטוב, בטרם יתפתח התהליך השוחק, מביא האדם קרבן. קרבן המזעזע את אישיותו, עוקר טעויות, דמיונות שווא ומחשבות אוון ומשיב את האיזון המבורך אל לבו.

{מעובד מספרו של הרב משה גרילק – 'פרשה ופשרה'}

חודש טוב - שבת שלום - יהונתן גרילק

[גרילק יהונתן‎]

אימרה שבועית:

יותר יש לאדם ליזהר עצמו שלא יזיק אחרים משלא יוזק. {תוספות מסכת בבא קמא}

 

סטטוס שבועי:

עניין חשיבות חיי אדם הוא ערך נעלה מאד על פי היהדות. כל המצוות נדחות מפני פיקוח נפש. כל בן אנוש צריך להבין ולהפנים שאוצר יקר מפז נתון לאחריותו. חייו האישיים, חיי הטפלים אליו ושאר הקרובים אליו, עלולים חס וחלילה להפגע כתוצאה ממעשיו או ממחדליו. אם יצליח להחדיר ללבו שהוא מופקד על היקר מכל, קיימת תקווה וציפיה שתחושת לב זו תביא אותו להתנהגות זהירה יותר.

 

ציטוט שבועי:

חיים פירושם, בסופו של דבר, נטילת אחריות למציאת התשובה הנכונה על בעיותיו של אדם וקיום התפקידים שהם מעמידים בלי הרף לפני כל יחיד ויחיד. {ויקטור פרנקל}

 

סיפור שבועי:

 

'מגיפה מצילת חיים'

 

ד"ר לזובסקי, ששמו המקורי היה Eugeniusz Sławomir Łazowski, נולד בצ'סטוחובה פולין בשנת 1913. ב-1939, כשפלשו הגרמנים לפולין, הוא היה רופא צעיר שאך זה סיים לימודי רפואה ושירת כרופא בצבא הפולני. אחרי שפרצה המלחמה, לזובסקי נשלח להתמחות מעשית בעיירה רוזוואדוב בדרום מזרח פולין, שבה חיה גם אוכלוסייה יהודית גדולה.

כשהגיע לרוזוואדוב, היתה העיירה נתונה תחת כיבוש גרמני ובשנות ה-1940 המוקדמות כבר היה בה גטו יהודי. ד"ר לזובסקי היה קתולי, ונאסר עליו בפירוש להעניק סיוע רפואי ליהודים. אך כרופא וכקתולי, הוא היה נחוש בדעתו לעזור להם ככל יכולתו, תוך התעלמות מהסיכון האישי שבכך. כמובן שלא הייתה כל אפשרות לעשות זאת בגלוי, ולכן היה להם ולו סימן מוסכם: כשנזקק יהודי לטיפול רפואי, מישהו היה תולה שטיח על שער ביתו של לזובסקי, שהיה סמוך לגטו, וכך ידע ד"ר לזובסקי שעליו להגיע בלילה לגטו, בחסות החשיכה, ולספק עזרה רפואית.

 

במהרה התברר שהמצוקה אינה רק נחלת היהודים, ושגם הפולנים זקוקים לעזרתו. פעם בא איש פולני אל ד"ר לזובסקי ואל שותפו, ד"ר סטניסלאב מטלוויץ. האיש נלקח על ידי הגרמנים לעבודות כפייה והיה אמור לשוב למחנה אחרי חופשה של שבועיים בקרב משפחתו. הוא היה אחוז אימה מהשיבה למחנה, אך ידע שאם לא יתייצב בחזרה, הוא ובני משפחתו ייאסרו ויישלחו למחנה ריכוז.

באותה תקופה, במקרה, ד"ר מטלוויץ עסק בחקר מחלת הטיפוס ואפשרויות הטיפול והחיסון כנגדה. הוא גילה שניתן להזריק לאדם נגיף מומת של זן טיפוס (Proteus OX19), מבלי שייגרם לו נזק ממשי – אך בדיקת הדם שלו תוביל לאבחנה שהוא חולה בטיפוס. הייתה זאת תגלית חשובה ביותר, שכן הנאצים פחדו במיוחד ממחלת הטיפוס ומהתפשטותה המהירה, וחוקקו חוקים שנועדו לאתר חולים איתור מוקדם כדי למנוע מגיפות. רופאים נדרשו לדווח על מקרים שחשודים כטיפוס ולשלוח דגימות דם למעבדות גרמניות כדי שיבדקו ויאשרו הימצאות המחלה, ובמקרה של תוצאה חיובית, היו כל מיני הליכים ונוהלים.

 

שני הרופאים הבינו שזכו בהזדמנות לעזור לא רק לעובד הפולני, אלא גם לכל האוכלוסייה היהודית ברוזוואדוב. המדיניות היתה כזאת: יהודים שאובחנו כחולי טיפוס נרצחו מיד, ואילו לא-יהודים הוכנסו להסגר. העובד הפולני הנואש שהיה אמור להתייצב במחנה העבודה, נהיה לשפן הנסיונות הראשון של השניים. ואכן, אחרי שהזריקו לו זן מוחלש של הנגיף, התוצאות של בדיקת הטיפוס שלו חזרו חיוביות, מה שאיפשר לו לדחות את שיבתו למחנה. בינתיים החליט השותף, ד"ר מטלביץ', לעזוב מפני שחשש שהנאצים יחשדו בו. ד"ר לזובסקי המשיך בתכנית לבדו. הוא הזריק ללא-יהודים שבאו אליו עם תסמינים דומים לטיפוס (כגון הצטננות או שפעת בטן) את החומר המוחלש, והבטיח להם שמדובר בתרופה מונעת. אחר כך לקח מהם דגימות דם ושלח למעבדות של הנאצים,  ואפילו דאג שהזריקות יחקו דפוסים של מגפת טיפוס אמיתית. בתוך חודשיים, הסיקו הנאצים שמגפת טיפוס פרצה ברוזוואדוב והטילו הסגר על כל האזור. איש לא הורשה להיכנס – וחשוב יותר – לצאת. בשל האיסור לצאת, לא גורשו יהודי אזור ההסגר מהעיירה אל מחנות הריכוז וההשמדה.

כעבור זמן מה החלו הנאצים לחשוד, בעיקר משום שהבחינו שאף אחד לא מת מהמגיפה. קבוצה של רופאים וחיילים גרמנים נשלחה לרוזוואדוב לחקור את העניין. כשהגיעו, קידם את פניהם ד"ר לזובסקי בארוחה טובה עם שפע של אלכוהול, והבכיר מביניהם אכן השתכר ושלח את פקודיו לבדוק את החולים. ד"ר לזובסקי הכין מבעוד מועד את המטופלים בעלי המראה החולני ביותר להצגה בקליניקה. מחוסר נסיון ומרוב פחד להידבק, הסתפקו הרופאים הצעירים בנטילת דגימות דם ואלה הוכיחו את קיומה של 'המגיפה', בלי צורך בכל חקירה נוספת שהיתה עלולה לחשוף את תרמיתו של ד"ר לזובסקי. היהודים של רוזוואדוב – ומשפחתו של לזובסקי – ניצלו מגירוש וממוות.

בהמשך הרחיב ד"ר לזובסקי את פועלו ל-12 כפרים נוספים סביב העיר רוזוואדוב, וטיפל בהרבה יותר אנשים, ובכך הגדיל את מספר האנשים שעל חייהם הגן. אך בסופו של דבר בכל זאת גבר חשדם של הנאצים בו ובמגיפה המזוייפת, ושוב לא הסתפקו בביקור פיקוח קצר, אלא ביקשו לעצרו. למזלו, חייל גרמני הדליף וסיפר לו מבעוד מועד על ביקור הגסטפו, לזובסקי ומשפחתו נמלטו מהאזור, וכך הסתיימה הפרשה, אבל ההערכה היא, שבין 1939 ל-1942 ד"ר לזובסקי הציל את חייהם של 8,000 בני אדם מרוזוואדוב והסביבה, או אף יותר.

 

בשנת 1958 היגר עם משפחתו לשיקגו, אילינוי, והתחיל שוב לעסוק ברפואה. בשנת 1976 נהיה למרצה לרפואת ילדים באוניברסיטת אילינוי בשיקגו, שם עבד עד לפרישתו לגמלאות ב-1988. רק שנים רבות אחרי המלחמה נודעה פעילותו ההירואית של ד"ר לזובסקי ברבים. הוא לא אהב לדבר על חוויותיו מתקופת המלחמה, הן משום שהיה ענו מטבעו והן משום שחשש שמעשיו בעת המלחמה עלולים לסבך אותו. רק בשנת 1980 פרסם לראשונה מאמר שבו תיאר את מעשיו, ואחר כך, ב-1993, פרסם את הספר Prywatna Wojna (מלחמתי הפרטית), שזכה לתפוצה רחבה בפולין. כחלק מהעניין התקשורתי סביב הספר, בשנת 2000 שב לזובסקי לרוזוואדוב לצילומי סרט תיעודי על גבורתו בתקופת המלחמה, וזכה שם לקבלת פנים חמה וחגיגית שנמשכה שלושה ימים.

בגיל 92 נפטר ד"ר לזובסקי ביוג'ין, אורגון (16 בדצמבר 2016). יהי זכרו ברוך! {מתוך: אתר בית התפוצות}

 

פרשה שבועית:

 

פרשת צו / 'תפקיד (לא) מתאים..'

 

"ולבש הכהן מדו בד ומכנסי בד ילבש על בשרו, והרים את הדשן אשר תאכל האש את העולה על המזבח ושמו אצל המזבח. ופשט את בגדיו ולבש בגדים אחרים והוציא את הדשן אל מחוץ למחנה אל מקום טהור" {ויקרא ו' ג'-ד'}.

 

ניקוי המזבח מן האפר הקרוי 'דשן', המצטבר לאחר מעשה ההקרבה, חייבת להיעשות בבגדי קודש ("מדו בד ומכנסי בד"), ואילו הרחקת הדשן אל מחוץ למחנה, דורשת החלפת הבגדים לבגדים פשוטים יותר, אם כי גם הם בגדי קודש.

אנו לומדים, כי גם במצוות הרמת הדשן, שהיא עבודה קשה, ציווה הקדוש ברוך הוא שיתהדר בה הכהן. שילבש בגדי כהונה ובהם ירים את הדשן.

 

האדם, באשר הוא, יוצר לעצמו סולם עדיפויות משלו. יש דברים שהאדם ימנע מלעשותם, כי הם 'אינם מתאימים לו'. לרוב נבנה סולם עדיפויות זה על פי נטיותיו האישיות ורצונותיו. ובעצם האדם עובד את עצמו.

לכאורה, מצוות הרמת הדשן 'לא מתאימה' לכהן, שתפקידו הרם הוא הקרבת קרבנות, הבאת הכפרה לבני ישראל, התייצבות לפני האלוקים – כשגרירו של העם.

לנקות את המזבח? לעסוק בהרחקת פסולת? עבודה זו צריכה להימסר לידי קבלני ניקיון!

משום כך באה המצווה של הרמת הדשן בבגדי כהונה דווקא. ללמד את העם כולו, שרק זה המוכן לעשות את המעשים 'הפחותים' ביותר, ראוי לתואר הנעלה: עבד ה', הנאמן לתורה ולרוחה. כי אין מצוות בעלות ערך ומצוות פחותות ערך. יש - מצוות!

 

אולם עדיין נותר להבין, מדוע יש צורך בהחלפת בגדים? מדוע אחרי הסרת הדשן מעל המזבח מתבקשת הוצאתו החוצה אל מחוץ למחנה בבגדים שחוקים דווקא?

וזו התשובה:

תרומת הדשן פותחת את עבודת היום החדש אגב זכירת עבודת היום שעבר, ואילו הוצאת הדשן מביעה שתפקיד היהודי מתחדש בכל יום. זכרון המעשים שכבר נעשו, עלול להחניק כל יוזמה למעשים חדשים. אוי לו לזה, שליבו מלא סיפוק על מעשיו בעבר, ואינו עובד את עבודת כל יום ביומו, כאילו היה זה היום הראשון של עבודת חייו.

"והוציא את הדשן" - יש להרחיק מן המזבח את כל עקבות עבודת יום אתמול, כך תתחיל עבודת היום החדש על יסוד חדש בתכלית. על פי זה תתבאר ההלכה, שהעיסוק בעבודת יום אתמול תעשה בבגדים פחותים. כלומר, אל נתגאה במעשים שעשינו כבר, העבר ייסוג מפני העתיד החדש, המוטל עלינו כל יום ביומו.

 

תרומת הדשן כמצווה, ניקוי המזבח כחובת הכהן – דבר יום ביומו – מגלמים בחובם את המלחמה נגד השיגרה השוחקת, את חינוך האדם לרעננות תמידית, שמעשיו היום, אסור להם להיות רק חיקויו של האתמול ושכפולו. כל יום עומד בפני עצמו במלוא ייחודיותו. רעננות זו תישמר, רק אם לא ננוח על זרי הדפנה של ההישגים שכבר הושגו בעבר.

{מעובד מספרו של הרב משה גרילק – 'פרשה ופשרה'}

 

שבת שלום – יהונתן גרילק

[גרילק יהונתן‎]

אימרה  שבועית:
ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בוקר {שמות י"ב כ"ב}.

סטטוס שבועי:
שונה ציון יום חרותנו ועצמאותנו מאופי ציון החירות והעצמאות אצל שאר האומות. אין יום זה יום של התנשאות והדגשת יכולת העשייה שלנו, אין אנחנו מייחסים את הצלחותינו לכוחנו. יום זה קרוי 'חג המצות' על שם לחם העוני. בכך חפצים אנו להבהיר לעצמנו ולעולם כולו שמצד עצמנו אנו דלי מעש. וכל גאולתנו ופדות נפשנו הינם אך ורק מאת הקב"ה. כך היה בעת יציאת מצרים וכך היא מציאותנו התמידית. השרשת ידיעה זו בלבנו ובלב בנינו, מביאה אותנו להכרת חסדיו ולאהבתו בכל מצב ובכל עת.

ציטוט שבועי:
עיקרה של חירות הוא חירות מפחד, כי הפחד הוא שליט לא פחות איום מכפי שהוא נסתר. {מנחם בגין}.

סיפור שבועי:

וחי בהם..

ואז הגיע חג הפסח – החג אשר אותו 'חגגתי' פעמיים בברגן -בלזן, כאשר בין שתי הפעמים האלה התרחשו כל אותם דברים אשר החריבו את עולמי, והשפיעו על המשך חיי לתמיד...  בפסח ראשון זה עוד הייתה משפחתנו שלמה. הוריי היו עדיין בחיים, אף כי אבי כבר היה חולה, ושכב בצריף החולים. אפילו כמה מצות נמצאו בידינו בליל סדר זה. מצות, אשר חלקן הובא על ידי כמה מן האנשים בבואם למחנה, וחלקן נאפה בסכנה גדולה, מקמח ומים במקום סתר על ידי מספר בחורים צעירים.  כמו כן הגיעו מעט מצות למחנה באמצעות הצלב האדום. באופן זה קיימנו בלילה ראשון של פסח תש"ד את מצוות אכילת מצה, ולא אכלנו לחם באותו ערב. התיישבנו חבורות חבורות על המיטות לומר את ההגדה, והספקנו להגיד חלק ממנה, כאשר התפרץ גרמני לצריף, והפסיק לנו בגסות את החוויה הזאת.

למחרת ביקרנו אצל אבי בצריף החולים, שם היה אחד הרבנים הדגולים שלנו, הרב אהרון דוידס הי"ד, שגם הוא בא לשם. הרב ביקר את החולים ביום ראשון זה של אותו פסח ועודד את רוחם. הוא בירך עבורם את ברכת 'המוציא' על לחם משנה, שאותו הוא הרכיב מחתיכת מצה ומחתיכת.... לחם! והוא עצמו, הרב, לקח, בדמעות בעיניים, ראשון – את הלחם לפיו, ואחר כך חילקו לחולים. וכאשר אלה, בתדהמה, שאלוהו מדוע כך.
השיב להם: אתמול בערב הייתה המצווה לאכול מצה, היום המצווה היא להמשיך לחיות! ואת המצווה הזאת הוא סימל על ידי כך, שהוא הרב, בעצמו, אכל מן הלחם – בעצם היום הראשון של פסח!
{יהודית אילן-אונדרויזר – 'זיכרונות מימים אפלים'}

 

חירות שבועית:
החירות היא התוכן של חג הפסח. לכבוד החירות בארבע דרגותיה יורמו הכוסות בליל הסדר. בארבע לשונות של גאולה פירש הקב"ה את משמעות החירות. לשונות אלו באות לידי ביטוי לאורכו של ליל הסדר.
א'. הכוס הראשונה מוקדשת לשחרור מסבל - "והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים" {שמות ו' ו}.
כאשר האדם נאלץ לעבוד ללא ליאות ולהקדיש את כל כוחו לצרכי קיומו החומרי, הוא ישעבד גם את הרוח לגוף נושא המשאות, לגוף הנאנק. אין לו שעה פנויה לשמוע את קול החירות. פריקת המשא הינה תנאי מוקדם לחירות האלוקית. כוס זו היא לכבוד שהוציאנו מסבלות מצרים ולימדנו לזקוף את קומתנו, כפי שנאמר: "ואולך אתכם קוממיות" {ויקרא כ"ו י"ג}.
ב'. הכוס השניה מוקדשת להצלה מעבדות - "והצלתי אתכם מעבודתם" {שם}.
טעמנו את טעמה המר של העבדות. אותה עבדות של אדם אשר חירותו נגזלת ממנו ואדונו שופך עליו את כוס חמתו, מטיל עליו אימה גדולה ומשקהו כוס לענה. אך מזימתם של המשעבדים לא הצליחה. הקב"ה גאל את עם ישראל כדי לבשר לעולם כולו את בשורת החירות הנצחית ואת רעיון אחוות בני אנוש. אמנם במרוצת השנים חלו שינויים בגורל העם, ולאחר מאות שנות עצמאות על אדמת ארץ ישראל יצאנו שוב לגלות ודוכאנו בידי עמים ואומות, כפי שנאמר: 'בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו' {הגדה של פסח}, אולם הודות ללקח שלמדו עם יציאת מצרים, תמיד ניצלו מאובדן: 'והיא שעמדה לאבותינו ולנו' (שם)... כוס זו מוקדשת, למי שהסיר מלבנו את הפחד והמורא מפני בני האדם וכוחות הטבע, נתן לנו עוז ואומץ לעמוד איתנים מול נחשולי הצרות, והעניק לנו את הכח לשמור על חירותנו.
ג'. הכוס שלישית מוקדשת לגאולה - "וגאלתי אתכם בזרוע נטויה ובשפטים גדולים" {שם}.
רק עתה יוכל האדם לפתח את צלם האלוקים שבו. כדי להגיע למדרגה מוסרית זו, שומה על האדם לדעת מי שחרר אותו מסבלותיו וניתק את כבלי עבדותו. עליו לקבל את חירותו כמתנה מאת אביו שבשמים ולהתקשר אליו.
אילו היו פורקים את עול העבדות מעל צווארו של עבד נדכא ומשחררים אותו מכבליו, אך יחד עם זאת מחדירים בו את ההכרה שהוא חופשי מכל וכל, שאין עליו כל אדון, אינו חב תודה בעד חירותו ואינו אחראי למעשיו או למחדליו, הרי בעצם הוליכוהו שולל על ידי סילוף ערך חירותו. באופן זה היו גוזלים ממנו את הדרך להשגת תכליתו עלי אדמות, ומונעים ממנו את המפתח לחירות אמיתית ונצחית. כאשר עוקרים מלב האדם את המושג אלוקים, עוקרים ממנו גם את חירותו. שכן סופו להשתעבד בתוככי לבו והוא ירותק בכבלים בלתי נראים להיות עבד נרצע ליצריו ולתאוותיו. כוס זו מבטאת את הכרת הטוב בקבלת מתנת החירות האמיתית. אין לך בן חורין בחייו החיצוניים, אלא מי שהוא בן חורין בלבו למען בוראו. החירות אינה פרי השתחררות עצמית, אלא פרי גאולה על ידי כח עליון עם תכלית.
ד'. הכוס הרביעית מוקדשת לבחירתנו לעם סגולה - "ולקחתי אתכם לי לעם" {שם ו' ז'}.
בלשון זו הצהיר גואלם של ישראל, כאשר הוציא אותם מתחת סבלות מצרים, כאשר הצילם וגאלם, כאשר בחר בהם לקחתם לו לעם. ברעיון זה גלום גרעין צמיחתו של העם הנבחר. עם אשר כל מחשבותיו ורגשותיו, כל הגיגיו ומעשיו בחיי היחיד, המשפחה, הציבור והקהילה, משועבדים לרצון הבורא. עם הרואה את תפקידו היחיד עלי אדמות - לעשות את רצון קונו. כל שאיפותיו הלאומיות לטובת הכלל והפרט ולמען השלום עלי אדמות, מבוססות על רצון ה'. כל סדרי העולם והחיים הם בגדר מצוות ה', וכל אושר חייו אינו אלא למצוא חן בעיני ה'. בכוס זו אנו שרים את שירת האומה, השירה המקפלת בתוכה את כל החדווה ואת כל הצער, את כל יסורי המאבק ואת תרועות הניצחון, את כח העמידה בסבל ואת תקוות העתיד.
כל אימת שנראתה קרן אור לאבותינו בחושך אפילת גורלם, הם התעלו והתרוממו לשיר שבח תהילה לא-ל המתגלה בתולדותם. והשיר יושר גם בלילה הזה. במסיבת ישראל בכל קצוות הארץ והעולם הוא יושר מדור לדור, עד יתגשם החזון ויתאמת השיר, והאנושות כולה תצטרף יחד עם ישראל.

פסח כשר שמח ובריא לכל בית ישראל בכל מקום שהם.

[גרילק יהונתן‎]

אימרה שבועית:
בזה השער לא יבוא צער. בזאת הדלת לא תבוא בהלת. בזאת הדירה לא תבוא  צרה. בזה המקום יהי ברכה ושלום. {ברכת הבית}

סטטוס שבועי:
הבית הוא המקום שבו אנחנו מתחילים לעצב את הזהות שלנו ולגלות את ערכינו. זרעי העתיד שלנו, אלו שמבטיחים את המשכיות קיומנו, נזרעים בבתינו אף יותר מאשר בבתי הכנסת שלנו. התורה כולה באה רק אחרי שאנחנו מבינים את קדימותה של המשפחה.

ציטוט שבועי:
אדם מסתובב בעולם כדי לחפש את מה שהוא צריך, וחוזר הביתה כדי למצוא אותו. {ג'ורג' מור}

סיפור שבועי:

עובד חיוני!

ימים אחדים קודם חג הפסח נכנס יהודי פשוט אל רב העיירה כשהוא נאנח ופניו זועפים.
שלום עליכם יהודי, קיבלו הרב בסבר פנים. מה לך כי תזעף?
השיב היהודי: עמל אני לפרנסתי בקושי רב, הנני שכיר, ומעבידים אותי בפרך, והשכר הוא זעום, לא יחסי להשקעה. אי לכך החלטתי לא לחגוג יותר את חג הפסח...
שאל הרב: מה הפסח אשם וקשור?
ענה לו היהודי: חג זה, הוא חג החירות, על שנגאלנו ממצרים ונעשינו בני חורין מעבודת הפרך שמצרים העבידונו. אני, שעדיין עובד עבודת פרך, עדיין לא יצאתי ממצרים, ולמה לי לחגוג את חג החירות?
שאלו הרב, כמה הנך משתכר ליום?
חצי זהוב ענה לו בכאב.
הציע לו הרב הצעה. אתן לך עבודה קלה מאד, לשעתיים בלבד ביום תמורת זהוב שלם.
קפץ היהודי משמחה, והסכים כמובן להצעה.
הוביל אותו הרב לחדר אחר, העמידו בפינה ואמר לו: עליך לעמוד ולהרים את ידך למעלה למטה במתינות במשך כשעתיים. מיד התחיל היהודי בעבודה החדשה וה'קלה'. לאחר כחצי שעה החל להרגיש עייפות ושעמום, ידו נעשתה כבידה עליו. לא הבין מה עובר עליו. הוא שרגיל בנשיאת משאות כבדים, דבר כה קל מביאו לידי ליאות כ"כ מהר?! לאחר כעוד מחצית שעה הרגיש שאינו יכול יותר, ומיהר להכנס לחדרו של הרב.
רבי, אינני יכול לעבוד בעבודה החדשה והמוזרה הזו?
מדוע? שאל הרב. האם לשאת משאות כבדים יום שלם יותר קל מלהניע את היד בנחת?!
לא יודע, לא מבין, רבי, אבל ככה זה.
אמר לו הרב, בוא ואסביר לך. כשאדם עובד עבודה לשם מטרה ותכלית, הוא מרגיש מועיל. הוא יודע שעבודתו תישא פרי, וזה נותן לו את הכח להמשיך למרות הקושי. זוהי מלאכה המחייה את בעליה. אבל כאשר אדם עובד עבודה ללא תכלית ומטרה, גם אם יקבל שכר הגון, השעמום וחוסר החיוניות יתישו אותו וירצה להפסיק. זהו טבע האדם.
במצרים בני ישראל עבדו ללא תכלית. כל מה שבנו והקימו, הרסו המצרים, והם הוכרחו לבנות שוב, וחוזר חלילה. מעבודה זו נגאלנו. כל עבודה ולו הקשה ביותר, שאתה עמל בה והיא יוצרת וחיונית, זו עבודה מועילה המחייה את בעליה. עליך לשמוח בחלקך בין אם שכרך רב או מועט, על כך שאתה שותף בבניינו של עולם, ולכן אל לך לוותר על חגיגת חג הפסח.

חג שבועי:

'הביתה בשמחה רבה..'

חג הפסח הינו החג של מילים גדולות.
הן רדפו אחרינו בשבוע האחרון, לאן שברחנו והיכן שהסבנו. מילים ומונחים כמו: גאולה, גלות, חירות, שעבוד, ניסים, ישועה, וכו'. הם צעקו מן התפילות ומן ההגדות, הישנות והמחודשות, בעיר ובכפר, בקיבוץ ובמושב.

'שביעי של פסח', אולי הוא המועד של כמה מילים קטנות לסיום. משהו פעוט, אישי, אינטימי, בינינו לבין עצמינו לאחר ששבענו מהמילים הגדולות. משהו הקשור בסיפור של יציאת מצרים, ובשבועיים שקדמו לרגע המיפנה ההיסטורי. בא' בניסן, מבשר משה רבינו לעמו, על השדר האלוקי אודות ההכנות לגאולה. מסר זה כולל את פרטי הכנת קרבן הפסח, וסדרי אכילתו בליל הגאולה.
וכך נאמר: "דברו אל כל עדת ישראל לאמר: בעשור לחודש הזה, ויקחו לכם איש שה לבית אבות, שה לבית. ואם ימעט הבית, מהיות משה ולקח הוא ושכנו הקרוב אל ביתו, במכסת נפשות, איש לפי אוכלו, תכוסו על השה... ולקחו מן הדם, ונתנו על שתי המזוזות, ועל המשקוף על הבתים, אשר יאכלו אותו בהם... והיה הדם לכם לאות  על הבתים אשר אתם שם, וראיתי את הדם, ופסחתי עליכם, ולא יהיה בכם נגף למשחית, בהכותי בארץ מצרים... שבעת ימים שאור לא יימצא בבתיכם... ולקחתם אגודת אזוב, וטבלתם בדם אשר בסף, והגעתם אל המשקוף ואל שתי המזוזות, מן הדם אשר בסף, ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בוקר... והיה, כי יאמרו אליכם בניכם, מה העבודה הזאת לכם. ואמרתם זבח פסח הוא לה', אשר פסח על בתי בני ישראל במצרים, בנגפו את מצרים, ואת בתינו הציל.. {שמות י"ב ג'-כ"ז}

עשר פעמים, חוזרת המילה 'בית' בפרשה זו. מספר האומר, דרשני. ובמיוחד לאור הסיום המצוטט של הפרשה, שבו מושם דגש על הצלת הבית: "ואת בתינו הציל." {שם כ"ז}
זאת ועוד, הטקס כולו נראה, לכאורה כבלתי הולם את הרגע הגורלי, של מיפנה חשוב בחיי עם מתהווה. בחירת הצביון הכללי לרגע זה, נראית מוזרה מאד.
אילו ביקשו מאיתנו לתכנן את הארוע, ודאי היינו מנצלים את המבוכה הכללית ששררה במצרים, לכינוס העם לעצרת המונים, לריקודים משולהבים, לנאומים חוצבי להבות, להנפת הדגל, שירה בציבור וכו'. ואם כבר צלי בשר - לפחות במנגל המוני, תחת כיפת השמיים.

בורא עולם, הפר כל מחשבה בכיוון הזה. הוא פקד על ההמון לחזור הביתה. לחיות את השעות הגדולות במסגרת המצומצמת של חוג המשפחה. איש איש בביתו, מבלי שום אפשרות לצאת מן הבית עד הבוקר.
זו המילה המבצבצת וחוזרת על עצמה, עשר פעמים. מילה אחת, ממנה עשוי הבסיס היחיד להתהוותו של עם – בית!

דומה שהלקח הוא חד משמעי: אין עם מתהווה מהמון. גם לא מהמון בעל רקע משותף של סבל וציפיות, שפה ומוצא וחוויות. רק מסגרת משפחתית שכל מרכיביה עסוקים בבניין חרותם ועצמאותם הרוחנית, היא - עם. היא - העם.
מן הבית תבוא החירות וממנו תנשא הגאולה.

פרשה שבועית:

פרשת שמיני / 'הזכות לשיוויון'

"ויקחו... איש מחתתו... וישימו עליה קטורת ויקריבו לפני ה' אש זרה אשר לא ציוה אותם. ותצא אש מלפני ה' ותאכל אותם" {ויקרא י' א'-ב'}.

בני אהרן, נדב ואביהוא, מתו בעיצומו של אחד הרגעים המרוממים והמסעירים ביותר שידעו בני ישראל. רישומו של המאורע המזעזע נטבע עמוק בתודעת העם לדורותיו. אותו יום היה ראש חודש ניסן. הוא התאריך שבו נחנך המשכן, שזה עתה הושלם והוצב על מכונו. המחנה כולו עטה חג ושמחה לקראת מעמד חנוכת המשכן.
ביום זה הקריב אהרן לראשונה את קרבנותיו ואת קרבנות העם {ויקרא ט' א'-כ"א}. עבודת המשכן, על תועלתה הרוחנית, החלה בתום מעשה ההקרבה שבו צפה העם בדומיית קודש, לעת בה נשא אהרן "את ידיו אל העם ויברכם" {שם כ"ב}. העם חש בהשפעה המבורכת שהחלה לזרום מהמרכז החדש לחייו הרוחניים.
הפסוקים מתארים את המשכו של המעמד, את כניסתם החגיגית והרצינית של משה ואהרן לאוהל מועד. הם שהו בו והתפללו למרום שישרה אלוקים את שכינתו הגלויה על העם, ושתחודש הברית שנפגמה בעטיו של חטא העגל. כאשר יצאו מהמשכן, שוב נשאו את עיניהם אל העם המכונס מסביב והעניקו לו את ברכתם האלוקית.

ואז באה השעה הגדולה:
"וירא כבוד ה' אל כל העם" {שם כ"ג}.
ממרחק הזמן, המקום ודרגתו הרוחנית הלקויה אין אנו יודעים בדיוק מהו כבוד ה', אולם מצאנו במקורות, כי היתה זו נקודת שיא מרוממת של התגלות, שעוררה בנפש האדם רגשות התעלות וגיל, שמקורם בקרבת אלוקים.
ולבסוף, כשיצאה "אש מלפני ה' ותאכל על המזבח את העולה ואת החלבים" {שם כ"ד}, ידעו שנרצה עוונם, כי נפלו המחיצות ושוב נשקו שמים לארץ. אזי פרצה מאליה, ממעמקי מהותם, השירה:
"וירא כל העם וירונו ויפלו על פניהם" {שם כ"ד}.
רינת קודש שהזכירה להם את הרגעים המופלאים, כשהיו ליד ים סוף בעת בקיעתו ולמרגלות הר סיני.
חז"ל ראו ביום זה יום כלולות, שהשמחה שורה בו כביום שנבראו שמים וארץ. יום שבו, כביכול, מתקשרים בני ישראל עם אביהם שבשמים בקשר בל יינתק.

ואז, לפתע הלם המוות. הוא פלש בעוצמה לתוך השמחה. בני אהרן מתו לעיני העם כולו. הכול התנפץ בבת אחת. אפלה שררה פתאום, בצהרי היום.
אין ספק שכוונתם היתה רצויה, שהרי הם קרויים 'קרובי' גם לאחר שחטאו. כוונה רצויה זו באה לידי ביטוי בדברי המדרש: 'אף הם בשמחתם, כיוון שראו אש חדשה, עמדו להוסיף אהבה על אהבה' {מדרש תורת כהנים}.
תחושת ה'יחד' שהושגה קודם לכן, נפגמה. התגלתה נקודת תורפה זעירה, העלולה להתפתח במשך הדורות לעיוות נורא. עיוות היווצרותם של מעמדות 'עליונים' הרואים עצמם מכורח תפקידם נעלים מעל המון העם. השלכותיה של הרגשה זו ברורות. על כן הוחנק באיבו הגילוי הזעיר ביותר שלו.
עונשם נועד להיות עונש מרתיע לתועלת העם כולו דווקא ברגע חנוכת המשכן. הם עלו קרבן על מזבח חטאם למען ישמעו וייראו. במותם תרמו לעם את הגדולה בתרומות.
אין ל'מיוחסים' זכויות יתר עקב מעמדם. ההיפך, רום מעלתם דורש מהם ניקיון רוחני מוחלט.

{מעובד מספרו של הרב משה גרילק 'פרשה ופשרה'}

מועדים לשמחה – חג שמח – שבת שלום

[גרילק יהונתן‎]

אימרה שבועית:
איך נפלו גיבורים ויאבדו כלי מלחמה {שמואל ב' א' כ"ז}.

סטטוס שבועי:
סיפורו של העם היהודי הוא סיפור הצלחתה של האמונה והתקווה. לו היה עם ישראל נכנע לאיומים ולקשיים, לא היה לו שום סיכוי לשרוד. כל הכוחות עמדו כנגדו. אבל עם ישראל התקיים בזכות הבטחון שיש לנו רועה, הדואג לכבשה גם מול שיניהם של שבעים זאבים.
זו גם התשובה לאתגרי ימינו אנו. חיזוק האמונה, החדרת הבטחון, ומתן תקווה, שבעזרת ה' בכוחות מאוחדים ומשותפים נצליח לגבור על כל הקשיים הזמניים והעתידיים שנכונו לנו.

ציטוט שבועי:
שילמנו דמי התנסות יקרים והצלחנו - הים נקרע וקמה המדינה היהודית הריבונית. ואולם, שחרורנו הפיסי, ממש כמו יציאת מצרים, הוא רק תחנת המוצא בדרך ארוכה. המסע אל החירות הפנימית טרם תם, הוא בקושי החל. פרוס לפנינו מדבר גדול, ולאחריו 'ילידי ענק' מאיימים. משכו של המסע אל השחרור מעבדות - רכישת החירות השלילית - היה קצוב: אלפיים שנה. לעומתו, המסע אל החירות החיובית לעולם לא ייתם. {פרופסור ידידיה שטרן}

סיפור שבועי:

'למען ציון לא אחשה' / נח זבולוני

ציון התגורר בעיר העתיקה, אביו היה תלמיד ישיבה במקום. ציון אהב את המקום ואת רחובותיה הצרים והאפלים של העיר העתיקה.
באחד הימים כשהוא בא כדרכו עם אביו לישיבה, הוא נוכח לשינוי שחל במקום. החלונות הפונים אל החומה נחסמו בשקי חול ובאבנים גדולות. ההיכל הגדול פונה, ואין לומדים ומתפללים עוד. תלמידי הישיבה נתכנסו לחדרים הפונים אל הרחוב, ולמדו את משנתם. ידוע כי העיר העתיקה נותקה מן העיר החדשה, אין יוצא ואין בא, מלבד חיילים ואנשי הגנה ושוטרים בריטיים. בלילות בשכבו על משכבו, היו מהדהדות יריות מכל העברים, ולעיתים היו קולות נפץ חזקים מזעזעים את כל הבית.
לימים נפסקו הלימודים בבית הספר בו למד ציון, וההליכה בסמטאות נאסרה על הילדים. רק המבוגרים היו מתגנבים חרש ובזהירות מחצר לחצר ומסמטה לסמטה כדי להביא הביתה ככר לחם או דלי מים.
ציון הסתגר כל היום בביתו עם אביו ואמו ואחיו ואחיותיו הקטנים ממנו. מתגעגע היה למעט אור, ולמראה הנשקף מבעד לחלונות הישיבה, ולמגרש הרחב והירוק הסמוך לחומה.

יום אחד חזר אביו מרחוב היהודים והודיע: אומרים ברחוב, שהגיע תגבורת מחוץ לעיר, הלילה נכנסו בחשאי קבוצת צעירים חברי ההגנה חמושים והצטרפו למגינים הנמצאים בישיבה.
עברו כמה ימים, וציון עדיין כלוא בביתו, אולם מנוחתו ממנו והלאה. הוא לא ידע מה קורה עם חביריו בני גילו, ומה עלה בגורלם. בסתר לבו שאף לצאת מהכלוב, ולראות את הנעשה במקום.
שאל ציון את אביו: אבא - האם יש אפשרות ללכת לישיבה? ענה לו אביו: מה עלה על דעתך מחשבה שכזו?! ציון לא הוסיף לשאול, אבל במוחו ניקרה תכנית כיצד להגיע לשם. כיצד להצטרף למגינים.

באותו הלילה כאשר ירדה החשכה ואפפה את כל הסמטאות האפילות בלאו הכי, כשביתו חסום בשקי חול, והוריו נמים את שנתם, פתח ציון את הדלת, ישר אל הסמטה האפילה. מכל העברים נשמעו התפוצציות פגזים ויריות רובים. ציון הלך לאורך קירות הבתים וחיש מהר עבר מסמטה לסמטה. בחוץ לא נראתה נפש חיה, מלבד חתולים מבוהלים שקפצו מתוך פחי האשפה, ועכברושים גדולים שטיפסו על הקירות ועל הגדרות. פסע ציון במהירות ובזהירות ומבלי להקים רעש, עד שלבסוף עמדו רגליו בסמטה המוליכה לחצר הישיבה.

פתאום נשמע הקול. מי שם? מי מתקרב? אני יהודי. השיב ציון. יצאה מהפתח דמות והתקרבה לעברו, היה זה בחור עטוף במעיל, חבוש בכובע גרב, ובידו רובה נטוי.
מה אתה עושה כאן, ילד? שאל הבחור בלחש. תחילה לא יכל ציון להוציא הגה מפיו, אך לאט לאט שבה אליו רוחו, והוא גימגם: אני... אני רוצה... להיות איתכם...
השתגעת ילד?! קרא הבחור. רוץ מיד ומהר הביתה! איפה אתה גר?
ברחוב חברון השיב ציון.
ברחוב חברון? מי שלח אותך?
איש לא שלח אותי. באתי בעצמי. אני רוצה לעזור, אמר בקול תקיף.
לעזור? תסתלק מכאן מהר ומיד, פן ארביץ לך כהלכה... אבל לא, לא. אל תרוץ עכשיו לבד ברחובות, זה מסוכן, עלול אתה להפגע מפגז או מיריות. בוא עמי, אמר הבחור.

אחז ציון בידו, והלך עמו לאורך הסמטה, עד שהגיעו לחצר הישיבה, שם מסרו לידי איש אחר, ואמר לו: הכנס אותו פנימה – מצאתי אותו ברחוב...
בחצר הסתובבו בחורים עם סטנים, כולם חבושים בכובעי גרב ועטופים במעילים חמים. ציון הוכנס לחדר גדול, אחד מחדרי הישיבה הרבים שנהפך למעין מפקדה. החדר היה מואפל, ועל השולחן במרכז החדר הבהבה עששית קטנה. מסביב לשולחן ישבו כמה בחורים, ולגמו ספלי קפה.
אחד הבחורים פנה אל ציון ושאל: מי שלח אותך? אף אחד לא שלח אותי השיב ציון. איך הגעת הנה? מהבית השיב. מה שמך? ציון. מי אביך? הוא אברך מהישיבה. מה רצונך? אינני יכול לשבת עוד בבית, אמר בקול תחנונים. אני רוצה להיות כאן עם המגינים ולעזור לכם. אעשה כל מה שתגידו לי לעשות.
הסתכלו הבחורים איש אל רעהו, והבחור החוקר אמר לו: טוב נראה. בן כמה אתה ציון? בן שתים עשרה, בקרוב אי"ה אהיה בר מצוה. אתה רעב? שאל אותו הבחור. אכלת היום? לא... כן אכלתי. אכלתי היום בבוקר.
יעקב פנה הבחור לאחד מחביריו, תן לו פרוסת לחם עם גבינה והוא יאכל.
ציון ישב על המחצלת שהיתה פרושה על הרצפה, ומיד קיבל פרוסת לחם עם גבינה וספל קפה. הוא בירך בלחש והתחיל לנגוס בתיאבון את הלחם.

בחוץ היתה דממה. מפעם לפעם נשמעו הדים עמומים של פגזים מתפוצצים. פתאום התפרץ בחור אל החדר וקרא: הגיעו שוב פצועים קשה. בית החולים עמוס. ידי הרופאים והאחיות מלאות עבודה. מה עושים?
הגוייסו כל הרופאים של העיר העתיקה? שאל הבחור שכנראה היה מפקד הפלוגה.
נאמר לי שיש עוד שני רופאים כאן בעיר העתיקה שלא הופיעו. שמא אינם יודעים שעזרתם נחוצה. אמר אחד החיילים.
היכן גרים הם?
האחד גר ברחוב חברון והשני ברחוב חב"ד.
מי יוכל להביאם? כרגע אין איש המתמצא בחצרות הללו בחשיכת הלילה.
כשמוע ציון את הדברים הללו, קפץ כנשוך נחש וקרא: אני יודע! אני מתמצא! מכיר אני את הרופאים הללו. הם זקנים אבל אני יודע בדיוק היכן הם גרים.
לרגע השתררה שתיקה. והנה פנה המפקד לציון ואמר: התוכל למצוא את החצרות בחשכה שכזאת?
בהחלט! אפילו בעיניים עצומות. אלך איתכם ואראה לכם.
טוב, אמר המפקד. דוד ושמעון, קחו את הילד איתכם ולכו והביאו את הרופאים. קחו עמכם גם את האחות רבקה לבית החולים.

לבו של ציון ניתר משמחה בצאתו עם שני המגינים והאחות לסמטאות האפילות. תחילה הלכו לרחוב חברון, בדרך נתקלו בדמויות, והחליפו עמם שריקות חרישיות. עד מהרה הביא ציון את מלוויו אל חצר הרופא הרופא הזקן, שמיהר ללבוש מעילו והלך עמהם. משם שרכו דרכם לרחוב חב"ד דרך רחוב היהודים, ומצאו את הרופא השני. עתה הלכה החבורה אל עבר הישיבה בצעדים חרישים ונחפזים.
בעוברם ליד בית הכנסת על שם רבי יוחנן בן זכאי, היתה התפוצצות אדירה. פגז פגע באחד הגגות ורסיסיו התפזרו לכל עבר. בני החבורה הרכינו ראשיהם והמשיכו לצעוד בחפזון. והנה כבר עמדו רגליהם בסמטה בין הישיבה לבית החולים, שוב נחרדה הסביבה כולה לקול נפץ אדיר, ובאותו רגע ממש נכנסו כולם לחצר בית החולים, אשר בו פירפרו ביסוריהם כמה וכמה פצועים שלא היה מי שיטפל בהם.
הרופאים והאחות רבקה ניגשו מיד לעבודת ההצלה, וברגע ששני הבחורים אמרו לחזור אל הישיבה, ראו כי ציון איננו.
היכן ציון? שאלו איש את רעהו בחרדה. האם לא נכנסנו עמו לחצר בית החולים? הם פנו כה וכה, אך ציון אינו בחצר. הנשאר בחוץ? נצא ונראה.
יצאו המגינים החוצה והסתכלו מסביב באפילה. הפגז שהתפוצץ לפני הכניסה לבית החולים הרס את השער וחלק מהגדר. התחילו הבחורים לגשש במפולת שנוצרה, והנה מצאו את ציון.
ציון שלא הספיק להכנס אל החצר מבעוד מועד ביחד עם כולם, נפגע מאחד מרסיסיו של הפגז ונפל חלל. הוא היה מוטל הרוג בתוך שלולית של דם. יהי זכרו ברוך!

פרשה שבועית:

פרשת תזריע – מצורע / 'תיקון עולם'

"וביום השמיני ימול בשר ערלתו" {ויקרא י"ב ג'}.

לא אחת בהיסטוריה היהודית, התנכלו שונאי ישראל למצוות ברית מילה ולמקיימיה. בשלוט הרומאים בארץ לאחר חורבן בית שני, הם אף גזרו פעם אחר פעם עונש מוות על היהודים המלים את בניהם.
בידינו עדות לויכוח בין רבי עקיבא שנידון למוות על ידי הרומאים ב'עוון' לימוד תורה ברבים, לבין הנציב הרומי טורנוסרופוס. במרכז הויכוח עמדה מצוות ברית המילה. מפאת חשיבותה נביאה בשלמותה:

'מעשה ששאל טורנוסרופוס הרשע את רבי עקיבא: אלו מעשים נאים, של הקב"ה או של בשר ודם? אמר לו: של בשר ודם נאים! אמר לו טורנוסרופוס: הרי שמים וארץ, יכול אדם לעשות כיוצא בהם? אמר לו רבי עקיבא: לא תאמר לי בדבר, שהוא למעלה מן הבריות, שאין שולטין עליו, אלא אמור לי דברים שהם מצויים בבני אדם. אמר לו: למה אתם מלין? אמר לו: אני הייתי יודע שעל דבר זה אתה שואלני, ולכך הקדמתי ואמרתי לך שמעשי בני אדם נאים משל הקב"ה.
הביא לו רבי עקיבא שיבולים וגלוסקאות (עוגות) ואמר לו: אלו מעשה הקב"ה ואלו מעשה ידי אדם. אין אלו נאים יותר מן השיבולים?
אמר לו טורנוסרופוס: אם הוא חפץ במילה, למה אין יוצא הוולד מהול ממעי אימו? אמר לו רבי עקיבא: לפי שלא נתן הקב"ה מצוות לישראל, אלא לצרף (לעבד את מידות הנפש) אותם בהן' (מדרש תנחומא תזריע ח').

המעיין במדרש יבחין כי השניים כלל לא דנו במצוות מילה. זו אך שימשה להם תואנה ונקודת מוצא לויכוח מהותי יותר. למעשה, בויכוח עמדו זה מול זה הפסימיות היוונית - רומית, שמייצגה היה כאן הכובש, השולט, זה שהעולם ומנעמיו הדום לרגליו, ומולה האופטימיות היהודית שנוסף לה נופך משמעותי בהישמעה מפי רבי עקיבא, הנידון למוות.
העולם, טען הרומאי, הינו כמות שהוא, על הטוב ועל הרע שבו. הוא חסר שלמות ואינו ניתן לתיקון. גם אין צורך בכך. אין לו מטרה או כיוון, כי אם שעתו וזמנו. חיה איפוא את שעתך. אתה, האדם, קטן אתה! כלום יכול אתה לעשות שמים וארץ? הנך פירור בלתי נראה ביקום אדיר זה, ומה ערך יש למעשיך הטובים והרעים כאחת?

רבי עקיבא גרס:
נאים מעשי האדם, כביכול, ממעשי האלוקים. בעת שאחריותנו כבני אדם עומדת על הפרק, אל תיזכר באפסות כוחך מול שמים וארץ. אמור לי דברים שהם מצויים בבני אדם. כאן חשיבותנו הגדולה. העולם נברא חסר בכוונה תחילה, כדי שיוכל האדם במעשיו ובבחירתו החופשית להשלימו ולתקנו. בידו הכוח לאפות עוגה משיבולים ולשפר דברים בעולם. זו התקווה הגדולה. ובעיקר, התקווה ביכולתו לשפר את עצמו ולשפר גם את גופו, כפי שמלמדת אותנו מצוות מילה. השאיפה לעולם טוב יותר היא הדלק החייב להניע את פעולות האדם, כשהמצוות נועדו לצרף ולחשל את רוחו, למען יעמוד במשימה הרוחנית שהוטלה עליו.

{מעובד מספרו של הרב משה גרילק – 'פרשה ופשרה'}

זכרון שבועי:

'על במותינו חלל' / הראי"ה קוק זצ"ל

שאלה קטנה שאלת ממני, שאלה כזאת אשר אדם שאינו סרבן שכמוני בודאי, חושב אתה ובצדק, שימלאנה תיכף ומיד בזריזות של קורת רוח. דמעה אחת, לתוך נאד של הדמעות, על חללי בת עמנו. נאד חדש, ודמעות חדשות, על חללים חדשים, על חללים צעירים ורעננים, שנשפך דמם בידי בני נכר פה בארץ אבות. ולא סתם צעירים, אלא צעירים בעלי לב ורגש, בעלי נשמה שלהבית, שבאו לשם תחיית האומה והארץ, שמאסו בכל אידיאלי החיים, ובחרו להם את האחד לבנות בבניין האומה בשובה אל אדמתה.
ולבני ציון היקרים כאלה, שנחשבו לנבלי חרש, איזה לב לא ימס ואיזו עין לא תרד דמעה?!

אמנם אם חושב אתה, סופר נכבד, שבלא כל יסורים ודכדוכי נפש נוראים אוכל לתן לך את דמעתי, יש כאן איזה העלם דבר, שאנכי, שאינני מן המעלימים את מחשבותיהם, אספרה לך דברים כהוייתם. ויוכל להיות שגם על מכאובי הנורא הזה גם כן יש להזיל איזו דמעה, והייתה גם הדמעה הזאת מתערבת ועולה בלולה, אל תוך הנאד החדש הזה. כי מכאובי זה איננו מכאוב פרטי, מכאוב הוא הבוקע ועולה מתוך נשמתה של האומה, החשה את שברה הגדול כים.
הלב הצעיר ההומה למראה החיים העליזים שהאירו אליו את תקותם, הניטלים ממנו, לזכר אם שכולה, שהוא כל נחמתה בחשכת חייה המרים, מצא מרגוע ברגעי הפרפור בין החיים והמות, - ברעיון שהוא מת בעבודה לשם תחיה לישראל בארץ ישראל.
למראה נורא זה, לנשמה עליונה כזאת, שמים וארץ יחדו יענו - קדוש. בלא ספק, פחות או יותר בערך זה הייתה מדתם של יתר החללים.
"מי יתן ראשי מים, ועיני מקור דמעה, ואבכה יומם ולילה את חללי בת עמי".

אל תנודו לי, אבירי הלב, לסנטימנטליות יתרה. אינני יכול להעריך כמה חיל וכוח רוחני אבדנו, כמה אש קודש נכבה יחד עם הנשמות הגדולות הללו. 'שבעים איש וחמישים אלף איש, - שבעים איש שכל אחד שקול כחמישים אלף איש'. ומי זה יוכל לחדור עד נבכי התהום של הערכים הנשמתיים, וענן יגון זה די הוא עד כדי להחשיך בו את הניצוצים הקטנים של האורה, שהם חודרים אל מאפל חיינו הלאומיים.

בתקוה לניחומים, שגיבורי התחייה העתידים יחיו חיים טובים וארוכים, ולא יהיה שוד ושבר בגבולנו, ויחד עם כל העם המצפה לתשועה יענו תמיד: בית יעקב לכו ונלכה באור ד'.

חודש טוב – שבת שלום – יהונתן גרילק

[גרילק יהונתן‎]

אימרה שבועית:
קבל את האמת ממי שאמרה. {שמונה פרקים לרמב"ם}

סטטוס שבועי:
בימים אלו כשהנוער היהודי בארץ ובתפוצה שוהים מרבית היום בחיק המשפחה. זו ההזדמנות לחבר ולהתחבר לשורשים המשפחתיים. מצב בו הנוער לא מרגיש קשר לעבר הלא רחוק שלו, הוא מצב מדאיג שצריך לתת עליו את הדעת. זה הגיל בו מעצבים תודעה וזהות. האם לזהות היהודית שלהם יש משמעות כלשהי עבורם? ואם התשובה היא שלילית, אזי העם היהודי ימשיך להתמעט ולהתכווץ כפי שאנו חווים זאת ברחבי העולם כולו.
עלינו לקחת אחריות, ליצוק תוכן למושג ערבות הדדית, לדאוג להמשכיות ולרצף של עם ישראל.

ציטוט שבועי:
היהודים תמיד נחשבו זרים, בעלי מאפיינים חברתיים, מחשבתיים ובעיקר פיזיים (מבטא, פנים, חזות, תנועות, אופן הליכה). היחס אליהם היה על עצם היותם יהודים ולא על צד כלשהו שלהם. הרגשות האלה היו רגשות שאינם תלויים בדבר. {דב בר בורוכוב}

סיפור שבועי:

'כרטיס ביקור...'

כשהגיע לארץ ישראל הנציב העליון הבריטי הראשון סר הרברט סמואל, הוא ביקש לפגוש את הרב יוסף חיים זוננפלד רבה של העדה החרדית בירושלים.
הגיעו עסקני העיר לבקש זאת מהרב זוננפלד ונענו בחיוב. אך עסקנים אלו חששו שביתו הדל והפשוט של הרב לא מתאים ולא מכובד מספיק לארח אורח רם מעלה שכזה. הציעו שהרב יפגוש אותו באחד הבתים המכובדים והמפוארים בירושלים. הרב התעקש וביקש שהפגישה תערך בדירתו הצנועה בבתי מחסה שבעיר העתיקה.

ביום הפגישה בשעה היעודה הופיע הנציב הבריטי עם פמלייתו לבית הרב זוננפלד שהיה נראה כמו חורבה. רצפת החדר הייתה כולה עפר, אפילו מרצפות, לא היו ברצפה, וכניסה לבית היו צריכים לרדת כמה מדרגות בשביל להכנס.
ראה סר הרברט סמואל איך הבית נראה, ופנה אל הרב בצורה מעודנת, ורק העיר לו שהיה צריך לרדת במדרגות בשביל להכנס לביתו.
הרב זוננפלד שהיה יהודי חכם ופיקח הבין טוב טוב את הביקורת הנסתרת שלו על תנאי הדיור הירודים של הרב. מרצפות לא היו, אבל היה שם חלון קטן הפונה לנוף. קרא הרב לסר הרברט ואמר לו: אני רוצה להראות לך כבוד הנציב משהו בחלון. מה אתה רואה שם?
הסתכל הנציב העליון וראה משם את הכותל המערבי בעליבותו. באותם ימים היו שופכים שם אשפה ממש על הכותל והנציב העליון ראה את הכותל כשהוא מלא בערימות אשפה.
אמר הרב לנציב העליון הבריטי: כל עוד הקדוש ברוך הוא מתגורר שם ככה, אז איך אני יכול לגור כאן אחרת?!

פרשה שבועית:

פרשת אחרי מות – קדושים / 'מכשול טבעי'

"לפני עוור לא תתן מכשול" {ויקרא י"ט י"ד}

מה פשוט יותר מן הצוו האנושי הזה? וכי קיים אדם כה חסר לב המסוגל להטעות עיוור אומלל בדרכו?
אולם הפסוק עמוק ורחב הרבה מעבר למשמעותו הגלויה. ההלכה והקדושה היהודית דלו מתוכו עשרות סוגים של 'עיוורון':

מהו לפני עיוור - לפני סומא בדבר. היה נוטל ממך עצה, אל תתן לו עצה שאינה הוגנת. אל תאמר לו: צא בהשכמה, משום שיקפחוהו לסטים. צא בצהריים, משום שיוכה בשרב. שמא תאמר: עצה טובה אני נותן לו, הרי הדבר מסור ללב, שנאמר "ויראת מאלוקיך" {תורת כהנים}.
'עיוור' הוא אדם הנתון במצוקה, הזקוק לעצה טובה שתאיר לו פיתרון לבעייתו – 'סומא בדבר'. אם אתה מטעה אותו בשעה שהוא סומך עליך בגלל אינטרס אישי וכדו', יהיה בעיניך מעשה זה בדיוק כאדם המניח אבן לפני עיוור ממש העובר ברחוב.

ועוד למדו: לפני עיוור לא תתן מכשול, במכה לבנו גדול הכתוב מדבר {מסכת מועד קטן דף י"ז.}.
המכה את בנו עלול להכשילו בעוון חמור ביותר - שיכה את אביו בתגובה. האב, במעשיו, גרם לבנו שיחטא ודחפו למצב של 'עיוורון'.

דוגמא נוספת: אמר רב יהודה אמר רב: כל מי שיש לו מעות ומלווה אותן שלא בעדים, עובר משום 'ולפני עיוור לא תתן מכשול' {מסכת בבא מציעא ע"ה.}.
חסרונה של העדות על ההלוואה פותח פתח להתעלמות הלווה מחובת פרעון ההלוואה. הלא איש זולת המלווה אינו יודע על קיומה. תשוקת הממון אף היא עיוורון. ומי הכשילו? המלווה.

הנה כי כן, רקמת היחסים העדינה והאנושית שהאדם נקרא בפרשה זו לטוותה, יוצרת את אדרת הקדושה. היא בעצם התביעה להיות אדם במלוא זקיפות קומתו המוסרית.

{מעובד מספרו של הרב משה גרילק – 'פרשה ופשרה'}

שבת שלום – יהונתן גרילק

[גרילק יהונתן‎]

אימרה שבועית:
תבונת איש במכתבו, וכל שכלו בפי עטו. {רבי שמואל הנגיד}

סטטוס שבועי:
בימי שגרה נדמה לו, לאדם, שכל המתרחש בעולם – מתרחש מעצמו בהתאם לחוקי הטבע. רוב האנושות אינה מתעמקת בהתרחשויות היומיומיות. החיים הקצרים והעמוסים בטרדות אינם מאפשרים לנו להבחין, ולו רק בהרהור, בסודות הבריאה.
בתקופה האחרונה כשהורם מסך השיגרה, כולנו צפינו בתיאטרון בובות. לא רואים את השחקן העומד מאחורי הפרגוד ומושך בחוטים, אך אף אחד מאיתנו לא סבור שהבובות משחקות ורוקדות מעצמן. בל ניתן לחזרה לשגרה הברוכה לתעתע בנו שוב.

ציטוט שבועי:
אין ביצה בה לא שקענו. אין אליל לו לא סגדנו. אין תשוקה, אותה לא מלאנו. זה ימים ושנים לא לקחנו את סידור התפילה ביד. זה ימים ושנים לא הגינו עוד רעיונות היהדות שלנו. אולם לפתע ובעל כרחינו, עומדים אנו בפינה אחת בחדרנו בוכים וזועקים. ואנו יודעים שוב מה יהירים היינו, ומבין הדמיון והמציאות נפער לנו אותו תהום אשר מתוכו בוקעת התפילה. {ד"ר עזריאל קרליבך}

סיפור שבועי:

שלא נהגו כבוד.. / האדמו"ר מגור בעל ה'פני מנחם'

היה זה בימי החנוכה ושהיתי בבית סבא. באותם הימים היכה השלג בפולין והיה כפור גדול בחוץ. לפתע, נשמעה צווחה אדירה מכיוון הרחוב. כילד, נצמדתי מרוב פחד לסבא שהיה שקוע בלימודו ואף לא הרים ראשו מהגמרא.

כעבור דקות ארוכות הרים סבא את עיניו וראה אותי עומד מבוהל, פנה ואמר: מנחם, יודע אתה מה פשר הצעקה? אגיד לך, יש כאן יהודי עני שמגיע בכל ערב לאסוף את שיירי הלכם מבתי הגבירים. בכל לילה הם תולים את שיירי ארוחתם על הדלת והוא בא ולוקח למשפחה. הערב כנראה לא היה לחם על הדלת והוא העז לדפוק, הגביר פתח את הדלת וזרק אותו מכל המדרגות.

הייתי ילד ורצתי לראות את היהודי העני שוכב חבול ומיוסר, שבתי לסבא ושאלתי: ס'איז גוט אזוי? (האם זו הדרך הנכונה?) וסבא רק השיב בלא קול: ס'גוט? פאר דעם וועט גאנץ פולין ברענענן און וורשה חרוב ווערהן! (זה טוב? בגלל זה כל פולין תבער וורשה תיחרב!)

כל פולין בערה וורשה נחרבה!!!

ספירה שבועית:

'תיק השקעות..'

הנכס היקר ביותר שמקבל האדם מידי בוראו הוא הזמן. זוהי מתנה אישית, בלתי ניתנת להעברה. לא ניתן לרכוש מוצר זה בעד כל הון שבעולם, ואילו אנו מקבלים אותו חינם אין כסף. אולם יחד עם זאת, עלינו להיות מודעים לכך כי אין דבר בעולם החולף כה בקלות וניתן לאבדו ללא כל מאמץ, כזמן. הוא זורם לעברנו ללא הרף, ומיד הוא בורח מאיתנו לבלי שוב.
לא הכל נהנים מן הזמן במידה שווה. מי שיודע לנצל אותו היטב ולאגור בו מצוות ומעשים טובים, נהנה כאשר הוא מביט לאחור, וסופר את הרגעים שהצליח בעמל וביזע להפכם לנכס נצחי, רוחני. לעומתו, המבלה את ימיו בעיסוקים חסרי תוכן, אינו מוצא ענין להיזכר בעבר, שהרי בזבז אותו לריק. משום כך משתדל לחשוב על העתיד ועל ההנאות שיוכל להפיק.
זוהי גם הסיבה לכך שהעולם החומרני מעריץ את הגיל הצעיר. לזקנים אין תכלית גשמית בחיים, הם חשים כאילו הם 'גמורים'. הצעירים מהווים את התקווה משום שהעתיד ניצב לפניהם. לעומת זאת, העולם הרוחני מביט בזקנים בהערצה, משום שהוא מעריך את ההישגים שאנשים אלו צברו לאורך ימי חייהם.
כאשר מגיע זמנו של אדם לעזוב את העולם הזה, הוא לוקח עמו את הזמן שניצל למצוות ומעשים טובים. הזמן שבוזבז על בילויים ועל דברי סרק נחשב כהשקעה שירדה לטמיון. באותו רגע מתחרט האדם על הטעות הגורלית שעשה, אך אין בידו להשיב את האבידה.
בתורה קיימת מצוה הבאה ללמד אותנו ולהנחיל לנו את ערך הזמן, מצות ספירת העומר.
בין חג פסח לחג שבועות ישנם ארבעים ותשעה ימים. מדי יום ביומו אנו סופרים את הימים שעברו, לקראת חג השבועות שהוא יום קבלת התורה. עם ישראל מקבל מדי שנה ביום זה את התורה מחדש. הימים הקודמים לחג השבועות הם זמן מיוחד, ימי הכנה לקבלת התורה. כיוון שזמן זה הוא יקר ביותר, ובימים אלו ניתן להשיג אוצרות רוחניים, ייחדה התורה ימים אלו וציוותה לספור אותם, כדי שנלמד להעריך ולנצל במשך השנה כולה את המתנה הנפלאה, את הזמן, ולהשקיע בו השקעות שתישמרנה לנצח.

פרשה שבועית:

פרשת אמור / 'צפנת פענח'

"אך בחמישה עשר יום לחודש השביעי, באספכם את תבואת הארץ, תחוגו את חג ה' שבעת ימים... ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר, כפות תמרים וענף עץ עבות וערבי נחל... וחגותם אותו חג לה' שבעת ימים... בחודש השביעי תחוגו אותו. בסוכות תשבו שבעת ימים, כל האזרח בישראל ישבו בסוכות" {ויקרא כ"ג ל"ט–מ"ב}.

בפרשה זו, כתרגיל, נרים את המסך מעל מילים המופיעות בה ונתבונן בתהליך היווצרותן של הלכות התורה שבעל פה. בחירת הקטע לצורכי דיון זה הייתה מקרית. כל קטע בכל התורה יוביל לאותם ממצאים.
קטע זה הוא חלק מתיאורו של חג הסוכות. אם נרצה לחוג חג זה על סמך הכתוב בפסוקים, לא נדע במה להתחיל ובמה לסיים. המושגים המופיעים בפסוק אינם ברורים די צורכם. אולם, קיימת מערכת של כללי לשון - תרי"ג במספר, כמניין מצוות התורה - המאפשרות לנו למצוא את פירושה המדוייק של כל מילה בקטע. כך ייחשפו לפנינו פרטי המצווה שטמנה התורה בקפלי המילים, בהקשרן אל המילים האחרות, בבחירה הקפדנית של כל אחת מהן ובשיבוצה בקטע במקום הנכון.

ניטול דוגמה אחת קצרה: "אך בחמישה עשר יום לחודש השביעי באספכם את תבואת הארץ תחוגו את חג ה' שבעת ימים".
נושא הפסוק הוא החובה של הקרבת קרבנות החג בבית המקדש על ידי עולי הרגל בחג הסוכות. אחת השאלות שאין להן תשובה ברורה מקריאה סתמית של הפסוק, היא: האם מותר להקריב קרבנות אלו, גם אם חל החג ביום השבת?
התשובה ניתנה בתורה שבעל פה: 'בית הלל אומרים: יכול יחוג אדם (יקריב קרבן) בשבת? תלמוד לומר: "אך", ביום טוב אתה חוגג, ואי אתה חוגג בשבת' (ויקרא ספרא קצ"א).
חכמי בית הלל הודיעונו, שההלכה אוסרת הקרבה של קרבנות החג בשבת. קביעתם אינה שרירותית. היא מעוגנת בפסוק עצמו. הם עצמם מציינים, שמסקנה זו עולה מן המילה הראשונה בו - המילה "אך".
'המילה "אך" ממעטת במשפט, שבו היא מופיעה. המילה רק ממעטת במשפט הקודם' (איילת השחר, ספר כללי לשון הקודש שאספם הפרשן הדגול המלבי"ם - כלל הקצ"א).
כשנפגש במילה "אך", נדע שמגמתה לצמצם את כוונת הפסוק שבו היא מופיעה. בדיקה מהירה תוכיח שכלל זה תקף בכל פסוק בתורה שבו מופיעה מילה זו.

ללא התורה שבעל פה, שניתנה במעמד הר סיני עם התורה שבכתב, היינו עומדים מול פרשיות התורה בלא לדעת מה לעשות. התורה שבעל פה מבהירה מושגים, חודרת לפרטים ומדריכה את האדם מישראל כיצד לנהוג בכל מקרה הניצב לפניו. התורה שבעל פה היא הפירוש של התורה שבכתב.
הלכות התורה שבעל פה נובעות מהכרח לוגי, מן המשמעות הלשונית הטמונה במילה עצמה. הקשר בין פירוש המילים בפרשיות השונות בלתי ניתן להתרה. כל ניסיון לפרש ולו מילה אחת שלא בהתאם לכללים האמורים, פוגע מיד במערכת המצוות כולה. סוד קיומה של מערכת זו טמון בהתלכדות כל הכללים וכל הפרטים בשיבוץ בו זמני (כתמונת 'פאזל'), כשאין לחלק אחד אפשרות קיום ללא רעהו. משמע, התורה שבכתב והתורה שבעל פה - מקשה אחת הן.
{מעובד מספרו של הרב משה גרילק – 'פרשה ולקחה'}

שבת שלום – יהונתן גרילק

[גרילק יהונתן‎]

אימרה שבועית:
אין חכמתו של האדם מגעת - עד מקום שספריו מגיעים. }רבי יצחק קנפנטון{

סטטוס שבועי:
שבעת השבועות המובילות לקראת מתן תורה צריכות להיות תמימות. לא נוכל לספור את הימים שנותרו עד לחג השבועות ולהחסיר יום מהמניין. נדרש מאיתנו ניצול עד תום של ימים אלו. רק עם תוספת של עוד יום מלא תוכן ושל שבוע נוסף גדוש משמעות, ניתן לגשת כראוי לחג מתן תורתנו.

ציטוט שבועי:
עלינו להבטיח את הזהות של היהודים ישראלים בתפוצות, ולהבטיח כי הנכדים שלהם יהיו יהודים. {נתן שרנסקי} 

סיפור שבועי:

'לך ירושלים..'

היה עימנו הקפיטן איזאק בן משה דוידוב, אשר שוגר אל הדיוויזיה שלנו כמדריך של הצבא האדום. יליד קווקז, שם התגוררה משפחתו שנים ארוכות, הוא עצמו לא ידע מאיזה זמן משפחתו חיה בקווקז.
בשיחה אינטימית של כמה כוסיות, כשישבנו בבקתת עפר בחזית הקדמית באזור קיברצה סיפר, שהוא זוכר מה שסבו היה תמיד אומר: 'לשנה הבאה בירושלים'.
הוא אפילו לא ידע מה פירושן של המילים האחדות האלה, אבל אחרי כוסיות אחדות פרץ בבכי ואמר בגאווה: מאיור פיודור מויסייביץ', אתה יהודי מפולין, ואני יהודי מרוסיה. אולי אתה תסביר לי את המילים האחדות האלה. נולדתי באווירה קומוניסטית, ואני רק זוכר שסבא וסבתא היו מדליקים נרות בשבת והיו הולכים להתפלל, וכי היו צמים בימים מסוימים. עכשיו, אחי היקר, אתה רואה שהיטלר רוצה רק את אחינו ואחיותינו. ספר לי קצת על עמנו, העם היהודי, ובראש וראשונה מה פירושן של המילים האחדות האלה?

ראיתי דמעות בעיניו. הוא עמד ורעד. אמרתי לו: שב קפיטן, אספר לך על הכל ואסביר לך את משמעותן של המילים האלה.
בשיחה קצרה אך אינטימית מאוד הסברתי לקפיטן דוידוב מה פירושן של המילים האלה שהיהודים לא שכחו אותן מעולם מאז חורבן בית המקדש והגלייתם מירושלים. מיד אפשר היה לראות שינוי על פניו של דוידוב.
הוא קם ממקומו, תפס אותי ואימץ אותי לליבו ופרץ בבכי בקול: מיאור, אני אחיך, אלחם ואשלם להיטלריסטים בעד דמנו. דם אחינו, אחיותינו, אבותינו ואמותינו. אנקום ככל שאוכל.
{אפרים ויכסלפיש – לוחם יהודי בצבא האדום}

פרשה שבועית:

פרשת בהר – בחוקותי / 'מדינת הלכה'

"וכי תשיג יד גר ותושב עמך... ונמכר לגר תושב עמך או לעקר משפחת גר. אחרי נמכר גאולה תהיה לו, אחד מאחיו יגאלנו... וחישב עם קונהו משנת המכרו לו עד שנת היובל..." {ויקרא כ"ה מ"ז-נ'}.

התורה קובעת כללי התנהגות לימים שבהם שוכן כל עם ישראל - איש תחת גפנו ותחת תאנתו בארץ האבות. אלו ימים שבהם נישא בית המקדש על ראש ההרים בירושלים, חוק התורה שולט ללא מצרים ומעצב את אורחות חייה של האומה. המדינה היהודית היא נושא לכבוד ולהערצת העמים, והנכרי התושב בה כפוף, כמובן, למערכת החוקים הדתית שלנו.
מערכת חוקים זו עצמה מאפשרת לנכרי לקנות בכספו, ללא הגבלה, עבד מקרב עניי הארץ היהודיים.
אכן, ליברליות למופת שנקבעה בדורות עברו, עת היו הזרים, ברוב מדינות העולם של אז, משוללי זכויות.
במדינת ההלכה יכול הנכרי לדור באין מפריע. יכול הוא לעסוק בה במסחר, בחופש כלכלי מלא, להתעשר, ואף לקנות לעצמו עבדים יהודים שישרתוהו. עלינו לזכור שקנייה זו עומדת בניגוד לאינטרסים של העם, התובע מבניו נאמנות לתורה ולמסורה. עם זאת, למרות הסכנה המוחשית לרוחו היהודית של העבד הנמכר, אין התורה פועלת בשרירות כדי לבטל את הקנייה. העסקה מעוגנת בחוק, ואין מופעלים נגדה צווי הפקעה. זכותו של הנכרי לעשות שימוש בכספו - מוגנת. מתברר, שבתורה נשמרות זכויות האזרח של הזר.
אך ליברליות זו אינה תוצאה של אדישות התורה למצב שנוצר. ההיפך, הפרשה מפעילה את כל סמכותה הרוחנית לעורר את בני עמו היהודים של העבד לפעולה מהירה. היא דורשת מהם מאמץ עליון כדי לחלץ את הנמכר מידיו של נכרי, ומדברת על אמצעים כיצד לפעול:
"אחרי נמכר, גאולה תהיה לו" {שם כ"ה מ"ח}.

כצעד ראשון, מזהירה התורה את העם מפני הפיתוי לפעול בדרך הקלה. זו הדרך שבה צעדו כמעט כל משטרי הרוב בארצותיהם. כלומר, ניצול הכוח והשררה כדי לכפות על המיעוט האתני הזר את רצונו של הרוב. הפסוק מדגיש שלא באמצעות צווי הפקעה למיניהם מביאים גאולה לעבד. לא על ידי מערכת חוקים שתמנע את האפשרות של קניית אזרחים יהודים על ידי נכרים, או ביטולן בדיעבד של עסקאות כאלו אם נעשו, תשחררו מיד הנכרי. לא בכל אלו, כי אם בעשיית מאמץ לפדותו מידיו בכסף מלא. איספו כסף, אומר הפסוק, שלמו לנכרי את המגיע לו! עשו זאת מהר, בטרם יושפע העבד מאורחות חייו של אדונו וידרדר מבחינה מוסרית.
למרות ההתלהבות שבקיום מצוות פדיון שבויים, הזהרו! זכרו את היושר ואת האמת, שחוק התורה דורש מכם. על כן, כדי לבסס תביעת יושר זו כאן ועכשיו, מוסיף הפסוק את המילים הבאות:
"וחישב עם קונהו משנת המכרו לו עד שנת היובל" {שם כ"ה נ'}.
אל תעקוף את הנכרי, אל תערים עליו ואל תרמה אותו. אל תכפה עליו פיצויים סמליים במעטה חוק כלשהו, ש'נתפר' במיוחד כדי להתגבר על הבעיה שנוצרה. עליך לשלם לו את מלוא התמורה המגיעה לו.

הפרשה, מסדירה את אורחות חיי העם בארצו וקובעת את סדרי העדיפויות המוסריות בחיי הכלכלה במדינת ההלכה. זו התמונה שציירה לנו, למען נדע מהו אופי החיים שהיא חותרת להגשים, ומהו היחס לאדם הזר הדר בקרבנו - בעולם מושגיה שלה.
{מעובד מתוך ספרו של הרב משה גרילק – 'פרשה ופשרה'}

שבת שלום – יהונתן גרילק

[גרילק יהונתן‎]

[גרילק יהונתן‎]

אימרה שבועית:
'הנה זה עומד אחר כתלנו' - אחר כותל מערבי של בית המקדש, שנשבע לו הקב"ה שאינו חרב לעולם. {שיר השירים רבה פרשה ב' פסוק ט' אות ד'}

סטטוס שבועי:
לאורך כל ההיסטוריה קיננה בלב יהודים שאיפה לעלות לציון ולחונן את עפרה. אלו שזכו להגשים משאלה זו, עברו נסיונות לא קלים. הרבה עמל ודמים, תרתי משמע, הושקעו על ידם כדי להוציא לפועל משימה זו. אולם משהוגשמה משאת נפשם והם הגיעו לשערי ירושלים, לא היה קץ לשמחתם ולאושרם.
יהודים בכל קצווי תבל, ראו בארץ הקודש בכלל ובירושלים בפרט, את בית חייהם. גלי המאורעות הקשים ששטפו אותם, כל גלות וצרותיה, לא הצליחו לכבות את אש האהבה. שאיפת היהודים הייתה לעלות ולהשתקע בארץ ישראל. גם מי שלא הצליח לעלות אליה, חפץ לפחות לבקר בה. מי שלא זכה לבקר בה, ביקש לפחות להיקבר באדמתה. מי שלא יכול היה לזכות גם לזאת, השתדל לפחות שמעט מעפר ארץ הקודש יטמן עמו בקברו, לקיים מה שנאמר: "וכיפר אדמתו עמו" {דברים ל"ב, מ"ג}.
תהיה זו טעות ועוול להניח שקשרים הדוקים אלו, המעורים היטב בתודעת העם, הינם ענין רגשי בלבד. שורשים עמוקים להם שלא נותקו לעולם, שזורים בעצם ההוויה של העם, ממנה הם שואבים את עוצמתם ואת סוד נצחיותם.

ציטוט שבועי:
הכותל המערבי - לא זו בלבד ששריד ועדות הוא לעברנו המפואר, אלא שכל כולו סמל הוא לרצון הקיום של עם ישראל ולכוח עמידתו בפני כל המתנכלים לו. {ד"ר יוסף נדבה}

סיפור שבועי:

'סגירת מעגל'

'סטמפל' (משה פלס – מפקד שחרור הכותל) תפס אותי בזרועי חזק, הביט למטה לרחבת הכותל ולחש: זמוש, אם הסבים שלי היו יודעים שאי פעם אני אגיע הנה מעל הכותל המערבי - אלף פעמים הם היו נותנים את חייהם רק כדי לדעת שפעם, פעם זה יהיה... זה לא חשבון עם הלגיונרים הירדנים, זה חשבון עם החיילים הרומאים של טיטוס! {יורם זמוש - מלוחמי הצנחנים}  

פרשה שבועית:

פרשת במדבר / 'ממשלת אחדות..'

"איש על דגלו באותת לבית אבותם יחנו בני ישראל מנגד סביב לאהל מועד יחנו" {במדבר ב', ב'}.

מדוע עם צאתם מהשעבוד המצרי, מפתחת התורה את הפירוד לשבטים, במקום להביא לביטול הקבוצות השונות בעם? האם לא טמון בחלוקה שבטית זו זרע המחלוקת?

עיון מעמיק מגלה שדווקא ההיפך הוא הנכון. שמירת הייחוד השבטי הינה הערובה היחידה לשמירת אחדותו של עם ישראל.
אכן, במבט ראשון מופלא הדבר. עם יוצא ממצרים. עם, שקושי השעבוד מחק את ההבדלים השבטיים בקרבו. גם בעיני הנוגש עצמו לא היה כל הבדל בין יהודי ליהודי. הוא עינה את כולם בשווה. והנה, ברגע השחרור, במקום לנצל את תחושת ה'יחד' הגדולה שנבעה משותפות הגורל, במקום לגבש המון זה לעם אחד מלוכד, מחזירה אותו התורה אל השבטיות. תוחמת לכל שבט את תחומו, תוך טיפוח גאוות השבט.
הפרשה מחדדת את הקווים המפרידים בין שבט לשבט, ומציבה ביניהם גבולות. לכל שבט נקבע מקום החנייה המדוייק שלו - מסביב למשכן.
הפרשה מטפחת את גאוות כל שבט. הפסוק מדבר על דגל מיוחד שהיה לכל אחד משבטי ישראל. אין כמו דגל, כדי לעורר הזדהות ותחושת ייחוד.
ואתה עומד ותמה מול תמונה ססגונית זו: מדוע לא ניצלה התורה את השחרור כדי להביא לאחדות בקרב העם? מדוע צועדת התורה בדרך הפוכה מזו שצעדו בה כל העמים במהלך ההיסטוריה?
ואם לא די בכל אלה, הרמב"ם קובע, שלעתיד לבוא, בעת הגאולה השלימה, כאשר יתקבצו כל פזורי עם ישראל מחדש לארץ ישראל, תוחזר תפארת השבטיות למקומה (רמב"ם הלכות מלכים).
האם אין בתמונת עולם זו את הבסיס לקיטוב, לכיתתיות ומוקד למחלוקת ולריב אחים?

למרות הניסיון להתעלם מהמציאות - שונים בני האדם זה מזה, קבוצה אנושית אחת נבדלת מרעותה. הטוען: 'אני אזרח העולם', תוך דחיקת הייחוד הלאומי הצידה, משמיע אמנם משפט מרשים, אך נבוב מתוכן. כל ניסיון לערבל קבוצות אתניות שונות ב'בלנדר' לאומי משותף - נידון לכשלון.
אכן, בני אדם שונים זה מזה. גם צרכיהם הגשמיים והרוחניים שונים. כך גם גישתם לחיים ולעצמם. לכן, צריכה התפתחותם האישית והלאומית להתאים למבנה האופי המיוחד שלתוכו נבראו.
כאשר האלוקים העניק לעמו תורה, בכדי שיפתח את הפוטנציאל הרוחני, הותאמה תורה זו לכל סוגי האופי של העם. אופי, המוצא את ביטויו הרב גוני בשנים עשר השבטים.

דווקא בידיעת ההבדלים במדוייק, טמונה הרגיעה החברתית. כאשר כל שבט יודע שדרכו הייחודית הינה רק חלק מן השלם, פוחתת עד למינימום כל אפשרות של ריב אחים ומחלוקת. הרי לא הוא העניק לעצמו את ההכשר להשקפת עולמו. לא הוא קבע שהיא האמת עבורו - כי אם התורה! וזו, הלא העניקה את אותו ההכשר גם לקבוצות האחרות בעם. הוא חש היטב בחוסר זכותו לכפות את דעתו על בני השבטים האחרים. עם זאת, לשם בירור נקודות החיכוך הבין שבטיות, קיים הסנהדרין - בירושלים.
זו היא השיטה החינוכית היחידה המסוגלת לחנך לאחדות אמת של העם.
{מעובד מספרו של הרב משה גרילק - 'פרשה ולקחה'}

שבת שלום - חודש טוב - יהונתן גרילק

[גרילק יהונתן‎]

אימרה שבועית:
וביום הבכורים בהקריבכם מנחה חדשה לה' בשבעתיכם מקרא קדש יהיה לכם כל מלאכת עבדה לא תעשו {במדבר כ' כ"ו}.

סטטוס שבועי:
התורה ומצוותיה ניתנו במדבר סיני. העם קיבל את התורה והכריז "נעשה ונשמע". בהכרזה זו הוא הביע נכונות לחיות את חייו בהתאם להוראות 'היצרן'.
במהלך דרכו הארוכה של העם נוצרו כתות שונות שלא נשמעו להוראות היצרן כפי שהן. צדוקים, בייתוסים, שבתאים ועוד. הם ניסו לצעוד בדרך חדשה מבלי להצמד להוראות. משך קיומם של הפלגים הנ"ל, היה ממוצע כ-4 דורות בלבד. לעתים הם דעכו בעודם באיבם.
היכן הם היום? היכן צאצאיהם? עובדת קיומנו כעם יהודי, בזכות מי היא?
מבט המקיף דורות מורה, שאלו שפעלו בהתאם לצו מסיני, הנחילו את יהדותם לדורות הבאים אחריהם. הוראות השימוש שנשמרו בקפדנות, שימרו את מערכות העם עד היום הזה. זהו סוד הקיום שלנו שהביאנו עד הלום.

ציטוט שבועי:
כמה זמנים ודורות עיינו ובכו ונאבקו על פני ספר זה. כמה שמחה והתפעלות, כמה עוז ואומץ שאבו מעונים במדורות אש מספר זה. לכמה רבבות שימש ספר זה חוף מפלט וצור מבטח, מקלט מפני סערה וטירוף אניה. ספר זה, המתורגם לכל הלשונות, אין כמוהו מאחד עולם מגוון זה. בין אלפי פסוקיו ודבריו אין גם אחד, שאיננו גדוש זעזועי נפש אדם. {המשורר וולט ויטמן}

סיפור שבועי:

'כפייה דתית..'

ח' בסיוון תש"ג

אתמול היה שבועות. חג השבועות, חג הקציר היה אתמול לעמנו, לעם ישראל שעתה הוא במשבר שלא היה עוד כמוהו. עם ישראל שהוא עתה בגלות, שגלה כבר שבעים ושבע גלויות, חגג אתמול את חג הקציר שלו ז"א אתמול היה זמן חג השבועות. באותה עונה בשנים הקודמות היו בתי הכנסת של ישראל מקושטים בפרחים, ענפים ודברים כעין זה. בפעם הזאת כמובן לא היה אפשר לעשות זה. לכל הפחות ברוב ארצות אירופה הייתה זאת אי-אפשרות גמורה. הטעם ידוע לכל: הלא באותם הימים גולה ישראל בפעם האלף ואחת ממקום גלותו הקודמת, ואותה גלות אין זו גלות פשוטה כעין גלויות כאלה שכבר גלינו פעמים אין מספר. לא, בפעם זאת הותקפנו כביכול מכל העברים בכל מקומות שבתנו, בין בבלגיה, בין בצרפת, בין בהולנד, בין ברומניה ובכל מקומות שבתם גלו ולא די שגלו אלא שבמקום שהוגלו שמה נרדפים אחינו, כמו שרק ליהודים אפשר להירדף. כן נרדפים עד אין סוף. עד אין גבול, אבל האם פלא הדבר?

...כל העמים שמחים, חיים, ואנו מתים. אפילו גרמניה שעתה היא במלחמת קיום שלעולם לא הייתה עוד בשבילה דומתה, חיה יותר מעמנו. הלא אנחנו מתים חיים אנחנו או חיים מתים. מקודם בהגיעי בתפילתי לתפילת 'מחיה המתים' אמרתיה תמיד באי-הכוונה היותר גדולה. חשתי את עצמי רחוק מאד מעת זו. אבל עכשיו על ידי מצבנו היפה, קיבלה תוכן שלא הייתה לה עוד במשך כלשנות קיומה. עכשיו נשתנתה ל'ברכת' צעקה לשוב לתחייה, לתחיית מתינו. ובכן היה שבועות. ובכן התפללתי במעט יותר כוונה את תפילת הרגל, תפילת 'חגנו', ובהגיעי למילים המורגשות על ידי כל יהודי והידועות לחלק גדול של הגויים, היה ראשי סחרחר עלי, כמה דורות כבר אומרים אנו מילים אלו. במשך כמה שנות גלות שנינום שילשנום ואילפנום כבר. משך כמה צרות, כבר שונים אנו מילים מלאי תוכן אלו 'אתה בחרתנו'. כן, אתה בחרתנו. בריאליותינו כבר צוחקים אנחנו בעצמנו ממילים אלו, ואף על פי כן כבר מילותנו זה אלפיים שנה וכמדומני שלא תשכחנו גם בימים העתידים לבוא. הרהרתי כה אם באמת כדאי להיות בן עם 'נבחר' כזה – אבל בעצם חשבי הרגשתי שאין להרהורי שום ערך. אם כדאי אם לא כדאי – נבחרנו פעם וחסל. 
{מיומנו של משה פלינקר - בריסל 1943}

חג שבועי:

'הנחיות לשיגרה החדשה...'

למרגלותיו של הר סיני התכונן עם ישראל למעמד הגדול. והנה, בעיצומן של ההכנות הודיע משה בשם האלוקים, שהגישה להר בשעת מעמד מתן תורה אסורה לחלוטין, והעובר על אזהרה זו צפוי לעונש מוות. וכך אמר: "השמרו לכם עלות בהר ונגוע בקצהו, כל הנוגע בהר מות יומת" {שמות י"ט י"ב}.
העונש החמור מוכיח, שלא הייתה זו הוראה מנהלית גרידא שמטרתה לשמור עלה סדר. ההתקרבות להר נאסרה, משום שהיה בכוחה לפגום במעמד עצמו ולהעניק לו משמעות מסולפת ח"ו.

מלבד מסירת התורה עצמה, היה צורך ללמד את עם ישראל את צורת ההתייחסות לתורה.
התורה ניתנה לעם ישראל. ואכן הם הוגים בה יומם ולילה, ועוסקים בה בכל שעה. הדברים שנכתבו בתורה יצרו את ההיסטוריה של עם ישראל, עיצבו את דמותו, ולמענם מסרו יהודים את נפשם במשך כל הדורות.
מי הוא 'בעל הבית' של התורה, האם לא עם ישראל? מי לומד אותה, מבין אותה, עסוק בה וחי לפיה אם לא אותם תלמידי חכמים ההוגים בה יומם ולילה? לכאורה אם כן, טבעי היה הדבר שחכמי ישראל יהיו מוסמכים להכניס בה שינויים בהתאם לצרכים, ולהתאים אותה לצרכי ההווה ולרוח הזמן. הם יגנו עליה מפני סכנת התיישנות, וידאגו לכך שתמיד היא תהיה אטרקטיבית ומבוקשת.
אך לא כך הם פני הדברים! מטרת ההרחקה מן ההר והאיסור לנגוע אפילו בקצהו באו במגמה למנוע טעויות מסוג זה.
"אל יהרסו לעלות אל ה'!" {שמות י"ט כ"ד}. המרחק בין ה' נותן התורה ובין מי שמקבלה חייב להישמר. אמנם התורה ניתנה לנו, אך היא ניתנה מהשמים. לא אנו יצרנו אותה, ואין לנו רשות לשנותה.

וראה זה פלא, המציאות ההיסטורית הוכיחה, שלמרות שהתורה אינה נתונה להשפעת הזמן, ואולי דוקא בשל כך, היא שרדה. התורה שומרת על אקטואליות ורלוונטיות לאורך הדורות, היא צומחת ללא הרף, מפרשיה ומבאריה מתרבים, היא מעדכנת, אבל אינה מתעדכנת!!!

מגילה שבועית:

'הפיכה שלטונית..'

יהושע המנהיג הדגול, תלמידו של משה רבינו, האיש שעבר עם העם את הירדן, יצא בראש מערכותיהם והנחילם את הארץ, נפטר זה מכבר. מנהיג אחר בשיעור קומה דומה לא היה בעם, ועל כן עברה ההנהגה לזקנים שבכל דור, אשר הורו את התורה המסורה, זו שבכתב וזו שבעל פה. הם שעמדו על משמר המוסר והמידות שבין אדם לחברו.
השקט, השלווה והשפע הכלכלי נתנו את אותותיהם, והעם שבע המלחמות התפנה לעיסוקים רוחניים. מדינת היהודים הפכה להיות מדינה למופת. סדרי המנהל, השלטון והמשפט היו תקינים ומסודרים, בבחינת 'אור לגויים'.
אך עמוק עמוק מתחת לפני השטח נתגלו תופעות שליליות. ניצנים ראשונים, בלתי נראים כמעט, של העדפת אינטרס האישי על פני עקרונות החיים.
גם מתחת מעטה המשפט נתגלו בקיעים. קשה לדבר בהכללות, אך די בכך שהיו שריננו על שופטים מסויימים, שאותם עצמם יש להושיב על ספסל הנאשמים.
ואמנם המסר לא איחר לבוא: "ויהי בימי שפוט השופטים, ויהי רעב בארץ" {רות א' א'}. אולי בכך יתוקן עוונם, שהרי  בעקבות השפע התרחבה האנוכיות, ואילו עתה, בעקבות הרעב והמצוקה, אולי תגבר האחווה.

ממאפייני אומה זו שהיא יודעת לייקר את ארצה. אף בעתות משבר, חיבת הארץ אינה נפגמת כמלוא הנימה. השמועה שבארץ מואב יש מחיה לשובע, לא הביאה בעקבותיה ירידה מן הארץ. אחד היה שנטש את המקום!
אלימלך, מגדולי הדור ומהחשובים שבו היה. בשעת דחקם נתנו אנשי הדור את עיניהם באלימלך, אולי על ידו תצמח הישועה. אולם אלימלך ירד מן הארץ לשדה מואב.
כאשר קיימות אצל האדם נגיעות אנוכיות כלשהן, אין הן מצטמצמות ביחס לחברה בלבד. המבט האנוכי גרם גם לירידה מן הארץ, ואחר כך גם לבגידה באומה ובאלוקיה: "וישאו להם נשים מואביות" {רות א' ד'}.
לאחר תקופה - הכל התפרק: "וימת אלימלך איש נעמי ותשאר היא ושני בניה... וימותו גם שניהם, ותשאר האשה משני ילדיה ומאישה" {רות א' ג'-ה'}.

בארץ ישראל המצב הכלכלי משתפר והולך. השמועה על כך עושה כנפיים ומגיעה עד שדה מואב. אצל נעמי מאומה לא משתפר, מאומה לא יכול עוד להשתפר. נעמי ששבעה מישיבת חוץ לארץ על כל נוראותיה, מחליטה לשים קץ לגלותה ועומדת לשוב לארץ. זוכרת היא היטב את היום שבו ירדה מן הארץ. עד כמה עגומה ההשוואה. מלאה הלכה מבית לחם, ועתה...?
נעמי מחליטה לעלות על דרך חדשה. לעולם לא מאוחר מדי. אמנם את בעלה ואת שני ילדיה כבר לא תוכל לראות, אך לפחות תראה את ארץ מולדתה לעת זקנתה.
נעמי ששמה מורה על נעימות הליכותיה, מקרינה מנועמה גם על כלותיה האלמנות הצעירות, והן מצטרפות אליה בדרכה. מתוך גבורה נפש בלתי מצויה, בוחרות הן להסתפח לעם ישראל ולוותר על התענוגות של בתיהן העשירים. מתוך הכרה מלאה עוזבות הן את משפחותיהן ונלוות אל נעמי השכולה והגלמודה.
אך נעמי מתארת בפניהן את המצב האמיתי שאליו הן עתידות להקלע כזרות במדינת היהודים, אם תמשכנה עמה. מתוך חמלה כנה היא חוזרת ומפצירה בהן: "שובנה בנותי! למה תלכנה עמי? העוד לי בנים במעי והיו לכם לאנשים?!" {רות א' י"א}
על פרשת דרכים נפרדות דרכיהן. ערפה נשמעת לצו ההיגיון וחוזרת למואב. אולם רות בוחרת בדרך אחרת: "ורות דבקה בה" {רות א' י"ד}.
דבקה היא בחמותה ודבקה היא בעקרונות של הטבה לזולת בכל מחיר. מודעת היא לגורל הקשה שהיא ניצבת בפניו. אך דתה ועמה של נעמי קוסמים לה. היא חפצה בחיי אושר פנימיים, שכמותם אין למצוא אלא אצל היהודים. עמם היא תקשור את גורלה.
חמיה אלימלך, ובניו מחלון וכליון, ירדו מן הארץ ונשאו נשים נכריות מתוך כניעה לאנוכיות. היא, מתוך ביטול כל זיק אנוכיות, הגיעה אל האמת והתקרבה אל עם ישראל ואלוקיו.

במידת החסד כונן בורא העולם את כס מלכותו בעולם, בחסד יכון גם כס המלוכה בישראל. מלכי ישראל, מלכותם אינה לשם ממון או כבוד, אלא לשם הטבה לזולת. גם מלכותו של מלך המשיח מתוארת בנבואה כשיא התגשמות השאיפות לשלום ולטוב בין כל ברואי עולם. בהדבק רות - אשת החסד, בבועז - איש החסד, תחל בישראל צמיחתה של שושלת המלכות.
בשדה חומל בועז על רות ומבקש ממנה: "הלא שמעת בתי, אל תלכי ללקוט בשדה אחר, וגם לא תעבורי מזה וכה תדבקין עם נערותי" {רות ב' ח'}. בועז נושא את רות כדי לגמול חסד עם החיים ועם המתים.בשורה של מעשים טובים מתגלית לפנינו אישיותו של בועז, אישיות המגלמת חסד והטבה לזולת. החל במצוות מתנות העניים שבועז כה מקפיד על שמירתן, וכלה במצוות הייבום שסודה הוא גמילות חסד עם נשמות המתים. כל מעשיו שזורים ורצופים חן, חסד ורחמים. אכן, ראוי הוא לרות, והיא ראויה לו.
חסד בחסד נפגשו, ומבית גדול זה מתחילה להתרקם מלכות ישראל הנצחית.

פרשה שבועית:

פרשת נשא / 'אהבה מעבר לפינה..'

"וידבר ה' אל משה לאמר. כה תברכו את בני ישראל... יברכך ה' וישמרך. יאר ה' פניו אליך ויחונך. ישא ה' פניו אליך וישם לך שלום" {במדבר ו' כ"ב-כ"ז}.  

כל בוקר, עורך היהודי אימון קצר...באהבה. זהו אימון הבא לחזק בלבו את האהבה לזולת. אורכו של התרגיל קצר ביותר. הוא משולב בתפילת שחרית בבית הכנסת, תפילה שמתפלל היהודי מדי יום ביומו. אם מבצעים תרגיל זה בתמידות, אזי זוכים שרירי הלב האנושי לעיסוי, המסייע להם לשמור על גמישותם ועל רכותם, גם כאשר הם יוצאים לשוק החיים. שוק זה מוכר לנו. משתוללים בו יצרי אנוש קטנוניים ואינטרסים אישיים הנותנים בו את הטון. כידוע, אלו הורסים כל חלקה אנושית טובה.
אכן, זוכים מבצעי התרגיל היום-יומי הזה למקדם ביטחון מופלא, המעניק להם סיכוי סביר ששום עורק אנושי לא ייסתם על ידי טרשת האנוכיות.

למעשה, זהו הצו מפורש בתורה. אם נתבונן באיטיות ונקרא כל מילה הכתובה בו, נבין מדוע אדירה האנרגיה האצורה בו, ומדוע בכוחו לשמור על רעננות לבו של היהודי.
הכהנים שבין המתפללים נוטלים את ידיהם ומתייצבים על הדוכן בנכונות נפשית עמוקה לברך את קהל הנאספים. על הדוכן הם מחכים עד שיוזמנו על ידי הקהל ויתבקשו לשאת את ברכתם. אחד מן הקהל קורא: 'כהנים!' ואז, רק אז, הם פותחים בברכה. זו נקודת ציון ראשונה שתסייע לנו להבין את מהות התרגיל כולו.
הנוסח המושלם של הברכה הוא: 'וציוונו לברך את עמו ישראל באהבה'. זהו חידוש שלא מצאנו בשום מצווה אחרת. השאלה המתעוררת היא וכי בשאר המצוות אין חובה לעשותן באהבה? מדוע אם כן רק כאן, בברכת הכהנים, נוספה מילה זו? חכמינו זכרונם לברכה הבינו כי האהבה היא המפתח לאפשרות שהברכה תחול.

בבוא התורה לצוות את הכהנים לברך את העם, היא אינה רוצה מהם את ברכת השפתיים בלבד, כי אם את ברכת הלב. אם הלבבות לא יתעוררו ולא ינועו האחד כלפי רעהו בשעת הברכה, אין יכולת לחול על עם ישראל השפע האלוקי המופיע בסוף ברכת כהנים זו: "ואני אברכם".
הכהנים חייבים לפתח בליבם רצון ושאיפה שהמבורכים על ידם אכן יזכו לברכה הראויה. הם חייבים לאהוב אותם, לתרגל בליבם תכונה זו של אהבת ישראל. שכן, כאמור, רק אם מידה זו כובשת את ליבם, יש ערך, כח והשפעה לברכתם. מידה זו יכולה להתעורר רק בלבו של אדם טוב עין.
בכל בוקר פונה הקהל בנכונות נפשית אל הכהנים ומבקש מהם ברכה. המתפללים מרכינים את ראשיהם, עוצמים את עיניהם ועונים 'אמן' כנגד הכהנים הנושאים כפיהם ומברכים את העם. הלבבות של המברכים והמבורכים כאחד נפתחים איש כלפי רעהו. טוב עין הדדי זה גורם לברכתו של האלוקים שתחול על הציבור כולו. וכל אחד מהקהל זוכה להתעוררות האהבה האנושית בלבו, לתחושת ההזדהות עם הכלל, לפלח נוסף של נדיבות ושל עין טובה.

אם יחושו בעליל - הכהן המברך והציבור המתברך - כיצד נפתחים באותה שעה מעיינות האהבה בלב, או-אז, אם יקחו פירור מרגשות אלו, שהתעוררו בלבם, אל שוק החיים, תשתנה דמות החברה ואיכות חייה.

{מעובד מספרו של הרב משה גרילק - 'פרשה ולקחה'} 

חג שמח – שבת שלום – יהונתן גרילק

[גרילק יהונתן‎]

אימרה שבועית:
אל תזכור מה שתיתן, ואל תשכח מה שתקבל... {בעלי המוסר}

סטטוס שבועי:
אחת הסיבות לאי התבוננות בנפלאות הבריאה היא כח ההרגל המונע מאיתנו להתבונן בהן במבט מעמיק. ההרגל 'ממית' את רגשות ההתעוררות. כאשר פוקדת אותנו התעוררות, אנו שואפים לשנות את הדרך שצעדנו בה עד עתה, ולכוון את עצמנו לאורח חיים מחודש ומזוכך. האדם זקוק להתעוררות פתע שתוציא אותו מן ההרגל ומן השגרה. אסונו של האדם מקורו בעובדה, שהוא מתרגל למצבו ומשלים עמו. אם היו מראים לאדם בצורה מוחשית לאן הוא הגיע, ולאן יכול היה להגיע. בוודאי היה מתעשת ומתייעל.
זה הוא טבעו של האדם. הדברים המורגלים לו מהעבר מונעים ממנו התעוררות מחודשת. רק מציאות חדשה משפיעה עליו ומעוררת אותו.

ציטוט שבועי:
אין ספק כי מדינת ישראל היא מרכזו של העם היהודי, על בעיותיו המדיניות, הפוליטיות והחברתיות. אך חייבים אנו שגם תורת ישראל תהיה חלק בלתי נפרד מהמדינה. {דוד בן גוריון}

סיפור שבועי:

'תושב חוזר..'

אל הציונות הגעתי דוקא בתקופת העדרי מן הארץ. זה היה כאשר בתום מלחמת ששת הימים נסעתי להמשיך את לימודיי הגבוהים בקנדה. מטרתי היתה לסיים במהירות את הלימודים ולחזור ארצה. אולם מה שקורה לישראלים רבים המגיעים ליבשת הצפון אמריקאית ונתקלים לראשונה בצורת חיים נוחה ומסודרת, קרה גם לי, ותקופת השהות שלי בקנדה הלכה והתארכה. ההחלטה לחזור ארצה הייתה פרי מאבק פנימי בין רוח לחומר. בין הרפיון הטבעי, הנובע מתחושת הנוחות והשפע, לבין המניעים הישראליים-ציוניים-יהודיים.
התברר לי, שהעובדה שאדם נולד בישראל, מסיים בה תיכון ורוכש השכלה אקדמית, ואף משרת בצה"ל - עדיין אינה ערובה לשמירת ה'ישראליות' למשך תקופה ארוכה, שעה שמסביב מפתה חברת השפע במלוא אפשרויותיה. 
במרוצת חמש השנים שביליתי בקנדה, עברו עלי שעות של חולשה, אך התגברתי עליהן, ולא בזכות המטען הציוני והיהודי שאגרתי ולקחתי עמי מהאוניברסיטה העברית, אלא בזכות הבקיאות המחודשת בתנ"ך, בהיסטוריה יהודית, בספרות עברית ובתולדות הציונות, שרכשתי תוך כדי לימוד עצמי בספריה קטנה בטורונטו.
עד אז ככל ישראלי, למדתי נושאים אלה רק כדי לעבור את בחינת הבגרות, אך ללא התרוממות רוח ועניין מאד, וללא היחס הראוי ואותה התפעמות נוכח הישמרות העם היהודי והישג תקומתנו במולדת. {ד"ר אקרמן - ירושלים} 

פרשה שבועית:

פרשת בהעלותך / 'חוק וסגר'

"ותסגר מרים מחוץ למחנה שבעת ימים והעם לא נסע עד היאסף מרים"{במדבר י"ב ט"ו}.

שבעה ימים הייתה מרים, אחות משה, מצורעת. שבעה ימים הורחקה אשה דגולה זו מתוככי מחנה ישראל.
התורה מטילה עלינו את חובת הזכירה של פרשה זו; זכירה שהפכה למצווה: "זכור את אשר עשה ה' למרים בדרך, בצאתכם ממצרים" {דברים כ"ד ט'}.
היה זה רגע קשה בחיי גדולי האומה.
מרים, האחות הנאמנה והמסורה, שבזכותה נולד משה, והיא זו שציפתה לו ליד היאור, מדברת עתה, לכאורה, סרה באחיה. ברור לנו שאין מדובר כאן, חלילה, בפן הנחות של חטא לשון הרע. ובכל זאת, משהו התחולל שם, והתורה מנצלת את האירוע המצער לצורך חינוכו של העם.

פעמים רבות בוואריאציות שונות מזהירה התורה את עם ישראל מפני חטאי הלשון. היא תובעת להמנע מלשון הרע, רכילות, הוצאת שם רע, שקר וניבול פה. היא מלמדת אותנו את האמת הגדולה, שדיבורו של אדם מלמד על אופיו. הלשון הוא ראי הנפש. בעקבות כך מוטל על האדם לנקות את לשונו, שכן חייב הוא לשמור על נקיון נפשו.
סיפור מרים ועונשה מוסיפים מימד מוחשי לתוצאות העגומות של חטא זה. אולי תגרום זכירתו המתמדת לבלימת הפה ולסכירתו.
מרים נענשה ובו זמנית קיבלה גם שכר וכבוד. ביאור הפסוק {צפניה ב' ג'} "באשר משפטו פעלו" – 'באשר משפטו (של האלוקים) שם פעלו' {מסכת יבמות ע"ח עמוד ב'} מבטא את אופיו של המשפט האלוקי. כפי שניסח זאת רש"י בהסברו למילים אלו: 'במקום שדנים את האדם, מזכירים את פועל צדקותיו'.

תכונת המשפט האלוקי מחייבת שקלול מאוזן של האדם הנידון. נלקחים בחשבון כל מעשיו, תולדות חייו, הרקע עליו גדל והמציאות החברתית בה עוצבה אישיותו. האישיות השלימה עומדת למשפט ולא המעשה הרע, הבודד.
על כן, מכח מבט מושלם זה, שהיא נחלתו של האלוקים בלבד, מגולם בעונש עצמו גם השכר.
מחמת חטא לשון הרע סבלה מרים מצרעת, ונידונה להסגר 7 ימים מחוץ למחנה. אך העונש גרם לה גם שמחה:
"והעם לא נסע" - במקום בידודה חשה מרים גם בכבוד שמעניק לה האלוקים לעיני העם כולו. כשם שהיא המתינה לאחיה בסמוך ליאור, יחכה עתה כל עם ישראל בסבלנות עד לצאתה מן ההסגר, העם לא ימשיך במסעו.

גישה אלוקית זו כלפי האדם ומעשיו, עוברת כחוט השני בדפי התנ"ך והיא מבטאת את האמת המוחלטת, את מאזני הצדק - באיזונם המלא. היא מלמדת, שאין להפריד בין מעשי האדם השונים ולדונם כל אחד בפני עצמו. הפרדה כזו תפגע באמת, תעוות את המציאות, ותביע כלפיו הערכה לא נכונה.
באמצעות גישה זו מסוגלים אנו לפתוח דף חדש, איכותי יותר, כפי שהיטיב לבטא זאת התנא יהושע בן פרחיה בפרקי אבות: 'והווה דן את כל האדם לכף זכות' {פרק א'}.
דון את כל האדם! חשוב בשעה שאתה דן אותו על המכלול, על כולו! אזי תוכל לדונו לכף זכות! כאשר כל אישיותו תעמוד לנגד עינינו, נוכל בנקל ללמד עליו זכות. נמצא ללא קושי את ההסבר למעשים שכמעט גרמו לנו לחרוץ את דינו לחובה.
אז גם נגלה שנוכל להבין אותו ולסלוח לו.
{מעובד מספרו של הרב משה גרילק – 'פרשה ולקחה'}

[גרילק יהונתן‎]

אימרה שבועית:

תורתנו שהיא מקור חיינו, צריכה להיות יסוד תחייתנו בארץ אבותינו. {הרב שמואל מוהליבר}

  

סטטוס שבועי:
נסיונות החיים באים מתוך מטרה להשביח את המין האנושי מבחינה רוחנית. לעתים הם באים לצורך ההוצאה מהכוח אל הפועל של אישיות האדם. הניסיון מעלה כוחות עצומים, שהיו אצורים בתוככי נפשו, ולא באו עד כה לידי ביטוי. לעתים, באים הניסיונות כדי שיכיר את דרגתו הרוחנית האמיתית, ללא כחל ושרק. שלא ירמה את עצמו שדרגתו רמה יותר, אלא יבחין עד כמה הוא מתקשה לצלוח את הניסיונות. הניסיון ותוצאותיו מוכיחים לאדם כי עדיין יש לו במה להתקדם, והוא יודע טוב יותר להצביע על חולשותיו.

מטרה נוספת לניסיונות - לחסן את האדם. בדיוק באותה דרך שבה נגיפים מוחלשים מחסנים באופן פיזי את הגוף מפני המחלה, כך עלינו להבין שבורא עולם שולח לנו ניסיונות מאהבתו אותנו, והאתגרים המוצבים בפנינו הם בהתאם לכוחותינו. כל עמידה בנסיון מחסנת ומחשלת אותנו לקראת השלב הבא בדרך העולה. 

ציטוט שבועי:
העידן הטכנולוגי מרסק את נשמת האדם. בהעדר איזוני עזר כנגדו הגדולים ממנו. אתגר המהירויות הורס את קצב הקומוניקציה הרגשית בין אדם לחבירו. הופך אותה במקרה הטוב לפונקציות, כלומר לדלת תוכן אמוציוני ורוחני. {אליעזר ליבנה}

סיפור שבועי:

'מנכ"ל חדש'

כשנשאל רבי ירוחם ליבוביץ זצ"ל מנהלה הרוחני של ישיבת מיר המעטירה, מהו סוד הצלחתו בתפקיד הכל כך מורכב? 

השיב המשגיח: בנוהג שבעולם אדם המתמנה לתפקיד חדש, ראשית פעולתו היא להרוס את מה שקודמיו פעלו ובנו, ורק אח"כ הוא מתפנה לעסוק בבניין מחודש. נמצא שלהרוס הוא וודאי הצליח, ולבנות הדבר תלוי בספק. כשנתמניתי, התפללתי והשתדלתי שלא להרוס את מה שקודמי פעלו, וקיוויתי שאולי גם אצליח להוסיף בבניינם עוד תועלת. 

 

פרשה שבועית:

 

פרשת שלח / 'דיווח מוטה'

 

"אפס כי עז העם יושב בארץ" {במדבר י"ג כ"ח}

 

תחילתה של הפרשה בשליחת מרגלים לתור את הארץ. משה בוחר על פי ה' שנים עשר איש "איש אחד למטה… כולם אנשים ראשי בני ישראל המה…" {שם י"ג, ב'-ג'}. הם יוצאים בשליחותו לעמוד על טיב ארץ כנען, במטרה לתכנן כראוי את כיבושה. לראות, כדברי משה, "את הארץ מה היא ואת העם היושב עליה, החזק הוא הרפה… הטובה היא אם רעה, ומה הערים אשר הוא יושב בהנה הבמחנים (ערים פרוזות בלא חומה) אם במבצרים" {שם י"ח-י"ט}

זו היתה שליחות מודיעינית לגיטימית, המקובלת על כל צבא העומד בפני משימות כיבוש.

אולם, החטא היה כרוך בעקבי מרגלי המדבר. חטא, שהוליד את המשבר הגדול, שגרם למוֹת כל הדור ההוא, לנדודים במשך ארבעים שנה ולתוצאות, שעוד ניכרו שנים רבות לאחר מכן.

המרגלים שבו מן הארץ. הם שהו בה ארבעים יום, תרו אותה בכל שיכלו. הם הופיעו במחנה ועל כתפיהם מוטות, הנושאים את מיטב פרי הארץ, שאין כמותם לטיב ולגודל.
"באנו אל הארץ אשר שלחתנו וגם זבת חלב ודבש היא וזה פריה, אפס כי עז העם היושב בארץ והערים בצורות גדולות מאוד וגם ילדי הענק ראינו שם. עמלק יושב בארץ הנגב..." {שם כ"ד-כ"ט}.
הדברים דברי אמת. משה תבע מהם דיווח על המתרחש בארץ, והם הגישו דו"ח מפורט ונאמן, המדויק בפרטיו. אולם, הם הוסיפו מילה אחת, המובלעת ומצנעת בדבריהם. מילה, המסגירה את נבכי ליבם.

מילה זו הינה המילה – "אפס", "אפס כי עז העם".

הם לא הסתפקו בתיאור העובדה כי "עז העם", בעוד את הערכת המצב ישאירו בידי משה. לא. הם הכריזו באוזני העדה כולה: "אפס כי עז העם". כלומר, אנו מרמזים לכם בזאת, כי לא נוכל לנצחו בקרב, כי אין לנו סיכוי לכבוש את הארץ. בתוספת מילה זו, העניקו כיוון לדיווח המודיעיני, יצרו קונספציה מכשילה, מסכו רפיון וחסרון אמונה בקרב השומעים, ובנו רקע נוח להמשך מתקפתם הפסיכולוגית. מתקפה, שמטרתה להניא את לב העם מעלות ארצה ומלכובשה.

והם הוסיפו: "וגם ילדי הענק ראינו שם" {שם}.

להגביר את אפקט הפחד. וכן גם "עמלק יושב בארץ הנגב" {שם}. והמילים, כמשתמע מן המדרש הבא, נבחרו בקפידה:

מה ראו לפתוח בעמלק? משל למה הדבר דומה, לתינוק שסרח ונלקה ברצועה, כשמבקשים להפחידו, מזכירין לו הרצועה. כך היה עמלק רצועה רעה לישראל (ילקוט שמעוני במדבר, תשמג).

לאמור, ניצול אמצעי הפחדה מרומזים, העלאת שמו המעורר חלחלה של אויב, שאותו כבר פגשו בשדה הקרב מיד בצאתם מארץ מצרים (שמות פרשת בשלח).

וכך, למרות הדיוק במסירה 'אובייקטיבית' של מראה עיניהם בארץ, טמנו בלבבות את זרע הפורענות, שהכשיר את הרקע לדיבור גלוי יותר.

כי 'כך דרכם של מספרי לשון הרע: פותחין בטובה ומשלימין ברעה' (מדרש).'וכל לשון הרע, שאין בו דבר אמת בתחילתו, אין מתקיים בסופו' (מסכת סוטה ל"ה.).

זהו סגנון הדיבור של: 'כן, אבל…' – המפיל חללים.

{מתוך ספרו של הרב משה גרילק - 'פרשה ולקחה'}

שבת שלום - יהונתן גרילק

 

[גרילק יהונתן‎]

אימרה שבועית:

האדם יודע כל העולם כולו, ואינו יודע את עצמו.. {מאמר החכם}

 

סטטוס שבועי:

התנתקות של האדם ממקורות היצירה החיצוניים, אחת לשבוע, פותחת את הפתח אל נשמתו שלו. היא מעלה אותו בד בבד מעל העולם הטכנולוגי, מסחרי ובידורי, בו הוא נתון בששת ימי המעשה. היא מאפשרת לו בדיקה מאוזנת של חייו. עצם שבירת המעגל ליום אחד בשבוע, מעניקה לו את הפרספקטיבה לבחון חיים אלה על מרוצם המטורף אחר ההישגיות, ומאליה עולה בקרבו השאלה הנוקבת והמבריאה: העבודה והטכנולוגיה לקראת מה הם חותרים? מה היא המטרה אליה עלי לשאוף?

זו הברכה הראשונה שהשבת מעניקה לאדם - השבת השלום בנשמתו פנימה, ומכאן נפתח הפתח אל השלום עם הסביבה הקרובה עם הטבע ועם יוצרו.

 

ציטוט שבועי:

הדת היהודית היא היסטוריה, וממילא גם מורה דרך לעתיד. {שמעון פרס}

 

סיפור שבועי:

 

'אהבה במבט שני'

 

שנה שנייה בקולג'. אני נכנס לשיעור אנתרופולוגיה ואני רואה... אותה. אני רואה אותה והיא קורנת. היא ממש קורנת, אפילו יותר קורנת ממה שמציגים בסרטים. הלב שלי יודע שיש בה משהו, משהו נדיב, חם וטוב. גם לא הזיק שהיא הייתה יפהפייה.

התאהבנו. זה היה מסוג האהבות שמישהי רואה לתוך נשמתך ואתה רואה לתוך נשמתה מתוך פגיעות וקבלה מוחלטת. סוג האהבה שבו אתם מחוייבים זה לזה, מוכנים לסכן הכל זה למען זה ולהיות שם אחד בשביל השנייה (ולהיפך). סוג האהבה שבו, מתוך חוסר הביטחון שלי, כששאלתי אותה מה היא אוהבת בי היא אמרה, 'אותך'.

היא אהבה אותי בגלל מי שהייתי. היה זה סוג האהבה שריפא חלקים בתוכי שלא ידעתי שהיו שבורים. והיה קל להתעלם מהרב שיעץ לנשמות אומללות שכמותנו, שוויתרו על אימוני כדורגל אחר הצהריים בשביל להשתתף בשיעורי יהדות משעממים, שלא להינשא בנישואי תערובת.

 

להיות עם המשפחה שלה היה הקלה במובן מסוים. למשפחה שלה לא היה מטען ששמתי לב שיש למשפחה היהודית שלי – מן פסימיות כזו, חשדנות כלפי כל דבר, הטלת ספק בכל, מבוכה מסוימת. אביה החורג היה כומר פרסביטריאני. קרוב משפחה ניסה להזהיר אותי מפני הבעיות האפשריות בדינמיקה הזו, למרות שהוא מעולם לא אמר זאת מפורשות. הוא רק אמר פעם אחת משהו בסגנון, אתה מודע לכך שהאבא החורג שלה הוא כומר פרסביטריאני...

לא הייתי מודע לשום בעיה. לא מבחינתנו. היא לא האמינה באותו האיש. היא לא זיהתה עצמה כנוצרייה. שנינו האמנו בא-לוקים. ידענו אהבה.

אי אפשר היה להפריד בינינו. היו לנו הרפתקאות ביחד. כשהתחלתי את הסטאז' בהוראה, היא אספה אותי אחרי הלימודים. היא לימדה אותי נהיגה. היא באה ללוויה של סבא שלי. היא לימדה אותי לשחק קרוקט.

היו לנו את המקומות שלנו: הבריכה, המסעדה, בדיחות פרטיות, עולם משלנו שיצרנו יחד, עולם שבו ילדים בכל גיל עדיין רשאים לשחק, כיוון שכולנו עדיין ילדים, גם אם רוצים לקרוא לנו מבוגרים.

למרבה האירוניה, למרות היותנו ליברליים חסרי תקנה, באופן עקיף היא זו שעזרה לי להבין את ההגזמה במנטליות הליברלית שלי. כי אם אמריקה תמיד טועה, איך יכולה הייתה אמריקה ליצור את אותה שיטה ליברלית?!

 

התחלתי להתעניין יותר ביהדות. בגלל האופן שבו היא התייחסה אליי שאין שום דבר רע בלהיות יהודי, הרגשתי חופשי לחקור וללמוד יותר. היא ראתה שהיהדות גרמה לי אושר, מעצם העובדה שהיהדות הייתה דבר טוב. הדלקנו נרות ביחד כל שבוע.

הצעתי לה נישואין. היא אמרה כן. היא אפילו הסכימה שרב יחתן אותנו... כל עוד זו תהיה אישה (היא הייתה פמיניסטית).

הבעיה: איך נגדל את ילדינו?

היא לא רצתה שתהיה להם זהות דתית כלשהי. אני רציתי שיהיו יהודים באופן חד משמעי.

דיברנו ודיברנו על כך. אחרי כל פעם שהרגשתי שהענין סגור, התברר שזה לא כך. דיברתי עם רב. אתה חייב לענות על השאלה הזו: האם היא הדבר הכי חשוב בעולם כולו?

כן, בהחלט!

ועדיין...

זה לא הרגיש נכון. הרגשתי שמשהו לא נכון.

הלחץ לא הגיע מבחוץ, הוא הגיע מבפנים.

הלכנו לראות את ההצגה 'כנר על הגג' בתיכון המקומי, שם שימשתי כמורה מחליף באותה תקופה. הייתה לי הרגשה מוזרה בסוף ההופעה, כשהשחקנים כבר שוטטו בעליצות ברחבי האולם בתלבושותיהם הנוסטלגיות. כשראיתי אותם בזקניהם המזויפים, חשתי אי נוחות כשבמוחי צצה המחשבה: במקום של העמדת פנים אתה יכול להיות יהודי. בשביל הכיף. זה מקום בטוח. אתה יכול להיות יהודי. אבל בחוץ לא?

שאלתי אותה: אם הייתי מחליט לחבוש כיפה, האם היית מרגישה עם זה בנוח?

לא, אמרה.

ואם הילדים שלנו ירצו?

כן, היא אמרה.

 

היינו על מסלולים נפרדים ולמרות שרציתי נואשות לעצור, לא יכולתי. מי רוצה לעזוב את האדם שהוא הכי אוהב בעולם? לא אני. ההרגשה שחלק גדול וחשוב מאוד בתוכי עומד להיסגר, היתה בלתי ניתנת לשינוי. זה לא היה הגיוני מבחינתי, כיוון שחשבתי שכל אחד יכול לבחור לאיזו דת הוא רוצה להשתייך. חשבתי, גם אם באותה תקופה המחשבות היו מנוסחות במוחי במילים אחרות, שדתות שונות הן פשוט אותה גברת בשינוי אדרת – שיש אמת אחת ושמדובר רק בביגוד שונה שבוחרים. אמנם במובנים מסוימים זה נכון, אך לא הבנתי שגם אם לדתות שונות יש הרבה מן המשותף, יש ביניהן גם חילוקי דעות עקרוניים ומהותיים.

חשבתי שהרעיון של נשמה יהודית הוא רק דרך של גזענים ליצור חלוקה בין אנשים. אבל איזו דרך אחרת הייתה לי להסביר את העובדה שרק דברים יהודיים הלהיבו אותי ושהיה לי צמא אדיר ללדעת יותר? כיצד יכול היה העצמי הרוחני-אך-לא-דתי שלי להסביר שמשהו חסר ושהחוסר הזה יכול היה להתמלא רק על-ידי לימוד תורה, בגלישה באתרים בנושא יהדות, או בשאילת שאלות בנושא רוחניות ונשמה?

הייתי מתמלא בהתלהבות בלתי מוסברת מלמידה על דברים יהודיים. אף הרגשתי אושר לראות בתי כנסת בצד הדרך. זה שיגע אותי: חשבתי שאני יכול לבחור מה הנשמה שלי רוצה.

מתוך תקוות שווא שהיא תרצה להצטרף אליי למסע אל היהדות, שכנעתי אותה לבוא איתי לבית כנסת קונסרבטיבי לתפילת שבת בבוקר. הספסלים הריקים ברובם והסידורים הישנים, הזכירו לי קצת את בית הכנסת שבו עליתי לתורה בבר-המצווה שלי. הופתעתי מכמות הרגש שהציפה אותי באותו יום. זו לא הייתה הרגשה של נוסטלגיה, של מוכּרוּת או משהו שדמה לזיכרון שהיה לי. הייתה זו ההרגשה של הגעה הביתה, לבית שמעולם לא הכרתי, ולגלות שהוא בעצם שלי. היה זה כמעט כאילו הבימה, החזן, הרב, ספר התפילות, טקס התפילה – הם קרובי משפחה יקרים שאני רוצה לשהות במחיצתם.

 

לא היה זה רגע רציונלי - הייתה זו בחירה של הלב. היה זה כאילו א-לוקים מושיט לי את ידו ואומר, כן, הֱיה היהודי שאתה.

לא רציתי בכך, אבל הנשמה שלי ידעה טוב יותר.

בעולם המתקדם שלנו, שבו מקבלים ומכילים את כולם כמו שהם, עדיין היו לנו את אזורי הנוחות שלנו והגבולות שלנו. היא אהבה אותי ונתנה לי את הכוח להתבונן פנימה ולהיות מי שאני, יהודי שלא רצה לסגור את היהדות שלו בתוך קופסה.

כשביטלתי את האירוסין וביקשתי את סליחתה, היא אמרה לי שאני לא צריך להתנצל על מי שאני. היא אהבה אותי על כך שהייתי אני והיא רצתה שאהיה מי שאני. שברון הלב היה קשה מנשוא ובה בעת הייתה בי תחושה של שלמות. ידעתי שהבחירה שלי הייתה נכונה.

כל מה שאני תורם היום לעולם היהודי הוא בזכותה.

 

לסיפור הזה יש סוף טוב. אחרי שבע שנים של חיפוש רוחני מתמשך, הפכתי להיות יהודי שומר מצוות, ופגשתי והתחתנתי עם האישה המדהימה שנועדתי להיות איתה.

האהבה אוהבת גבולות. האהבה חוצה גבולות. האהבה מאחדת. האהבה מאפשרת לנשמה לפרוח. אם למדתי משהו אחד הרי הוא זה: אהבה היא מתנה מא-לוקים. אנו כאן כדי לאהוב כל אדם ואנחנו כאן כדי לעשות זאת היטב. אני עדיין לומד...  {מתוך אתר: אש התורה}

 

פרשה שבועית:

 

פרשת קרח / 'טיפול בהלם'

 

"ותפתח הארץ את פיה ותבלע אותם ואת בתיהם ואת כל האדם אשר לקורח ואת כל הרכוש. וירדו הם וכל אשר להם חיים שאולה, ותכס עליהם הארץ ויאבדו מתוך הקהל. וכל ישראל אשר סביבותיהם נסו לקולם, כי אמרו פן תבלענו הארץ" {במדבר ט"ז ל"א-ל"ד}.

 

הרגע ההוא היה רגע נורא. הרגע בו בלעה האדמה את קורח ואת עדתו. הייתה זו התרחשות דרמטית שהטביעה את רישומה העמוק בלב העם כולו. בדומה לרעידת אדמה בלב אזור צפוף אוכלוסין. בחלוף המהומה, כשהשתרר שקט, ניסו בני ישראל לעכל את הטראומה אשר חוו זה עתה. המעבר היה חד ופתאומי. שעה קודם לכן עוד געשה מערבולת יצרים אדירה, שסחפה לתוכה רבים מבית ישראל. מחנה ישראל היה כולו כמרקחה עקב המחלוקת הקשה שהוביל קורח כנגד הנהגתם של משה ואהרן. כל העם המתבונן במתרחש, המתין לראות כיצד יפול דבר.

עתה - הכול נגמר. העם כולו עמד והביט בעיניים קרועות בפיסת הקרקע הריקה שאך לפני דקות אחדות עוד המתה מבני משפחת קורח ומכל הנלווים אליהם. עתה, כל אלו נעלמו בתוכה בלא להשאיר שריד ופליט, משל לא היו כאן מעולם.

 

אך עצם ההתרחשות המאורעות הטרידה את המפרשים. לכאורה, היתה כאן סטייה רדיקלית מהתנהגותו הקבועה של משה. מה קרה כאן, שגם משה רבינו, אוהב ישראל הגדול, דרש את מיצוי הדין במקרה זה? מדוע חטא קורח ועדתו היה חמור יותר מחטא העגל או מחטא המרגלים? מדוע בשני החטאים האחרים התייצב משה במלוא לבו הרחום והאוהב וביקש מאת הבורא על נפש העם, ואילו כאן - תקיפותו כה גדולה?

הנקודה טמונה בדברי משה עצמו: "בזאת תדעון כי ה' שלחני לעשות את כל המעשים האלה כי לא מלבי. אם כמות כל אדם ימותון אלה ופקודת כל האדם יפקד עליהם - לא ה' שלחני" {במדבר ט"ז כ"ח-כ"ט}. חטא זה שונה מן החטאים הקודמים. חטא העגל וחטא המרגלים היו חטאים נקודתיים. הם פגעו ברקמת אמונתו של עם ישראל בנקודה מסויימת, אך לא ערערו את עצם האמונה באלוקים או בתורתו. על כן, קיווה משה שבסליחת האלוקים ובתשובת העם - יחזור המצב הרוחני לקדמותו. ואילו כאן, ביטא קורח במחלוקתו את הערעור על המהות עצמה, על הבסיס שעליו נשענת התורה, זו האמונה במקורה האלוקי ובשליחותו האלוקית של משה רבינו.

במעשיו גרם קורח לזיוף של ההתייחסות הנכונה לתורה. זו הסכנה שבפניה עמד עם ישראל, שעה שקורח הטיף לכפירה בשליחותם האלוקית של משה ואהרן. תגובת הנגד חייבת לשכנע ולחולל את השינוי. ואמנם, העם עבר זעזוע ששחרר אותו בבת אחת מקסמי תעמולתו של קורח. מדובר היה בניתוח קשה שהציל את העם מבגידה בשליחות האלוקית.

{מעובד מתוך ספרו של הרב משה גרילק – 'פרשה ולקחה'}

 

שבת שלום – חודש טוב – יהונתן גרילק

[גרילק יהונתן‎]

אימרה שבועית:
יגיע איש בעטו, אל מעלת מלך בשרביטו. {רבי שמואל הנגיד}

סטטוס שבועי:
מטרת הבריאה היא שיבחר האדם מרצונו ומהכרתו בטוב, וימאס ברע. בחירה חופשית תתכן רק כאשר ניצבות לפני האדם שתי אפשרויות וביכולתו לבחור באחת מהן. יכולת הבחירה ברע היא הנותנת תוקף לבחירה הרצויה בטוב, והיא הנותנת משמעות לעבודה העצמית של האדם הבוחר כיעד מרכזי בחייו.

ציטוט שבועי:
היו לי סיבות לא לרצות שלעולם תהיה משמעות, וכתוצאה מכך הנחתי שאין לעולם משמעות, וללא שום קושי הייתי מסוגל למצוא נימוקים משביעי רצון להנחה זו... {הסופר אלדוס האקסלי}

סיפור שבועי:

'העם הנבחר...'

בסוף 1943 הביאו הגרמנים כמה אלפי יהודים מאושוויץ לוורשה, שיכנו אותם במחנה צריפים מול בית הקברות היהודי, במטרה לסלק ולנקות את שרידי הריסות הגטו. הגרמנים תיכננו להקים באתר הגטו לשעבר גן ציבורי. האנשים שהובאו לשם נבחרו בקפדנות שלא יהיו מוורשה או מפולין. בכל זאת היו אחדים ביניהם שהכירו את וורשה וזיהו את המקומות בהם עבדו.
היהודים עבדו שם עבודת פרך במשך רוב שעות העבודה, מאור הבוקר עד החשכה. כשהגרמנים הסיחו את דעתם, יכלו יהודים אחדים להתפלל בחפזון. סידורי תפילה ותשמישי קדושה שונים נמצאו בשפע בין הריסות הגטו.
כשחזרו מן העבודה למקום מגוריהם בצריפים שוחחו ביניהם, והיו שלמדו בצוותא. חוגי הלימודים התרבו כאשר הגיעו לשם קבוצות יהודים מהונגריה. קבוצות אלה הגיעו מאושוויץ בקיץ 1944. ביניהם היה האדמו"ר רבי יקותיאל יהודה הלברשטאם, האדמו"ר מקלויזנבורג.

בעת העבודה המפרכת שאל אחד העובדים את האדמו"ר: רבי, האם תמשיך להבא לומר עוד 'אתה בחרתנו'?!
השיב לו האדמו"ר: עד היום לא אמרתי זאת בכוונה הראויה, אולם מעתה כאשר אגיד 'אתה בחרתנו', אכוון יותר ויותר... מוטב לי להישאר במצבי זה, מאשר להיות כאחד מהם!

פרשה שבועית:

פרשת חוקת / 'אשת החלומות'

"ויבאו בני ישראל כל העדה מדבר צן, בחודש הראשון, וישב העם, בקדש. ותמת שם מרים, ותקבר שם"{במדבר כ' א'}.

העם מלווה את מרים הנביאה, אחות משה, למנוחת עולמים.
מרים עמדה ליד ערש הגאולה ממצרים. שיחה אחת שקיימה עם אביה, שינתה את מהלך ההיסטוריה שלנו. במבט לאחור ניתן לומר, שמעולם לא היו רבים כל כך חייבים הרבה כל כך לאשה אחת.
שיחה זו הסתיימה באחד הרגעים הקשים ביותר, רגע של יאוש נורא, שתקף את העם ואת גדוליו והובילוהו למסקנות הרסניות:
עמרם (אבי מרים, אהרן ומשה) גדול הדור היה. כיוון שראה שאמר פרעה הרשע: "כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו'" {שמות א' כ"ב} , אמר: לשווא אנו עמלין. עמד וגירש את אשתו. עמדו כולם וגירשו את נשותיהן.
אמרה לו בתו: אבא, קשה גזרתך יותר משל פרעה. שפרעה לא גזר אלא על הזכרים, ואתה גזרת על הזכרים ועל הנקבות. עמד והחזיר את אשתו. עמדו כולם והחזירו נשותיהן (מסכת סוטה דף י"ב).

עמרם קרא נכון את מפת חיי העם תחת עול הנוגשים. אלה היו חיים ללא תקווה וללא אור. עמרם סבר בצדק כי כדאי להביאם אל קיצם על ידי איבוד העם. בני ישראל הסכימו לדעתו והחליטו להפסיק את הילודה. סופו של עם ישראל נראה בבירור באופל.
אולם מרים, ברוח הנבואה שפעמה בקרבה, ראתה מעבר לאופק של חיי ההווה הנורא בכור הברזל המצרי היא נטעה באביה אמונה מחודשת בעתיד טוב יותר. למרות הלילה הקודר והאפל כל כך, עוד יפציע השחר. האין גזרתך אכזרית מגזרת פרעה? חרף כל הקשיים, ההשפלה, טבח הזכרים ועול השעבוד, חייבים להמשיך את קיומו של העם, העזה ואמרה לאביה.
הדברים נכנסו ללב האב, והוא שב אל אשתו (והעם בעקבותיו). ומשה, מושיעם של ישראל - נולד.

ברגע מסוים אף התערבה אישית במהלך הגאולה.
מרים הייתה מתנבאה ואומרת: 'עתידה אמי שתלד בן, שמושיע את ישראל מיד מצרים. וכיוון שנולד משה, נתמלא הבית כולו אור. עמד אביה ונשק על ראשה. אמר לה: בתי, נתקיימה נבואתך. וכיוון שהטילוהו ליאור, עמד אביה וטפחה על ראשה. אמר לה: בתי, היכן נבואתך?' (מדרש)
מרים לא חדלה מאמונתה. היא לא הושפעה מן הספקות. היא הייתה בטוחה, כי אמת יצוקה בנבואתה, וסופה להתגשם.
זהו שנאמר: "ותתצב אחותו מרחוק לדעת מה יעשה לו" {שמות ב' ד'}, לדעת מה יהיה בסוף נבואתה (שם).
מרים עמדה ליד היאור. אחיה הקטון נתון בתיבת גומא בין קני הסוף וסכנת מוות מרחפת על ראשו. והיא ממתינה. ממתינה לראות כיצד תהיה הצלתו. היא אינה ממתינה לראות אם יינצל, כי אם - כיצד. ההבדל בין השניים - מהותי.
הסוף ידוע. בת פרעה גילתה את התיבה ביאור. מרים מופיעה ברגע הנכון לצידה, והיא מציעה את שירותיה של מינקת עבריה. היא מביאה את יוכבד אמה - הלא היא אם הילד - הנוטלת אותו לביתה ומגדלתו בעבור בת המלך.

זהו סיפורה של מרים. למעשה, בכך נסתיים תפקידה הגלוי. עם זאת, אין תרומה שתשווה לתרומתה למען גאולת העם. כל המעשים הגדולים שנעשו לאחר מכן, באו מכוח ניצוץ התקווה ששימרה בלבה. ניצוץ תקווה, שבאמצעותו מנעה ברגע קריטי את חורבנו של העם בידי עצמו.
באר המים שליווה את בני ישראל בעת הליכתם במדבר, בא להם בזכות מרים. בזכות אותה אשה, שעוד בהיותם משועבדים במצרים חזתה את נס הצלתו הגדולה של העם.
{מעובד מספרו של הרב משה גרילק – 'פרשה ופשרה'}

שבת שלום – יהונתן גרילק

[גרילק יהונתן‎]

אימרה שבועית:
איזהו עשיר - השמח בחלקו {פרקי אבות ד' א'}.

סטטוס שבועי:
הוגי הציונות חשבו על פתרון לבעיות האנטישמיות בדמות של 'בית לאומי לעם היהודי'. באופן זה, יתקבל העם היהודי למשפחת העמים. כדי להשיג הכרה יש צורך ב'נורמליזציה' מלאה של חיי היהודי, ולשם כך יש להקים מדינה עצמאית.
ההנחה הרווחת הייתה: אומה מקבלת אומה, ואין אומה מקבלת בודדים. כאשר נהיה אומה ריבונית, בעלת מדינה עצמאית, נהפוך לעם ככל העמים. גם לנו יהיו קרקע, דגל ולאום, לא נהיה עוד עם נרדף שמחפש מנוח לכף רגלו, וממילא תעלם שנאת הגויים מאליה.
לצערנו שנאת ישראל לא שככה. האנטישמיות 'עלתה' ארצה יחד עם התנועה הציונית, ומשנת 1948 ואילך – הופנתה האנטישמיות, בעוצמה רבה לעבר מדינת ישראל ולתושביה. 

ציטוט שבועי:
אם יש בחיי העם, משהו קדוש ועמוק מאד, שיש בו כדי לחנך את האדם ולחסן אותו לקראת הבאות - האם יהא זה ראוי ומוסרי להתנכר לו?! {שמעון פרס}

סיפור שבועי:

'מענק לנאנק'

בתקופת המנדט הבריטי, חי בירושלים הרב שלמה גולדמן זצ"ל, הרבי מזוועיל.
ביתו היה פתוח לרווחה, לכל מאן דבעי. באחד הימים נכנס יהודי מבני ירושלים של אז, והחל לצעוק על בעל הבית כינויי גנאי וקללות.
הרבי ספג בשתיקה את חרפתו, והיסה את שאר בני הבית והנוכחים מלהגיב. לאחר שאותו 'אורח' הלך לדרכו, ביקש הרבי לברר את הכתובת של ה'מברך', ושלח לו סכום נכבד של כסף.
תמהו בני הבית והמקורבים על המחווה: רב'ה - עד כאן!
הסביר הצדיק את הנהגתו: חשבתי לעצמי, מדוע הוא כעס עלי בצורה כזו? הלא לא פגעתי בו במאומה, וגם אינני מכירו. ואז הבנתי, שככל הנראה רובץ עליו עול הפרנסה והוא במצב דחוק, והגיע לבית הרב להוציא את תסכולו מרוב עוניו ומצוקתו. אי לכך, מיד שלחתי לו מענק עבור כלכלת ביתו, ולהוציאו ממרירותו.

פרשה שבועית:

פרשת בלק / 'מדינה בבידוד'

"כי מראש צורים אראנו ומגבעות אשורנו, הן עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב" {במדבר כ"ג ט'}.

עם ישראל 'עם לבדד ישכון', לא כפרדוקס, אלא, אולי כטבע היחיד האמיתי בהיסטוריה האנושית, שהצליח להתקיים מעבר לזמן.
מעל פסגת אחד מהרי מואב עמד בלעם שתום העין, המום ומשתאה. הברק האלוקי פגע בלב אנטישמי זה והאיר בו לרגע בהארת פתאום, את משמעותו האמיתית של עם ישראל. באותה שעה, צעדו בסך לנגד עיני רוחו, כל דורותיו של עם ישראל.
הוא קלט את המראות והבין את משמעותם. לפתע תש כוחו. הקללות שהכין לקלל את העם, נותרו בקרבו. במקומן צף הכורח לברך. המראות כפו עליו לשאת את משלו ולתאר את מהות עם ישראל כמות שהוא.

זו מפת ההיסטוריה הייחודית שלנו. היא גרמה לא אחת לרבים שלא הבינוה, אי-נוחות וסבל רב. אחרים קלטו את בשורתה, ואכן ראו בבדידות זו ברכה. אך אלה גם אלה יודעים שהם ניצבים בפני תופעה שאין לה אח ורע בתולדות העמים. מעניין להתייחס אליה מנקודת התצפית של בן דורנו. הנה דבריו של הדיפלומט הישראלי ומנכ"ל משרד ראש הממשלה, ד"ר יעקב הרצוג ז"ל:
לפני שנתיים (בתקופת מלחמת ששת הימים) היו כאן 15 תיאולוגים נוצריים. הם נשלחו על ידי הממשלה האמריקנית למזרח התיכון לדווח על הצד הרוחני של העמים השונים.
הם הגיעו למדינת ישראל, ועל פי דרכנו הראינו להם כל בית חרושת חדש וכל קיבוץ. הם אמרו: זה לא מעניין אותנו, גם באמריקה יש תעשיות. אנחנו באנו לבדוק מה זה אומר מבחינה היסטורית רוחנית. והזמינו אותי לשיחה איתם.
שאלתי אותם איך הם רואים את התופעה היהודית בארץ, במיוחד אחרי מלחמת ששת הימים. הם אמרו שהם באמת אינם יודעים להגדיר את מה שהם רואים. אפשר שזו תופעה ניסית או משהו אחר, שאין הם יודעים להגדירו מבחינה תיאולוגית דתית. אמרתי להם: אשאל אתכם שאלה: אנו מאמינים במושג של 'עם לבדד ישכון'. מושג זה נאמר לפני 3300 שנה, מפי בלעם, גדול נביאי אומות העולם. בואו והגידו לי על איזה עם אחר בהיסטוריה נאמרה נבואה זאת? האם בהודו, בפרס או ביוון העתיקה, יש מישהו שקם ואמר על איזה עם נבואה שהוא שוכן בדד?
הם בדקו, החליפו ביניהם דעות, והחליטו שאין דבר כזה בנמצא. אמרתי: שנית, האם הנבואה הזאת התקיימה או לא? אראה לכם, עד כמה אנחנו עם לבדד ישכון. אין לנו משפחה. בכל מקום מקבלים אותנו בכבוד, אך לא לתוך המשפחה. כמדינה, אנו דומים, לכאורה, ליהודי בגולה.
לו היתה מדינת ישראל נופלת, חלילה, אין עם אחד שהיה מרגיש בכך אבידה משפחתית. אין לך עם אחר שלקיומו צריך להרהר, לא רק מה יהיה עליו במלחמה, אלא, לא פחות מזה, מה יהיה עליו בזמן שלום. כיצד יעמוד מול עשרות המיליונים. אין לך עם אחר שתלוי בקיומו בגולה, בתפוצות, והם תלויים בקיומם בו. אם כל הגולה האירית בעולם תחלוף מחר מן העולם, ברור שאירלנד תישאר. אבל מה יהיה חלילה על עם ישראל, אם היהודים בעולם לא יהיו? איך נעמוד?
הסברתי להם את הבדידות המעיקה הזאת. אמרתי להם שיש כאן פרדוקס עצום. לכאורה, אנו החברה הארעית ביותר, ולמעשה, אנו החברה הקבועה ביותר. לכאורה, אנו צועדים תמיד אל הבלתי נודע, ולמעשה אנו צועדים אל העתיד. אנו מלאים פרדוכסים. אבל אנחנו בסופו של דבר 'עם לבדד ישכון', לא כפרדוקס, אלא, אולי כטבע היחיד האמיתי בהיסטוריה האנושית, שהצליח להתקיים מעבר לזמן, ולכן תפש את מקומו מעבר לכללים המקובלים של ההיסטוריה. לכן, עם כל הארעיות, עם כל חוסר הבטחון, עם כל הספקות והפקפוקים, כל האיומים כולם מתנפצים אל הנצחיות של בית ישראל, השרוי בהשגחה ובאמונה.

אלו דבריו של מדינאי ישראלי מפוכח וריאלי, שפסוקו של בלעם שימש לו אמת מידה, גם במבוכיה הקרים והנוקשים של המדיניות הבינלאומית.
{מעובד מספרו של הרב משה גרילק – 'פרשה ולקחה'}

[גרילק יהונתן‎]

אימרה שבועית:
חמישה דברים אירעו את אבותינו בשבעה עשר בתמוז... נשתברו הלוחות, ובוטל התמיד, והובקעה העיר, ושרף אפוסטומוס את התורה, והעמיד צלם בהיכל... {מסכת תענית פרק ד' משנה ו'}

סטטוס שבועי:
בימי 'בין המצרים' אנו מציינים את תאריכי החורבן ויציאת עם ישראל לגלות. אלו הם שלושה שבועות שאנו חווים בהם מידי שנה בשנה בעוצמה את הצער והיגון של הגלות המתמשכת מתוך ציפייה לגאולה. מנהגי האבילות בעם ישראל בימים אלה, יכולים לכאורה להיראות לנו תלושים מן המציאות. אבל ההפך הוא הנכון - האבל מחבר אותנו לחיינו העכשווים, בכך שמונע מאיתנו לשכוח ולהתנתק מהעבר, על מנת שנדע איך להתנהג בהווה, למען עתיד טוב יותר.

ציטוט שבועי:
התנ"ך הוא ספר ימי קדם, ספר ימי הבינים וגם ספר ימינו. מה הומירוס, מה הן הווידות ומהו הקוראן בצד התנ"ך? והוא כמעיין הנובע שכל דור ודור מצא בה צדדים חדשים. {אדולף פון הארנאק}

סיפור שבועי:

'הפגנה יהודית' / פילון האלכסנדרוני

...אחדים מאנשי פטרוניוס ראו המון רב הולך וקרב, וחשבו, כי פרצה מלחמה והודיעו מהר על הדבר בקול רם, כדי שיתייצבו אנשים על המשמר. עוד הם מבשרים את הבשורה, והנה המון היהודים בא חיש קל כענן וכיסה את פני ארץ פיניקה והבהיל את האנשים אשר לא ידעו (עד הנה) את המספר הרב של עמנו. והנה לראשונה נשמע קול צעקה ויללה וסיפוק כפיים נורא מאוד, עד שאוזני השומעים לא יכלו כלכל אותו. והקול הזה לא חדל בחדול האנשים (לצעוק), אלא הדו נשמע גם לאחר שכבר נשתתקו... והיהודים התחלקו לשש מערכות: זקנים, נערים וילדים מצד אחד, וזקנות, עלמות ונערות מצד שני. כאשר הופיע פטרוניוס, נפלו כל המערכות ארצה, כאילו לפי הפקודה, והשמיעו קול תחנוניהם מתוך יללה ובכי תמרורים...

לא להילחם באנו, כי מי יכול לדון עם שתקיף ממנו - עם הקיסר? אבל יש רק שתי אפשריות! או לא להעמיד את הצלם, או להשמיד את כל עם יהודה עד אחד. ובכן, אם החלטת להעמיד צלם בהיכל, השמידה נא קודם לכן אותנו כולנה ואחר כך תעשה מה שלבך חפץ. כי כל עוד אנו יכולים לנשום אפילו אך נשימה אחת אין אנו רשאים להרשות, שייעשה דבר נגד תורתנו. לא חסרי דעה אנו להרים יד באדוננו התקיף. הנה צווארותינו, פשוטים לטבח ונפשנו להורגים. אבל מה לך ולחיילים? - אנחנו, אנחנו - הכוהנים, שמילאו את ידיהם לזבוח את זבחי הצדק האלה. את נשינו נזבח תחילה על מזבח קדשנו ונהיה רוצחי נשים, ואחריהן - את אחינו ואחיותינו - ונהיה רוצחי אחים, ואחריהם - את בנינו ובנותינו - ונהיה רוצחי בנים, ואחר כך נערב דמינו בדמי קרובינו ששפכנו, ואז, כשלא ישאר מאתנו אף אחד, תקיים את פקודתו של קאיוס. {פרק כ"ט - המלאכות אל קאיוס}

פרשה שבועית:

פרשת פנחס / 'ביטוח לאומי'

"השיב את חמתי מעל בני ישראל" {במדבר כ"ה י"א}

סוף ברכותיו של בלעם היו לקללה נוראה. הנבל הזה, שזה עתה התעלה מעל עצמו וחש בגדולת ישראל – צנח שוב אל ביבי הרוע והמשטמה כלפי עם זה. ובטרם נפרד מבלק, מלך מואב המאוכזב, השיא לו עצה, כיצד להכות את ישראל מכה ניצחת: 'אלוקיהם של אלו שונא זימה' {מסכת סנהדרין דף צ"ג עמוד א'}
האלוקים, הסביר בלעם, מעניק את חסותו לעם ישראל, כל עוד שומר הוא על צניעות. חוק המקרא הוא, שהפקרות מינית גורמת לכישלון בשדה המערכה ולנפילת בחורי ישראל בקרב. הכשילם, אפוא, בזנות, והניצחון עליהם – שלך הוא. ואכן, הצליחה המזימה. בנות מאוב יצאו לשטח ו… "ויחל העם לזנות אל בנות מואב" {במדבר כ"ה א'}.
ההמשך טבעי בהחלט: "ותקראן לעם לזבחי אלהיהן ויאכל העם וישתחוו לאלהיהן" {שם ב'}.
והתוצאה: חרון אף, שהצמיח מגיפה, שבה נפלו עשרים וארבעה אלף (24.000) איש (עיין שם בפסוקי הפרשה)

על רקע זה התרחש הרצח. היה זה הרצח הפוליטי הראשון של נשיא שבט בישראל. רצח, שעצר את המגיפה, שבוצע לעיני כל. בעטיים של חילוקי דעות בין 'שתי תרבויות' (בין תרבות הנהיה אחר 'מוסר' מואב ופירוק מסגרת המשפחה לבין תרבות הנאמנות לעקרונות הרוח, שלימדם משה).
והנה, במקום להשליך את מבצע המעשה, פנחס בן אלעזר הכהן – לכלא, על כי הגביר את הקיטוב בעם, זכה ב'פרס האלוקים לשלום'. כה הם דברי ה'מינשר':
"פינחס בן אלעזר… השיב את חמתי מעל בני ישראל בקנאו את קנאתי בתוכם ולא כליתי את בני ישראל בקנאתי. לכן אמר: הנני נתן לו את בריתי שלום" {שם י"א-י"ב}.
וכאן טמון הפרדוקס. שכן, מעבר לשאלת הצדק שבמעשהו של פנחס הרי התמורה, בה זכה, מוזרה ביותר. וכי שלום הוא פרס לאלימות? כלום יכולה אהבת השלום להיות הגמול לקנאי חסר פשרות.
זאת ועוד, כלל נקוט בידינו, כלל, הבולט היטב בעולם המקרא, הוא הכלל, ש'כל מידותיו של הקדוש ברוך הוא מידה כנגד מידה' (מדרש). כלל, החל גם על העונש וגם על השכר, הבאים על האדם. ואם כן, כיצד בא כלל זה לידי ביטוי במקרה שלנו?

עלינו לחדור, אפוא, אל עומקם של מאורעות, להבינם מן המסד ועד לטפחות.
אכן, זו שאלת היסוד: מדוע הצמיחה עצת הזימה של בלעם את המגיפה? מה נורא בה כל כך, עד שעלולה היא להשמיד את עם ישראל?
את הסוד גילה לנו בלעם עצמו במשפט המפורסם שהשמיע:
"מה טובו אהליך יעקב משכנתיך ישראל" {במדבר כ"ד ה'}. וכהסברו של רש"י (בשם המדרש) ל'טוב' שהבחין בו:"על שראה פתחיהם, שאינן מכוונין זה מול זה.
בלעם הבחין במידת הצניעות, ששררה במחנה ישראל. חברה, שאין פתחי בתיה מכוונים זה מול זה, הינה חברה טהורה יותר, בריאה יותר. מרמזת היא על איפוק ביחסי אנוש. על התעלות מעל החטטנות, החפצה לדעת את המתרחש בביתו של השני. זאת איכות חיים, שלא הכיר בלעם בתרבויות מהן בא. הוא השקיף על מחנה ישראל ושם לב לכבוד העמוק, שכל אחד רוחש לזכות הפרטיות של רעהו. במצב כזה איש אינו בוחש בחיי הזולת, אינו מקנא בו, אינו מרכל עליו, אינו חושק בביתו, באשתו ובהצלחותיו. זוהי הצניעות במובנה הרחב, במיטבה, שאת משב רוחה האציל חש בלעם בעת שניצב, מולם, על מרומי אחד מהרי מואב. והמראה האיכותי הזה גרם לו להכריז בהתפעלות: 'מי יכול ליגע בבני אדם אלו, המכירין את אבותיהם ואת משפחותיהם' (מדרש במדבר רבה ב' ד').
אין כוח בעולם, שיוכל להכות עם זה, כל עוד חישוקי ביתו ומשפחתו מבוססים על הערכים, שנמנו לעיל. חוק זה הוא כאחד מחוקי הטבע.
העצה היא, לחש בלעם באוזני בלק, פריצת מסגרת זו. פגע ב'טהרת המשפחה הישראלית' באמצעות גירויו של היצר הרע. אז, ישווה עם ישראל לעמך בכל. אז – תוכל לו. ואכן, מילאו בנות מואב היטב את המשימה, שהוטלה עליהן, וכנוסחם של חז"ל 'פרצו גדרו של עולם'. ההרמוניה האיכותית והרוחנית של עם ישראל הופרה. 'טירוף מערכות' שלט בכל.
למרבה המבוכה, אחזה ההוללות גם בלב כמה מבחירי העם. במיוחד 'הצטיין' בכך נשיא שבט שמעון, שכמעט גרם לאנרכיה מוחלטת במחנה ישראל:

כך התגלגלו המאורעות:
"והנה איש מבני ישראל בא ויקרב אל אחיו את המדינית לעיני משה ולעיני כל עדת בני ישראל והמה בכים פתח אהל מועד" {במדבר כ"ה ו'}.
פסוק זה מתמצת בקרבו דרמה גדולה. האיש, שקרב אל משה, היה זמרי בן סלוא, נשיא שבט שמעון, הוא לא רק פרץ את גדרי המוסר העברי, הוא קרא גם תיגר על משה. לרמז למנהיג, התובע חיי טוהר, שאינו טוב ממנו.
'בן עמרם', שאל הנשיא ההולל בהצביעו על 'הידועה' שלו. בן עמרם, זו מותרת או אסורה? אמר לו: אסורה היא לך. אמר לו זמרי: ואותה שלקחת, מדיינית היא! (הכוונה לצפורה המדיינית, אשת משה).
מיד מוסיף המדרש, נתרשלו ידיו של משה, ונתעלמה ממנו הלכה, וגעו כולם בבכיה {מדרש רבה במדבר כ' כ"ד}.
לא חשוב, שההשוואה היתה מרושעת ולא נכונה. זה כוחה של הליצנות. היא גורמת מבוכה וחוסר אונים. היא מחלישה את ההנהגה, עד כדי בכי, בלי דעת היכן המוצא מן המשבר.
ואז, יצא מן ההמון המתקהל – פנחס…
"ויקח רמח בידו ויבא אחר איש ישראל… וידקור את שניהם את איש ישראל ואת האישה… ותיעצר המגפה" {שם ז'-ח'}.
מכת רומח אחת, שזעזעה את העם והשיבה אותו אל השפיות ואל איזונו הרוחני. כאמרה העממית הידועה: 'שמיים קודרים כאלו אינם מתבהרים, אלא בסופה'.
אכן, טיהר מעשהו של פנחס את האווירה העכורה. אך כלום היתה מותרת אלימות זו? וודאי שלא על פי חוקי התורה והתלמוד, שתחמו היטב את גבולותיו הצרים של החוק, המתיר להרוג אדם. משום כך, ביקשו חכמי אותו דור לנדות את פנחס.
אולם, ברכתו של האלוקים העניקה לו לגיטימציה. לו ולא לזולתו, מי שירצה להפוך את פנחס למורה דרכו בחיים, לא ירד לעומקה של ברכת אלוקים זו.

אלוקים העניק לו את השלום. מדוע?
כך הבינו גדולי הפרשנים:
בשכר, שהניח כעסו וחמתו של הקב"ה, ברכו במידת השלום. שלא יקפיד ולא ירגיז. ובשביל כי טבע המעשה, שעשה פנחס להרוג נפש בידו, היה נותן להשאיר בלב הרגש עז גם אח"כ. אבל כאשר היה לשם שמים, באה הברכה, שיהא תמיד בנחת ובמידת השלום. (פירוש העמק דבר).
במעשה, שבו השיב פנחס את ההרמוניה והאיזון למחנה ישראל, פרץ את גדריו שלו: הוא הרג, במו ידיו, אדם! בכך, הפר את השלום בנשמתו. פגע בה פגיעה רוחנית קשה. כי האלימות בכל מקרה משחיתה את האדם.
ברכת השלום האלוקית היתה מידה כנגד מידה. להשיב את השלום בנשמתו של האדם, שהשיב את השלום למחנה ישראל. בכך רמז האלוקים, כי למרות ההכרח במעשהו, זקוק הוא לתרופת השלום וההרמוניה האישית.

למרות האישור האלוקי, לא עלה שמו של פנחס ביום בו הוצעו המועמדים, שיחליפו את משה בהנהגה. וזאת, אף כי הוכיח תעוזה ותושייה, כושר מנהיגות ונחישות דעת בעתות משבר.
קנאותו, אומר אחד ממאורי החסידות, היא שחצצה בינו לבין המנהיגות. בראש העם חייב לעמוד אדם כמו יהושע "איש אשר רוח בו" {שם כ"ז י"ח}, 'שיוכל להלוך כנגד רוחו של כל אחד ואחד' (רש"י).
{מעובד מספרו של הרב משה גרילק – 'פרשה ופשרה'}

צום קל ומועיל – שבת שלום – יהונתן גרילק

[גרילק יהונתן‎]

אימרה שבועית:
הרוצה להתרומם על הזולת, אין לו לכרות בור לחבירו, כי אם להקים במה לעצמו. {רבי ישראל מסלנט}

סטטוס שבועי:
במעגל השנה היהודי משובצים ימי שמחה של חגים ומועדים, וימי צער, אבל וצום, הממלאים אותנו בתכנים ובחוויות, אשר מגבשים את זהותנו כיהודים. ימים אלו הם בעלי משמעות לעם היהודי, והם נוטעים בנו ערכים לאומיים וחברתיים, שאנו צועדים לאורם במשך כל השנה כולה.

ציטוט שבועי:
דור מחדש ויוצר איננו זורק אל גל האשפה את ירושת הדורות. הוא בוחן ובודק, מרחיק ומקרב ויש שהוא נאחז במסורת הקיימת ומוסיף עליה, ויש שהוא יורד לגלי גרוטאות, חושף נשכחות, ממרק אותן מחלודתן, מחזיר לתחייה מסורת קדומה, שיש בה להזין את נפש הדור המחדש. {ברל כצנלסון}

 

סיפור שבועי:

 

'פגישה בזום..'

 

פעם נשאל פרופסור אלברט איינשטיין: לו היתה לך אפשרות לפגוש באישיות היסטורית מן העבר, את מי היית מעדיף?
בניגוד למצופה לא הזמין איינשטיין לפגישה לא את אויקלידס או ארכימדס, אפילו לא את ניוטון. תשובתו היתה: האדם אותו אני מעוניין לפגוש ביותר הוא משה. אני רוצה לשאול אותו, האם הוא בעצמו האמין שעמו יתמיד שנים רבות כל כך לשמור על חוקיו ומצוותיו?! {גונלד קלרק – 'איינשטיין'}

 

פרשה שבועית:

 

פרשת מטות – מסעי / 'רוח המפקד'

 

"נקום נקמת בני ישראל מאת המדיינים" {במדבר ל"א ב'}.

 

על משה רבינו הוטל מבצע צבאי, אך, הוא לא עמד בראש היוצאים אל הקרב. בכך סטה ממנהגו במלחמות הקודמות. הפעם הפקיד את ביצוע המשימה בידי פנחס:
"וישלח אתם משה אלף למטה… ואת פנחס בן אלעזר הכהן לצבא" {שם ו'}.
מדוע? הלא הקב"ה אמר למשה: "נקום" – בעצמך, והוא שולח אחרים?
'אלא על ידי שנתגדל במדיין, אמר: אינו בדין, שאני מצר למי שעשו לי טובה. המשל אומר: באר ששתית ממנו מים, אל תזרוק בו אבן' (ילקוט שמעוני שם).

זהו איזון אישי ומוסרי בשעת מלחמה.
המלחמה הייתה צודקת, מחוייבת המציאות, אפילו מוסרית. היא חייבת להתחולל, כל עוד משה חי, לבל תאשים אותו ההיסטוריה, שהצדק לא היה נר לרגליו, שנהג משוא פנים כלפי עם חוטא ומחטיא, רק, משום שהיטיב עמו אישית אי פעם בעבר.
ועם זאת, הוא עצמו לא ילחם נגדם. הוא עצמו חייב להכיר להם טובה. אותו הם הצילו כשברח ממצרים, מחרב פרעה. הם העניקו לו מקלט מדיני. אסור לו עתה להתייצב אישית בראש הלוחמים. תהיה זו פגיעה גסה בתחושת הכרת הטובה הפרטית, המקננת בלבו. הוא החליט להישאר בעורף, במחנה.

{מעובד מספרו של הרב משה גרילק – 'פרשה ופשרה'}

שבת שלום – חודש טוב – יהונתן גרילק

[גרילק יהונתן‎]

אימרה שבועית:

הרבה בני אדם בורחים משעת בדידות כבורח מפני האש. בשעה כזו הם נעמדים פתאום, פנים אל פנים, מול אדם זר, אשר אין להם כל עניין להכירו, והם ממהרים לצאת ממחיצתו... כי בשעה שקטה זו נעמדים הם מול עצמם, ולעצמם - הם רחוקים וזרים מאוד... {הרב שלמה וולבה – 'עלי שור'}

 

סטטוס שבועי:

התפתחותו של האדם וחירות רוחו אינן תלויות בפירוק מסגרות מחשבה מקובלות ובהצבה במקומן המצאות חדשות בתחום הרוח. התפתחות האדם, שהיא חירותו, נובעת מהעמקה מתמדת באמיתות היסוד של האנושות, וביכולת חיבור למציאות החיים המשתנה והדינמית.

 

ציטוט שבועי:

אין תרבות ללא מסורת. אוי לבנים שאבותיהם לא השכילו להוריש להם דעת עמם ואהבת עמם, על כל קורותיו, ערכיו והשתלשלותם, שעל ידי כך הם יצאו לדרך החיים לא רק מרוששים כיהודים אלא גם מדולדלים כבני אדם. {אברהם שלונסקי}

 

סיפור שבועי:

 

'חוסר טעם...'

 

רבי ישראל מאיר הכהן מראדין הידוע בכינויו ה'חפץ חיים' ע"ש ספרו המפורסם, הסתובב ברחבי המדינה על מנת להפיץ את ספריו החשובים.

לימים, הגיע לאחד מעיירות פולין, ופגש קבוצת נערים בפתח בית הכנסת, נכנס עמם לשיחה ושאל אותם:

ילדים יקרים! חז"ל מספרים לנו שבמדבר סיני כשבני ישראל אכלו את המן, יכלו לכוין במחשבתם על טעם מסויים, ואכן כך היה טעמו של המן, כל אחד לפי דמיונו. מה היה טעמו של המן כאשר אותו יהודי אכל את המן ללא מחשבה מראש?

שתקו הילדים במבוכה מחוסר ידיעה.

ענה להם החפץ חיים: שמעו היטב! אם לא חשבו – לא היה למן טעם והוא היה תפל. אם עושים דבר ופועלים ללא מחשבה – אין לזה טעם. זה יסוד החיים!

 

 

פרשה שבועית:

 

פרשת דברים / 'כבוד האדם וחירותו'

 

"אלה הדברים אשר דיבר משה אל כל ישראל בעבר הירדן, במדבר בערבה מול סוף, בין פארן ובין תפל ולבן וחצרות ודי זהב" {דברים א' א'}.

 

בערבות מואב נאסף העם כולו להאזין לדבריו האחרונים של משה. הייתה זו שיחה מלב אל לב. מלבו של מנהיג ישיש, שעינו לא כהתה, אל דור חדש, יליד בן חורין של המדבר. דור, שלא טעם טעם גלות ועתה הוטלה עליו המשימה הגדולה – לכבוש את ארץ כנען ולהקים בה חברת מופת.

בשיחה ארוכה זו, חשף משה הרבה מן המתחולל בליבו פנימה. את הקשיים בהם נתקל בהנהגת העם הסורר וקשה העורף – "איכה אשא לבדי טרחכם ומשאכם וריבכם" {דברים א' י"ב}, את שאיפתו ותקוותו הכמוסה, אולי בכל זאת, שמא, למרות הכל, יזכה ליכנס לארץ חמדת הלבבות. והוא לא מסתיר מהם, כי בעטיים נמנעה ממנו זכות זו – "גם בי התאנף ה' בגללכם לאמור… לא תבוא שם" {שם ל"ז}.

לבו כבד עליו ברגעי פרידה אלו, על כל מה שעוללו, לא רק לו אישית. והנה, כך הוא מייסר אותם על חטאי העבר.

 

הפסוק הנ"ל אומר דרשני. דיוק זה בנתונים גיאוגרפיים – שלא כמקובל בתורה – קורא להסבר. מה גם שהנתונים לא מדויקים במלואם. כפי ש'אמר רב יוחנן: חזרנו על כל המקרא ולא מצינו מקום ששמו תפל ולבן' (רש"י בשם חז"ל).

וכן, לאיזה "סוף" הכוונה כאן, סוף בעבר הירדן מזרחה? היכן נמצא מקום שזה שמו?

אך מצינו במדרש: "בעבר הירדן": מלמד שהוכיחן על מה שעשו בעבר הירדן. "במדבר": מלמד שהוכיחן על מה שעשו במדבר. שהיו נוטלין בניהם ובנותיהם הקטנים וזורקים לתוך חיקו של משה ואומרים: בן עמרם מה פרנסה התקנת לאלו? "בערבה": מלמד שהוכיחן על מה שעשו בערבות מואב (החטא עם בנות מואב). "מול סוף": מלמד שהוכיחן על מה שעשו בים סוף שאמרו: המבלי אין קברים במצרים?! "בין פארן ובין תפל: הוכיחן על דברים שתפלו על המן שהוא לבן שאמרו: נפשנו קצה בלחם הקלוקל. "וחצרות": הוכיחן על מחלוקתו של קרח. "ודי זהב": הוכיחן על עגל הזהב שעשו, בשביל רוב הזהב שהיה להם" (ספרי ובדברי רש"י).

ובכן, לאור מדרש זה, לא מדובר כאן בציון נתונים גיאוגרפיים, כי אם בהעלאת שמות עמוסי זיכרונות קשים. משה מבטא את המלה "במדבר", ובאסוציאציה עולים חטאי המדבר. הוא מציין בפיו "בערבות מואב" ומיד הם נזכרים במארב הפיתוי שהציבו להם בנות מואב, שהסיתום לעבוד עבודה זרה. המלה "די זהב" מחייה בזיכרונם את עגל הזהב, לו סגדו. שיטת האסוציאציה הופעלה כאן כאמצעי להטפת מוסר.

 

מדוע? למה שפת רמזים זו? למה לא מלים ברורות, בוטות?

תשובת המדרש (הובאה ברש"י): 'סתם את הדברים והזכירם ברמז, מפני כבודן של ישראל.'

גם החוטא הוא אדם. חטאו החמור ביותר לא מתיר לפגוע בכבודו. גם בעת הטחת האשמות לא הכל מותר. תוספת קטנה של פגיעה בכבוד החוטא, מעבר לנחוץ כדי להעמידו על טעותו, אסורה בתכלית.

אם רמזים יספיקו, אסור לפרט ולהשפיל. משה רמז להם והם נרמזו. ועוד למדו מעצם תוכחתו המרומזת, כבוד אדם מהו.

{מעובד מתוך ספרו של הרב משה גרילק – 'פרשה ופשרה'}

 

שבת שלום – יהונתן גרילק

[גרילק יהונתן‎]

אימרה שבועית:
דודי ירד לגנו לרעות בגנים, להשתעשע וללקוט שושנים. קול דודי דופק: פתחי לי תמתי, שערי ציון אשר אהבתי. {רבי חיים כהן - ארם צובא}

סטטוס שבועי:
"צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה ולמועדים טובים, והאמת והשלום אהבו" {זכריה ח' י"ט}.
כל הצומות יתבטלו כאשר יגיע העם למטרה הנשגבה: 'האמת והשלום אהבו'. חורבן בית המקדש הראשון אירע משום שהאנשים דיכאו את האמת. עבודת האלילים התפשטה והתרחבה בקרב העם, ועימה אבד הרסן המוסרי. בתקופת בית המקדש השני, אמנם שמרו ישראל על האמת ולא עבדו עבודה זרה, אך הם הזניחו את השלום. שנאת חינם העכירה את היחסים בין איש לרעהו.

ציטוט שבועי:
כל פעם שיהודי מבקר בכותל המערבי ונוגע בסדקים שבין האבנים העתיקות, הוא מוצא עצמו שהוא בן למעלה מאלפיים שנה. ירושלים מספרת לעם היהודי היכן מצויים שרשיו. בשקיעות השמש הירושלמית מכיר העם היהודי בגילו ומחדש את נעוריו. {דוד הרטמן}

סיפור שבועי:

'רעב יהודי'

אם אף אחד מאתנו לא יישאר בחיים, ולא יזכה לפרסום החקירות האלה, נבקש למסור את החומר ואת כתבי היד שלנו לפרופ' אורלובסקי מהאוניברסיטה בוורשה, בבקשה שישתדל לפרסם את החקירות הללו.
מעולם לא נתפסתי לרגשות זעם כברגע זה בבואי לכתוב את הפתיחה לקובץ שלנו. הזמן אינו כתיקונו, והעבודה שיזמו וביצעו בתנאים אלה, היא יוצאת מן הרגיל.
אני נוטל את העט בידי, והמוות צופה אלי מכל עבר בחדרי. הוא נועץ בי את מבטו מבעד לחלונות הריקים של בתים נטושים ואבלים שברחוב הגלמוד, הזרוע שרידים עלובים של רכוש שדוד. קשה לרכז את המחשבה, אולם פי כמה עוד יקשה לתאר את מצבה של הנפש הסוערת בקרבי... מה דלה שפתנו לבטא את הגודל של אסוננו... אני מבקש את הדיבור הנכון, אני חש בקשיי ביטוי... אבל לשווא.
העבודה המוגשת כאן אינה גמורה. היא הופסקה פתאום ב- 22 ביולי 1942 – ח' באב תש"ב. זהו יום של 'העברה', נכון יותר של הגירוש, היינו של הרצח ההמוני. אכן! 'העברה', או רצח המוני, שמות נרדפים הם בגטו שלנו. ההעברה היא פעולה שאין דוגמתה בדברי ימי העולם, ומידת הרשעות והאכזריות שבה תיוודע לעולם רק בעתיד. נעבור נא בשקט ושתיקה על פעולה זו, בדומייה הדומה לזו השוררת עתה בבתים הריקים של הרחובות השוממים בגטו. בשתיקה עולמית זו כמוסים הגבורה והמעמקים של ייסורים קיבוציים, ושל שואה שיזעזעו בעתיד את מצפון העולם.
בהיסטוריה של גטו וורשה נוכל להבחין בשתי תקופות: האחת עד 22 ביולי 1942- ח' באב תש"ב, והתקופה שבאה לאחר תאריך זה. התקופה הראשונה סימנה רעב כללי, השנייה - מוות כללי.
אין כל פלא שהחל בתקופה השנייה הופסקה כל עבודה מדעית בדבר הרעב: הרסו את בתי החולים והחריבו את המעבדות והשמידו את החשוב ביותר, את חומר עבודתנו: את האדם.
העבודה הופסקה, אולם לא חוסלה כל עיקר, ולאחר ההלם הראשון, לאחר המכה האיומה, חודשה גם העבודה. נטלנו שוב את החומר שניצל והתחלנו לערוך ולסדר באופן שיטתי את העובדות והתוצאות של החקירות האלה. כתוצאה מכך בא החיבור הנוכחי.
כמה רופאים, שבאו במגע עם סימן בולט זה של חיי הגטו בוורשה, הרעב! נועדו ואמרו: ימינו העכורים צריכים לשמש נושא עבודתנו המדעית. ובלי להביא בחשבון את כל המעצורים והקשיים שבדבר, נתמסרו הללו לעבודה בכל כוחם, מתוך הקרבה עצמית שאין דומה לו בתולדות האנושות. התנאים הפיסיים לא היו נוחים כל עיקר לעבודה זו. בתי החולים, שסודרו בדירות פרטיות ועראיות לא התאימו למטרה זו. מחמת מחסור באמצעים טכניים ותכשירים נעשה תפקידנו קשה ביותר.
רבים מחברינו חשו על עצמם את תוצאות ההשפעה של הרעב. ואף על פי כן, ואולי דווקא משום כך, המשיכו כל החברים, מבוקר ועד ערב, בלי החסר אף יום אחד בעבודה זו, שהתקדמה בשקט ובצנעה, באווירה כבדה, ללא רעש ופרסומת. אין כאן משום הפרזה אם אגיד, כי החומר, שנאסף במשך 5 חדשים, היה מצריך בתנאים תקינים למעלה משנת עבודה.
מבחינה מסוימת אפשר להגדיר את הרעב כתופעה בחיי היהודים. אומות העולם, אין אתה מוצא בהן 'רעב' למדע, לעבודה ואפילו לחיים בדומה לזה של ישראל. כאן אולי יש לבקש את הגורם הפתוגני לאנטישמיות.
ואולם הנושא של עבודתנו הוא הרעב היום-יומי, השכיח, הרעב הגשמי. מנקודת מבט זו הרי אנחנו היהודים נמצאים מחוץ לכל תחרות, בייחוד עכשיו, ולכבוד ייראה לנו לדון בנושא כללי זה כבעיה מדעית לשם השבעת רעבוננו למדע ולדעת, על חשבון הרעב הגשמי שלנו.
{ד"ר ישראל מיליקובסקי נשיא ארגון הרופאים היהודי, בהקדמתו לעבודת מחקר – 'הפתולוגיה של הרעב', שנערך בגטו וורשה}

חורבן שבועי:

'בכייה לדורות'

ימי האבל היהודיים אינם 'ימי זיכרון' בלבד, מטרתם להגיע בהווה להרגשת צער פנימית ואמיתית. מדוע זה כך? למה אנו מתאבלים מידי שנה מחדש? מהי התועלת שאנו מסוגלים להפיק מן האבל? הלא צער ואבל הינם רגשות הרסניים ושליליים. הם עלולים להביא את האדם לייאוש ולדכא את תנופת היצירה שלו. א"כ, למה ומדוע?

בית המקדש לא חרב ביום אחד. היה זה סופו של תהליך שהחל מאות שנים קודם לכן. ערב כניסתם של בני ישראל לארץ המובטחת, נתקפו אבותינו בייאוש ובחוסר ביטחון, כאשר הם שמעו שבארץ כנען מתגוררים ענקים גיבורים היושבים בערים בצורות. באותה שעה הם החליטו שהכיבוש הינו בלתי אפשרי. בליל תשעה באב של אותה שנה ישבו ישראל ובכו על מר גורלם. בכי זה ביטא את הרגשת הפקפוק וחוסר הוודאות שחדרה עמוק ללבם, וגרמה לקרע בינם לבין אביהם שבשמים.
בדמעות טמונה סגולה ייחודית. הדיבור הוא שפת המוח, ואילו ללב יש שפה אחרת. לב האדם עמוק הוא בכדי שתוכלנה מילים להביע את המתחולל בפנימיותו. הבכי מבטא את הרגשות הפועמים בעומק הלב, רגשות שאין אפשרות להביע אותם בשפה אחרת.
גם לאחר דורות רבים, עדיין לא נתאחה הקרע. בנבכי הלב, במקום שיש מן הקושי להיגיון ולמחשבה לחדור, המשיכה לשכון תולעת הספק כשהיא מכרסמת ללא הרף. אט אט נתן ספק זה את אותותיו גם בבחינה החיצונית. הפסלים שהחלו להופיע בבתי ישראל בסוף תקופת בית המקדש הראשון, היו עדות לכך שהאמונה בא-ל אחד התערערה.
חורבן בית המקדש לא היה רק עונש. מטרתו הייתה לעורר את הלב שהפך לאדיש. הוא חשף את המצב לאשורו. הוא בא לנפץ את האשליה שהשכינה עדיין שוכנת בתוכם. המסר היה ברור: אם אמנם חפצים הנכם בקיום הברית עם האלוקים, עליכם לתקן לא רק את מעשיכם, אלא גם ובעיקר את פנים הלב שלכם. הבכייה משמשת איפוא כאמצעי להחדיר לפנימיות נפש האדם את משמעות החורבן, את הקרע הרוחני שנוצר, ואת הריחוק מבורא עולם.

פרשה שבועית:

פרשת ואתחנן / 'תן כבוד'

"כבד את אביך ואת אמך כאשר צוך ה' אלוקיך למען יאריכון ימיך ולמען יטב לך על האדמה אשר ה' אלוקיך נותן לך" {דברים ה' ט"ז}.

עיתונאית ערכה פעם, בעבר, סקר חינוכי, בין השאלות שהציגה לתלמיד תיכון מצאנו את השאלה הבאה: היכן מופיע בתורה הפסוק "ואהבת לרעך כמוך?
תשובתו הפסקנית היתה: בעשרת הדברות!
ללא ספק, תשובה נבונה והגיונית. מתאים הוא פסוק זה מכל הבחינות שיפאר את לוחות הברית. הלוחות – שמבחינה פורמלית לפחות – הן בסיס לחוקה החברתית של התרבות המערבית. אך האמת היא כמובן שונה. פסוק נאה ומפורסם זה כתוב בספר 'ויקרא'. ואילו המצווה החברתית הראשונה ב'עשרת הדברות' היא דווקא מצוות כיבוד אב ואם.
השאלה היא: למה באמת? מדוע נבחרה היא לשמש ככותרת למצוות בין אדם לחברו ולא מצוות ו'אהבת לרעך כמוך'? כלום חשובה היא יותר? הלא צו כיבוד ההורים מוגבל רק לתחום הצר של המשפחה, בעוד אהבת הרע והידיד, היא מצווה כלל אנושית המקיפה את כל הברואים?

כולנו מרוממים ומהללים את המשפט היפה: "ואהבת לרעך כמוך". שלוש מילים אלו שובות כל לב. הן מועלות על נס בכל הזדמנות. משמשות רקע ועילה לשיחות רבות, לנאומים אין ספור ולהצהרות מלהיבות. אנו תמיד דורשים מן הזולת שיקיים אותן. הן מקשטות קירות בתי ספר ומועדוני נוער, והן מוצבות כמטרה חינוכית נעלה ונכספת.
למרות זאת - צא ובדוק עד מה דלה השפעתן על חיינו. אין להם כמעט זכר ברוב המגעים שבין אדם לאדם. שלוש מילים אחרות ירשו אותן: 'אדם לאדם זאב.'
אולם, התורה טבעה משפט זה ("ואהבת לרעך כמוך"), כדי שבני האדם יגשימו הלכה למעשה, משום כך הקדימה לו את מצוות כיבוד אב ואם, וקבעה אותה בעשרת הדברות.
נטול קשר הגיוני? למראית עין בלבד. עיון מדוקדק יעמיד אותנו על הבחנה דקה ומעמיקה בנפשו של האדם. אכן, גם המבט השטחי מגלה שמצוות "ואהבת לרעך כמוך" מגלמת בתוכה את המערכת המושלמת ליחסי האדם עם זולתו. אותו מבט גם יבחין שמשמעות דומה יש גם למצוות כיבוד אב ואם. תפקיד זהה להן. זו, במסגרת המשפחתית המצומצמת וזו ממלאת את כל מסגרות החיים.
אין המצווה השניה מתקיימת ללא הראשונה. שכן, עיצובה הראשון של אישיותנו החברתית הוא בתחום המשפחה. בתחום זה מתקיימת הפגישה הראשונה עם הזולת: הלא הם האב והאם. שם, נולד הדו-שיח החשוב, הקובע את הגישה העתידה כלפי החברה כולה וכלפי כל פרט בה. על כן, הבנה נאותה ביחסי אב ובן, גישה הדדית נכונה, טעונה רגשות חיוביים – הינן בסיס איתן להצלחה חברתית (והצלחה אין פירושה דווקא קריירה!).
לעומת זאת, יחסים מעורערים, חוסר הבנה וקונפליקטים יוצרים בהכרח משקע ומבט מעוות על הזולת. מבט, אשר רישומו יהיה ניכר גם במגע עם שאר הבריות. שאל כל יועץ נישואין ויגדך ופסיכולוגיך יאמרו לך אמת זו.

"כבד" פירושו להעניק כבוד לערך היקר ביותר בעיניך. לדת בה אתה מאמין. לאישיות הנערצת עליך. לעמך, למולדתך ולדגל שנשבעת לו אמונים. לאמיתו של דבר, מעידה תחושה זו, על אישיותו של מעניק הכבוד יותר מאשר על מקבלו. שונה באופיו הוא אדם המעריץ את הכח הגס והאלים, למשל, מרעהו המעמיד בראש סולם ערכיו את אצילות הרוח ועדינות הנפש. בפרפראזה ניתן לומר: 'אמור לי את מי או את מה אתה מוקיר ואומר לך מי אתה.'
התורה דורשת מאיתנו שנכבד את הורינו, שנראה בהם ערך נעלה. מדוע?
מסביר ספר 'החינוך': שראוי לו לאדם, שיכיר ויגמול חסד למי שעשה עמו טובה... ושייתן אל לבו כי האב והאם, הם סיבות היותו בעולם. ועל כן באמת ראוי לו לעשות להם כל כבוד וכל תועלת שיוכל, כי הם הביאוהו לעולם. גם יגעו בו כמה יגיעות בקטנותו (מצוה כ"ז).
הסבר זה, מאיר באור מיוחד את החוב שאנו חבים להורינו. הוא מתחלק לשנים. החלק הראשון אינו נובע מן העובדה שהם העניקו לנו את עצם קיומנו בעולם, אלא מכך שאנו קבלנו חיים אלו – ללא תלות בכוונת פעלם (הם סיבת היותו בעולם). ועל כן, גם מי שהוריו לא חפצו כלל בהיוולדו, חיים בכבודם לפי כל גדרי ההלכה. כי הלא הוא נמצא כאן ויכול ליהנות מעצם העובדה שהוא חי. ואילו החלק השני הוא חובת הכרת הטוב על כל הטרחה שטרחו איתנו כדי לגדל אותנו ולהפכנו לאיש בין אנשים.
הבחנה דקה זו אינה פלפול או משחק מילים חסר משמעות. היא יסוד הגישה הנכונה, השונה מכל המקובל עלינו בשגרת המחשבה.
ניתן למצות גישה זו בכלל פשוט שהשלכותיו ברורות:
חיי כל אחד מאתנו, אינם נתון טבעי מחויב המציאות. העולם היה ממשיך לנוע על צירו גם אם לא היינו נולדים. על כן, חיינו הם מתנה, מתנה נפלאה. לה זכינו בחסד ולא בזכות.
אם נטפח גישה זו בלבנו, היא תיצור את התחושה המעגנת של הכרת תודה כלפי מי שהעניק לנו טובה זו הקרויה: 'חיים'. הכרת תודה במחשבה, באומר ובמעשים. המעריך חסד זה של עצם חייו, המודה עליו בכל לבו, יגלה בכל פינה מפינות החיים שפע של טוב ואור, המוענקים לו. והכרת התודה של שפע זה תביאהו לגמול מטובו לזולת – לכל זולת.
אביך – כמות שהוא, אמך – באשר היא אמך. אין זה משנה מה ערכם ומעלתם. די לך בזה שהם 'סיבת היותך בעולם'. חכמים או טיפשים, ישרי דרך, בעלי מדות תרומיות או שפלים וחדלי אנוש – כבד תכבדם. אחרת, אתה עלול להפסיד את התכונה הנאצלת של הכרת הטוב...
זה המשקל שחכמי התלמוד העניקו למצווה. על השאלה עד היכן כיבוד אב ואם? מביא התלמוד בין שאר הדוגמאות, את הדוגמא המאלפת של דמא בן נתינה:
פעם אחת היה לבוש סירקון (בגד) של זהב, והיה יושב בין גדולי רומי, ובאתה אמו וקרעתו ממנו (את הבגד) וטפחה לו על ראשו וירקה לו בפניו – ולא הכלימה (קדושין דף ל"א עמוד ב').
זו הייתה הכרת התודה אשר כבשה לב חכמינו כליל.

המגשים עקרונות אלו, ההופכים להוויית חייו, כבר פתר חלק נכבד מהבעיות החברתיות העלולות לצוץ בעתיד, בחייו.
במעט דמיון, ניתן לקבוע כמעט בוודאות, מה יהיה יחסו של אדם זה לאשתו, לבניו (בן טוב הוא גם אב טוב), לבוס, לסרים למרותו ולכל אדם שיבוא איתו במגע. בכל אשר יפנה, בכל עמדה שיתפוס בחייו יגלה סיבות להכיר תודה ולגמול מטובו הוא. בין אם יהיה שר בממשלה או עסקן מפלגה, נהג אוטובוס או פקיד קבלה, זבנית בסופרמרקט או שוליה במוסך – הוא יקרין ממנו אהבת הזולת וכבודו.
אהבת הרע היא רום הפסגה – כיבוד הורים נקודת המוצא. הראשונה – המטרה הנכספת, השניה – הדרך האחת והיחידה המוליכה אליה.
אם לזאת התכוון תלמיד התיכון שמצא את "ואהבת לרעך כמוך" בעשרת הדברות – יפה כיון.
{מעובד מתוך ספרו של הרב משה גרילק – 'פרשה ופישרה'}

צום קל ומועיל – ישועות ונחמות – שבת שלום - יהונתן גרילק

[גרילק יהונתן‎]

אימרה שבועית:
אסונה של האנושות הוא שהידע והעוצמה שלה לא עומדים ביחס מקביל להתפתחותה המוסרית. {הרב משה צבי נריה}

סטטוס שבועי:
לעתים אנשים דנים בנושאים מסויימים, מתוך גישה גשמית ובאמצעות מושגים מוחשיים. הם שופטים ובוחנים את העניין באמצעות החושים הגשמיים, העין והאוזן וכד'. זאת אף שגם הם מבינים כי יש דברים, שאינם נקבעים על סמך חושים, אלא בעיקר על ידי תבונה.
האדם אינו מסוגל לראות או להבחין בחושיו בגלים שונים המצויים באוויר. למרות זאת, הוא יכול לקבוע בוודאות, שבאוויר מצויים גלי רדיו. כמו כן, האדם אינו מרגיש בתנועת כדור הארץ, אך למרות זאת הוא נע, וכן הלאה. כך הם פני הדברים בנושאים שונים. את ההחלטה מה יש ומה אין, ויותר מכך, מהי המשמעות האמיתית של התופעה, אנו יכולים לקבל רק בעזרת התבונה.
האיזון העדין בין האמת הגלויה ובין יכולתו של האדם להתעלם ממנה, היא המאפשרת לבחירה החופשית להוות את הלוז בעבודה האישית של האדם. האמת לאמיתה והיכולת לא להתבונן בה, ניצבות תדיר זו מול זו, תוך שמירת איזון המאפשרת את קיום הבחירה החופשית.

ציטוט שבועי:
העם היהודי המפוזר עדיין ברחבי העולם הוא בעל זיהוי כפול - לאומי ודתי. רק שילוב של שני יסודות זיהוי אלה מאפשר את אחדותו ואת המשך קיומו. {משה שמיר}

סיפור שבועי:

'לו הייתי רוטשילד...'

באחד מימי ניסן בשנת תקי"ד (1754) התגודדה חבורת ילדים יהודים, בני גטו פרנקפורט שבגרמניה, ליד שער הגטו. הם היו בני עניים, לבושים בגדים בלויים ודלים. בהיותם בטלים מלימודים ביקשו למצוא תעסוקה כלשהי – שליחות, סבלות וכיוצא באלה – כדי להשתכר כמה פרוטות לעזרת משפחותיהם לצרכי הפסח. והנה, להפתעתם הרבה, עברה בשער הגטו מרכבה הדורה, רתומה לצמד סוסים אבירים ובתוכה ישבו מבוגר וצעיר. שניהם לבשו בגדים הדורים והרכב היה לבוש בגדי שרד. על המרכבה התנוסס סמל הנסיכות של הסן-קאסל שפרנקפורט היתה בתחומה. הילדים החלו רצים אחר המרכבה וקוראים בקול 'הנסיך, הנסיך'.

המרכבה נעצרה והזקן האציל פנה אל הילדים ואמר: שלום לכם נערים יהודים! אכן, הנער היושב איתי במרכבה הוא יורש העצר של הנסיך מהסן-קאסל ואני הוא מורהו. באנו לסייר בגטו למען יכיר הנסיך גם את שכניו היהודים ואת אורח חייהם. והיות ולפי מראה לבושכם עניים אתם, ויודע אני שחג הפסח שלכם ממשמש ובא, אבקש את יורש העצר להעניק לכם, בטוב ליבו, נדבות לכבוד החג.
 הושיט יורש העצר את ידו לכיס, מילא חופניו מטבעות והשליך אותם מבעד לחלון המרכבה, אל עבר ילדי היהודים. 
עטו הזאטוטים לחטוף את המטבעות, אך בו ברגע, התייצב אחד הילדים וגער בקול רם בחבריו: אל לנו להתבזות! אין אנו קבצנים ולא לנדבות נשואות עינינו. אל יעז איש מאיתנו להרים אף פרוטה אחת!
וכדברו, אסף כהרף עין את המטבעות, הושיט ידו לתוך המרכבה, והחזירם לבן הנסיך. הזקן ובן הנסיך נדהמו למראה עיניהם. לאחר רגע של דממה פנה המבוגר אל אותו ילד כשחיוך על שפתיו:
בן כמה אתה, יהודי קטן וגאה כמוך?
בן עשר, אדוני הנכבד, ענה הנער.
אף אני בן עשר! קרא בן הנסיך מתוך המרכבה.
אם כן, בני גיל אחד אתם, אמר הזקן, מה דעתך – פנה אל בן הנסיך, שנזמין את הנער היהודי להתלוות אלינו ולהדריכנו בסמטאות הגטו המפותלות?
אנא, התלווה אלינו! קרא בן הנסיך אל בן גילו היהודי.
בשמחה רבה! לכבוד הוא לי! נענה הילד והושיט את ידו לזקן ולבן הנסיך וגם הציג עצמו: מאיר אנשיל רוטשילד.

יום תמים הוליך הנער את האורחים הנכבדים בגטו. בסמטאות הצרות, שבהן לא יכלה המרכבה לעבור, הוליכם ברגל. בטוב טעם, בחן, ובשכל טוב סיפר על חיי הדחקות והעוני של היהודים בימות החול, ועל הקדושה והשמחה בימי שבת וחג. הראה את בית הכנסת וביאר את התפילות, הציג את מקוה הטהרה ובית המרחץ והסביר את סוד הניקיון והטהרה של היהודים, הביאם אל תלמוד התורה והישיבה וסיפר על ערך לימוד התורה ביהדות, לא פסח על בית 'הכנסת אורחים' ותאר את גודל המצווה הזאת. וכך הוליכם מרחוב לרחוב, מסמטא לסמטא, ולא היה דבר שלא הראם. ברדת החשיכה, אמר לאורחיו: עכשיו, עליכם למהר ולעזוב את הגטו. עוד מעט ייסגרו השערים – אין יוצא ואין בא.
תודה לך על הדרכתך הנפלאה, קראו הזקן ובן הנסיך ופנו אל עבר השער.
רגע אחד, רבותי! עצרם מאיר אנשיל, הואילו נא עתה לשלם לי דמי טרחתי, והושיט את ידו למולם.
הכיצד? שאלוהו – הרי סרבת לקבל מידינו נדבה וגם מחבריך מנעת זאת!
אכן, נדבה לא הייתי מוכן לקבל, אך עתה אני מבקש שכר על עמלי. זהו ההבדל. והואילו נא לשלם שכרי בעין יפה !…
הכניס בן הנסיך את ידו לכיסו, מילא חופנו מטבעות, הושיטן למאיר אנשיל ואמר לו: הא לך שכר טרחתך. מצאת מאוד חן בעיני. אם תזדקק פעם לעזרה, זכור – שמי וילהלם בן הנסיך מקאסל. דע כי יש לך ידיד בארמון הנסיכות.
רב תודות לך על השכר ששילמת לי ביד רחבה, ענה מאיר אנשיל, אך כדאי גם לך לזכור, שיש לך ידיד בגטו היהודי בפרנקפורט, בשם מאיר אנשיל רוטשילד. מי יודע, אולי תיזדקק גם אתה לעצתי ולעזרתי ביום מן הימים…
הנסיך הצעיר ומורהו פרצו בצחוק רם. הם הורו לרכב להאיץ בסוסים והמרכבה פרצה ביעף אל מחוץ לשער הגטו.

חלפו שנים, מאיר אנשיל בגר והיה לאיש. נשא אישה ונולדו לו חמישה בנים. גם בעסקים עשה חייל. מפקיד זוטר באחד הבנקים, שם התמחה בחלפנות ובעסקי מטבעות, נעשה לבעל בית מסחר עצמאי לממכר מטבעות עתיקות, כלי-כסף וכלי-זהב עתיקים. גם יורש העצר עלה על כסא נסיכות הסן-קאסל ונעשה עשיר רב אוצרות, המתעניין ברכישת מטבעות עתיקות, כלי-זהב, וכלי-כסף עתיקים.
תחום משותף זה קשר מחדש את מאיר אנשיל רוטשילד עם וילהלם נסיך הסן-קאסל, בעסקי מסחר וחליפין. לא עברו ימים מרובים והנסיך נתן אמונו המלא ברוטשילד ומינהו לסוכן הכספים של הנסיכות. רוטשילד ניהל את ענייני הכספים של הנסיך בתבונה והצליח להעשירו ולהתעשר בעצמו.

בימים ההם עלה לשלטון בצרפת השכנה נאפוליון בונפרטה. בסערה כבש את ארצות גרמניה. בהתקרב צבאות נאפוליון לפרנקפורט בשנת 1806, נאלץ הנסיך וילהלם להימלט על נפשו. בסתר, בחשכת הלילה, הביא עגלה עמוסת מטילי זהב וכסף לביתו של מאיר אנשיל רוטשילד ובהתרגשות לחש על אזנו:
לפני למעלה מחמישים שנה, בבקרי בגטו כנער בן עשר, פרצתי בצחוק גדול, כשהצעת לי בעזותך לזכור, כי יש לי ידיד בגטו, המוכן לעזור לי ביום מן הימים. לאסוני הגיע היום הזה. אנא, הטמן בביתך את אוצרי, שלושה מליונים שקלי-זהב, עד יעבור זעם.
ללא שהיות, יצאו מאיר אנשיל ובניו החוצה, ובמהירות רבה פרקו את שקי הכסף והזהב מן העגלה והכניסום הביתה. הנסיך עלה על העגלה, המריץ את הסוסים ונעלם בחשכת הלילה. כל הלילה עמלו מאיר אנשיל ובניו בהטמנת האוצר, במרתף הסתר שמתחת לביתם. לאחר ימים אחדים נכנסו הצרפתים העירה.

יום אחד, הקיפה פלוגת חיילים צרפתים, את ביתו של מאיר אנשיל רוטשילד והמפקד עם חיילים אחדים, פרצו פנימה ברובים מכודנים. הם העמידו אל הקיר את בעל הבית, אשתו ובניו. המפקד פנה אל רוטשילד ואמר: ידוע לנו כי נסיך הסן-קאסל היה כאן והשאיר בידיך את כספו. אם לא תמסור לנו מיד את כל הכסף, נוציא להורג את אשתך ובניך ולבסוף נהרוג גם אותך. רוטשילד לא היסס רגע, ניגש אל אחת התמונות התלויות על הקיר, ששימשה כדלת סתר, ובמפתח מיוחד שהוציא מכיסו פתח את הדלת. מאחוריה נתגלה לעיני הצרפתים מחסן סתר, מסודר להפליא, ובו מטילי זהב וכסף, מטבעות יקרות וכלי זהב וכסף יקרים.
הנה כל האוצר לפניכם – אמר רוטשילד לצרפתים. הצרפתים העמיסו את האוצר על עגלתם והסתלקו. השמועה, שרוטשילד הוכרח למסור לצרפתים את האוצר, שהפקיד בידו הנסיך וילהלם, עשתה לה כנפים, בפרנקפורט ובכל הסביבה.
מאיר אנשיל כינס את בניו ועובדיו, ואמר להם:
הלא ראיתם, במו עיניכם, כי מסרתי בידי הצרפתים את כל הוני ונשארתי נקי מנכסי, אך לנסיך שמרתי אמונים וכל כספו שמור עמי. מכיוון שהכל סבורים, שאת כספי הנסיך מסרתי לצרפתים ואילו כספי שלי לא נפגע, יתנו בנו הסוחרים אמון ויעניקו לנו אשראי, וכך נוכל לחדש את מסחרנו. נעמול יחד מתוך הגינות, חריצות ואחדות והא-ל יהיה בעזרנו.
אם אזכה לראות בשוב הנסיך וילהלם לממשלתו, אחזיר לו את כספו במו ידי. אם לאו, מצווה אני עליכם להחזיר לו, או ליורשיו את כל כספו, עד הפרוטה האחרונה.
ואכן, מאיר אנשיל ובניו הרחיבו את עסקיהם, גם מעבר לגרמניה, בניו הקימו סניפים לבית מסחרם, בתחילה באנגליה ואחר כך גם באוסטריה, באיטליה ובצרפת.

בשנת תקע"ב (1812) נפטר מאיר אנשיל רוטשילד. שנה לאחר מכן הודח נאפוליון מכסאו, בעקבות מפלותיו בשדות הקרב. ארצות כיבושיו שוחררו, וגם הנסיך וילהלם חזר לשבת על כסאו, לאחר ששב ממקום גלותו. והנה, להפתעתו הרבה של הנסיך, ששמע על מסירת אוצרו לצרפתים התייצב בפניו אמשל, בנו הבכור של מאיר אנשיל רוטשילד וגילה לו, כי כל הונו שמור למענו. הנסיך העשיר חזר ונתן אמונו בבית רוטשילד. עושרה של המשפחה גדל, עד שהפך לאגדה. צוואת אבי המשפחה 'הגינות, חריצות, אחדות' הפכה לסיסמתה ונקבעה כסמל המשפחתי.

פרשה שבועית:

פרשת עקב / 'שיעור אזרחות'

"...ואוהב גר לתת לו לחם ושמלה. ואהבת את הגר כי גרים הייתם בארץ מצרים" {דברים י' י"ח-י"ט}

במצוות החמורות ביותר דיין של מילים ספורות כדי להרתיע את המאמין. אך במצווה זו של אהבת הגר, באיסור לצערו ולהונותו - לא חוסכת התורה במילים. שלושים ושש פעמים חוזרת התורה על מצווה אחת.
חזרה זו מאירה פינה חבויה בנפש האדם. את יחסו של החזק, המבוסס בחברה, כלפי החלש וחסר המגן. על אף ערכיו ונימוסיו המהוקצעים, נוהג הוא כלפי החלש על פי אמות מידה מוסריות שונות. השנאה ליהודים בכל מקום ובכל זמן, היא דוגמה קלאסית לכך.
זו כנראה נטייה יסודית בלב האדם. קשה לרסן את יצר ההתנשאות ואת הרצון להפגין כח כלפי החלש.
משום כך מפליגה התורה באזהרותיה.

כיצד מקווה התורה לחנך את האדם לגבור על חולשה אנושית זו? מהו המחסום שהיא מציבה בפניו?
"וגר לא תלחץ", אומרת התורה ומנמקת: "ואתם ידעתם את נפש הגר כי גרים הייתם בארץ מצרים" {שמות כ"ב}. מבהיר רש"י: 'כמה קשה כשלוחצים אותו...'
הפסוק מפנה אותנו אל הזיכרון הלאומי של חיי השעבוד והגלות במצרים. אל החובה לרענן במחשבה ובדמיון את הטעם המר של היסורים, של הדיכוי וההשפלה שהיו מנת חלקנו. הפעלת זיכרון זה דיה לעורר חמלה כלפי הגר ולגלות הבנה עמוקה לצרכיו המיוחדים.
על כן, מזהירה התורה על אהבת הגר והחלש, שלושים ושש פעם. היא מכירה את נפשו של העבד שהיה לבן חורין ואת נפשו של העולה החדש שהיה לוותיק...

וכך כותב ספר החינוך על אודות מצווה זו:
ויש לנו ללמוד מן המצווה היקרה הזאת לרחם על כל אדם שהוא בעיר שאינה מולדתו ורחקו מעליו עוזריו, כמו שאנו רואים שהתורה הזהירתנו לרחם כל מי שצריך. ועם המידות הללו נזכה להיות מרוחמים מאת ה' (ספר החינוך מצווה פ"ג).
{מעובד מתוך ספרו של הרב משה גרילק - 'פרשה ולקחה'}

[גרילק יהונתן‎]

אימרה שבועית:
אנו רואים כי הנפש יש לה דעת ללמוד, כל אשר יש בעולם. ויש לה דעת אחרת, עליונה מזו, אשר בה תדע את עצמה. ותדע, ידיעתה זו - היא דעת הדעת. {רבינו תם - ספר הישר}

סטטוס שבועי:
כל פילוסוף או הוגה דעות היוצר תיאוריה חדשה, אינו בן חורין במידה שהיה חפץ בכך. הוא חצב את תפישת עולמו מתוך לבו. הלה, גאון ככל שיהיה, כפוף הוא למספר חוקים שכמעט ואינו יכול להשתחרר מהם. האינסטינקט רוגש בו כל העת ומכתיב לו רבות ממחשבותיו. כמו כן משפיעים התשוקות והיצרים הלוהטים בקרבו, על אופיו ומסקנות חשיבתו. בוודאי משפיעה על משנתו הפילוסופית גם מציאות החיים לתוכה נולד: הוריו, משפחתו, בני דורו, תקופתו וסביבתו החברתית. בנוסף על ניסיונות החיים בהם התנסה על הסבל והעונג שהיה טמון בהם. כלומר, עם כל הכבוד, משנתו ההגותית הינה תמיד סובייקטיבית.

ציטוט שבועי:
בכל אשר יכולנו, התאמצנו להשתוות אל העמים אשר בכל לב ונפש דרשנו בקרבתם, אך הכי הועילו לנו כל אלה הקורבנות היקרות אשר הבאנו על מזבח השגת קירבת העמים?! {מצע אנשי ביל"ו}

 

סיפור שבועי:

'מוסר כפול'

הרב הראשי לשעבר של אנגליה, הרב עמנואל יעקובוביץ זצ"ל, היה בנוסף גם חבר בית הלורדים הבריטי, ומקובל מאוד על רבי השלטון במדינה זו. באחת ההזדמנויות לקח הרב הראשי את ראש ממשלת אנגליה, 'אשת הברזל' הידועה, מרגרט תאצ'ר ואת שר החינוך הבריטי בימי שלטונה, לסיור במוסדות החינוך האורתודכסיים בלונדון רבתי.
ראשת הממשלה ושר החינוך הבריטי עמדו משתאים למראה עיניהם. במיוחד התרשמו מהתלהבות התלמידים ומן החשק שהם גילו כלפי הלימודים. ניכר היה בעליל על פני התלמידים שהם אוהבים לבוא לבית האולפנא בו הם לומדים. הם גם ציינו באזני הרב יעקובוביץ, את התפעלותם מן השקט, הצניעות והדרך ארץ שגילו התלמידים בהתנהגותם כלפי מוריהם. מציאות זו לא הייתה מוכרת להם בבית ספר אנגלי טיפוסי. הרב עמנואל יעקובוביץ מיהר להסביר להם את הסיבה לכל אלו: אתם יודעים מדוע יש להם חשק ללמוד? מדוע התנהגותם צנועה ונימוסית כלפי מוריהם? משום שאין להם טלוויזיה בבית.
נתן הרב טעם לדבריו הקיצוניים. לא יכול להיות כפל לשון כשמדובר בחינוך. לא יתכן שבבית, בשעות אחרי הצהרים והערב, יופקרו כליל אל תוכניות הטלוויזיה המשדרים אל לב התלמידים תכנים אחרים הסותרים למעשה את התכנים שביקשו ללמדם בבוקר, בבתי הספר. חייבת לשרור הרמוניה מבחינה ערכית, מוסרית וחינוכית בין כל חלקי היום. והטלוויזיה בבתיכם, יוצרת פיצול לא רצוי. ההבלים שזו מלעיטה ומפטמת בהם את בניכם ובנותיכם, בשעות הפנאי, מנוגדת לחלוטין למה שאתם מבקשים להקנות להם בבתי הספר בשעות הבוקר. אתם יודעים זאת היטב. הטלוויזיה, על תרבות הרחוב הזולה שלה, ידה על העליונה במאבק הנצחי על נפש הנוער. איך אתם חושבים שמערכת החינוך שלכם מסוגלת לנצח במאבק לא שווה זה?
מתברר שהם קלטו את המסר. למרבה הפלא, מספר ימים לאחר מכן צלצל שר החינוך אל ביתו של הרב והצהיר באוזניו: השפעת עלי יותר מאשר הכומר בכנסיה המתודיסטית שלי. למען הצלחת צאצאי בלימודים סילקתי את הטלוויזיה מן הבית.

פרשה שבועית:

פרשת ראה / 'עיר אדומה..'

"כי תשמע באחת עריך אשר ה' אלוקיך נותן לך לשבת שם לאמור: יצאו אנשים בני בליעל מקרבך וידיחו את יושבי עירם לאמור: נלכה ונעבדה אלוהים אחרים אשר לא ידעתם. ודרשת וחקרת ושאלת היטב והנה אמת נכון הדבר נעשתה התועבה הזאת בקרבך. הכה תכה את יושבי העיר ההיא לפי חרב, החרם אותה ואת כל אשר בה ואת בהמתה לפי חרב. ואת כל שללה תקבוץ אל תוך רחובה ושרפת באש את העיר ואת כל שללה כליל... והייתה תל עולם לא תבנה עוד. ולא ידבק בידך מאומה מן החרם למען ישוב ה' מחרון אפו ונתן לך רחמים וריחמך והרבך..." {דברים י"ג י"ג-י"ח}.

זהו סיפורה של העיר הנידחת, כפי שהיא קרויה במקורות. העיר, שפרשתנו 'הוציאה עליה חוזה'. היא נידונה למוות ולכליה, עד אחרון תושביה.
אכן, סיפור קשה, קשה לעיכול, לא רק לבן המאה שלנו, המעלה על נס את ההומניזם. פרשה זו הינה רק אחד המקרים בהם מטילה התורה עונש מוות קיבוצי בגין עבירה דתית. מקרים אלו כידוע גורמים לבן דורנו סלידה מרעיון מדינת ההלכה, המצטיירת בעיניו כמשטר האיאתולה יהודי. המשתקף מפרשה קטנה זו, אך מחזקת את התנגדנו ומצדיקה אותה, לכאורה כמובן.
שומה עלינו, אפוא, לקרוא פרשה זו לאט, לנתח את קרביה אחת לאחת, לבחון ולראות האם אמנם כצעקתה. האם אמנם המראה המפחיד, המתגלה עם הקריאה הראשונה, השטחית והמהירה – מראה עיר המושמדת על ידי קנאים דתיים – היא היא התמונה האמיתית והמלאה של התרחשות, הטמונה בקטע זה של המקרא, בלשונו ובעיקר בכוונתו?
נכון, מדובר בעיר שסטתה מן המוסר היהודי בצורה הקיצונית ביותר. חומרת החטא של עבודה זרה אינה טמונה רק בשיבוש הדעות של מי שמעניק את אמונתו לאלילי עץ ואבן, כסף או זהב. חומרת החטא נובעת מן התוצאות ההרסניות של שיבוש דעות שכזה, המוביל את האדם או העם הנכנע לו הישר אל חושניות פרועה, אל הערצת איתני הטבע הפראיים, עד כי ינוח בחיקה של תכונת האכזריות ביחסים שבין אדם לאדם ובין עם לעם, כשזו עוד זוכה ללגיטימציה דתית. לא כאן המקום לחשוף את הקשרים העמוקים הקיימים בין העבודה זרה לבין האכזריות, כשהחושניות הבלתי מבוקרת הינה המתווך והיזם כאחד.

המצוי ולו במעט בתולדות העמים הפגאניים בתקופה העתיקה והחדשה (דוגמת המשטר הנאצי), יודע כי זו היתה הוויית חייהם של עמים אלו, הגורמת לבסוף לאובדנם. מובן מאליו, שהיהדות, כאנטי תזה לתרבות הכוחנית והמופקרת הזאת, אינה יכולה להתפשר עם האלילות בשום תנאי ואופן. היא, כמייצגת את דת הרחמים, השואפת להפוך את מידת הרחמים לטבע ראשון בלבו של האדם, אינה יכולה לדור בכפיפה אחת עם האכזריות. לא תיתכן כל פשרה ביניהם. מובן אפוא שעל האליליות, על כל צורות הביטוי שלה, לפנות את הדרך, בפני העבריות המעוגנת בתורה. כל התחשבות ורחמים בנושא זה הינה בעצם התאכזרות. התאכזרות כלפי עם ישראל (ובעצם כלפי האנושות כולה שהשתנתה לטובה מאז שקלטה שמץ מן המונותיאיזם היהודי המטהר), באשר האלילות תביא לחרבנו. על כן, לא היתה כל פשרה אפשרית בין יהושע כובש הארץ לבין העמים הכנעניים שישבו בה. ואחרי שדחו את ידו המושטת לשלום, שלום המחייב התנקות מן התרבות האלילית, לא היה שוב מקום לפשרה כלשהי. ובכן, במבט ראשון חלים חוקים אלו גם על העיר שהדיחה עצמה ממוסר היהדות אל זרועות האלילות המכלה. והואיל והחושניות הבלתי מבוקרת הינה מחלה מדבקת, עלולה סטייתה של עיר זו להתפשט כמגיפה גם אל ערים אחרות. תוך תקופה קצרה עלול להתחולל שינוי טוטאלי ברוח האומה ובהתנהגותה, שתותיר אך מעט ממוסר הר סיני. מובן מאליו שכל פשרה ורחמים ברגע קריטי זה בחיי האומה תביא לאובדנה ולאובדן הציביליזציה היהודית. וכשם שאי אפשר היה להאשים באכזריות את מי שהיה עולה בידו לרצוח את היטלר לפני שעולל לאנושות את מה שעולל לה (לו יכולנו לצפות את מעשיו מראש), כך גם במקרה זה, מנקודת מבטה של התורה אין מקום לרחמים. במקרה זה יהיו אלו רחמים מזויפים, שלא במקומם.

אבל, לא כך מתחוללים הדברים בשטח. כמובן, אם יודעים לקרוא את הפרשה בשימת לב, בעיון ובדקדוק.
פסוק מפתח אחד בפרשה משנה את התמונה מן הקצה:
"ודרשת וחקרת ושאלת היטב" {שם}.
פסוק זה, המחייב חקירה היטב, מצמצם בקרבו את כל תורת החקירה המשפטית שבתורה, הוא נכתב דווקא כאן, במקרה של חטא ציבורי העלול לגרור, כפי שציינו לעיל, את חרבן העם כולו.

נסקור, אפוא, את עקרונות החקירה, כפי שהם מופיעים בתלמוד, במסכת סנהדרין, מפאת קוצר המצע נעשה זאת בתמצית.
ברגע שהתייצבו העדים בפני בית הדין הם חשו בעוינותם של הדיינים, האיום ששמעו טרם פתחו את פיהם, הבהיר להם כי בית הדין שונא לדון דיני נפשות:
שמא תאמרו מאומד ומשמועה, עד מפי עד, ומפי אדם נאמן שמענו, או שמא אי אתם יודעים שסופנו לבדוק אתכם בדרישה ובחקירה. הוו יודעים שלא כדיני ממונות דיני נפשות. דיני ממונות, אדם שהעיד לחייב שלא כדין נותן ממון ומתכפר. דיני נפשות דמו ודם זרעיותיו תלויים בו עד סוף העולם {מסכת סנהדרין פרק ד' משנה ה'}
לא פעם קרה שעדים היו מסתלקים מיד מכל העניין. אבל הדיינים, שהאמת והצדק היו נר לרגליהם, היו מוסיפים ואומרים:
ואם תאמרו: מה לנו ולצרה הזאת? – לא, כי, אתם מחויבים להגיד מה שראיתם. כי אם לא יגיד ונשא עוונו, וחייב האדם לעזור בביעור הרע.
וכדי שיבינו מה פירושה של עדות אמת, הבהירו להם היטב איזו עדות לא תתקבל. עדות מאומד:
אומר להם הדיין: 'שמא כך ראיתם, שרץ אחר חברו לחורבה ורצתם אחריו ומצאתם סייף בידו ודמו מטפטף והרוג מפרפר – אם כך ראיתם לא ראיתם כלום. {מסכת סנהדרין דף ל"ה.}

כלומר, עדות נסיבתית, גם אם כל ההגיונות שבעולם יחייבו אותה – לא תתקבל, או שראיתם את מעשה הפשע בפועל או שלא ראיתם כלום.
באווירה זו החלו שבע החקירות הנלמדות מן הפסוק שצוטט לעיל (עיין שם בתלמוד).
כל המרבה בחקירות הרי זה משובח. כי מטרת החקירות היתה להביא למצב בו לא יבוצע עונש המוות המחויב על פי חוק התורה. כך למדו חכמים את המושג 'היטב' הנאמר בפרשתנו. משום כך בוצעו על ידי הדיינים חקירות שהעדים כמעט ולא יכלו לענות עליהם.
גם אם בסופו של דבר התקבלה העדות. עדיין לא הסתיים תהליך מניעת ביצוע פסק דין המוות.
הדיינים חיפשו אחר נקודת זכות ולו הקלושה ביותר. אם אחד התלמידים הזוטרים היה מכריז: יש לי ללמד עליו זכות, היו מיד מעלים אותו ומושיבים אותו ביניהם. ואפילו הנאשם עצמו יכול היה להכריז, יש לי ללמד זכות על עצמי, ובלבד שיהיה ממש בדבריו אם מצאו לו זכות – פטרוהו מיד. ושום הסתייגות לחובה לא הייתה מתקבלת יותר. ואם לא מצאו – מעבירים את דינו למחר. הלנת דין זו באה במיוחד כדי לתת מרווח זמן למחשבה נוספת, להשמעת טענת זכות כלשהי.
מה פלא שבגישה שכזאת נחשב בית דין שהרג אחת לשבעים שנה לבית דין קטלן. מה פלא שאחד מחכמי התלמוד קבע שעיר הנידחת לא הייתה ולא נבראה? אם זו הייתה מערכת המשפט החוקרת, הרי ברור הדבר.

ואם כך, מדוע כל אלו לא מופיעים בפרשה עצמה? מדוע מציגה היא תמונת אימים שכזאת? לימדנו חכמים:
ההתעסקות בפרשת עיר הנידחת, הפיכת לימוד פרשה שכזאת לנושא חינוכי, הצגת עיר שכזאת כחייבת במוות והשמדה טוטאלית – תמנע את הופעתה בפועל של עיר כזאת בחיי אומתנו.
{מעובד מתוך ספרו של הרב משה גרילק – 'פרשה ולקחה'}

[גרילק יהונתן‎]

אימרה שבועית:
אמר רבי יוחנן גדול המלבין שיניים לחבירו יותר ממשקהו חלב {מסכת כתובות דף קי"א עמוד ב'}.

סטטוס שבועי:
רוב בני אדם כמהים בסתר ליבם לקורטוב טוהר, לרצון אמת לחיות חיי נפש נקיים, המטוהרים מעט מן ההרגלים הרעים המכתימות אותה. מדוע, איפוא, אין אנחנו מצליחים להיחלץ ממלכודת התאוות, הפרושות לרגלינו?

ציטוט שבועי:
כל חוקי הטבע, מראים לנו שיש מחוקק {פרופסור אוסוולד הייר}.

סיפור שבועי:

'אות משמיים...'

זמן קצר לפני שהצטרפה ארצות הברית למלחמת העולם השניה הוזמנתי מטעם השגרירות ‏האמריקנית ‏בוינה לבוא ולקבל את אשרת ההגירה שלי. באותו זמן התגוררנו אני והורי הקשישים ‏בוינה. הם כמובן ציפו ‏ממני שאקח את האשרה שלי ואמהר להגר. אולם ברגע האחרון התחלתי מהסס, ‏‏האם כך באמת עלי ‏לנהוג? האם אני יכול באמת לעשות דבר כזה? משום שפתאום הבנתי מה צפוי ‏להורי, כלומר, שבתוך ‏כמה שבועות, כמו שנראה באותה שעה, הם יישלחו למחנה ריכוז, או ליתר ‏דיוק, למחנה השמדה. ‏והאם עלי להניח אותם סתם כך לגורלם בוינה? עד אז היה ביכולתי להגן ‏עליהם מפני גורל זה בתוקף ‏תפקידי כראש המחלקה לנאורולוגיה בבית החולים היהודי. אולם לו ‏נסעתי היה משתנה המצב מיד. ‏בעודי שוקל מה הדבר הנכון לעשותו, חשתי שזהו ממין המצבים שאתה ‏מייחל בו למה שמקובל לכנות ‏אות משמים.‏
אחר כך הלכתי הביתה, והבחנתי בחתיכת שיש על השולחן. שאלתי את אבי איך הגיעה לשם, והוא ‏‏אמר, אוה, ויקטור, מצאתי אותה הבוקר באתר שעמד בו לפנים בית הכנסת (הנאציונל-סוציאליסטים ‏שרפו אותו). ולשם מה לקחת אותה? שאלתי אותו. משום שהיא שבר של הלוחות ‏שהכילו את ‏עשרת הדיברות. והוא הראה לי איזו אות עברית מוזהבת החרוטה על חתיכת השיש. חוץ ‏מזה, ‏המשיך, אם זה מעניין אותך, האות העברית הזאת היא סימן קיצור לדיבר אחד בלבד מעשרת ‏‏הדיברות. איזה מהם? שאלתי בקוצר רוח, ותשובתו היתה: 'כבד את אביך ואת אמך למען יאריכון ‏‏ימיך על האדמה..' באותו רגע החלטתי להישאר בוינה עם הורי ולזנוח את עניין האשרה.‏ {ויקטור פרנקל - השאיפה למשמעות}

פרשה שבועית:

פרשת שופטים / 'תורת לחימה'

"כי תקרב אל עיר להלחם עליה וקראת אליה לשלום" {דברים כ' י'}

התורה ידעה היטב שמילים יפות וסיסמאות נלהבות לא יבטלו את יצר המלחמה הטבוע עמוק באופיה של האנושות. מה גם, שבסבך היחסים בין האומות, המלחמה היא לעתים מוצדקת. על כן, נקטה את דרך הפעולה העקיפה. היא מנעה, בחוקיה, את הפיכת החייל לרובוט שאין לו אלא את מלחמתו. בכך, זרעה התורה גרעינים ראשונים של שאיפה לשלום, שינבטו, אולי, לאחר דורות רבים, וישנו את מציאות חיי המלחמה עצמה.
המלחמה החלה. הקרבות ניטשים והצבא מקיף עיר כלשהי כדי לצור עליה ולהכניעה.
לשון הכתוב "כי תקרב", מלמד שמדובר כאן באמצע המלחמה ולא בפתיחתה. שכן לא נאמר כי תצא למלחמה על עיר. בתוך הלחימה, כשתצור על עיר, "וקראת אליה לשלום" .
ובשעת קריאת השלום שלך, עליך לזכור שההוראות הן: לא להרעיבה ולא להצמיאה ולא להמיתה במיתת התחלואים (מדרש שם) .
חוק מלחמה זה - אין דומה לו בין חוקי מלחמות ימי קדם. הוא מחייב לוותר על יסוד ההפתעה בעת תקיפת כל עיר ועיר, ובמקום זאת להציע - שלום. בעת המשא ומתן, אין לנקוט לחצים כלשהם כדי לזרזו (לא להרעיבה, לא להצמיאה).
רק כאשר נכשל המשא ומתן, או האוייב כלל אינו רוצה להיכנס למשא ומתן, כי אז במלחמה כמו במלחמה: "ואם לא תשלים עמך ועשתה עמך מלחמה, וצרת עליה" {שם י"ב}. אף להרעיבה, אף להצמיאה, עד כי תכנע בפניך.

עוד חוק מלחמה, המעורר מחשבות: "כי תצור אל עיר ימים רבים... לא תשחית את עצה לנדוח עליו גרזן. כי ממנו תאכל ואותו לא תכרות, כי האדם עץ השדה לבוא מפניך במצור" {שם י"ט}.
מכל הפקודות שניתנו בעת קרב, זו אולי היוצאת דופן ביותר. ספק, אם הושמעו, בדומה לה, בצבאות זרים. פקודה, שאינה עונה ישירות על צרכי החיל התוקף, שאינה משרתת את המטרות שבשמן הוטל המצור. להיפך, מילוי הפקודה עלול להאט את קצב פעולתה של מכונת המלחמה, שהרי בימי קדם אכן נהגו לעקור את כל העצים שהקיפו את העיר הנתונה במצור.
יש לפקודה זו השלכה ברורה על האדם הלוחם, על אישיותו ועל אופיו המוסרי.
באיסור זה מביעה התורה את השקפתה על היקום, ועל הדרך בה חייב האדם להתייחס אליו. השקפה, המתומצתת במשפט הבא: אין להפריע לטבע על כל מרכיביו למלא את תפקידו המוגדר. איסור חמור לנצלו לפעולות, הנוגדות את המהות המוטבעת בו.
תפקיד העץ הוא להניב פירות, להזין בהם בני אדם, להעניק חיים. לא יתכן, איפוא, שנשתמש בו למטרה הפוכה, לכרתו - את האילן נושא הפירות - כדי להגביר באמצעותו את המצור על העיר. העץ, הנותן חיים, לא יהיה סיבת המוות.
התורה רצתה להשריש בלב הלוחם, שמול ההרס שמסביב, לא הכל מותר. למרות התחושה שהכל הפקר, אסור לרמוס ולהשחית מעבר למתחייב, בגלל צרכי הקרב, ומעבר לדרוש לנצחון.
{מעובד מספרו של הרב משה גרילק – 'פרשה ופשרה'}

חודש טוב – שבת שלום – יהונתן גרילק

[גרילק יהונתן‎]

אימרה שבועית:
כשיחטא איש לאיש לא ישטמנו וישתוק... אלא מצוה עליו להודיעו ולומר לו: למה עשית לי כך וכך? ולמה חטאת לי בדבר פלוני?... ואם חזר וביקש ממנו למחול לו, צריך למחול, ולא יהא המוחל אכזרי... {רמב"ם הלכות דעות פרק ו' הלכה ו'}

סטטוס שבועי:
מדי שנה בשנה, כל אימת שממשמש ובא חודש אלול, נרעדים מיתרי הלב היהודי לקראת ימי הדין והרחמים, מתוך רגשות מעורבים של כובד ראש, ושמחה יתירה כאחת. בימים אלו מתרענן בזכרוננו הרעיון, שבו יוצר הכל, ברחמיו, באהבתו ובחסדו, יעלה אותנו מעמקי ירידתנו הרוחנית, אל יסוד איתן ומחודש של חיים, מבלי להתחשב בעוונותינו הראשונים. הדבר החשוב בעיניו מכל, זוהי הכרתנו העמוקה במלכו של עולם, ובהודאתנו על האמת, במי ומה אנחנו. הכרה זו פותחת פתח לעתיד חדש, טוב יותר, ומלא תוכן.

ציטוט שבועי:
למדני אלהי, ברך והתפלל, על סוד עלה קמל, על נגה פרי בשל. על החרות הזאת, לראות, לחוש, לנשום, לדעת, לייחל, להכשל. למד את שפתותי ברכה ושיר הלל, בהתחדש זמנך עם בוקר ועם ליל, לבל יהיה יומי היום כתמול שלשום, לבל יהיה עלי יומי הרגל. {לאה גולדברג}

סיפור שבועי:

'שקע ותקע..'

בוקר אחד יצא הרבי שמחה בונם מפשיסחה אל רחוב עיירתו להתבונן בבניית צריף. התבונן הרבי, שהיה ממאורי החסידות, בצריף הנבנה והולך. התבונן, התעמק, שקע בהרהורים ושתק. לאחר שהות ארוכה סבב על עקביו ושב לביתו.
תמהו חסידיו שליווהו ושאלוהו לפשר הדבר:
הטרידה אותי בעיה מסוימת, השיב הרבי בנחת. לא הבנתי כיצד מניחים הבנאים בול עץ אחד על משנהו. כיצד הם בונים את קירות הצריף. הלא הבליטות הקשיחות של הענפים שנגדעו גורמות לרווח בין בולי העץ והקיר אינו אטום מפני רוחות החודרות פנימה. את הבליטות הללו הלא אי אפשר להסיר (מדובר בלפני מאתיים שנה בקירוב, בדור שלפני המנסרה החשמלית).
התבוננתי במעשיהם והבנתי:
הבנאים הללו קדחו בבול העץ שהוצמד לבול עץ עם הבליטה, שקע מותאם לבליטה המפריעה. כך הוצמדו כל בולי העץ למלוא אורכם בלא פרצות ובלא מרווחים לרוחות ולקור.

למדתי מכך מוסר השכל חשוב:
במקום להסיר את ה'בליטות' הקשיחות (הפגמים המוסריים, המידות הרעות) באישיותו של חברי – עלי לקדוח 'שקע' בלבי ולשפר את אישיותי שלי. עלי לתקן את פגמי כדי שאוכל להיות סובלן לקלוט את כל ה'בליטות' של חברי.

פרשה שבועית:

פרשת כי תצא / 'אדם טבע ודין'

"לא תחסום שור בדישו" {דברים כ"ה ד'}.

פסוק זה אינו מטפורה. אין בו רמז, ולו הקלוש ביותר, המתיר לאדם לחיות על חשבון הקופה הציבורית... הפסוק עוסק בשור של ממש, בחמור ובשאר בהמות, העוסקות במלאכתן, שפיהם זמום ולבם להוט באותה שעה אחרי התבואה הנידושה תחת כפות רגליהם. על כן הזהירה התורה: לא לחסום את פי השור, תן לו לאכול כאוות נפשו בעת הדייש.
מצווה זו הינה חלק ממצוות 'צער בעלי חיים'. מצווה, הבאה לפתח מודעות כלפי רגשותיו וצרכיו של מי שהוא מחוצה לנו, יהיה זה אדם או בעל חיים. 'וזה הדרך, ראוי ילכו בה עם הקודש הנבחר' (ספר החינוך).

מחובה זו מסתעפת גם ההלכה הבאה:
אסור לו לאדם שיטעם כלום, עד שיתן מאכל לבהמתו. שנאמר "ונתתי עשב בשדך לבהמתך" {דברים י"א ט"ו}, ורק אחר כך "ואכלת ושבעת" {מסכת גיטין דף ס"ב עמוד א'}.
מוטלת חובה על האדם לדאוג תחילה לנתונים למרותו, שאינם יכולים לדאוג לעצמם.
הביצוע המעשי, בו הצטיינו גדולים וטובים בעם ישראל, הוא המעניק למילים אלו עומק ומשמעות. הנה, נעלם פעם רבי דוד מלעלוב, אחד ממאורות החסידות, מבית המדרש, בראש השנה לפני התקיעות. חסידיו דאגו לו, הלכו לחפשו בביתו ולא מצאוהו. לבסוף, גילוהו עומד באורווה הצמודה לאכסניית העיר, מאכיל את הסוסים.
ראיתי את הסייסים טרודים בבית הכנסת בתפילתם, ובוודאי שכחו להאכיל את סוסיהם ולהשקותם. נטלתי, איפוא, מצווה זו על עצמי.
אך העובדה הבאה, חדה, חריפה ומרגשת, התרחשה בימי השואה, ומצאנוה באחד מספרי הזכרונות מתקופה אפילה זו. היה זה בתחנת הרכבת של נייטרא, בסלובקיה. עמדה שם רכבת, שפניה היו מועדות לאושוויץ. מתוך אחד הקרונות, הדחוסים במשא אדם, בקעה קריאתו של נידון להשמדה, אל רעהו, הניצב על הרציף:
השארתי בבית תרנגולות. הן לא אכלו ולא שתו מאז שעות הבוקר. עשה עמי חסד, לך להאכילם ולהשקותם. הלא 'צער בעלי חיים' הוא איסור מן התורה.
מן הפסוק בתורה - ועד לתחנת הרכבת בנייטרא, מערבות מואב בהן נאמר הציווי ועד לדרך לאושוויץ, מצוי קו ישיר - מחנך לאהבת עולם ואדם, ועד ליישומו - בתוך גיהנום השנאה הגדול ביותר שידעה האנושות.
{מעובד מתוך ספרו של הרב משה גרילק – 'פרשה ופשרה'}

[גרילק יהונתן‎]

אימרה שבועית:
אדם יסודו מעפר, וסופו לעפר. בנפשו יביא לחמו, משול כחרס הנשבר. כחציר יבש, וכציץ נובל, כצל עובר, וכענן כלה, וכרוח נושבת, וכאבק פורח, וכחלום יעוף. {מתוך תפילת ראש השנה}

סטטוס שבועי:
השנה מתקרבת אל סיומה, הימים הנוראים ממשמשים ובאים, והנה נשמע קול השופר המעורר אותנו לחשבון הנפש. מה התרחש במשך השנה שחלפה? באיזו מידה התקדמנו? שוב הננו נפגשים עם אותו שופר, אשר אשתקד, כתום תפילת נעילה, שיחרר אותנו ונתן לנו את האות להמשיך וללכת בדרך חיינו. היינו אז כמו נבראים מחדש, כנולדים זה עתה, מייחלים לקראת חיים שמחים ומאושרים, מלאי כח ואומץ לשאוף אל חיים שנחיה בהם בשלימות רוחנית.

ציטוט שבועי:
בדידותנו תהא אפוא, בדידות הגוף, אך לא בדידות הנפש. בבדידות כזו טוב לעמוד. היא איננה מורידה מן הכוח. להפך, היא מוסיפה כוח. היא מעוררת בנשמת האדם כוחות טמירים שלא היו מתעוררים בתנאים רגילים. {מנחם בגין}

סיפור שבועי:

'חתונת הדמים..'

התאריך הוא י"ג באלול תשס"ג. ערב חתונתה של נאווה אפלבוים, אותה היה אמור להוביל לחופה האב הנרגש ד"ר דוד. אבל אז קרה הרע מכל. 

בשעות הערב נכנס מחבל מתועב לבית הקפה 'הלל' השוכן במרכז המושבה הגרמנית בירושלים, ופוצץ את עצמו. בפיגוע הנורא ההוא, אחד הקשים שידעה ירושלים, נרצחו שבעה אנשים. ביניהם גם אב ובתו - ד"ר דוד ונאווה אפלבוים הי"ד. נאווה כאמור, עמדה להתחתן ביום שלמחרת.
הם היו בדרך הביתה וביקשנו שיעברו ויביאו לנו מילקשייק, מספרת האלמנה והאם השכולה דבורה אפלבוים, ואז נשמע 'בום' אדיר. חבר שהיה במקום התקשר וסיפר לי על הפיגוע. ידעתי שהם נמצאים בפנים, שניהם, ניסיתי להתקשר אליהם אבל לא הייתה תשובה.
חמישה אחים ואחיות לנאווה הי"ד, וברגע ששמעו על הפיגוע הנורא יצאו הגדולים שבהם מהבית ופתחו בריצה רגלית לעבר מקום האירוע. כשהם לא חזרו, התחלתי לדאוג. ומששבו לבסוף, לא היו בשורות טובות בפיהם. לקחנו מונית ונסענו לבית החולים נזכרת דבורה.
כשהגיעו בני המשפחה לבית החולים 'שערי צדק', הם פגשו את מנהל בית החולים, פרופסור הלוי שנאלץ להתמודד עם לחץ אמבולנסים עם פצועים שזרמו ללא הרף לבית החולים. הוא פנה לדבורה ושאל: איפה ד"ר דוד? אנחנו זקוקים לעזרתו פה. רעייתו הדואגת השיבה בפה יבש: גם אני מחפשת אותו.

ד"ר דוד יעקב הלוי אפלבוים היה מנהל מערך המיון במרכז הרפואי שערי צדק, וליווה את ירושלים המדממת בתקופת הפיגועים הקשה. הוא חזה מקרוב במראות הקשים. לאלה הוא היה רגיל, מספרת אשתו, כיוון שבארצות הברית, שם עשה את ההתמחות שלו, חזה בדברים דומים של מקרי ירי ורצח.

יומיים לפני חתונת בתו הוא שב מחו"ל, והספיק לצאת עם בתו הכלה בערב חתונתה. הוא תמיד היה הראשון שהגיע לטפל בפצועי הפיגועים, וגם הפעם ,למרבה הזוועה, היה נוכח בזירת הרצח.

אנשי מערך המיון גילו כי מנהלם האהוב, ד"ר אפלבוים, לא יהיה הפעם בצד המסייע. הכניסו אותנו לחדר צדדי, נזכרת אשתו, ולא יכולנו שלא להבחין כי משהו קורה. התרוצצויות, מבטים מתחמקים, ידיים שהורו לכיוונינו. חששתי כי לא יהיה לזה סוף טוב, ולא הפסקתי למלמל, הם היו ביחד. שניהם. ביחד.
היא המתינה זמן שנדמה בעיניה כנצח, עד שבנה הגדול, נשוי ומנהל המערך הרפואי ט.ר.ם (טיפול רפואי מיידי) שהקים אביו, ניגש אליה, ממרר בבכי. הבטתי בו ושאלתי, מי? מי מהשניים? כי גם אחד זה יותר מדיי.
והוא ענה 'שניהם אימא. שניהם'...

דבורה וילדיה שבו הביתה מהלוויה, לחלל ריק ולחדר שבו שמלת כלה, נדוניה, מתנות, הזמנות וברכונים. הרחוב בחוץ היה עמוס באנשים שבאו, עמדו ליד הבית ובכו. אני חושבת שהייתי בהלם מסוים, שבה דבורה אל היום הנורא. ישנם זמנים בהם המוח לא מתפקד, פשוט עושים, לא חושבים. הדודים שהגיעו מחו"ל לכבוד החתונה נטלו חסות על הילדים, ובשעה שהיינו אמורים לצאת עם נאווה, לבושה ככלה, לעבר האולם, עטיתי על עצמי את החולצה הקרועה ויצאתי אל בית ההלוויות.
במהלך ה'שבעה' נכנסה דבורה אל חדר בתה. היא אספה את המצעים החדשים, המגבות והבגדים, וארזה אותם בשקיות גדולות שהועברו לנזקקים. רק בשמלת הכלה לא הצליחה לגעת, ובתה וחברה טובה של נאווה, לקחוה והחזירו אל חנות ההשכרה. אף אחד לא רצה לראות אותה שוב, לחשוב, להיזכר בנאווה הלבושה לבן, לדמיין אותה בחופה שתחתיה לא תעמוד.

ואז הגיע הרעיון של אביבה פינצ'וק, חברה טובה של דבורה.
זה קרה באמצע השבעה, סיפרה אביבה לא יכולתי להעלות בדעתי רעיון מזעזע יותר מכלה שנרצחת בערב חופתה. הייתי מרותקת ומשותקת. ניגשתי לדבורה, והצעתי לה שנכין פרוכת משמלת הכלה של נאווה. היא התרגשה מאוד והסכימה מיד. עם תום ימי האבל התחלנו לתכנן את הנושא. הקו שהנחה אותנו היה רצונה של האם, לסמל עם השמלה-פרוכת את החורבן, את ירושלים, שידעה כל כך הרבה סבל ומכאוב מראשית ימיה ועד לפיגוע הרצחני.
תהליך העבודה היה ארוך, מורכב אך גם מלמד ומרתק. ראשית, הלכה אביבה לחקור את נושא הפרוכות, והגיעה למוזיאון ישראל, שם סיפרו לה המדריכים על מנהג ותיק בחלק מעדות המזרח, בו כל כלה נטלה את שמלת כלולותיה לאחר החתונה, והכינה ממנה פרוכת או מחיצה לבית הכנסת וכדומה.
שוחחתי עם היסטוריונים, וראיתי במוזיאון כל מיני מוצגים מזמנים עברו של תשמישי בית כנסת שנעשו משמלות כלה. יש בזה עניין גדול, ואין מקום מתאים יותר לפרוכת שנוצרה מאסון טראגי כזה מאשר קבר רחל, קברה של האם שעדיין מבכה.
גם דבורה אפלבוים הסכימה לכך בהתרגשות רבה, היא מוסיפה. רחל אמנו ויתרה במסירות נפש ודחתה את תאריך חתונתה, וכך זכתה גם לאה אחותה... גם נאווה הי"ד הפסידה את חתונתה על רקע היותה יהודייה, במסירות נפש.

השלב הבא היה חיפוש האמן שיעבוד על השמלה. השתיים פגשו וראיינו מועמדים, תרות אחר האחד שיבין לעומק את רצונן. מישהו במוזיאון ישראל המליץ לאביבה על האומנית טל לוי, היא שוחחה עמה וחיבבה אותה מיד. קלטתי את היחס והרגישות שלה, והרגשתי שהיא מכניסה גם את הנשמה, היא מתארת. טל היא אישה מיוחדת, עם חכמת לב כמו בצלאל. סיפרתי לה על משפחת אפלבוים והיא נתנה לי כמה רעיונות. הרגשתי שמצאנו את מה שחיפשנו.
האם השכולה, כאמור, לא יכלה לאזור כוחות ולהחזיק שנית בשמלת בתה, וחברתה התנדבה ללכת לביתה של המשכירה ולקחת אותה משם. סיפרנו לה על הרעיון והיא הסכימה לתרומה. משהגעתי לקחת את החבילה, גיליתי כי גם אני אינני מסוגלת לאחוז את השמלה בידיי. היא נדמתה לי כחפץ קדוש, ממש כמו ספר תורה. בידיים רועדות הצלחתי לבסוף לארוז אותה אל תוך שקית גדולה.
האומנית טל לוי קיבלה את השמלה, והחליטה שלמען מטרה כזו תעשה את העבודה בהתנדבות. ידענו אז שהשמלה של נאווה תגיע להיות פרוכת בקבר רחל!
מלאכת התפירה ארכה שעות רבות. האומנית חשבה על כל תפר, כל בד וכל כפתור. לא רק מה ייעשה בהם, כי אם גם איך יסמלו את מה שביקשו המתכננות, כשכל פיסה שמתחברת מלווה בדמעה רותחת.
טל הוסיפה בדים, אבנים קטנות, תחרה ועוד, ועמלה על כל פרט ופרט, מעידה אביבה, עיניה נוצצות. הפרוכת יצאה מושלמת. והחלטנו להקדיש אותה ביום ההולדת ה-21 של נאווה, י"א באדר.

הטלפון כמעט קרס מרוב צלצולים. כל תחנות השידור והמדיה רצו להגיע וביקשו לסקר את האירוע. הלחץ היה כל כך גדול עד שבאיזשהו שלב הפסקתי לענות. זה נמשך מכל הכיוונים עד שאחת הכתבות יצרה איתי קשר ואמרה: אתם לא יכולים לסגור את האירוע לתקשורת, זה מעניין את כל המדינה, אתם חייבים לתת לנו להיכנס. בסוף השיחה בינינו, שתקה הכתבת לרגע, ואז שאלה בהיסוס, אגב, מה זה פרוכת...?
ואז נשברתי, משחזרת פינצ'וק. הייתי בהלם מהשאלה שלה, ובאותו רגע החלטתי לפתוח את האירוע לכל מי שרוצה לבוא, לצלם ולהעביר לכולם את השידור. שלא יהיה אדם אחד בישראל שלא יידע מהי פרוכת!
הטקס היה מדהים, מרגש ועוצמתי, היא מספרת. קבר רחל היה עמוס וגדוש. את הפרוכת תלינו בפרוזדור הכניסה, במקום שכל מי שנכנס ראה מיד. לאחר האירוע, העבירו האחים של נאווה את הפרוכת לארון הקודש בעזרת הגברים, והתפללו, אם כי היום היא בעזרת נשים. מכל העולם הגיעו ומגיעות נשים לראות את הפרוכת. הן מתפללות לידה, בוכות, שמות פתקים ומלטפות אותה בידיהן, עד כדי כך שתפרנו עבורה כיסוי ניילון עבה וגם אותו כבר היינו צריכים לכבס כמה וכמה פעמים.
את שארית השמלה, הבדים שלא נכנסו לפרוכת ניצלה דבורה ותפרה מהם חופה. היום היא נמצאת אצלם בבית, והיא משאילה אותה לזוגות שעומדים להינשא.

בספר ירמיהו, בפרק נבואות החורבן, מתואר שיא האבל כ'והשבתי מערי יהודה ומחוצות ירושלים קול ששון וקול שמחה, קול חתן וקול כלה', מצטטת אביבה פינצ'וק. את התגשמות הדברים הנוראיים האלה אנחנו רואים בשיאה של הגלות, כששמחת חתן וכלה מושבתת בידם של מרצחים. אין קול ששון ולא קול שמחה, רק קול ברמה נשמע, נהי בכי תמרורים.
בהקשר הזה, מוסיפה האלמנה זכרון מצמרר: בכל פעם שהיה דוד שב מעוד פיגוע תופת, היה אומר לי: 'את תראי דבורה, שהפיגוע הזה יביא את הגאולה יותר מהר'.
ברגעים קשים, אני אומרת לעצמי שדוד ונאווה עלו לשמים כדי לזרז את בוא הגאולה. וכשם שהם עלו השמיימה בסערה, כך ישובו הנה ברעש גדול, עם הישמע קול השופר, במהרה בימינו אמן! חתמה דבורה באופטימיות מרגשת.

פרשה שבועית:

פרשת כי תבוא / 'תורת היחסות...'

"והיה כי תבוא אל הארץ אשר ה' אלוקיך נותן לך נחלה, וירשתה וישבת בה, ולקחת מראשית כל פרי האדמה ושמת בטנא" {דברים כ"ו א'-ב'}.

התבונן נא מסביב, בדמות החברה. האזן לקינות העולות מארבע פינות העולם. הקשב לדיבורים על החיים שהפכו לחומרניים חסרי תקנה.
לפעמים מתגנבת שאיפה קטנה אל הלב המיוסר: לחזור לאחור אל החיים הפשוטים, אל החיים שאינם מוכתבים על ידי דרישות הממון ושעבודיו. אבל, אלו רק חלומות קצרים ביותר, אין זמן להאריך בהם. צריך לעשות כסף! הבעיה מוכרת ועתיקה, עתיקה מאד.
היהודי ידע עליה עוד לפני שהציב את כף רגלו על אדמת כנען. בימים ההם, בטרם הספיק לזרוע את שדהו לראשונה, לטעת את הכרם ולחשוב על דפוסי החברה העומדת לקום, הוענק לו אמצעי בולם. לו היה משתמש בו בקפדנות, בהתאם להוראות, היתה חברתו חברת מופת, נקייה מחומרנות מסאבת, למרות העושר הרב והשגשוג הכלכלי השופע.

לאמצעי זה קוראים... ביכורים.
אדם יורד לשדהו, לאחר חודשי עמל, לאחר ימים ארוכים של זיעה ומאמץ, של חרישה וזריעה, ניכוש ושמירה, ומבחין בניצני פרי העבודה הקשה. הוא חש בלבו המתרחב את גאוות הקנין והרכוש, ועז רצונו לקטוף את התאנה ולבלוע אותה בשלמותה. אולם במקום זאת... הוא כורך גמי מסביבה. הוא יודע שאינה שלו.
זוהי הכנעת יצר מאין כמוה. אמנם בכפייה העצמית הזאת הפסיד אדם זה את התאנה שביכרה, אך לעומת זאת, ה'הפסד' זכה לאיזון, להגדרה מציאותית יותר של המושגים: רכוש וממון. המרחק ששמר האדם מרכושו החומרי, מנע ממנו את ההשתעבדות לו, ואף העניק לו שליטה עליו. הוא נשאר חופשי ומשוחרר, מחוץ לחבלי קסמיו של הממון.
לאחר השלב הראשון, נטל החקלאי את הביכורים, שם אותם בטנא ועלה עמהם לירושלים אל מקום המקדש. ובעוד הסל על כתפו, נשא נאום. נאום אשר העיד על אופי הנואם, ובו זמנית גם עיצב את נשמתו שלו עצמו .
יושם נא לב במיוחד לפסוק הבא, בדבריו של החקלאי, מביא הביכורים: "כי באתי אל הארץ אשר נשבע ה' לאבותינו לנו" {שם ג'}.... "ועתה הנה הבאתי את ראשית פרי האדמה אשר נתת לי ה'" {שם י'}.

'באתי', אמר האיכר מביא הביכורים, גם לאחר מאות שנות התנחלות. לא 'אבותי באו', אלא - 'באתי'. לא על 'נחלת אבות' דורכות רגלי, לא מולדת מובנת מאליה היא לי , כי אם מתנה ממרום המתחדשת מדי שנה בשנה.
נאום, אשר אם נישא בכוונת הלב, דוחה כל שיגרת חיים מעייפת. בכוחו להציף את הישות כולה ברגש של הכרת תודה עמוקה, ואז: "והשתחווית לפני ה' אלוקיך ושמחת בכל הטוב אשר נתן לך" {שם י'-י"א}.
כך עמד כל יחיד ויחיד בעם ישראל, מזדהה הזדהות גמורה עם עמו ועם תולדותיו. חי מחדש בלבו את החוויה של קבלת הארץ, תוך וויתור על ראשית פרי העמל, למד בצורה מוחשית להכיר תודה, לשלוט ברכושו ולשמוח בו.
מיחידים כאלו, בהצטרפם יחד, יכולה לצמוח חברת מופת. ומה נותר לנו מפרשה יפה זו? געגועים. אך בהם עצמם טמון קורטוב מן המרפא.
{מעובד מתוך ספרו של הרב משה גרילק - 'פרשה ופשרה'}

[גרילק יהונתן‎]

אימרה שבועית:
עמוד כגבר, והתגבר, להתוודות על חטאים... המרחם, הוא ירחם, עלינו כרחם אב על בנים. {סליחות}

סטטוס שבועי:
השנה מסתיימת. קול השופר מזכיר לנו, כי אך ימים ספורים מפרידים בינינו ובין ראש השנה, ומעורר בנו דריכות להיות מוכנים ליום הדין. הרעיון מאחורי כל פעולות ההכנה לראש השנה הוא, שהאדם נושא באחריות על מעשיו ומחדליו. הלוואי ויעוררו אותנו ימי הסליחות הבאים עלינו לטובה, ויסייעו לנו בהחלטותינו לעתיד, ובכך יכופר העבר.

ציטוט שבועי:
בקשת הסליחה היא הכרחית, משום שהיא משחררת אותנו מתחושות קשות, ממקדת אותנו בהווה ובעתיד. {אלון גל}

סיפור שבועי:

'גשר לחיים'

לפני שנים רבות חיו זה לצד זה, שני אחים שגרו בחוות סמוכות. במשך שנים הם חיו בשלום ובשיתוף פעולה ועזרו זה לזה ככל שיכלו.
יום אחד, למרבה הצער, התעורר ביניהם ויכוח. דברים קשים הוטחו לאויר, ואחריהם הגיעו חודשים רבים של שתיקה ונתק. שני האחים לא דיברו ביניהם יותר.

באחד הבקרים, דפק אדם זר על דלתו של אחד האחים. הזר אחז בידיו ארגז ובו כלי עבודה של נגר. אני מחפש עבודה לכמה ימים, הוא אמר, אולי אתה צריך עבודות תחזוקה בחווה היפה שלך? אני עובד מהר ואעשה כל עבודת נגרות שיש לך.
חשב האח על ההצעה והשיב: לא במקרה הגעת אלי – יש לי עבודה גדולה בשבילך.
אתה רואה את החווה שגובלת עם החווה שלי? זו החווה של אח שלי. עד לא מזמן גבל בינינו שדה פתוח, אבל האח שלי חפר שם ויצר תעלה שתחצה בינינו ממש כמו גבול! הוא חושב שהוא חכם גדול, ואני אראה לו מי קובע את הגבול כאן! אני רוצה שתבנה לי חומת עץ גבוהה גבוהה – שלא אצטרך לראות אותו יותר לעולם!
הנגר שתק רגע ואמר: אני מבין. אבנה לך בדיוק את הדבר שאתה מבקש. מיד התחיל לעבוד במהירות וביעילות. ניתן היה לראות שהוא מקצוען בתחומו.
כעבור שלושה ימים סיים הנגר את עבודתו וקרא לאח שהזמין את העבודה.
האח הגיע בריצה ועיניו נפערו בתדהמה…
במקום החומה שהוא ביקש עמד לו גשר מעל התעלה הגדולה שחפר אחיו, וחיבר בין שתי החוות.
בעודו עומד שם נדהם וזועם על הנגר שלא עשה את מלאכתו, ראה את אחיו עומד בקצה הגשר ודמעות בעיניו. אני לא יודע מה להגיד…, אמר האח. אחרי כל מה שעשיתי.. המילים הקשות שאמרתי… התעלה שחפרתי בינינו… ואתה בנית את הגשר הזה...
שני האחים הביטו דומעים זה בזה והחלו לחצות את הגשר...

פרשה שבועית:

פרשת נצבים / 'חזרה מובטחת'

"אם יהיה נדחך בקצה השמים משם יקבצך ה'... והביאך ה' אלוקיך אל הארץ אשר ירשו אבותיך וירשתה..." {דברים ל' ג'-ה'}

נאום המדבר של משה מגיע אל סיומו. פרקו האחרון מוקדש למה שיתרחש בעתיד הרחוק. הרעיון הבולט והניכר לעין בפרק זה הוא שהגאולה תצמח מתוך השתלשלות מאורעות איטית. היא תבוא בסיומו של תהליך ממושך של קיבוץ גלויות מכל פזורות העולם. תהליך, שיהיה משולב גם בשיבה איטית, אך בטוחה אל שורשי העם הרוחניים, אל תורתו ומוסרתו. "ושבת עד ה' אלוקיך ושמעת בקולו... ואתה תשוב ושמעת בקול ה'" {שם ב' ח'}.

המציאות ההיסטורית והפוליטית עצמה הפכה למפרשת המקראות. הבטחת קיבוץ הגלויות, המופיעה בפרק זה, הוא התהליך שלתחילתו אנו עדים בימינו.
כל ניסיון להזרים את התפתחות ההוויה העברית לאפיקים רציונליים, שיעדם הוא 'נורמליות', נידון לדחייה הצידה מפני התפתחות לא צפויה, פנימית או חיצונית. הקו שאיפיין את הגשמת העלייה היה מאבק מוצלח, שאינו ניתן להסבר הגיוני...
כל משבר, שאליו נקלע תהליך שיבת ציון, זכה תמיד לפתרון ממאגר לא צפוי, שהוא מעבר להגיון, אך בתיאום עם הפסוקים, הכופים על המציאות את הגשמתה, למרות כל הקשיים. זאת, כפי שביצעה הפרשה 'והוציאה לפועל' את פרק היגון של הגלות והקללות, ואם כי עדיין רחוקים אנו מן הגאולה השלימה, מתאם הסטורי זה מעורר מחשבה.

{מעובד מתוך ספרו של הרב משה גרילק – 'פרשה ופשרה'}

[גרילק יהונתן‎]

אימרה שבועית:
מלוך על כל העולם כולו בכבודך, והנשא על כל הארץ ביקרך, והופע בהדר גאון עוזך על כל יושבי תבל ארצך. {מתוך תפילת ראש השנה}

סטטוס שבועי:
ראש השנה זהו היום שבו בורא עולם מונה כל מעשה טוב וכל פגם, היום שבו אנו נידונים על כל מעשינו. ביום זה מזכירים לנו שכל אחד מאיתנו אחראי על מעשיו. אולי אנחנו פוחדים מגזר הדין, וככה אכן צריכים להרגיש אם מתייחסים לזה ברצינות. אבל יחד עם זאת, קבלת האחריות מביאה עמה שמחה רבה. אנחנו מבינים שיש משמעות לחיינו, והידע הזה הוא מקור לאושר. בשמחה של ראש השנה מונחת ההכרה בפוטנציאל של האדם, ובחתירה התמידית להגשמת מטרות נעלות יותר.

ציטוט שבועי:
ואני עומד בחלון בית התפילה, מרעיד ומשתומם על הקולות הערבים, ועל עטרות הכסף, ועל האור המופלא, ועל ריח הדבש היוצא מן הנרות, נרות השעווה. {ש"י עגנון}

סיפור שבועי:

'נבצרות זמנית'

הנה בערב ראש השנה (תש"ה) נקבצו ונלקחו... י"ד מאות נערים לבלוק מבודד וסגור. למחרת, ביום א' דר"ה, נתפשטה השמועה בכל המחנה, שלעת ערב יקחו את הנערים לבית המוקד, ולהרבה אנשים שבמחנה היה להם בנם יחידם, אשר נשארו להם לפליטה... והמה רצו כל היום בראש מבולבל סביב לבלוק הסגור, אולי ייפתח איזה קרן אור להציל משם את הנער היקר להם.
...והנה ניגש אלי יהודי ואמר לי: רבי! בן היחיד שלו נמצא שם בתוך הנערים הנידונים לשריפה, ויש בידי לפדותו. היות שידוע לנו בלי שום ספק, שיתפסו אחר במקומו, על כן אני שואל שאלה להלכה ולמעשה, לפסוק לי הדין עפ"י התורה, אם אני רשאי לפדותו, וכאשר יפסוק כן אעשה.

בשמעי השאלה הלז, רעדה אחזתני לפסוק בדיני נפשות והשבתי לו: ידידי היקר, איך אוכל לפסוק לך הלכה ברורה על שאלה כזו? הלא בזמן שבית המקדש היה קיים, הייתה שאלה כזו עולה על שולחן הסנהדרין, ואני כאן באושוויץ, בלי שום ספר הלכה, ובלי עוד רבנים אחרים, ובלי ישוב הדעת מרוב תלאות וצרות. והנה אם היה דרך הרשעים, להוציא מקודם הנפדה ואח"כ ליקח אחר במקומו, היה מקום לצדד קצת להתיר.
כן הפציר בי מאד האיש הנ"ל בבכיה רבה, ואמר לי: רבי, אתם מוכרחים לפסוק לי כעת את ההלכה, ואני באחת מתחנן אליו, הרף ממני בשאלה זאת, כי לא אוכל לומר לך לא דבר ולא חצי דבר, והוא ממשיך ומפציר כי ואומר לי בזו הלשון: רבי, האם פירוש הדבר שאינך מתיר לפדות בני יחידי? אם לאו - אני מקבל את פסק הדין באהבה.
ואני מתחנן על דבריו, והוא עדיין מנסה ומפציר בי להשיבו דבר ברור. כשרואה שאני עומד בשלי ואינני רוצה לענות לו דבר הלכה, ענה לי ברגש ובהתלהבות גדולה:
רבי, אני עשיתי את שלי כפי שהתורה מחייבת אותי לעשות. שאלתי את הרב שאלה, ורב אחר אין כאן. אם אין כבוד הרב יכול לענות, שמותר לי לפדות את ילדי, הרי זה סימן שאיננו שלם (בנפשו) עם ההלכה להתיר. שכן אילו היה מותר בלי שום פקפק, בוודאי היה עונה לי שמותר. פירושו של דבר בשבילי כי אסור לי הדבר על פי ההלכה. הדבר מספיק בשבילי וממילא יישרף ילדי על פי התורה וההלכה, והריני מקבל זאת באהבה ובשמחה, ואיני עושה דבר כדי לפדותו משום שהתורה כך ציוותה.

לא הועילו כל דיבורי אליו, שאל ישית האחריות עלי. אך הוא הכפיל עוד הפעם דיבורים, בבכייה קורעת לב, וקיים את דבריו ולא פדה את בנו. והיה כל היום בראש השנה הולך ומדבר לעצמו בשמחה, שזוכה להקריב את בנו יחידו לה', כי אף שיש ביכולתו לפדותו, עם כל זאת אינו פודהו, מחמת שרואה שהתורה לא התירו לו לעשות כזאת, ויהיה חשוב לפני ה' כעקידת יצחק גם כן ביום ראש השנה.
{הרב צבי הירש מייזליש - שו”ת מקדשי השם}

זכרון שנתי:

'זכרנו לחיים'

החיים נראים לרבים כדבר טבעי ופשוט. אוכלים ושותים, עובדים ונחים, רצים ומתרוצצים, כועסים ונרגעים, לכך קוראים: 'חיים'. מכיוון שזוהי המציאות האפורה, רוב האנושות חדלה מכבר לחפש לה משמעות. גלגל החיים סובב הולך לו, ומדוע להתאמץ כדי להבין את משמעותו.
אולם, בפסוק: "ובחרת בחיים" {דברים ל' י"ט}, משתמע שהחיים הינם מושג רצוני. מה הם אותם 'חיים' שניתן לנו לבחור בם מרצוננו החופשי?

בתוככי לבו של האדם קיימת שאיפה גדולה אל הנצח. שאיפה זו מקבלת ביטוי במישורים רבים, והיא משותפת לכל בני האדם. יהודים מאמינים ושאינם מאמינים מרגישים שחיי האדם אינם מסתיימים עם מות הגוף. ניתן לפגוש תופעות שונות אצל בני האדם, שככל שנתבונן בהן לעומקן, נמצא בהן את בקשת הנצחיות.
יש מי שמשתדל להמציא המצאה מדעית שתישא את שמו. אחר מבקש ששמו יונצח לאחר מותו על ידי קריאת רחוב, מחלקה בבי"ח, ספריה באוניברסיטה וכד'. אצל כולם מקננת תקווה שלפחות צאצאיו ובני משפחתו, יכבדו את זכרו. גם עצם השאיפה לילדים יש בה רצון להיות קיים לעד.
למעשה, האדם מתחילת יצירתו, נועד לחייים אין סופיים, ועל כן נפשו אינה מוצאת סיפוק בפחות מחיי נצח. זהו המקור העמוק לתופעת התעקשות בני האדם לחיות לנצח.

אם האדם רוצה שמיתת גופו לא תשפיע עליו, עליו להפסיק, עוד בחייו, לחיות חיים גופניים גרידא, ולעבור לחיות חיים רוחניים. אין הכוונה חלילה לדיכוי הגוף ולרמיסתו. אדרבה, מקורות רבים ביהדות אוסרים את ההתעלמות מצורכי הגוף. משמעות הדברים היא שיש לדעת לשלוט על החומר. רק כך, יוכל האדם להיות בן אלמוות.
כאשר ימיו מצטמצמים סביב החיים הביולוגיים, מכיון שאלו אמורים לכלות ביום מן הימים, המבט הוא כאילו כבר יצא המוות אל הפועל, והכל רק עניין של זמן. גם פרח הנתון באגרטל נראה יפה ומושך, אך הכל יודעים שהוא כבר מת. שאלת הנבילה הינה רק שאלה של זמן. כך בדיוק נראים חייו של אדם המתמקד סביב גופו, שהוא בר חלוף. רק המכיר בעובדת היותו נברא בצלם אלוקים והממלא עצמו בתוכן רוחני, חייו קרויים חיים, והביטוי לכך הוא, לחיות חיים במישור גבוה יותר, מאשר צרכיו ורצונותיו הגשמיים. על חיים אלו אומרת התורה: "אשר יעשה אותם האדם – וחי בהם" {ויקרא י"ח ה'}. אלו הם חיים נעלים המביאים את האדם לחיי נצח.
מי שבחייו לא מדגיש את גופו וחי חיים רוחניים, כליון גופו אינו מהווה עבורו מוות, שהרי הוא מעולם לא זיהה את חייו עם גופו. כשם שלהפשטת בגד אי אפשר לקרוא בשם 'מוות', כך לא תיחשב הסתלקותו של אדם, שבחייו הגוף לא היווה עבורו אלא כיסוי ולבוש לנפש.

משמעות הבחירה בחיים, הינה לעבור מפסים של הווית חיים ביולוגית, להווית חיים רוחנית. בחירת זו מקבלת משמעות מיוחדת בראש השנה. היום בו נוצר אדם ראשון, והיה מהלך כיצור נצחי, בהיותו דבוק ברוחניות. באותו יום מבקשים אנו לחיות באור החיים הרוחניים הנצחיים, כאבי האנושות בשעתו. ועל כן אנו מתפללים בימים אלו:
'זכרנו לחיים - מלך חפץ בחיים'!
כתיבה וחתימה טובה לכם, לביתכם, ולכל בית ישראל בכל מקום שהם.

שבת שלום – חג שמח – יהונתן גרילק

[גרילק יהונתן‎]

אימרה שבועית:
כששוכחים את מהות הנשמה העצמית, כשמסיחים דעה מלהסתכל בתוכיות החיים הפנימיים של עצמו, הכל נעשה מעורבב ומסופק. והתשובה הראשית, שהיא מאירה את המחשכים מיד, היא שישוב האדם אל עצמו, אל שורש נשמתו. {הראי"ה קוק}

סטטוס שבועי:
כאשר אדם מעוניין לחזור לאיזון המושלם בין השכל לגוף, עליו, בראש ובראשונה, להחזיר למערכת השכלית את רסן השלטון, ולכופף תחתיה את המערכת הייצרית. אם אמנם, יצליח בכך - תחזור השלמות לקדמותה, והדרך פתוחה. אולם תחילה יש לשחרר את השכל משלטונו של היצר. יש ליצור ניתוק והפרדה בין משעבד למשועבד, ולקרוא דרור לשכל ה'שבוי'. זוהי, איפוא, האתגר בימים אלו, כשצום יום הכפורים מסייע לנו להצליח במשימה.
חמשת העינויים שאנו מקבלים על עצמנו נמצאים כולם בתחומי היצר ותשוקות הגוף. אנו מפסיקים כל עיסוק באלה, ונוטשים כל מעשה שיש בו משום טיפוח הגוף וסיפוק תאוותיו. ביום זה נוצרת הרפיה מירבית מכל הרצונות והיצרים. הרפיה זו יוצרת את הנתק הראשוני בין השכל לבין היצר, ומביאה אותם להפרדה מלאה. כוחו של היצר עומד לו, רק כאשר הוא מקבל את משאלותיו, דרישותיו ותאוותיו. באם נענה אותו – הוא יחלש, יתמוסס, יתפרק ויסוג.
ההתנתקות מרצונות גשמיים ביום זה, מאפשרת להתרכז ביעדים הרוחניים. הויתור על משאלות הגוף, מוביל להעדפת משאלות השכל.

ציטוט שבועי:
בערב יום הכפורים הפלגנו מנסיונות שתמו אל נסיונות שהחלו.. {המשוררת זלדה}  

סיפור שבועי:

'בשעת הנעילה'
בשנת השבע-עשרה לימי חיי, קרה לי מקרה מוזר שהשפיע השפעה מכריעה על חיי ויטביע עליהם את חותמו....
עמיתי אשר ידע כי יום חג גדול ליהודים הוא היום הזה, הציע לי להיכנס לבית הכנסת. הסכמתי להצעתו בלי פקפוקים. אילו הייתי לבדי, לא הייתי עושה צעד זה לעולם משום שאסור לקתולי אדוק להכנס לאיזה בניין השייך לדת אחרת, ועל אחת כמה וכמה שעליו להימנע מלהשתתף באיזו חגיגה דתית שהיא. בית הכנסת היה מלא מפה לפה וכל המתפללים בו עמדו בדומיית קודש. אחר כך הבינותי שהגעתי בשעה שבה מתחילים את תפילת הנעילה של יום הכיפורים

אולם, שני פרטים בייחוד עשו עליי רושם בשעה שהתבוננתי מסביבי במתפללים הכפופים על מחזוריהם. בראותי את הטליתות שבהן מעוטפים כל הנוכחים, חשבתי בתחילה שכולם חזנים. הרבה מהם שהיו לבושים בגדים לבנים ונפוצים פה ושם בין ההמון, היו דומים לכהן העומד באמצע ההיכל. שנית, נדמה לי שהכנסייה הדוממת הזאת הייתה מצפה לדבר מה העתיד להתרחש, ואומר לעמיתי: למה הם מצפים אפוא? לְמה מצפים יהודים העומדים עטופי טליתות בדומיית קודש בשעת הנעילה?

כפי שיכולתי להבין אחר כך, נתגלו לפניי במחזה זה בצורה מדויקת מאוד, שני קווים אופייניים: צורתה של הכהונה הקיבוצית המיוחדת ליהדות הגולה, ורוח הציפייה והאמונה בעתיד, המטביעה חותם מיוחד על כל פולחנה. היהדות, כירושה יקרה עתיקת יומין, איננה פונה אל העבר אלא אל העתיד. תקוה עזה בניצחונם הסופי של הטוב והאמת, העמידה אותה על תִלה במשך הרבה דורות וחודרת לכל הוויתה. היא מצפה לגאולה.
מפגישה ראשונה זו נתגלתה הרוח הזאת בקרבי בתפילת העמידה הדוממת של נעילת יום הכיפורים.
{אמה פלייר - המקדש הנעלם}

פרשה שבועית:

פרשת האזינו / 'משפט צדק'

"הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט, א-ל אמונה ואין עוול צדיק וישר הוא" {דברים ל"ב ד'}.

בטרם יפרוס משה בפני העם את מפת העתיד הנורא, מתבקשות מאליהן מלים מספר על הצדק האלוקי. זו שאלת השאלות, שתעלה, תופיע ותרעיד את כל הדורות ובכל הרמות, מאיוב ועד לאושוויץ.
לדעת חז"ל, נחצב הפסוק מלבו הכואב של משה. לשמע הגזירה, שנגזרה עליו אישית, לא להכנס לארץ ואף לא להקבר בה. אולם, משה לא השמיע פסוק זה מיד בהישמע הצוו, כי אם לאחר תפילות רבות, בקשות והתמודדויות. במדרשי חז"ל חקוקים דיאלוגים רבים, שקיים משה עם האלוקים בתקופה האחרונה בחייו. במהלכם - מול שאלת המדוע? של משה - חשף ה' מעט מחביון המשפט האלוקי הנסתר. חשיפה, שהעניקה למשה מימדי הבנה חדשים. הנה דוגמה, המלמדת על השאר:
ריבונו של עולם, עצמותיו של יוסף נכנסות לארץ (כידוע, העלה משה את עצמות יוסף עמו ממצרים, ויהושע קברן בארץ לאחר הכיבוש), ואני איני נכנס לארץ? {מדרש רבה דברים ב' ח'}.
טענה לגיטימית: אכן, אני מת במדבר בגלל חטאי, אך מדוע נשללת ממני הקבורה בארץ, אליה שאפתי, ואליה חינכתי את עם ישראל?
והנה, בהמשך דברי המדרש, ענה לו האלוקים: מי שהודה בארצו, נקבר בארצו, ומי שלא הודה בארצו, לא נקבר בארצו (מדרש שם).
יוסף מעולם לא הכחיש את דבר היותו עברי, גם לא בעת שהותו בבור השבי במצרים, כפי שהדגיש "כי גונב גונבתי מארץ העברים" {בראשית מ' ט"ו}, וגם לא בשעה שנקרא אל פרעה. ואילו משה, אחרי שהציל את בנות יתרו מתגרת ידם של הרועים, לא מחה כשהוצג בפני יתרו {שמות ב' י"ט} בשם 'איש מצרי'.

זהו הפער העצום בין הבנת האדם הסובייקטיבית, אפילו של אדם כמשה, לבין מידת הדין האלוקית, האובייקטיבית. באותו רגע למד משה לדעת, כי יש גבוה מעל כל גבוה, והגיונו של האדם אינו סוף פסוק. עיניו נפקחו לראות את האמת, שאי ידיעת התשובה אינה הוכחה, שאין התשובה קיימת ברמה רוחנית גבוהה יותר. מבעד לדברי האלוקים, שהזכיר לו מעשה 'פעוט', שנשכח מלבו, הבחין היטב בהגיון ובצדק, הטמונים דווקא במקום שנדמה היה לו כעיוות הדין. אין המוסר האנושי סותר את המוסר האלוקי. רגשות המוסר בלבו של אדם, מן האלוקים עצמו באו לו. ההבדל, למד משה, טמון ברמות ההבנה השונות, שאינן ניתנות לגישור. ביכולת האלוקית לקשר כראוי בין מעשה ותוצאותיו, בין חטא לעונשו. ואז, הבין משה, כי "הצור תמים פעלו", פועלו, הוא הוא המביא את התמימות, גם אם היא נעלמת מעיני האדם, וליבו זועק מרה.
משחש את הדברים על בשרו, הצדיק עליו משה את הדין, אף הציב פסוקים אלו בראש מגילת הייסורים של שירת 'האזינו', למען הדורות הבאים.

{מעובד מתוך ספרו של הרב משה גרילק – 'פרשה ופשרה'}

פחד שנתי:

'ותן פחדך!'

אמר לי פעם פסיכיאטר גדול: אילו היה בכוחי, הייתי מבטל את תפילת "ותן פחדך" שהיהודים מתפללים בראש השנה וביום הכיפורים. שכן ה'פחד' הוא הגורם העיקרי לכל מחלות הרוח שבני אדם לוקים בהן. מטרת האדם המבקש לשמור על בריאותו הנפשית, צריכה להיות להשתחרר מפחד, ובוודאי שאין מקום להתפלל על פחד.
אין אני פסיכיאטר, אבל דווקא מדבריו הבינותי טיבה של תפילה זו, שהתקינו חכמי ישראל. וכך גם עניתי לו, לאותו פסיכיאטר: רואה אני בני אדם, והנה כולם מלאים פחדים שונים: יש הפוחדים שמא יאבדו כספם, מעמדם, או שלא יהיו מפורסמים מספיק. יש הפוחדים מפני מחלות וחולשות. בדורות עברו מילא פחד הצרעת את העולם. היום, הפחד הוא מפני מחלות ממאירות. אנשים אינם הולכים לרופא כאשר כואב להם, מפחד שיאבחנו בהם את 'המחלה ההיא'.
האדם מלא וגדוש פחדים קטנים. אינני פסיכיאטר, אבל אני יודע, כי פחד גדול מגרש את כל הפחדים הקטנים. ואיזהו הפחד, שיכול אדם לקבל עליו, כדי שעל ידו יעקרו מקרבו כל הפחדים האחרים, כגון הפחד מפני הכשלון, מפני העוני, מפני הזיקנה, מפני חוסר הפופולאריות, או מפני מחלות? הווה אומר: הפחד מפני הקב"ה. ומכאן התפילה: "ובכן תן פחדך ה' אלוקינו על כל מעשיך, ואימתך על כל מה שבראת".
הלוואי ויבוא הפחד הגדול הזה וישחרר אותנו מכל הפחדים האחרים, האורבים לפתחינו ומערערים את חיינו. {הרב יוסף דב סולובייציק מבוסטון, בספרו 'על התשובה'}.

למרבה הפלא זהו גם פחד הזוקף את קומתו של אדם, והופכו לבן חורין. המומר המפורסם היינריך היינה, היינה המשורר הגדול, שאיבד את נשמתו בפיתוליה המסובכים של נפשו השסועה, אמר בהיותו זקן וחולה:
אבותינו היו אנשים ישרים ואמיצים. הם עמדו בהכנעה לפני האלוקים, אך בתוקף ובקשיות עורף, עמדו לפני מושלי הארצות. אני החצפתי פני כלפי השמים, אך זחלתי בהכנעה על ארבעתיים לפני האדם. ואכן, אני מוטל עכשיו על הארץ כתולעת רמוסה...

גמר חתימה טובה לכם ולמשפחתכם ולכל בית ישראל בכל מקום שהם.

שבת שלום – צום קל ומועיל – יהונתן גרילק

[גרילק יהונתן‎]

אימרה שבועית:
אין שמחתם בחג הסוכות, כי אם בזמן שהם אגודה אחת. והזהירם שתהיה השמחה לפני ה' דווקא, ולא כשמחת הריקים, המרבים מחלוקת בישראל, ובשמחה זו החריבו שני בתי מקדשים וגלו בראש גולים. {רבי אפרים מלונטשיץ – 'כלי יקר'}

סטטוס שבועי:
הסוכה צריכה להיבנות כדירת ארעי, וההוראה לשבת בסוכת החג משמעותה נטישת האחיזה בקנייני העולם הזה. העקירה מהחומר צריכה להיות משולבת בהתכנסות רוחנית. הבריחה מההשתקעות בגשמיות חייבת לנבוע מרצון עמוק להידבק ברוחניות. אמנם במושגי העולם הזה הסוכה נראית כדירת ארעי, אולם היא דירתה האמיתית של הנשמה, שהיא עיקר האדם. זהו צל רוחני, שמי שמתעלה מהבלי העולם הזה חש בו עונג נפשי רב ביותר.

ציטוט שבועי:
חג הסוכות הוא חג השלום כעיקרו בנדודי המדבר של המציאות הארצית. השלום עושה את כל החיים לחג. {הרמן כהן}

סיפור שבועי:

'דורך לא במקום'

שני בחורים באו לפרשבורג, מיד אחרי חג הסוכות, כדי ללמוד בישיבתו המפורסמת של ה'חתם סופר'. אחד הבחורים היה עילוי, בעל כישרונות מובהקים, ואילו חברו היה בחור מעולה, אך לא הגיע לדרגתו של חברו.
ראש הישיבה בחן את שני הבחורים והחליט לקבל את הבחור הפחות מבריק ודחה את בעל הכישרונות המזהירים.
שאלוהו מקורביו לפשר הדבר, והוא השיב: כשהגיעו הבחורים לשערי הישיבה בדיוק עמדתי ליד החלון. ברחוב היו מונחות ערמות סכך, שהורדו מהסוכות. ראיתי את הבחור ה'מבריק' דורך על הסכך, ואילו חברו הקפיד להקיף את הסכך ונזהר שלא לדרוך עליו. בחור שמסוגל לדרוך על סכך ששימש למצווה, מי יודע על מה ידרוך בעתיד...

אסיפה שנתית:

'צידה לדרך'

חג האסיף, החג שבו מתמלא הגורן בתבואה, היקב גדוש ביין והאסמים עמוסים בפרי. מראה השפע וההצלחה הכלכלית מביא לשמחה רבה, והציווי "ושמחת בחגך, והיית אך שמח" {דברים ט"ז י"ג-ט"ו}, עולה בקנה אחד עם התחושה הטבעית.
בחג זה אנו קוראים את מגילת קהלת, המשננת באוזנינו: "הבל הבלים אמר קהלת, הכל הבל" {קהלת א' ב'}. ההצלחה, העושר, השפע, היבול הרב - אינם אלא הבל, העתיד להימוג כעשן ברוח. נשאלת שאלה מחייבת המציאות: האם אנו אמורים ליהנות מתוצרת השדה והכרם, או לראותה כ'הבל הבלים'? באיזה אופן עלינו להסתכל על ההצלחה החומרית שזכינו לה?

זמן האסיף הוא רגע הסיפוק של האיכר: חודשי חריש וזרע, עידור, דילול, ריסוס, מעקב וטיפוח באים אל תכליתם. הפרי ממלא את האסמים. עם שמחת היבול גואה בלב גם תחושת הרכושנות, והגאווה מתלווה אליה כצל: "כוחי ועוצם ידי עשו לי את החיל הזה" {דברים ח' י"ז}. האדם טופח על שכם עצמו על הצלחותיו, על מיומנותו, על מאמציו ועל מזלו הטוב. מי שמצליח פעם אחת, ממהר לחלום על הצלחות נוספות, רחבות ומקיפות יותר. הוא שוקע בתכנונים שצועדים על הקו הדק שבין מציאות להזיה.

שבוע של ניתוק ממרחב הנוחות, מצמיח מבט בריא על הרכוש שנותר בבית. "כל האזרח בישראל ישבו בסוכות" {ויקרא כ"ג מ"ב}, כדי שלא יחוש עוד כאזרח ותושב של קבע, אלא ידע שמקומו שווה לגר שאחיזתו במקום זמנית בלבד. במשך שבוע רואה האדם דרך חרכי הסכך את השמיים, תכולים במשך היום ושחורים בלילה, והוא חש כיצד הם סוככים על חייו. כל עוד האדם מצוי תחת קורת הגג של ביתו, הנותן לו מחסה מפגעי הטבע וממצוקות הזמן, הוא חי בתחושה שביכולתו להגן על עצמו. בצאתו אל הסוכה, שהיא 'דירת ארעי', הוא מעמיד את עצמו תחת חסות ריבון העולם.

דווקא ידיעה זו, שבמהלך חיינו, נפילותינו והצלחותינו, הם ביד אדון כל, נוטעת שמחה. כל עוד נדמה לאדם שגורלו נתון בידיו, חסרה לו שמחת חיים, מאחר שהוא חרד מפני הבאות. לעומתו אדם המאמין ונותן אמון בבורא עולם, שהוא המנווט את דרכו של כל אחד מברואיו בהשגחה פרטית מדויקת, הוא המשוחרר מדאגה, והוא מסוגל לחוש בבטחון ושמחה.
באופן זה ממתנת הסוכה תהליכים אנושיים הרסניים, ומשיבה את האיזון ללב היחיד ולתודעת החברה – למען השמחה, שמחת הלב ואושר החיים. שפע היבול עלול להוות סיבה לריחוק והוא עשוי גם להיות הגורם לקירוב. האדם מודה לאלוקיו המעניק לו מכוחו ומשפע טובו ומתקרב אליו. הוא גם נקרא לשתף את זולתו באותו השפע, ובכך לצמצם את המרחק בין האדם לאדם. זוהי הדרך אל  השמחה: שמחת הביטחון והשיתוף, שמחת האחווה והשלמות.

עם חלוף החג יצא האדם מישראל אל שדהו לזריעה מחודשת. הוא ישדד את אדמתו ויטיל בין רגביה את זרעי התבואה של השנה הבאה. בתרמילו ינוחו לקט הזרעים  וגם דברי האמונה שצבר בחג האסיף.

שבת שלום – חג שמח – יהונתן גרילק

[גרילק יהונתן‎]

אימרה שבועית:
אין אדם קונה תורה עד שיעשה עצמו הפקר כמדבר. {רבנו בחיי}

סטטוס שבועי:
תפקידה של התורה בכללותה, לא רק ללמד ערכים, אלא גם לקבוע את סולם העדיפויות הנכון והרצוי של הערכים הללו. סולם עדיפויות, על פי אמת מידה אובייקטיבית שהאדם לא יכול להמציא אותה. סולם שיקבע עבורנו מה קודם למה. על פיהם ניתן לבנות אדם וחברה ערכיים.

ציטוט שבועי:
התפתחות התורה בדרך מדע, היא הצו של תקומת היהדות. יבוא יום וכל העולם יכיר באמיתות התורה ויקבל עליו בפעם השנית את מאור התורה. {ד"ר נחמן סירקין}

סיפור שבועי:

'אהבה מתחת לאדמה'

ביקרתי היום ביקור מוזר בעולם שמתחת לאדמה. בבוקר באו אלי שני צעירים... מאנס רוזנשטרייך והנדלס, ואמרו לי כי היום ב-5 אחה"צ תהיה פגישה ברח' נאלעווקי 35... ובכן 6 דקות לפני 5 אני מגיע לשער של נאלעווקי 35, בחור צעיר בכובע יהודי עומד בשער ומחכה. הוא צועד קדימה - ואני אחריו. אנו נכנסים לחדר בקומה הראשונה. היה שם בית מדרש. משם עברנו לחדר סמוך ובו תנור. מורה הדרך שלי נכנם לתנור ונעלם. אני נשאר עומד בחוץ. מיד נשמע הקול: בואה! אני זוחל ונכנס אחריו לתנור. שם נמצא פתח המוליך למרתף. אני יורד בסולם של חבלים מטה מטה, אין סוף לדבר. לבסוף עומדות רגלי על הקרקע. מביט אני סביבי ורואה אולם מרווח נקי ומואר באור החשמל, שולחן ארוך מקרשים לא מהוקצעים, ומרחוק נישא אלי כקול מקהלה נאה, והניגון מוכר לי יפה, קול ניגונם של לומדי גמרא. שומע אני משתאה. במקום להסביר לי דבר, מכניסים אותי לשטיבל שני, ומה שעיני רואות שם מזכיר לי את תיאור התנאים שהיו לומדים תורה במערות, ואת תקופת האנוסים בספרד. אלא שלנגד עיני המציאות כמו שהיא, אמת לאמיתה. מסביב לשולחן הארוך יושבים לפני ספרי הגמרא הפתוחים כעשרים בחורים ולומדים בחשק ובעיון ובכל ההתלהבות. הם עומדים במסכת נדרים דף נ"ב, בר"ן האומר: 'יקשה לי... ' והם עוסקים בשאלה אם 'אזלינן בתר שמא', או 'אזלינן בתר עצם...' הפנים חיוורות, העיניים מנצנצות בברק שלא מעלמא הדין. הם שקועים, ראשם ורובם בעולם אחר, בחורים אלה נשארו רובם בלי הורים, בלי משפחה ואף בלי רבי. {ד"ר הלל זיידמאן – גטו ורשה}

פרשה שבועית:

פרשת וזאת הברכה / 'ברכת פרידה..'

"וזאת הברכה אשר ברך משה איש האלוקים את בני ישראל לפני מותו" {דברים ל"ג א'}.

מה היה פועלו האחרון של המנהיג, שגאל את בני ישראל ממצרים, העניק להם תורה, וקרבם אל גבולות ארץ היעוד?
מובן מאליו - הברכה!

זהו סיום נאה לאיש, שחיי הציבור שלו החלו ביום בו עזב את מנעמי ארמון פרעה, "ויצא אל אחיו וירא בסבלותם" {שמות ב' י"א}. סיום זה, מחוייב המציאות, ומתבקש מאליו בסופו של חשבון הנפש הנוקב, שערך זה עתה איתם, שם בערבות מואב.
דבריו מהווים סיום מרגש, המוכיח כי חרף כל המרורות שהשביעוהו, נתונה אהבתו לעם זה. ועתה, בשעת מותו, מעניק הוא להם את כל ברכת לבו, כי עמו הוא.
והברכות, ברכות הן לכל שבט בפני עצמו. כל שבט והברכה לזה יזדקק בעתיד. כשישב בנחלתו שלו בארץ ישראל. ברכה, בהתאם לאופי, לתכונות ולתפקיד המיוחד של כל שבט במרקם הלאומי.
זו תמצית החלק הראשון של הפרשה. החלק השני מתאר את עליית משה אל הר נבו, אל ראש הפסגה. את המבט האחרון, מלא תשוקה, לעבר ארץ חלומותיו, אליה לא זכה להכנס. וכן את פרשת מותו וקבורתו.

בסופן של הברכות הפרטיות, שהוענקו לכל שבט ושבט, מופיעות גם ברכות קיבוציות, שיחולו על ראש העם כולו. ביניהם מצויה ברכה אחת, שלכאורה, אינה אלא קללה של ממש, קללה שאקטואליותה לא פגה, והינה חריפה היום כבעבר. אף דומה כי כיום, בעזרת המלחציים הלאומיים, ובעידודם הנדיב של אמצעי התקשורת בעולם, היא לוחצת ביתר שאת, עוצמה וכאב. ברכה זו היא מן המלים האחרונות ממש שהשמיע משה טרם מותו. זו המילה "בדד" המבשרת את חוק בדידותו של עם ישראל בקרב האומות.
"וישכן ישראל בטח בדד עין יעקב" {דברים שם כ"ח}.

אין צורך להכביר מילים על בדידותנו זו כעם וכמדינה. אנו מודעים לה כראוי.
גם האנטישמיות הבסיסית, המלחשת עדיין במעמקי האומות, אין בכוחה להסביר את העובדה, שמשה קבע מראש בדידות זו כברכה אחרונה. מה גם, שעמי העולם 'נענו' לבקשתו של משה, וביצעו 'ברכה' זו על הצד הטוב ביותר, ברצון ובהתלהבות.
ההגינות מחייבת לציין, שלא משה טבע מושג זה. הקדימו בהבנת עם ישראל דווקא נכרי. הלא הוא בלעם, שזכה לעיניים נבואיות. הוא הופיע בארץ מואב שנים מועטות קודם לכן, השקיף מראש ההרים על מחנה ישראל, וקבע את הקביעה הבאה:

"הן עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב" {במדבר כ"ג ט'}.

אולם, בעוד הקודם איבחן את הסימפטום של הגורל היהודי, האציל עליו משה את ברכתו. ברכה לא מובנת, ובעיני רבים הינה, כאמור, קללה, שכל האמצעים להשתחרר ממנה כשרים.
וכי משה לא חש בבעיה? האם לא שם לב לקללה שבבדידות? לנזקיה החמורים לתדמית של עם ולקיומו התקין?
וודאי שחש. ועל כן ידע כי אופי העם ויעודו, המוכתב לו במקרא, מחייבו לברך את העם בתכונת בדידות זו?

דברים אלו, שהן בהסכמת הפרשנים כולם, ראויים שניתן עליהם את הדעת, כי בנפשנו הם. קללתה של הבדידות או ברכתה בידינו הן, תלויות אך ורק בנו. אנו נקבע בהתנהגותנו, אם נהיה ברווזון מכוער נצחי, או ברבור יפה במקומו הטבעי. היא תבהיר לו ליהודי, אם נאמן הוא ליעודו המקורי, או חלילה לא. כי יכול היהודי להיות בדד, עם אומות העולם בכבוד ובמנוחה (שכן בדידות אינה סגירות וניתוק). אך בסורו מן הדרך, יהיו אומות העולם בדלים ממנו. קורות הימים הטעימונו משני האופנים גם יחד.

{מעובד מתוך ספרו של הרב משה גרילק – 'פרשה ופשרה'}

שמחה שנתית:

'שיר במתנה' / חיים נחמן ביאליק

ביה"ס הלאומי בכל יצירותיו: הח'דר, הישיבה, בית המדרש – אלה היו מבצרינו האיתנים ביותר בימי מלחמתנו הארוכה והקשה על קיומנו ועל זכות קיומנו בעולם בתור עם נבדל ומיוחד בין העמים. בימי סער וזעם נמלטנו אל בין כתלי המבצרים האלה ושם ישבנו גם ליטשנו את כלי הזין היחידי שנשאר עוד בידנו, את המוח היהודי, שלא יעלה חלודה.  אי אפשר להמנע מלהזכיר ברגע זה מאמר אחד מחכמינו, שאיני יודע כמותו למרירות וליגון: אותו החכם התלמודי כשהגיע למקרא שכתוב "ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים ולא געלתים" וכו' – אמר במרירות: לא מאסתים ולא געלתים – וכי מה נשתייר להם לישראל בגלות שלא נמאס ולא נגעל? והלא כל מתנות טובות שניתנו להם ניטלו מהם – מה נשתייר להם? זה ספר תורה, שאלמלא היה קיים לישראל לא היו משונים מאומות העולם כלום.

המושג 'תורה' התרומם בעיני העם אל גובה אין חקר לו. בדמיון העם הייתה התורה כמעט למציאות שניה, מציאות מפשטת ויותר נעלה, העומדת בצדה או גם במקומה של המציאות הממשית.  התורה נקבעה במרכז שאיפותיה ומאוייה הכמוסים והגלויים של האומה בגלותה. המימרא 'ישראל ואורייתא חד' לא הייתה מימרא בלבד. בן עם כמעט לא יבין ולא ישיג את זאת, לפי שגם המושג 'תורה' במלוא תוכנו ומשמעו הלאומי לא ניתן להתרגם כל צרכו.  התורה במשמעה זה, אינה לא דת ולא אמונה בלבד, לא מוסר ולא מצוות ולא חכמה בלבד, ואפילו לא צרוף כולם יחד בלבד, אלא מושג נעלה ומרומם עד אין שיעור על כל אלה; מושג מסתורי, ששואב את כוחו כמעט מתהומה וממרומיה של ההשגה הקוסמית.  התורה היא כלי אומנותו של יוצר העולם, בה ברא את העולם ובשבילה העולם נברא. התורה קדמה לעולם, היא האידיאה העליונה ונפשה החיה של העולם. בלעדיה אין קיום ולא זכות הקיום.  'גדול תלמוד תורה יותר מבנין בית המקדש', 'גדולה תורה יותר מן הכהונה ומן המלכות', 'אין בן חורין אלא מי שעוסק בתורה', 'התורה מגדלת ומרוממת את האדם על כל המעשים', 'אפילו עובד אלילים ועוסק בתורה הוא ככהן גדול', ו'ממזר תלמיד חכם קודם לכהן גדול עם הארץ'.

על הדעות ועל ההשקפות האלה נתחנכה האומה הישראלית בנעריה ובזקניה כמעט במשך שבעים דורות; בהתאם להן בנתה את בתי חייה הארעיים בגולה, עליהן נהרגו ובזכותן נתקיימו. בית הספר העברי העממי נבנה קרוב לזמן החורבן והחזיק מעמד עד היום. מתוך חנוך ממושך כזה נוסף להם לישראל כמין חוש ששי בכל מה שנוגע לצרכי הרוח, חוש דק ועדין עד מאד, שנפגע תחילה לשאר איבריהם והוא משותף כמעט לכל אישי האומה. אין יהודי בעולם, אשר הגזירה האכזריה שלא יעסקו ישראל בתורה לא תחריד את עצמותיו. אפילו העני והפחות בישראל מסר את נפשו על למוד בניו והוציא על זה פעמים גם חצי פרנסתו ויותר. בטרם יתפלל האיש היהודי על סיפוק צרכיו החמריים ישאל מאלהיו יום יום 'וחננו מאתך דעה בינה והשכל'. ואמהותינו הכשרות, בשפכן שיח לפני ה' בעת הדלקת הנרות של שבת, מה היתה תפילתן הראשונה בשעה קדושה זו? 'יהי רצון שתאורנה עיני בני בתורה'. ומובטחני כי אילו נענה אלוקים לאחת האמהות האלה בחלום, כמו שקרה דבר כזה פעם אחת לשלמה המלך, ושאל אותה בסגנון המקרא: 'שאלי מה אתן לך'? – הייתה אם כזו משיבה גם היא כשלמה בשעתו: "לא אשאל לי לא עושר ולא כבוד, אלא יהי רצון, רבונו של עולם, שתתן לבני לב להבין בתורה בחכמה ולדעת בין טוב לרע".

אין כל תוחלת וכל תקווה לתקומתו של ישראל בשום מקום ובשום זמן. עצם מושגינו על דבר הקיום החומרי והרוחני של האומה, אף הם נשתנו עלינו בינתיים תכלית שינוי. אין אנו גורסים כלל חלוקה ופרוד זה בין חומר לרוח, כמו שאין אנו גורסים אותו בין יהודי לאדם. פוסקים אנו עכשיו הלכה לא כבית שמאי, שהשמים נבראו תחילה, ולא כבית הלל, שהארץ נבראה תחילה, אלא כחכמים, ששניהם כאחד ובמאמר אחד נבראו, ואין לזה מציאות וקיום בל זה. בהכרתה של האומה תפס בינתיים המושג 'תרבות' במשמעו המקיף והאנושי את מקומו של המושג התיאולוגי 'תורה'.  באנו לידי הכרה, כי כל עם שהוא רוצה בקיום, שאין בו בושה וכלימה, מחויב ליצור תרבות, לא להשתמש בה בלבד, אלא ליצור אותה, ליצור ממש בידי עצמו בכלים ובחומר משלו ובחותמת שלו.

מתוך הרגשה זו נמלטנו אל הארץ הזאת.  לא באנו לבקש פה לא עושר ולא שלטון ולא גדולה.  הארץ הקטנה והדלה הזאת – מה כוחה לתת לנו מכל אלה? אין אנו רוצים אלא למצוא בה רשות היחיד כל שהיא ליגיע כפינו ולעמל רוחנו.  גדולות עוד לא עשינו פה, עוד לא הספקנו לרחוץ את רגלינו מאבק הדרכים הרבים בימי הנדודים, ועוד לא החלפנו את שמלותינו המטולאות. בלי ספק עוד תעבורנה שנים רבות, שנות עמל ויסורין, עד אשר נרפא את הארץ השוממה הזאת מצרעת סלעיה ומרקבון ביצותיה. לפי שעה יש רק התחלה של בנין, אבל גם בשעה ראשונה זו כבר הורגש הצורך להקים בית וצל קורה לעבודת הרוח של האומה. כך טבעה הקדמוני של זו: היא איננה יכולה להתקיים שלשה ימים רצופים בלי תורה. גם בשעה ראשונה זו יש לנו צרכים תרבותיים, שאין לדחותם ואי אפשר לנו להתקיים בלעדיהם. יש לנו מלבד זה גם דאגות קשות וכבדות, שמטרידות אותנו בנוגע לגורלו התרבותי של עמנו בארצות פזוריו. עממים בני תמול שלום חושבים באוולתם להמית בצמא רוחני, על יד נומירוס קלאוזוס, אומה זקנה שארבעת אלפים שנות תורה עומדים מאחוריה. עלינו איפוא למהר ולהדליק פה בארץ אבותינו ומולדת רוחנו את הנר הראשון לתורה ולמדע ולכל עבודת הרוח בישראל, בטרם יכבה עלינו בארצות נכריות הנר האחרון.

מועדים לשמחה – פתקא טבא – שבת שלום – חג שמח – יהונתן גרילק

[גרילק יהונתן‎]

אימרה שבועית:
זהו אסון כשאדם עולה לגדולה, אבל לא משקיע את מיטב כוחותיו בתיקון עצמי. {הרב משה צבי נריה}

סטטוס שבועי:
ערכי התורה הינם מוצקים ובלתי משתנים ולא האדם המציא אותם. פשוט וברור שלא יתכן להפקיד מלאכת יצירת הערכים בידי בן אנוש. שכן, אם הלה הוא גם יצרן הערכים וגם הצרכן שלהם, ברור שימציא אותם בהתאם לצרכיו, בלא קשר לאמת הגדולה, האובייקטיבית. האמיתות, הינן אמיתות אובייקטיביות, אלוקיות, שניתנו בסיני. כל תפקידו של האדם, לפי התורה, הוא להתאים את מציאות חייו אל ערכי הנצח. או אז ברור לו, שהוא פועל מתוך חירות מלאה מלחץ האינסטינקט, מן השעבוד לצרכיו הגשמיים, מן הכניעה למערכת הביולוגית שלו, ומן הכפיפות לנטיות לבו השובב.

ציטוט שבועי:
העובדה החשובה ביותר שחוקרי הטבע יכולים לקבוע היא, שהטבע אינו תוהו ובוהו, אלא כל מאורעות העולם מתהווים ומשתנים לפי חוקים כאופן הגיוני. אפשר ללמוד מזה כי יש מחוקק, פרינציפ עליון, רוחני שאנו קוראים לו אלוקים. {הזואולוג פרופסור פלטר}

סיפור שבועי:

'אורח הכבוד...'

בבית רבי צבי חנוך הכהן לוין, רב העיר בנדין בפולין בתקופה שבין שתי מלחמות העולם, התקיימה אסיפת ראשי הקהל. הם התכנסו לדון בבעיותיה של קהילתם. בראש הנאספים ישב כמובן הרב הנערץ, שאישיותו וחכמתו הטביעו את רישומם על דיוני הפרנסים.
לפתע, באמצע הדיונים, נפתחה הדלת ויהודי זר נכנס לבית. הבחין רבי צבי חנוך בזר, העומד מהסס ליד הפתח, קם ממקומו ורץ בשמחה גלויה לקראתו. פני הרב קרנו מאושר, כשמחת אדם הפוגש מכר ותיק.
'שלום עליכם, שלום עליכם', הקביל את פניו בלבביות, והכניסו אל תוך הבית. ובעוד הוא מוביל את אורחו אל השולחן, פנה אל ראשי העדה ואמר:
אנא סלחו לי, אבל קודם עלי לטפל באורח היקר שלי.
לאחר שהושיב את האורח, קרא לרבנית שעמדה במטבח: ראי נא, איזה אורח בא אלינו!  והרב הביט בו, בפנים מאירות וכולו רווה נחת.
ראשית הטעימו בכוסית יי"ש, משמחת לב ובדובשנית. ובתוך כך הכניסה הרבנית ארוחה דשנה, והגישה לאורח הנכבד, מכל טוב ביתה.

האורח סיים את הארוחה ונפרד בתודה עמוקה מרבי צבי חנוך. הלה ליווהו לפתח הבית והפציר בו:
'אנא, כל פעם שתזדמן לבנדין, סור נא לביתי, אתה פשוט מחיה את נפשי!

פרנסי הקהילה, שראו את החיבה היוצאת מגדר הרגיל, שרחש רבם לאורח, שאלו בסקרנות:
האם קרוב האיש לרבנו, או בן עירו?
לתדהמתם הגדולה, השיב להם רבי צבי חנוך בתמימות:
"אני לא מכירו בכלל. יהודי סר לביתי והחובה עלי לכבדו ולדאוג לו. הלא מצוות הכנסת אורחים היא מן המצוות שאין להם שיעור!

פרשה שבועית:

פרשת בראשית / 'קוד אתי'

"בראשית ברא אלוהים את השמים ואת הארץ" {בראשית א' א'}.

מדוע נכתב הפרק המתאר את בריאת העולם? מדוע הוצב בפתח התורה והתנ"ך?
התשובה היא שרק הידיעה שהעולם נברא על ידי אלוקים, שהוא כל יכול ומושלם, יישות רוחנית שמעבר ליקום, מעניקה משמעות לדיבורים על מוסר, על טוב ורע, על יושר ועל עוול, ובעיקר, על אחריות האדם למעשיו. כי האדם נברא בצלמו והוא טועם מחירות האלוקים.
אלמלא הופיע העולם, חלילה, מחביונו של הבורא, כי אז היה המוסר האשליה הגדולה ביותר עלי אדמות. חומצות, מולקולות וגזים אינם לא 'טובים' ולא 'רעים'. אם החומר בעולם הוא מציאותו היחידה, כי אז אין כל ממשות במוסר כערך בפני עצמו. במקרה זה, ערכים, מחשבות על טוב ורע ועמדות מוסריות הם לכל היותר השקפות של מייצגיהם, ותו לא. זוהי הדילמה הגדולה שביטא כראוי הפילוסוף האתיאיסט ראסל: 'איני יודע כיצד להזים את ההנחות בדבר יחסיות המוסר. מאידך, קשה לי להאמין שכל מה שלא נכון באכזריות הפראית הינו העובדה שאין אני מחבב אותה'.

זוהי בעייתו החמורה של האתיאיסט. הוא כופר באלוקים, ועם זאת, לבו הומה אחריו.
מסיבה זו, פותחת התורה בסיפור בריאת העולם על ידי האלוקים. זהו הבסיס לדרישה המוסרית מבני אנוש. זו אמת המידה שלאורה ייבחנו מעשי אדם ומחשבות לבו. זהו נתון היסוד המעניק משמעות להיסטוריה האנושית ולמעשי כל יחיד בה, כפי שהיא נפרשת והולכת מן הפרק הבא - פרק ב' בספר בראשית. בפרק זה אנו צופים באדם הראשון ובכשלונו.

הפרק הראשון המתאר את בריאת העולם בידי האלוקים, מקנה משקל רב להמשך הדברים - לשכר ולעונש, לאסור ולמותר, לישראל ולעמים. דווקא מכיון שהבורא ברא את העולם, כל אשר בו הינו בעל ערך רוחני ובעל ערך עצמי!
{מעובד מספרו של הרב משה גרילק – 'פרשה ופשרה'}

חורף בריא – שבת שלום – יהונתן גרילק

[גרילק יהונתן‎]

אימרה שבועית:
כשמכאובים תועים בחללה של תבל ככוחות אטומים ללא תועלת, קטרוג גדול בוקע ועולה לעומת האדם המפסיד את סבלו. {הרב י"ד סולובייצ'יק}

סטטוס שבועי:
העולם, נברא בכוונה תחילה, במודעות אלוקית בלתי ניתנת להשגה, ובתבונה אין סופית. אין בו דבר מיותר. זו הנחת יסוד בסיסית, המושתתת על האקסיומה שהעולם מהווה יחידה אחדותית קומפקטית, בה כל חלק משלים את רעהו, אף תלוי בו להמשך התפתחותו המאוזנת.
מדע האקולוגיה כמשל, תרם רבות להבנת אחדות זו. הוא חשף בפנינו מעט מהשלמות הדדיות אלו, הטמונות בטבע ואף גילה לנו עד מה גדולה ההשפעה ההרסנית על היקום כולו, כשאנו - באיוולתנו כי רבה – מפירים איזון זה, כשאנו פוגעים במרכיבים שונים בסביבתנו, הנראים לנו, לכאורה, מיותרים וחסרי ערך.

ציטוט שבועי:
אנחנו חוזרים מאלפיים שנות גולה אל עשרים וחמישה אלף קילומטרים מרובעים, ורוצים ליצור אחדות שברוח, אך היא חייבת להיות גם אחדות שבאורחות החיים. היא לא תיווצר על נקלה, ואני חושש מאוד שאם גדולי רוח בכל המחנות, לא יעשו בסוגיה הזאת, ייפול הדבר לידיהם של מדינאים ופוליטיקאים, ואז גם הניסיון לבנות את הגשר עלול להיכשל. {אבא קובנר}

סיפור שבועי:

'עניי עירך..'

החפץ חיים עמד לעזוב את עיירתו כאשר תפסו הקומוניסטים את השלטון. בטרם צאתו פנה אל הקומיסר (שהיה קומוניסט יהודי) האחראי, וביקש ממנו לדאוג בנאמנות לעניי העיר אחר שהוא יעזוב. הקומיסר הנרגש השיב לו בהתפעלות: רבי, הלא אתה הקומוניסט האמיתי, אנו משתדלים אמנם להחרים את כספם של העשירים, אך טרם התפנינו להעבירו לעניים...

פרשה שבועית:

פרשת נח / 'דרך היין'

"ויחל נח איש האדמה, ויטע כרם" {בראשית ט' כ'}.

זה עתה יצא נח מהתיבה אל העולם החדש. פליט השואה הגדולה. שריד בודד מאסון שמחק אנושות שלמה. ניצול שידע שלא בחינם הצילו האלוקים. הוא הכיר בכך שהאלוקים, אשר הכריז עליו: "כי אותך ראיתי צדיק לפני בדור הזה" {בראשית ז' א'}, מצפה עתה ממנו שהוא יניח את הבסיס לאנושות חדשה, ערכית יותר, מוסרית יותר, אנושית יותר. אך הוא נכשל כבר בפעולתו הראשונה.

בקריאה ראשונה אנו מבחינים שאין הפסוק מדווח רק על נטיעת הכרם. הכתוב משמיע לנו, למעשה, שני נושאים בשש מילים אלו.
המדרש הבחין במשמעותו הנסתרת של הפסוק ומעיר: 'עשה עצמו חולין, שהיה לו לעסוק תחילה בנטיעה אחרת' (רש"י ע"פ המדרש).
וכך אמר לו הקב"ה: 'מה לך אצל מטע כרמים? והרי על ידי היין נקנסה מיתה על האדם הראשון? (בהתאם לדברי המדרש: 'אותו אילן, שאכל ממנו אדם הראשון - גפן היה'). היה לך ליטע תחילה יחור של זית, גרופית של תאנה'.

אין כל רע, חלילה, בנטיעת כרם. אולם התמקדותו של נח בתחילת פעולתו המחודשת בעולם דווקא בנטיעה זו והעדפתה על פני האחרות, הצביעה על נטיות נסתרות בנפשו. נטיות שיתכן שהוא עצמו לא היה מודע להן.
נקודת החולין שבליבו, היא זו שדחפה אותו אל היין. היין קורא את האדם אל ההתפרקות, אל השכחה העצמית ואל ההתחמקות מן האחריות המוסרית למעשיו.

כלום זו חייבת להיות הפעולה הראשונה בעולם החדש, החייב לקום על חורבות עולם הרשע ששקע בתהומות? כיצד פותח נח במהלך שיאפשר בעתיד התחמקות מעשיית טוב ובריחה מאחריות אישית וציבורית?
הכוסית הראשונה בהחלט טהורה ותמימה היא, אולם בכוחה לגרור כוסיות רבות בעקבותיה, עד שתשלוט הנטייה להפקרות ולהתפרקות, עד להשתקעות בהנאות הרגע. ובעיקר, עד להסרת האחריות מכל הנעשה.

מיד בצאתו מן התיבה נמשך נח אל הכרם ואל היין עד כי: "וישת מן היין וישכר ויתגל בתוך אהלה" {שם כ"א}.
היין העביר אותו על דעתו והוא התגלה בביזיון לעיני כל.
{מעובד מתוך ספרו של הרב משה גרילק – 'פרשה ופשרה'}

[גרילק יהונתן‎]

אימרה שבועית:
דרך האדם הגדול הוא שיחיה בכל כוחותיו ושיהיה ער ומרגיש את הכול. כי אל לו לבטל את רגשותיו. לכן, כל מה שיגדל הרי כל רגשותיו ערים וחיים בו יותר. {רבי יוסף לייב בלוך}  

סטטוס שבועי:
הבחירה החופשית אינה זכות כי אם חובה. היא אמת מידה באמצעותה מסוגל האדם להתחנך, לעדן את אופיו, לבנות אישיות. זו מטרתה העיקרית. בכך מעניקה היא ערך למושג - אדם. על כן, חייבות להיות פתוחות לפניה כל האופציות, לטוב ולרע ובלא הגבלות. כל הגבלה הייתה מפריעה למימוש רצונו האישי. כל הגבלה הייתה מכתיבה לו להתנהג רק בהתאם לאינסטינקט הטבוע בו, משמע התנהגות רובוטית שאישיותו לא תבוא בה לידי ביטוי ראוי. התנהגות, שלא תוסיף נדבכים נוספים בנפשו. צורך זה הוא המכתיב את פתיחתו של העולם כזירה חופשית עליה יאבק האדם כרצונו. ירצה - יבנה עליו גן עדן עלי אדמות, ירצה - ישמידו בטילים ארוכי טווח. על כן, אין לבוא בשום טענה או שאלה אל ההשגחה העליונה בדבר התנהגותו של האדם, תהא ההתנהגות הסוטה ביותר. כי חובת הריסון העצמי, הריסון היוצר את המושג אדם, מוטלת כולה על כתפינו.

ציטוט שבועי:
בלי ידיעת חוקי הטבע ותופעות הטבע אין אדם יכול לתאר את גדולתו ואת חכמתו של הבורא. {יוסטוס וון ליביג}  

סיפור שבועי:

'אירוח בתשלום..'

שלושה סוחרים נקלעו פעם, בערב שבת אחר חצות היום, לכפר ז'וכוביצה. מקום מגורי הצדיק רבי ישעיה.
רבי ישעיה, שעמד בפתח ביתו, ראה אותם נכנסים בעגלתם לכפר. הוא רץ לקראתם והזמינם לשבות אצלו. הסוחרים סירבו. רוצים הם לשבות בעיר ולא בכפר, והמשיכו בדרכם. אך יצאו את הכפר, ואחד מאופני העגלה נשמט והיא נתקעה במקומה מבלי יכולת לזוז.

רבי ישעיה, שעקב בצער אחרי האורחים המתרחקים, ראה את הנעשה, מיהר לחצר ביתו, נטל את אחד הגלגלים הפזורים בחצר, ורץ אל הסוחרים הנבוכים.
עתה, בלית ברירה, נענו הסוחרים להפצרותיו ושבו לכפר לשבות את השבת בביתו. זמן מועט לפני כניסת השבת הסביר להם רבי ישעיה את הכללים הנהוגים בביתו.
חייב אני להודיעכם בטיב אכסניה זו. שכרי הוא ארבע זהובים לכל אחד מכם. יתכן ובעיניכם הסכום הוא רב ומוגזם. אבל תמורת סכום זה, רשאים אתם לאכול כאוות נפשכם מן המובחר והמשובח שבביתי. סכום זה כולל כמובן גם סעודת מלוה מלכה במוצאי שבת.
הסכימו הסוחרים, באין ברירה, למחיר זה. שבתו בביתו והחליטו שאם כבר - אז כבר. הם ייהנו במלוא הסכום שנתחייבו בו. אכלו משמנים, שתו יינות מובחרים ולא חסו על רבי ישעיה.

במוצאי שבת, לאחר סעודת מלוה מלכה דשנה, רצו הסוחרים לשלם, כל איש את ארבעת זהוביו. דחה אותם רבי ישעיה ופניו מפיקות טוב לב: לא יהודים יקרים. הכנסת אורחים מצווה גדולה היא, ואין אני נוטל עליה שכר. אני מודה לכם מעומק הלב, שזיכיתם אותי במצווה כה חביבה וכה יקרה.
הביטו הסוחרים איש בפני רעהו בתימהון ובהשתאות.
אם כן, לשם מה קבעת לנו שכר כה גבוה?
חייך רבי ישעיה:
רציתי שלא תרחמו עלי ותאכלו כאוות נפשכם, מכל טוב ביתי...

פרשה שבועית:

פרשת לך לך / 'נולד מחדש'

"לך לך מארצך" {בראשית י"ב א'}

פלא הוא, מדוע פותח הכתוב ופונה אל אברהם, בלא לציין כלל מיהו האיש ומהן זכויותיו של מייסד האמונה העברית.

בגיל שלוש החל מסעו של אברהם. מסע מחשבתי מפרך, גדוש סבל וייסורים, עמוס שאלות ומאבקי נפש. מסע שנמשך עד גיל ארבעים. אז גובשה סופית השקפת עולמו, והוא הגיע באופן מושלם אל האמונה בה' אחד. רוחו הגדולה קלטה את המושג 'אלוקים' - הוא הבורא הנעלם, שאין בלתו וכל הכוחות נובעים ממנו. עלה בידו ליצור תמונת עולם שלמה שאפשרה לו לשוב אל ההרמוניה ואל האחדות האלוקית הטמונות ברב-גוניות תבל. אלו הובילוהו, כמסקנה אישית, אל המוסר, מוסרו של אברהם.
הוא בז לסכנה שבהשמעת האמת. הוא הופיע איתה ברבים. חרף איומי המשטר השמיע את דעתו בראש חוצות, הציג את טענותיו והביך בשאלותיו הנוקבות את עובדי האלילים המרובים. הוא ניתץ מסורות ומיתוסים שיצרו הדורות שקדמו לו, בהתרחקם ממסורתו של נח.
הוא היה אדם שקרא תיגר על דיקטטורת האימים של נמרוד. 'האח הגדול' שלט בלא מצרים בנתיניו, גם ברוחם. כל האזרחים חייבים היו להאמין ולסגוד לאלי הממסד, אולם אברהם שאל שאלות.
אלו שהלכו בעקבות אברהם, ערערו את היציבות של ממלכת אור כשדים. אברהם נידון למוות בשריפה. כידוע, הוא ניצל בנס ונמלט אל חרן בואכה ארץ כנען.

בהעלמת קורות חייו עד לרגע ההתגלות, יצרה התורה חייץ ברור בין העבר לעתיד בחיי אברהם. ברגע הצו "לך לך", נולד אברהם חדש. עד עתה הוא גילם באישיותו את התבונה האנושית בשיא טהרתה. עד עתה הוא היה הפילוסוף הגדול שהכיר בבורא העולם ובמוסרו המוחלט. גדול היה כבודו בעיני הבריות והשפעתו היתה ניכרת עליהן. ואילו מעתה הפך לאדם שזכה למגע ידה של האלוקות מעל ומעבר לתבונת אדם. לפניו חיים חדשים ונסיונות חדשים. עד עתה עמד בשתי רגליו בתוך החיים, בתחום ההיסטוריה האנושית. ואילו מן הרגע שקרא לו האלוקים, הופקע מהיסטוריה זו, והוטלה עליו השליחות. הוא נבחר. כך נולד ה'אתה בחרתנו' היהודי.

{מעובד מתוך ספרו של הרב משה גרילק – 'פרשה ופשרה'}

[גרילק יהונתן‎]

אימרה שבועית:
אמור לי מה אתה חושב על המוות, ואומר לך מה אתה חושב על החיים. {מאמר החכם}

סטטוס שבועי:
החיים, הם כמו תנור מוסק ולוהט. אדם המצמיד את גופו לתנור, ייכווה קשות. לעומת זאת, אדם המרחיק את עצמו ממנו עד גבול יכולתו, יסבול מן הקור והצינה המקפיאים. האדם החכם והמציאותי, המכיר את חוקי הטבע וחוקי גופו, יבחר לו את נקודת המרחק האידיאלית מן התנור. הנקודה בה יוכל ליהנות מחומו, בלא להישרף.
כך גם ברוחניות. המתרחק מהחיים עצמם, החושש מפיתוייהם ועל כן פורש מהם, כולא כוחותיו הטבעיים הקיימים בקרבו ומשתכן בתוך קור נצחי, המנוון את האדם ואת נשמתו, ומוסריותו מתעוותת. מאידך, אם יתמכר הוא לתשוקות הפורצות מלבו, אם נצמד הוא לתנור התאווה הלוהט, בלא חשבון ובלא מידה, נאכל הוא באש של עצמו, כפי שעשתה המתירנות הקיצונית למכורים לה. האנושות אוהבת קיצוניות, ובכך מטלטלת את עצמה, זה אלפי שנים, מקוטב אל קוטב, מן הכפור חסר החיים של הפרישות, אל הבערה המכלה של הנהנתנות הלא מבוקרת.

ציטוט שבועי:
קיומה של המדינה והתפתחותה מחייבים מתן חיסון יהודי לדור הישראלי הצעיר {זלמן ארן}.

סיפור שבועי:

פיו ולבו..

רבי ישראל מאיר הכהן מן העיירה ראדין שבפולין, המוכר בתפוצות ישראל כ'חפץ חיים', כתב ספר על איסור לשון הרע. הוא מסר את חיבורו לאחד מגדולי תלמידי החכמים בתקופתו, כדי לקבל את הסכמתו. הלה לא מיהר להעניק לו את ההסכמה המבוקשת. הוא ביקש מן ה'חפץ החיים' לשהות מספר ימים בביתו.
באותם ימים הורה לתלמידיו ולבני ביתו להעמיד במבחן את האיש, לנסות להכשילו בלשון הרע. הללו טרחו במשך ימים מספר, ללא הצלחה, להוציא מפיו של ה'חפץ חיים' ולו מלה רעה אחת על הזולת יהיה מי שיהיה. או אז זכה להסכמתו של הרב, על ספרו. האישיות וההגות תאמו זה לזה.

פרשה שבועית:

פרשת וירא / 'צחוק הגורל'

"ויאמר ה' אל אברהם למה זה צחקה שרה לאמר, האף אמנם אלד ואני זקנתי, היפלא מה' דבר למועד אשוב אליך כעת חיה ולשרה בן" {בראשית י"ח י'}.

שרה הייתה בת תשעים כאשר ילדה את יצחק. רק אז הבינה מדוע חשך האלוקים ממנה פרי בטן במשך כל אותן השנים. שרה צחקה כאשר הבטיח לה האלוקים: "כעת חיה והנה בן לשרה אשתך" {בראשית י"ח ט'}. שרה צחקה גם אחרי שנולד בנה. היא אף העניקה לבן הנולד את הצחוק כשם וכמהות. הוא הצחוק המלווה את עם יצחק מאז ועד ימינו. צחוק שהפך לסמל הגורל המופלא של עמנו.

שנה קודם לכן, כאשר שמעה את הבשורה שהייתה בפי המלאכים, אורחי אברהם, צחקה בקרבה. היא התבוננה בגופה הבלה וידעה: שום חוק ביולוגי מוכר לא יאפשר לה לזכות עוד בבן. על כן, למשמע ההבטחה יוצאת הדופן – צחקה.
לא היה זה הצחוק הראשון בהקשר זה. כאשר הבטיח האלוקים לאברהם: "נתתי ממנה לך בן" {שם י"ז ט"ז}, נאמר: "ויפול אברהם על פניו ויצחק" {שם י"ז י"ז}.

צחוק הוא תגובה טבעית ואינסטינקטיבית של האדם למראה או למשמע דבר אשר אינו תואם את הנורמה המקובלת.
במקרה זה, הצחוק על כל המשמעויות הכלולות בו, מובן היטב גם אצל אברהם, אבי המאמינים, וגם אצל אשתו הדגולה, שרה.

לאחר לידתו של הבן המקווה, הקיף צחוק זה את כל הסביבה. "כל השומע יצחק לי" {שם כ"א ה'}, הצהירה שרה בשמחת לבה. הם, בני דורו של אברהם, עמדו משתאים מול הפלא שהתרחש מול עיניהם.

עתה, לאחר שחבקה את הבן, קלטה במבט לאחור את סיפור חייה כולו. על כן, קראה לעתידה בשם: 'יצחק'.
כל חייה התפלאה מדוע דווקא הם, זוג יראי האלוקים, מחדשי האמונה בבורא בקרב הבריות, הינם חשוכי בנים. מדוע תפילתם רבת השנים אינה נענית. השאלה הבלתי נשאלת ריחפה כל העת בחלל: מדוע הועמדה אמונתם האיתנה והמוצקה באלוקים במבחן כה קשה? מבחן שבו עתיד ביתם, וממילא העתיד של הפצת האמונה הגדולה, אינם בטוחים כלל ועיקר.
כאשר ילדה את יצחק בנסיבות המיוחדות שבהן ילדה אותו, הבינה באינטואיציה הנבואית שחוננה בה, מהו פשר המאורע כולו.
היא הבינה שלא עם סתמי טמון בנצר חדש זה, כי אם תופעה, פלא, צחוק לדורות. עם שחוקי הטבע וההיסטוריה לא ישלטו בו, ובעקבות כך ישרוד בכל חליפות הזמנים. עם, שבעצם נוכחותו בקרב משפחת העמים, יטול ממנה את מנוחתה ולא יאפשר לה להתמכר לרע, לשחיתות ולתשוקה הבלתי מבוקרת. הוא יקרא לה לשוב אל האמונה, אל המוסר, אל הטוהר ואל האמת. עם זה יהיה כל כך יוצא דופן באי טבעיותו, עד שהדבר ימקד אליו את תשומת לבם של הכול. וזאת מפני שבדרך שונה לא יהיה ביכולתו למלא את הייעוד של בית אברהם. עתה הבינה שרה כי לידתו של יצחק ברגע הפחות הגיוני, ומעל לחוקי הטבע, מניחה את היסוד לקיומו הנצחי של עם ישראל לדורות.
העם שלא יכלו להשמידו לא טבח ולא עינויים, לא אש ולא חרב האינקוויזיציה, הוא אשר בישר ראשון את דבר ה'. הוא אשר זמן רב כל כך שמר על הנבואה ומסרה לאנושות כולה. עם כזה אינו יכול להיעלם. הוא עם נצחי - הוא התגשמות הנצח.
נצח שנולד עם לידתו הבלתי טבעית של יצחק. נצח הטמון בצחוק ובמוזרות שבלידתו. נצח, שאמו חשה בו כאשר קראה לו - יצחק.
{מעובד מספרו של הרב משה גרילק – 'פרשה ולקחה'}

שבת שלום – יהונתן גרילק

[גרילק יהונתן‎]

אימרה שבועית:
אינני מדבר כי יש לי כוח לדבר - אני מדבר כי אין לי כוח לשתוק. {הראי"ה קוק}

סטטוס שבועי:
התערבותה של ההשגחה העליונה היא רק לגבי תוצאות מעשיו של האדם. הללו, בסיכומו של חשבון, לא תמיד בדיוק כפי שהוא רצה, כי אם לפי אמות המידה של הצדק המוחלט.

ציטוט שבועי:
מה גדולה היא וודאית, העוצמה של מי שברא אין סופיות זו, והוא השליט הבלעדי שלה. {ליאונרד אוילר}

סיפור שבועי:

'הלכה למעשה'

רבי סלמאן מוצפי זצ"ל למד בחברותא עם תלמידו בסוגיית התלמוד הדנה בכיבוד הורים.
בתוך הדברים שאל הרב את התלמיד: כלום קם אתה מלוא קומתך בפני אמך הורתך, כאשר היא נכנסת לחדר, כמתחייב מן ההלכה?
אודה על האמת, ענה, אני קם אך לא מלוא קומתי.
מיד סגר רבי סלמאן את הספר ואמר: אין טעם בלימוד אם לא מקיימים. קודם לך תקן את המעוות, ולאחר מכן נמשיך ללמוד.

פרשה שבועית:

פרשת חיי שרה / 'מבחן אישיות'

"ויבוא אברהם לספוד לשרה ולבכותה" {בראשית כ"ג ב'}.

קשה היה רגע זה בחייו של אברהם. קשה היה, במיוחד, על רקע מה שקדם לו. זה עתה חזר אברהם מהר המוריה, שם חווה את הכבד שבניסיונות שהביא עליו האלוקים, את הגדול שבכולם, את ניסיון עקידת יצחק. עתה הוא עומד ליד מיטת אשתו הדגולה אשר מתה בעת שעשה את דרכו בחזרה מהר הניסיון והאמונה. וכך, טולטל מיד מניסיון האמונה שבו התנסה במרומי ההר, אל ניסיון חדש שהתרחש בהעדרו. ניסיון ההסתלקות הפתאומית של שותפתו הגדולה והנאמנה לכל דרכו המיוחדת. ואם לא די בכך, הרי שניסיון זה היה כרוך בניסיון נוסף, קשה אף הוא. הוא, אברהם, אדוני הארץ לעתיד, חייב היה להתמקח עם בני חת בעליה הזמניים של הארץ, על הזכות לקבור את אשתו בארצו שלו, בארץ שהבטיח האלוקים להורישה לו ולזרעו אחריו.
ועתה, אברהם עומד ליד ארונה של אשת נעוריו ומבכה אותה.
יום ההסתלקות מן העולם הוא, בדרך כלל, יום הסיכום לשנות החיים כולם. ואין לך שבח גדול יותר שניתן לשבח בו את האדם, מן השבח המתאר את חייו כחטיבה אחת שלמה. חטיבה שרעיון וחזון מרקיעי שחקים, כחזונו של אברהם, מפעיל אותה בלא זעזועים - בכל נפתולי החיים. לצורת חיים כזאת, כמעט אין אח ורע בין בני אנוש. גדול היה איפוא, אבלו של אברהם.

ואז, בעודו נתון לשרעפיו ולבכיו: "ויקם אברהם מעל פני מתו וידבר אל בני חת" {בראשית כ"ג ג'}.
הוא קם כדי לקנות אחוזת קבר לרעייתו, לו ולשאר אבות האומה, הלא היא מערת המכפלה. מדוע מדגיש הפסוק שהוא קם מעל פני מתו?

'קימה' זו מלמדת על תפנית שחלה באותו רגע בנפשו של אברהם. היא חושפת בפנינו את מלוא גדולתו של האיש שבאה לידי ביטוי חד דווקא בשעת הכאב הנוראה הזאת.
אברהם קם ומחה את דמעותיו. הרי הוא צריך לדבר עם בני אדם! מצד כבוד הבריות מחה את דמעותיו, רחץ את פניו, וצערו בקרבו טמן. אין זה מכבודם שידבר ודמעותיו על פניו. הוא שלט על עצמו ומשל על רגשותיו.
אהבת הבריות והדקדוק המלא בכבודם לא נשכחו ממנו, אף לא ברגעי הכאב והצער הקשים הללו. ואם כבוד הבריות היא מצוות היסוד במשנתו, אין היא משתנה ביום שנחת עליו אסונו. זו גדולתו של אברהם.
הפסוק מציג בפנינו את אבינו הראשון העומד במבחן אהבת האדם. אם זכר אברהם חובה זו בשעת האבל, אות הוא, לכך שתכונת אהבת הבריות והדקדוק בכבודם הינה תכונה מהותית ואינסטינקטיבית בנפשו, ולא רק סיסמה שהוא נושא על דל שפתיו. אברהם עמד במבחן. הוא הפגין, בשעה הפחות צפויה, אהבת אדם וכבודו - במיטבה.
{מעובד מתוך ספרו של הרב משה גרילק – 'פרשה ולקחה'}

[גרילק יהונתן‎]

אימרה שבועית:
האדם דומה לכינור. אם הוא שלם בלי פגם, הריהו מנגן. {רבי ישראל מסלנט}

סטטוס שבועי:
המצוי בטבע הדומם, מצוי גם במציאות האנושית. 'אין לך אדם שאין לו שעה'. אין אדם מיותר! כל אחד ואחד מבאי עולם ממלא פונקציה מסויימת לשלמותו של העולם ולשלמותה של החברה האנושית. אין לבוז לשום אדם, כי בכך אתה בז לעולם ולעצמך. הלא בלעדיו יהיה מי שיהיה, גם אתה אינך שלם. לך אישית יחסר משהו בעולמך האישי, אם ההוא אי שם בקצווי תבל, לא יהיה. לא חשוב אם אין אתה חש בכך ואינך יודע מה הוא תורם לך. לא כל סודות הטבע, הקוסמוס ובעיקר מה שמעבר להם, גלויים לפנינו, ואין חוסר ידיעה זו מפחית כהוא זה מן המציאות עצמה.

ציטוט שבועי:
זה הנברא בצלם אלוקים אמנם חפשי בבחירתו, אבל הוא אחראי עליה בפני מי שבראו בצלמו. {אברהם קריב}

סיפור שבועי:

'איזון לחיים'

לפני מאתים שנה בקירוב התלונן שוחט באחת העיירות באוקראינה באוזני רבו, רבי ישראל האדמו"ר הראשון לבית רוז'ין, על כך שעליו מוטל, בעיקר, לשאת בעול של הכנסת האורחים המזדמנים לעיירתם. 

השיב לו הרבי: אתה כשוחט, הרגיל בנטילת חיים של עופות ופרות, חייב יותר מאשר יהודי אחר לקיים מצווה זו, כדי לעורר את מידת הרחמנות שבוודאי נשחקת בעצם מעשה השחיטה.

פרשה שבועית:

פרשת תולדות / 'כאן ועכשיו!'

"ויתרוצצו הבנים בקרבה" {בראשית כ"ה כ"ב}.

מילים אלו מבקשות להבליט את הניגוד בין האחים. הוויכוח המהותי בין שני האחים התאומים החל כבר בהיותם ברחם אימם. יש להדגיש, שהקוטביות בהתנהגות השונה של יעקב ושל עשיו, אשר התגלתה בצורה בולטת כל כך במרוצת חייהם, טמונה עמוק עמוק בגנים שלהם.
עשיו מסמל בחייו את ה'עכשיו', את ה'רגע', תוך מיצוי מקסימלי של כל ההנאות שרגע זה יכול לספק. מיצוי המלווה בבוז עמוק לערכים. לעומתו, יעקב חושק בבכורה, שואף לעתיד ולחיים המבוססים על ערכי בית אברהם.

כאשר גדלו התאומים, התברר שהאחד קלט את המסר ה'אברהמי', ואילו אחיו דחה אותו מכל וכל: "ויגדלו הנערים, ויהי עשיו איש יודע ציד, איש שדה, ויעקב איש תם יושב אוהלים" {שם כ"ז}.

לא חלף זמן רב, והשקפת העולם ה'עכשווית' באה לידי ביטוי מלא. בעת הדיון עם יעקב, התחדד הפרופיל המדוייק של אישיות עשו. וכה מספר המקרא:
"ויזד יעקב נזיד, ויבוא עשיו מן השדה והוא עייף. ויאמר עשיו אל יעקב: הלעיטני נא מן האדום האדום הזה, כי עייף אנוכי... ויאמר יעקב: מכרה כיום את בכורתך לי. ויאמר עשיו: הנה אנוכי הולך למות ולמה לי זה בכורה. וימכור את בכורתו... ויאכל וישת ויקם וילך, ויבז עשיו את הבכורה" {שם כ"ט-ל"ד}.

עשיו, איש העולם הזה, אמון על נהנתנות לשמה. אדם המחפש את ההגשמה האישית בחושניות שמצמיחה תועלת מיידית. סיסמתו היא: 'הנאות עכשיו!' המוסר וערכיו הם בעיניו בדיחות עלובות של המצפון הדמיוני, שאיש העולם הזה מתעלם מהם בזלזול גלוי.
זוהי תמצית הפילוסופיה של בכור בניו של יצחק, נכדו הראשון של אברהם. זו היתה גישתו לחיים, שעמדה בסתירה מוחלטת למשנתו של אברהם.
אולי גרמה לו התמכרות זו להנאות החושים סיפוק ממשי. אך זה היה סיפוק רגעי וחולף שאינו מעניק מרגוע לנפש. דרך חיים זו לא קירבה אותו במאומה אל מחוזות האושר, משאת נפשו של כל אדם.
הוא נדחף אל הבית "עייף" {שם כ"ט} ממלחמות השדה שלו. הפחד מפני נקמתם של קרובי קרבנו, נמרוד, רדף אותו. באין טעם, תכלית ומטרה לחיים, הוא עייף. תחושת "הנה אנכי הולך למות" מעיבה על כל 'הישגיו'.

עשיו, השבוי בקונצפציה זו, מוכר את הבכורה תמורת נזיד עדשים. צל המוות המרחף על פילוסופיית החיים שלו אינו מעניק לו את הכוח להשתחרר מאזיקי החומר וההנאה החושנית. הבכורה הינה משהו ערטילאי בעיניו, מיותר וחסר תועלת. הבכורה, שהיא התעלות האדם מעל הארעי והחולף, החדרת הנצח אל הפעילות היום יומית, זו הנושאת בחובה את האושר לאדם - נראית בעיני עשיו כאוטופיה חסרת סיכויים.
על כן: "ויאכל וישת ויקם וילך, ויבז עשיו את הבכורה" {שם ל"ד}.
{מעובד מספרו של הרב משה גרילק – 'פרשה ולקחה'}

שבת שלום - יהונתן גרילק

[גרילק יהונתן‎]

אימרה שבועית:
אם חייב אדם להיזהר שלא יהיה רבב על בגדו, כמה הוא חייב להיזהר שלא יהיה רבב על לבו. {רבי יוסף יוזל מנובהרדוק}

סטטוס שבועי:
אין אדם במשך הדורות וגם בתקופתנו הצינית, הלועגת לכל, אשר לא טעם את טעם הצעקה המתפרצת בעת סכנה, או קריאת הצהלה, שעה שהלב עלה על גדותיו מרוב תודה עקב שמחה גדולה. ברגעים אלה, הביטוי הממצה והנכון של התודה, או של הפחד, הופרחו אל על, אל איזה אלוקים בלתי נראה. לא חשוב מה הייתה המילה שפרצה ספונטנית מן הלב המאושר, או מן הנפש המיוסרת, מוכת הדאגה והפחד. התחושה הפנימית גם לחשה, ולוחשת עד היום לכל מתפרץ שכזה, שההוא במרומים - שומע...

ציטוט שבועי:
תורה היא מילה עברית בלעדית. אין בלשון אחרת המושג תורה. היא אינה חכמה או מדע ואמנות בלבד, והיא גם לא מושג הכולל את כולם... {חיים נחמן ביאליק}

סיפור שבועי:

'שיח אחים' / מאיה איינשטין

אני זוכרת את אחת השיחות שלנו, באחד הטיולים של ימי ראשון לפונדק של היינריך. זה היה יום שמזג האוויר מחייך בו. השמש שלחה קרניים חמימות. האוויר היה צח וכל הצבעים שבטבע זהרו. השמים הכחולים, העצים הירוקים והסגולים, הפרחים האדומים, הצהובים והכחולים - כל אלה שבו את העין ואת הלב. אלברט ואני צעדנו בראש הטור - אלזה לא הייתה אתנו באותו יום, ואלברט החל לדבר על הנושא שהעסיק אותו מאוד באותם ימים:
כמה חבל, מאיה, שההורים אינם דתיים. הייתי רוצה לחיות כאדם דתי שקם בבוקר, מתפלל ומקיים את כל המצוות הלכה למעשה.
ומי מפריע לך לעשות זאת?
הרי את מכירה את אבא. הוא כל כך גאה בעובדה שהוא אדם חופשי ומשוחרר מכל אמונה דתית. את מתארת לעצמך את אבא עורך קידוש ביום שישי עם כניסת השבת, או מניח תפילין בכל בוקר? הרי הוא נגד כל פולחן ונגד כל טכס דתי.
שתקתי, ואלברט המשיך: ואנחנו גם איננו חוגגים את החגים והמועדים. לימדו אותנו רק לכבד את עשרת הדיברות, ובכל השאר לא ניכר כלל שאנחנו יהודים!
אבל אלברט, למרות כל מה שאתה אומר, שאין אווירה דתית בבית ושלא מורגש במה אנחנו יהודים, בכל זאת מצאת לך דרך פרטית ליצור קשר עם הא-לוקים. אינך אוכל בשר חזיר, אתה מתפלל לא-לוקים ואפילו חיברת תפילות ומנגינות משלך. התפילה שהשמעת לי שלשום בחדר שלך בסודי סודות, כדי שההורים לא ידעו דבר וחצי דבר, היא ממש נפלאה.
באמת?! אלברט עצר מלכת וכך עשיתי גם אני. הוא הסתכל עלי במבט שהיה רך ונעים כל כך, עד שהביך אותי. הוא היה מרוצה מהמחמאה שנתתי לו.
אחר כך אמר: הקשיבי, מאיה. רק הדת מסוגלת לתת משמעות כלשהי לחיים. הסתכלי סביב וראי כמה הכול מושלם. ההרים מסביב, העצים, הגשם, הרוח, השמיים והכוכבים. מי אם לא כוח עליון מפעיל את כל הכוחות הללו? הטבע הוא ממש פלא, יופי מלכותי, ואני מלא הערצה ומלא התפעלות מן הדרך שבה הוא פועל. יש סדר בדברים, הכול מתוכנן ופועל ממש כמו מכונה, וכל חלק במכונה הזאת יודע בדיוק מה תפקידו ומתי עליו להיכנס לפעולה. זה ממש מדהים!
אם להודות על האמת, הרגשתי שאינני יורדת לסוף דעתו, אבל הדברים נחרתו בזיכרוני. הוא כבר היה בן שתים עשרה אז וידע לבטא בצורה מאוד ברורה, אם כי באיטיות רבה, את מה שהרגיש.
למרבה הצער, הורינו לא הבינו לליבו ולא הבחינו בסערת הרגשות העצומה שהתחוללה בנפשו. הוא היה צריך להתמודד לבדו עם כל השאלות שהטרידו אותו. וככל שהלכו ורבו ותשובות לא היו לו - הוא נאחז בדת.

פרשה שבועית:

פרשת ויצא / 'החיים הטובים'

"אם יהיה אלוקים עמדי ושמרני בדרך הזה אשר אנכי הולך, ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש, ושבתי בשלום לבית אבי, והיה ה' לי לאלוקים" {בראשית כ"ח כ'}.

שם, על אם הדרך, בין באר שבע לחרן, עמד יעקב והתפלל לאלוקיו. זה עתה נעור - כולו השתאות - מחלום הסולם המופלא, חלום שבו עלו מלאכים וירדו, והאלוקים ניצב מעליו.

ואז, נסער ונרעש מן המראה, בטרם ימשיך בדרכו, שטח את תחינתו לפני אלוקיו. בעומדו בתפילה בפני האלוקים הכל יכול, בהתחננו על עתיד חייו, העלה בפניו את בקשת המינימום ההכרחי הנדרש לקיום הבסיסי עלי אדמות. לא עושר ביקש, לא בית מהודר - רק 'לחם לאכול ובגד ללבוש'.

בתחילת דרכו של יעקב כאדם העומד ברשות עצמו, אנו מתוודעים אל גישתו לחיים. בפתח התקופה שהוא עתיד לבלות בחברת נוכלים ורמאים שעיניהם לבצע - מציגה התורה את המתכון להצלחה: אמונה בסיסית באלוקים והסתפקות במועט.
הרדיפה הבלתי פוסקת והמתישה אחרי ההישגיות, פוגמת ביכולת לשמוח בחיים. היצרים שולטים באדם וחוסר השבעה רודפים אותו ואחריו.
ועל כן, יעקב שרצה לשוב לביתו בשלום, התפלל לאלוקים שיזכה אותו ללחם לאכול ולבגד ללבוש, ותו לא!

וכי אין התביעה להסתפקות במועט דוחפת לניוון האדם, לחוסר יצירתיות? האם חוסר המוטיבציה להישגים אישיים אינה מנמיכה את קומת האדם כיוצר, ככובש, כשואף וכמנצח? האם היינו בימינו נהנים מברכות הציוויליזציה, לולא שאיפתם הבלתי נלאית של מיליוני בני אדם להצליח, להשיג ולדחוף קדימה?

השאיפה להצלחה - תכונת יסוד היא באדם ואין לדכאה, כי אם לכוונה. יעקב ביקש לכוונה לאפיק הנכון, לאפיק נעלה יותר. דווקא משום שהכיר בעוצמותיו של יצר השאיפה, ביקש רק לחם לאכול ובגד ללבוש. כפי שאמר בתפילתו-בקשתו: אם יהיה לי רק לחם לאכול ובגד ללבוש, אזי - "יהיה ה' לי לאלוקים" {שם כ"א}.
בתפילתו הקצרה של יעקב כלולים: העדפת הנצחי על פני החולף, הרוחני על פני הגשמי, חיפוש אחר האושר בתוך הלב, ולא מחוץ לאדם.

מי שניחן במבט כזה על החיים, זכה, ובידו אמת המידה הנכונה להערכה אובייקטיבית את הקורות אותו. השקפת עולם זו משחררת אותו מן התוחלת ומן השיעבוד למאורעות חולפים. הוא אינו עבד לנסיבות המשתנות ואינו אסור באזיקי הקנאה והכאב למראה הצלחת הזולת. בן חורין הוא ברוחו, שמח וטוב לב.

{מעובד מספרו של הרב משה גרילק 'פרשה ולקחה'}

[גרילק יהונתן‎]

אימרה שבועית:
האדם חפשי בדמיונו ואסור במושכלו. דמיונו מוליכו שובב בדרך לב רצונו. {רבי ישראל מסלנט}

סטטוס שבועי:
אין לראות בתורה אוסף של ידיעות מועילות, כי אם אנרגיה רוחנית, אשר אם נקלטת בלבו של האדם בצורה הנכונה, יוצרת היא אישיות, בעלת איכות נאצלת, שאת תענוגותיה אין לשער. כדי לאפשר את הקליטה הנכונה, נחוץ ניקיון הרוח במדרגה שכמעט ואינה מוכרת לנו בחיינו היום-יומיים. זהו ניקיון שמאפייניה הם ארבעים ושמונה קנייני התורה המובאים במסכת אבות.

ציטוט שבועי:
והלא ענין לנו עם האומה העברית, האומה שידעה את החוק של 'ושננתם לבניך' עוד מראשית עלייתה על הבמה ההיסטורית. ואומה זו הן ידעה גם בשנות האפלה שלה לשמור על נכס זה של לימוד חובה לכל ילדיה. {זלמן שז"ר – מודפס על שטר 200 שקל}

סיפור שבועי:

'תיקון עולם'

בשנת תשל"ו (1976) נערך בפילדלפיה קונגרס בינלאומי, בו נטלו חלק הומניסטים דגולים מכל חלקי תבל. מטרת הכנס הייתה לדון על דרכי טיפוח יחסי ידידות ואחוות אנוש בין העמים.
הנציג הישראלי, ד"ר אהרן משה רבינוביץ – מן הפקולטה למשפטים של האוניברסיטה העברית וחבר במכון הבינלאומי לחוק הומניטרי – הרצה בקונגרס על מצוות היובל שבתורה. הוא הציגה כנקודת מוצא לכינון צדק סוציאלי בעולם, וכאמצעי לשמירת חירות הפרט.

הרצאתו נתקבלה בתשואות ובהתלהבות. נציגי עמים וארצות לחצו את ידיו, תוך הסכמה מלאה לדבריו. במיוחד הפתיע הנציג המצרי לקונגרס. הסופר המצרי, הצעיר והמכובד, מוחמד עלי נאשף, אזר עוז, קם לעיני כל הנאספים, לחץ את ידי הד"ר הישראלי (זה היה למעלה משנה לפני ה'וויתור' של סאדאת, אשר בא לבקרנו בירושלים) ואמר:
ידעתי יפה שהעם בישראל הוא עם נאור ותרבותי, שההומניזם הוא נר לרגליו. אין לי כל ספק שמשטר ליברלי שולט במדינת ישראל, וכי פוליטיקאים מבין שונאיכם מנסים להשמיץ אתכם ולהשחיר את פניכם בתעמולה אנטי ישראלית, הרוויה שנאה ואיבת אדם. {ידיעות אחרונות, י"ח תמוז תשל"ו 16.7.76}

פרשה שבועית:

פרשת וישלח / 'בעזרת השם'

"וירא יעקב מאד וייצר לו" {בראשית ל"ב ז'}

יעקב שב עתה מחרן בראש שבט גדול והוא בעל רכוש רב. על גבול ארץ התקווה מחכה לו עשיו אחיו. אש השנאה ולהט הנקמה לא כבו בלבו במשך שנות הפרידה הארוכות. הוא יוצא לקראת יעקב, ערוך היטב לרגע העימות. את יעקב תוקף הפחד.
בלבו של יעקב התעורר פחד טבעי המשתלט על האדם, כשהוא נקלע למקום סכנה. תחושה זו הדאיגה אותו. אם הידיעה על האח המתקרב בראש צבא מסוגלת לעורר בו פחדים, למרות הבטחת האלוקים שישמרהו מכל רע - סימן שבתת מודע רוחשים בלבו רגשות עצמאיים שאינם נשמעים לצו המצפון וההכרה. זו היתה הסיבה העיקרית לדברי הפסוק: "ויירא יעקב מאד וייצר לו".

אם כך, מדוע לא שקע יעקב רק בתפילה ובחיזוק פנימיות הלב אלא התארגן לפעולה צבאית כדברי המדרש: 'התקין עצמו לשלושה דברים: לדורון, לתפילה ולמלחמה'.

התשובה לכך היא שעולם זה שאנו חיים בו הוא עולם המעשה. מסגרות חיינו על פני תבל מיוסדות על העשייה בפועל, על העשייה החומרית. מציאות זו כופה על האדם את הצורך להיאבק על קיומו הפיזי באמצעים פיזיים.
התעסקות זו בחיי המעשה אינה נוגדת את היהדות ואת מטרותיה. להיפך, בלי עשייה לא חלה ברכת אלוקים. חיי המעשה הם זירת פעולתו של האדם, ודווקא בהם הוא יכול לממש את אישיותו כרצון התורה. בכל מעשה ומעשה: בחרושת, במסחר, במלחמה ובפוליטיקה - עליו לפעול בהתאם לעקרונות המוסר, האמת, הצדק והטוב. בידו הדבר! אם יפעל כראוי, יעצב את אופי אישיותו לטובה.

המאמין יודע, שתוצאות מעשיו והצלחת מאבקיו תלויות באלוקים. הניצחון נגזר מלמעלה, והוא נקבע לטוב או לרע, כפועל יוצא מהתנהגותו האישית בכל תחום ותחום. המאמין חש שאין הוא שליט מלא ובלעדי על תכניותיו, על מעשיו ועל מחשבותיו. הכל תלוי בהחלטה ממרום. לכן, המאמין מתפלל לאלוקים, ומבקש שאכן תוגשם תוכניתו ויתממשו רצונותיו.
{מעובד מתוך ספרו של הרב משה גרילק – 'פרשה ולקחה'}

שבת שלום – יהונתן גרילק

    

[גרילק יהונתן‎]

אימרה שבועית:
זכרו את המעשים אשר עשו אבותינו בימי קדם, ויהיו לכם לשם ולתפארת לדורות עולם. {מתתיהו – מקבים פרק ב'}

סטטוס שבועי:
היהדות השכילה להציג אושר ושלימות שאינם בנויים על אובדן חייו או נוחותו של האחר. אור המנורה שהודלק בחנוכה במקדש ביטא זאת היטב. היה בו סמל עמוק לכך שהאור במיטבו הינו תוצר של שמן שאינו כלה. האור שאינו נגמר והשמן הנובע ללא הפוגה, מגלים את האור האיכותי והטהור, אור שאינו ניזון מכיליון ושאינו משמיד אנשים ועמים, כדי להמשיך לחיות.

ציטוט שבועי:
כל קורותינו הן אגדה של כמות שמן ליום אחד המספיקה לשמונה ימים, אגדה של סנה בוער שאיננו אוכל, על חיים לאומיים שעל פי הגיונם של המאורעות צריכים היו להבהב ולכבות זה כבר, ואף על פי כן עודם בוערים ומוסיפים. {הרמן ווק}

סיפור שבועי:

'אש האמונה'

בכותבי ביומני הקטן שבו כתבתי גם מועדי ישראל, גיליתי בשמחה רבה שחנוכה, חג האורים, יכול בעוד כמה ימים. החלטתי שאפילו בנידרארשל (מחנה עבודה בגרמניה) עלינו להדליק נרות חנוכה. מיד נועצתי בבנצי, שנעשה לאיש אמונם של תושבי הבלוק. בנצי נתלהב מרעיוני: כן, עלינו להדליק נרות בחנוכה. הדבר יעלה את המורל וישפר את האווירה. הכן תכנית, אך בזהירות.

על שתי בעיות היה צריך להתגבר. צריך היה לארגן שמן וכן למצוא מקום, שממנו האור לא ייראה. לא היה מחסור בשמן בבית החרושת, אך כיצד יכולנו להבריח – ולו כמה טיפות בלבד – אל צריפנו בעוד מועד, לקראת יום שני בערב,11 בדצמבר, ליל ראשון של חנוכה?
אמנם ידענו שאין אנו מחויבים עפ"י ההלכה לסכן את חיינו לשם קיום מצווה. אך אצל רבים בתוכנו פעל דחף לגלות רוח של הקרבה, נחלת אבותינו במרוצת הדורות. היינו בדיכאון רוחני וגופני כה רב, עד שהרגשנו, שנר חנוכה קטן יחמם את נפשותינו הגוועות ויחדיר בנו תקווה, אמונה ואומץ, כדי לקיים את עצמנו בחורף הארוך, הקשה והמקפיא. החלטנו להטיל גורל. על השם הראשון שיעלה בגורל, יוטל לגנוב השמן, השלישי – יהיה אחראי להסתרתו עד יום שני בערב, והחמישי ידליקנו מתחת לדרגשו. יצאתי חמישי בגורל.

גרינוולד, שעליו הוטל לארגן את השמן, מילא תפקידו בצורה נפלאה. הוא שכנע את מנהל העבודה השנוא, שמכונתו תיטיב לעבוד, אם ישמנוה בקביעות מדי בוקר, ולשם כך מוטב שנקבל צנצנת קטנה של שמן מכונות משובח ונחזיקה בארגז הכלים שלנו. המנהל הסכים, ולא הייתה יותר בעיה של הסתרת השמן. בהגיע יום שני בערב, שמתי את השמן במחציתה הריקה של קופסה למשחת נעליים, הוצאתי כמה חוטים משמיכתי הדקה והפכתים לפתיל.
כאשר הכל היה מוכן, התיישבתי לאכול בחיפזון והזמנתי את כל חברינו להשתתף בהדלקת נר של חנוכה, לפתע נזכרתי ששכחנו את הגפרורים. לחשתי לבנצי. על כל אחד להשאיר מעט מרק, ציווה בנצי על חבריו הרעבים לשולחן והסביר להם את הסיבה. תוך חמש דקות הוחלפו בחדר הסמוך חמש מנות מרק תמורת סיגריה. הסיגריה 'הוענקה' לאחראי המטבח בעד השאלת קופסת גפרורים ללא שאלות. לאחר הארוחה, בירכתי את שלוש הברכות ונר חנוכה קטן הבהב באיטיות מתחת לדרגשי. לא רק חבריי מן השולחן הדתי השתתפו, אלא גם רבים אחרים מן החדר הצטרפו לזמזום של שירי החנוכה.

וכאילו לנגד עינינו, ראינו את בתינו, עם הורינו, אחינו, אחיותינו, נשינו וילדינו, נאספים סביב חנוכיות הכסף היפות, שרים בשמחה מעוז צור. דמעות ירדו על לחיינו הנפולים. לאחר מכן, התיישב כל אחד מתושבי החדר על דרגשו או בקרבת דרגשי, שקוע במחשבות עמוקות. לרגע נדמה, ששום דבר אחר לא חשוב בעיננו. חגגנו ליל נר ראשון של חנוכה, כפי שנהגנו בכל השנים שקדמו למאסרינו ולעינויינו. היינו קבוצת יהודים המקיימים מצוות וחולמים על בתיהם ועל שנים שעברו. {מרדכי אליאב – אני מאמין}

נצחון שבועי:

'מאבק נצחי'

קרב איתנים התחולל בימים ההם בזמן הזה...
מגע קרוב בין שתי תרבויות שהתנגשו בסערה. שתי פלנטות שהתחככו זו בזו. שתי השקפות עולם שמהותם שונה - יוון ויהודה.

אצל בני יוון הגיעה הסגידה ליופי לשיאים לא נודעו. את כשרונותיהם השקיעו בפיסול, באיור ובכיור, והנחילו לעולם מורשת פסלים ואלילים מיתולוגיים שעקבותיה עדיין נספחים לתרבות אירופה המערבית, יורשת יוון, עד היום.
היוונים פנו גם אל החכמה והפילוסופיה, אל המדע ואל השירה, אל הפסיכולוגיה ואל חקר נפש האדם, והשליטו גם בהם את רוחם. החכמה שימשה כלי שיש להתהדר בו במליצות ובהברקות, בלי שתיהפך לתורת חיים לנווט אורחות על פיה. הפילוסופיה בחנה את העמוקות שבשאלות, אך התייחסה אליהן כחידות מקסימות ולא כאקסיומות מחייבות. גם כשדנו בנפש האדם, בחנוה מבחינת מבנה, בלי לתת משקל כלשהו לנפש האלוקית ופעולותיה. כך הם הגיעו לשלילת הבחירה החופשית ולחוסר התייחסות לתכלית בריאתו ומטרת קיומו של האדם.
הם האלילו את הנהנתנות ואת חיי הרגע וכפרו בזיקה שבין היצור האנושי ליוצרו. הם בראו לעצמם עולם שבו מככבים אלילי נהנתנות אכולי יצרים, שהיוו דוגמה לחייהם הפרטיים של האנשים פרועי המוסר. את מוסריותו, את עידון נפשו של האדם ואת זכותו לקרבת האלוקים, לא ידעו ולא הכירו.
לדידם, הטוב שנדרש מהאדם הוא טוב מדיני ותועלתי בלבד של 'שמור לי ואשמור לך'. על האדם רק להיזהר להיות שומר חוק ולא להתנגש בו. רגשותיו של האדם: שנאה, קנאה, אכזריות, רוע לב, קמצנות, תאוותנות, כל אלו אינם מעניינה של התרבות היוונית, המקפידה רק על שמירת החוק ועל מניעת אלימות ציבורית. אמונים היו לשיטתם שרק החיצוניות מחייבת התייחסות.
הם לא השכילו להבין את הברכה שביופי, אלא השתמשו בו בכיוון ההפוך. כך הפך היופי החיצוני לפולחן. הם סגדו לנעורים ולכח הפיזי, וכך חונכה שרשרת דורותיהם. את 'ערכים' אלו ניסו להטמיע בכפיה בקרב האנושות כולה, כדי שתזכה להנות מה'אור' הקיים ב'חיים היפים', ולא תשאר תקועה מאחור...
עד שקמו קומץ יהודים 'חשוכים' ומיושנים, נטועים בעלי שרשים בהנהגת מתתיהו ובניו, ואמרו - 'לא'!
המאבק לא היה נגד הכיבוש היווני לשחרור ארץ ישראל מעול הנוגשים. המרד הגדול היה נגד התרבות ההליניסטית אשר הביאו איתם היוונים. ניצחון לתרבותם היה מביא עמו את המוות הקשה מכולם - חורבן רוחני.
על עקרונות אלו נלחמו - ולבסוף ניצחו.

פרשה שבועית:

פרשת וישב / 'איך שגלגל מסתובב..'

"וישלחהו מעמק חברון" {בראשית ל"ז י"ד}.

יוסף, היוצא מבית אביו, כלל לא ידע כי ברגע זה החל להניע את גלגלי ההיסטוריה. גם האב יעקב, ששלחו לראות את שלום האחים הרועים את הצאן בשכם {בראשית ל"ז,י"ב}, לא העלה זאת על דעתו. אף האחים עצמם לא היו מודעים באותה שעה לעובדה האמורה. למרות שכל אחד מגיבורי הפרשה פעל בהתאם לנטייתו ולמגמותיו של אותה שעה, הצמיח סך מעשיהם וצירופם סיפור חדש לחלוטין.

יוסף הגיע אל השדה, אל מקום המרעה שבין שכם לדותן, בשליחות אביו ובמצוותו. מטרתו היתה לבדוק האם הכל כשורה אצל אחיו ולשוב הביתה. אולם האחים, בראותם את יוסף, ניעורה בלבם המשטמה הישנה. זכר חלומות המלכות שחלם {שם ל"ז א'-י"א} והתהדרותו בהם, עלה לפניהם. אף הקנאה בו, בעטיה של קרבת האב המיוחדת שאליה זכה, תססה מחדש.
הפעם גמרו אומר לשים קץ להתנשאותו. לאחר דיון קצר התקבלה ההחלטה למכרו לאורחת הישמעאלים שעברה סמוך למקום {שם כ"ה}, ואז "נראה מה יהיו חלומותיו" {שם כ'}.
אנו יודעים מה עלה בסוף החלומות. המכירה תרמה להגשמתם של החלומות תרומה מאיצה. יוסף הורד מצרימה, ולאחר סיפור תלאות, שעליות ומורדות בו, זינק אל צמרת השלטון בארץ גלותו, והיה משנה למלך פרעה.

אולם ביום שבו עזב את בית אביו, הפעיל יוסף מנוף היסטורי נוסף. היה זה הרגע שבו הונחו היסודות להתגשמות הנבואה שהושמעה מאתיים וחמישים ותשע שנים (259) קודם לכן. היא נבואת ברית בין הבתרים שבישרה לאברהם: "ידוע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם" {בראשית ט"ו י"ג}.
שרשרת המאורעות שהחלה בפרשתנו, הצמיחה את גלות מצרים ואת הגאולה ממנה, על כל המשתמע מהן. למרבה העניין, תמונה היסטורית שלמה זו גלומה במילה חריגה אחת "מעמק".
"וישלחהו (יעקב את יוסף) מעמק חברון" {שם ל"ז י"ד}.
והלא אין חברון נתונה אלא בהר, ואתה אמרת וישלחהו מעמק חברון? אלא מעצה עמוקה של אותו צדיק הקבור בחברון (אברהם), לקיים מה שנאמר לו: "כי גר יהיה זרעך" (מדרש).
'עמק' מלשון עומק. ללמדנו, כי במעמקי מעשיהם של בני אדם, הפועלים בהתאם למטרותיהם המצומצמות והרגעיות, טמון 'שעון היסטורי'. בדומה ל'שעון הביולוגי', שהתגלה בנבכי הטבע, אף הוא 'מווסת' את האירועים השונים, את המעשים המרובים הנעשים תחת השמש. מעשים, המורכבים והמנוגדים זה לזה, שה'שעון' הזה מאגדם כדי לקדם מטרות שהן מעבר לשליטתו של האדם.

זהו המסר העיקרי של הפרשה העובר כחוט השני במקרא כולו. הוא הקרוי בלשון ההגות היהודית: 'רצונו של האלוקים'. הרצון הפועל בתולדה ומתגשם בכל מקרה ומקרה. במעשה שבו רצו האחים לסתור את החלום הנבואי, הם הגשימו אותו. עצם מכירתו הושיבה את יוסף על כס המלכות.

{מעובד מתוך ספרו של הרב משה גרילק – 'פרשה ולקחה'}

חנוכה שמח – שבת שלום – חודש טוב – יהונתן גרילק

[גרילק יהונתן‎]

אימרה שבועית:
חנוכה - לשון התחדשות וראשית כמו חנוכת הבית. {רבי לוי יצחק מברדיטשוב}

סטטוס שבועי:
כשניצבו זו מול זו שתי תפיסות עולם מנוגדות, והחל מסע הדיכוי המאורגן של צבא יוון הגדול והבלתי מנוצח, השתררה חרדה גדולה לגורלו של העם היהודי. הגיע רגע נורא של ייאוש. מי שראה את כוחו, את עצמתו ואת חילותיו למודי הקרב של מלך יוון, מי שהיה מפוכח בהערכותיו הצבאיות, הבין כי המצב אבוד, וכי גורל עמינו נחרץ לכיליון. כך היה חייב להבין כל מנהיג שקול, נבון ואחראי של עם במצור, של עם מפוזר ומפורד, ללא כל הכשרה צבאית.
הברירה היחידה הייתה בין סוגי המוות: מוות איטי וכיליון לאומי תוך כדי כניעה, או מוות של התאבדות.

למזלו של אותו דור ושל הדורות הבאים, קם לו מנהיג, אשר הייאוש הנורא ותחושת האין-אונים לא פגעו בו. איש אשר זיהה כי רגע זה הוא השעה הגדולה של העם היהודי, שבה הוא ניצב בפני הקשה והנורא מכל, בפני מלחמת ה'אין ברירה', שהיא הברירה היחידה שיש לעם היהודי מאז ולעולם, כדי להמשיך ולחיות.

ציטוט שבועי:
אין אנו משברים עוד בחמתנו ומתוך חרדה לגורלנו את פסילי יוון היפים, אבל אין אנו כורעים ברך לפניהם, כאחדים מנלהבי ההתחדשות. {ד"ר משה גליקסון}

סיפור שבועי:

'שעשה ניסים'/ יוסף מנדלביץ

התכנית הייתה נועזת ביותר, כמעט בלתי מתקבלת על הדעת. אני ותשעה מחבריי תכנַנו לעלות למטוס קטן שהיה אמור להמריא מלנינגרד, להשתלט על הצוות, להטות את המטוס ממסלולו ולהנחיתו בשוודיה. זאת התכוַונו לעשות בעזרת אחד מאנשינו, ששם משפחתו ליפשיץ,  נווט וטייס במילואים בחיל האוויר הרוסי. ההכנות לפעולה נשלמו והלכו, והמועד שנקבע לביצועה היה י"א בסיוון תש"ל.
ההתרגשות הייתה עצומה. הרגשנו שאנו עומדים לבצע משימת-קודש בעלת מימד היסטורי.

מטבע הדברים, קיווינו והתפללנו מעומק ליבנו להצלחת המבצע, אבל היינו מוכנים גם לאפשרות שייכשל. בין כך ובין כך, חשבנו לעצמנו, תושג מטרתנו העיקרית – הגברת המודעות הכלל עולמית למצוקת היהודים ברוסיה.
לא ידענו כי תוכניתנו כבר גלויה וידועה לאנשי הק-ג-ב. הם הניחו לנו להתקדם עם התכנית, מכיוון שלדעתם שירתנו את מטרתם. כך הם יוכלו להציג קבל עם ועולם את היהודים כבוגדים וכמי שמאיימים על ביטחון ארצם בדרכי טרור. הק-ג-ב הניח לנו להגיע עד המטוס, ורק אז התנפלו אנשיו עלינו ועצרו אותנו.
זמן רב נחקרנו שוב ושוב. סירבתי בעקשנות לשתף פעולה עם חוקריי, והדבר עלה לי בהכנסתי למוסד סגור לחולי נפש במוסקבה. זו הייתה שיטה ידועה של השלטונות הרוסיים באותם ימים. ממקום כזה אין איש יוצא שפוי בדעתו.
התחננתי לפני הרופא שהופקד על אבחוני, שהיה יהודי גם כן, שלא יזיק לי. ואכן, הוא נטה לי חסד והניח לי. כעבור כחודש, בערב יום-הכיפורים (תשל"א), הועברתי מהמוסד הסגור להמשך החקירות ומשם לכלא. בנסיבות ההן זה היה אחד הימים השמחים בחיי. הרגשתי כי בשמים ריחמו עליי וכתבו אותי ב'ספר החיים'.

גזרי הדין שהוטלו עלינו  היו כבדים ביותר. שניים מהחבורה – ליפשיץ הטייס ואדוארד זלמנסון – נידונו למוות. על האחרים, ואני ביניהם, הוטלו עונשי מאסר ממושכים. בסך הכול נגזרו עליי למעלה מחמישים שנות מאסר בגלל 'בגידה במולדת', 'פגיעה בביטחון הלאומי' ועוד 'חטאים'.

זה היה בנר החמישי של חנוכה. אני יושב בתאי החשוך. מאחד התאים הסמוכים נשמע בכייה של סילבה זלמנסון, שבעלה אדוארד נדון למוות.
באמצע הלילה – הפתעה: דלת התא נפתחה במפתיע ולתאי נכנס קצין ק-ג-ב. אתה צריך לכתוב בקשת ערעור על גזר-הדין, אמר. השתוממתי. ממתי קציני ק-ג-ב דואגים להגשת ערעורים על ידי אסירים פוליטיים? תהיתי.
כתוב כבר, כְּתוֹב!, דחק בי והושיט לי פיסת נייר קטנה ועיפרון. לא ידעתי מה מסתתר מאחורי ההצעה הנדיבה. כדי שלא לשחק לידי השלטונות, כתבתי: מאשימים אותי ב'בגידה במולדת', אך המולדת שלי היא ארץ ישראל ובה לא בגדתי. שאפתי להגיע אליה והשלטונות מנעו זאת ממני בדרך בלתי חוקית. לכן נאלצתי להגן על זכויותיי. פסק הדין שלכם אכזרי ולא צודק, ואני דורש לבטלו.
הקצין קרא מה שכתבתי ושפתיו התעוותו מכעס. זה ערעור זה?!, רתח. אינני יודע לכתוב אחרת, עניתי. הייתי משוכנע שגם שאר חבריי יכתבו דברים דומים.
עם צאת הקצין חשתי לפתע כאילו אור גדול, אור החנוכה – בלי שמן ובלי פתילות – פורץ לתוך תאי האפל ומאיר אותו באור יקרות. לא יכולתי לדעת אז כי בארצות הברית מתאספים באותן שעות כמאה אלף יהודים הקוראים לביטול עונשם של הנידונים למוות ולשחרור כולנו. גם בכותל המערבי נאספו יהודים ונשאו תפילה לשלומנו.

הלחץ העולמי החל לתת את אותותיו בקרמלין. הנשיא לאוניד ברז'נייב נכנע ללחץ, וזעם על אנשי הק-ג-ב שסיבכו אותו בפרשה, אשר שלא כתחזיתם הציגה את רוסיה באור שלילי מאוד. למחרת התכנס בית המשפט העליון ובתכתיב מהקרמלין שינה לחלוטין את גזרי הדין המקוריים.
יום לאחר מכן, בנר האחרון של חנוכה, הגיעו הבשורות גם אלינו. לפתע נשמעה קריאת אושר מתאה של הגברת זלמנסון, בהיוודע לה כי גזר הדין של בעלה ושל הנידון השני למוות בוטל והומר למאסר. עונשי המאסר הממושכים שנגזרו עלינו קוצרו גם כן. עתה הסתכם עונשי בשבע עשרה שנות הגליה ומאסר.
על הממדים האמיתיים של נס ההצלה נודע לי כעבור זמן, כאשר נשלחתי לסיביר לשאת את עונשי. דברי הדואר שנשללו ממני בשבתי בכלא נמסרו לי עתה. המכתב הראשון שקראתי נשלח על ידי חבר שכתב לי: יוסף, קיבלתי אישור עלייה. זה בזכותכם. תודה. פתחתי מכתבים נוספים והנה גם מברק מאחיותיי: אנחנו בדרך לארץ-ישראל!

לא ידעתי את נפשי מאושר. אם בזכותנו יעלו יהודים לארץ, הכול היה כדאי. ואמנם, באותה שנה הבקיעו את חומת הברזל הרוסית כעשרים וחמישה אלף יהודים, שעלו לארץ.
גם שחרורי אירע בדרך פתאומית למדיי, בפורים קטן תשמ"א – כאחת עשרה שנים לאחר שנעצרתי. עם צאתי לחופשי גורשתי מרוסיה ועליתי לארץ.
כך חברו להם גאולת הפורים של אותה שנה עם נס החנוכה הפרטי שאירע לי כעשר שנים קודם לכן, בתוך התא החשוך בבית הכלא. "שעשה ניסים... בימים ההם ובזמן הזה".

פרשה שבועית:

פרשת מקץ / 'ממשלת חירום'

"ויוסף הוא השליט על הארץ, הוא המשביר לכל עם הארץ" {בראשית מ"ב ו'}.

אל המשרה הרמה הגיע יוסף לאחר שפתר נכונה את חלומות פרעה. המלך הכל יכול הטיל עליו את התפקיד להגשים את תוכנית המלחמה ברעב הקרב ובא. אף העניק לו סמכויות של ממש, ועל פיו ישק כל העם {בראשית מ"א מ}.

תחילת פעילותו הייתה: "ויצא יוסף מלפני פרעה ויעבור בכל ארץ מצרים" {שם מ"ו}.
כצעד ראשון הוא יצא אל השטח להכיר מקרוב את העם היכרות בלתי אמצעית. הוא ערך מסע אישי ברחבי המדינה. כך יחוש בצורכי העם.

בשלב הבא ארגן מבצע אגירה בהיקף ארצי:
"ויקבוץ את כל אוכל שבע שנים אשר היו בארץ מצרים ויתן אוכל בערים... ויצבור יוסף בר כחול הים" {שם מ"ח-מ"ט}.
כלומר, אגירה ממלכתית דווקא, ומניעת אגירה פרטית. זו האחרונה מצמיחה את הספסרות ומולידה את האנוכיות. כבר בתחילת דרכו שילב יוסף את המוסר ואת חינוך ההמונים במשנתו הכלכלית.
קיצוב המזון גם בשנות השובע, בלמה את צריכת היתר, מיתנה את העלייה ברמת החיים, עצרה את הנהירה אחר המותרות והשיבה את ההסתפקות במועט לחיי היום יום.
הוא קנה את אוכל שדה כל עיר, ושמר עליו כרכוש המדינה. אחר כך, בעת מצוקה, חזר ומכר אותו לבני העיר. בדרך זו השיג קימוץ נבון. אדם נוהג חיסכון במה שקנה בכספו, והוא מזלזל במה שקיבל במתנה.
יוסף חוקק חוקים שבאו למנוע את נגע הספסרות ואת עליית המחירים. וכה יספר המדרש על התקנות שתיקן יוסף:
א'.       שלא ייכנס אדם בשני חמורים.
יוסף אסר קניות מרוכזות וגדולות כדי שלא יסחרו במזון, שכן לצורכי ביתו די לאדם במשא חמור אחד בלבד.

ב'.       שלא יוליכו החמורים תבואה ממקום למקום.
כדי לתת תוקף למלחמה על טוהר המידות אסר יוסף את העברת התבואה ממקום למקום. כל אוכלוסייה פנתה לעיר המרכזית שבאזורה, שם קנתה במחסני הממשלה את כל צורכי הקיום שלה.

ג'.         שלא ייכנס אדם עד שלא יכתוב את שמו ושם אביו ושם זקנו.
שוב, שיטת רישום זו תמנע הונאה. לעולם לא יוכל אדם להערים ולטעון: עוד לא קיבלתי את מנתי המגיעה לי.

יוסף הפגין גם רוחב לב אנושי ויושר אישי קיצוני. בשנות הרעב הגדול סיפק גם את צורכי המדינות השכנות, וכפי שנאמר: "וכל הארץ באו מצרימה לשבור אל יוסף כי חזק הרעב בכל הארץ" {שם נ"ז}.
אכן, רגישות זו לסבל הסובבים אותו העפילה בליבו לפסגות אנושיות נשגבות ביותר. כאשר ירדו יעקב ואחיו מצרימה, נפלה עליו מעמסת כלכלתם. מדווח לנו הכתוב: "ויכלכל יוסף את אביו ואת אחיו ואת כל בית אביו לפי הטף" {שם מ"ז י"ב}.
בלי שום העדפה או פרוטקציה. גם משפחתו זכתה לאותה מנת מזון קצובה, בדומה למצרים מן השורה:
מנהיג המשתתף בצער העם. מנהיג שאינו חי במגדל שן של טובות הנאה שמספק לו השלטון. זהו ייחודו של יוסף.

לסיום, עוד קו של שלמות לאישיות זו. הפסוק אינו שוכח לציין מה עשה יוסף בכסף הרב שצבר במכירת התבואה למצרים ולעמים: "וילקט יוסף את כל הכסף הנמצא בארץ מצרים... ויבא יוסף את הכסף ביתה פרעה" (שם מ"ז י"ד).
את כל הכסף מסר לפרעה. חריג מובהק בין תופשי השלטון בעולם. משום כך, הוא היה הסמל היהודי והדוגמה לשלטון צדק.
{מעובד מספרו של הרב משה גרילק - 'פרשה ופשרה'}

חודש טוב - חנוכה שמח - שבת שלום

[גרילק יהונתן‎]

אימרה שבועית:
אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני, תדבק לשוני לחכי אם לא אזכרכי, אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי. {תהילים קל"ז ו'}

סטטוס שבועי:
"ויהי בשנת התשיעית למלכו, בחודש העשירי בעשור לחודש, בא נבוכדנצר מלך בבל, הוא וכל חילו על ירושלים ויחן עליה ויבנו עליה דייק סביב. ותבוא העיר במצור עד עשתי עשרה שנה למלך צדקיהו" {מלכים ב' כ"ה א'}.

מצור זה הוביל בסופו של התהליך לחורבן מלא. ראשית הפורענות הייתה בעשרה בטבת שבו התחיל המצור, עד שנפלו חומות העיר, נשרף בית המקדש ומלכות יהודה יצאה לגולה.
בתענית עשרה בטבת, כבשאר התעניות שנקבעו לאבל ולצער על חורבן בית המקדש וגלות ישראל, לא הצער והאבל הם עיקר התענית. עיקרה של התענית ותכליתה לעורר את הלבבות.
תמיד פועמת בנו התקווה, למרות שבית המקדש חרב, לא גלות עולם נגזר עלינו, ולא חורבן נצח עלה בגורלנו. הגלות, החורבן והצער - ארעיים הם. שעה של רחמים, מסוגלת להפוך לשמחה ולששון עבור העם כולו.

ציטוט שבועי:
אילו לא היו מספרים סיפורים וספרים לא היו נכתבים, בני אדם היו חיים כמו חיות, רק בשביל היום.
אבל בסיפורים הזמן לא נעלם... עבור המספר והשומע, כל הברואים ממשיכים לחיות לנצח. העבר עדיין הווה. {יצחק בשביס זינגר}

סיפור שבועי:

סגר שלישי / פלורה בן עמרם

בקצה המסדרון של בית ילדותי היה חדרון קטן וחשוך, נתון כאילו בטעות בין חדר השינה לחדר האמבטיה, צורתו הייתה מעט מעוותת – לא ממש מלבן, ולא בדיוק מחומש – מעין בן כלאיים, חדרון ללא חלונות, ששימש לאחסון שקי קמח, סוכר, אורז, פחי שמן, צנצנות ריבה, ועוד כהנה וכהנה מצרכי מזון יבשים לרוב, שהוצבו על מדפים או בתוך שקים על הרצפה. אנחנו הילדים נהגנו להתחבא במרווח הקטן שנותר בינות לשקים בעת ששיחקנו במחבואים.
דומני שמנהגו זה של אבי לאחסן כמויות סיטונאיות של מוצרי מזון יבשים, בא לו מבית אביו, הלא הוא הסבא המופלא שלי. ילדותו של אבא עברה עליו בעיר אורפא שבדרום מזרח טורקיה, במקום שבו החורף ארוך וקשה. השלג נערם לגובה רב ואין יוצא מפתח ביתו, הדרכים היו חסומות למשך ימים רבים, ולפעמים גם למשך שבועות ארוכים, והחנוונים המספקים מוצרי מזון, היו ספונים גם הם בבתיהם. תושבי האזור כולו היו מתכוננים היטב להסגר שהטיל עליהם החורף המושלג, והיו מכינים מראש כמות מזון גדולה שתספק את צורכיהם בחודשי החורף הארוכים.
אבא הביא עמו מנהג זה לירושלים. בשנות ילדותי בורכה ירושלים בשלגים שכיסו במעטה לבן את הגגות, את המרפסות ואת הרחובות. שלגים אלו הביאו עמם שמחה גדולה לנו הילדים. מיהרנו יחדיו, כל ילדי השכונה, לפסל בובות משלג ולערוך מלחמות כדורי שלג.

אך כאן, בירושלים, פתחי הבתים מעולם לא נחסמו בשל השלג, וגם העיר אף פעם לא הושמה במצור בגלל סופות שלגים כמו באורפא. לצערי, היו אלו אויבינו שצרו על ירושלים במלחמת העצמאות במשך חודשים ארוכים, אין יוצא ואין בא לירושלים הנצורה, להוציא שיירות בודדות שהצליחו לעבור בדרך צרה ומפותלת, שעברה בינות לכפרים ערביים ולפורעים שחרתו על דגלם את השמדתה של המדינה שזה עתה נולדה.
עמדה לו זכותו של אבא, ומחסן המזון הקטן שבקצה המסדרון של ביתנו ברחוב אגריפס, הצליח לשבור את רעבונם של רבים משכנינו. מדי יום ביומו הגיעו אנשים מהאזור כולו לביתו של יוסף הירושלמי, והיו יוצאים ובידיהם שקיות אורז, קמח וסוכר, ולפעמים גם בקבוק שמן, וצנצנת ריבה. וכשם שבמצרים, התבואה שאגר יוסף במחסנים במשך שבע השנים הפוריות, הספיקה לכלכל את תושבי מצרים והאזורים הקרובים לה, במשך שבע שנות הרעב הכבד – כך גם המצרכים שאגר יוסף הירושלמי, אבי, במסדרון הקטן והחשוך, הספיקו כדי לשבור את רעבונן של משפחות נזקקות במשך חודשי המצור הארוכים.
אמנם שר המסחר והתעשייה דאז סיפק לתושבים תלושים לקניית כמות קטנה של מוצרי יסוד במכולת, אך כיכר הלחם או מחציתו, רבע חבילת המרגרינה וצנצנת ריבת אגוזן, שהוקצבה למשפחה לפי מספר הנפשות, לא הצליחו להשביע ילדים וזקנים במשך חודשי המצור הארוכים והקשים, תחת הפגזות וצליפות ומחסור קשה במים ובנפט.

בזכותו של אבא עמדה לו גם בהספקת מים לתושבי הרובע שבו עמד ביתנו. במקרה, או שלא במקרה, בחצר האחורית של הבניין היה בור מים, שבו נקוו מי גשמים טעימים וזכים כמי מעיין. במשאבה גדולה שעמדה בחצר, שאבו את המים מן הבור אל דודי המים הגדולים שעמדו על גג ביתנו, וכך, בימים כתיקונם, זכינו כל דיירי הבניין במים רעננים קרירים וטעימים.
אולם בפרוץ המצור על ירושלים, שהחל בפיצוץ קו המים לעיר, כשהמחסור במים הלך והחריף, הסיר אבא את השרשראות שחסמו את ידית המשאבה, ומדי ביום ביומו משעות הבוקר המוקדמות, נעמד ליד המשאבה ושאב מים לכל דורש. הבעת פניו בזמן מעשה המחישה את הרגשת השליחות שהוטלה עליו. יהודי אוהב מצוות היה אבא, ובכל הזדמנות עשה מצוות לשם שמים, רבות מהן בסתר. והנה ניתנה לו ההזדמנות להרוות צימאונם של תושבי השכונות באזור מדי יום ביומו.
מרבית המשחרים לפתחו של בור המים, היו ילדים ונערים. הללו אחזו בידיהם שני פחים, ששימשו בעבר פחים לאחסון זיתים, או להחמצת מלפפונים. ואבא מילא את הפחים (כל פח עד למחציתו) במים ששימשו לשתייה ולבישול. בצעדים קטנים מפאת כובד משקלם של הפחים, היו הילדים האמיצים, שלעתים גילם לא עלה על חמש או שש, סוחבים את הפחים במעלה המדרגות, נזהרים שאפילו טיפה אחת לא תזלוג אל מעבר לשולי הפח.
תושבי ירושלים הנצורה מעולם לא בזבזו את המים היקרים שחולקו במשורה לכל משפחה. פעם בשבוע, ביום הרחצה הקבוע, היו ההורים מניחים בתוך האמבטיה פיילה גדולה, מחממים מעט מים על הפרימוס ומוסיפים מים קרים. הילדים הקטנים היו נכנסים לתוך הפיילה בזה אחר זה, ואימא הייתה משפשפת את גופם הקטן בליפה, עד שעורם נהיה ורדרד, שוטפת את הסבון בספל נחושת שאחזה בידה, וכך כל המים היו נשארים בתוך הפיילה, מחכים לילד הבא בתור. כך ילד אחר ילד, עד שסיימו כולם להתרחץ. לאחריהם הגיע גם תורם של המבוגרים. למים שנותרו בפיילה היו כמובן שימושים נוספים. ראשית הושרתה בהם הכביסה שחיכתה בסבלנות לתורה. בתחילה כובסה הכביסה הלבנה, לאחריה הצבעונית ולבסוף הגרביים והמכנסיים כהים. בעת הזאת המים כבר קיבלו גוון חום, והם נשמרו לשטיפת הרצפות, ולשימוש בשירותים.

תענית שבועית:

בעשרה בטבת אנו מציינים את תחילת המצור על ירושלים בימי צדקיהו המלך וירמיהו הנביא. אנו מציינים יום זה בצום כבר למעלה מאלפיים וארבע מאות שנה. הצום לא נקבע רק כאמצעי זיכרון ואבל, וכצער והתרפקות על העבר, אלא גם במבט לעתיד וכתקווה לשינוי, לגאולה ולפדות.
הרמב"ם כתב בהלכות תעניות: בעשרה בטבת סמך מלך בבל, נבוכדנצר הרשע, על ירושלים והביאה במצור ובמצוק - ומתענים בו כדי לעורר הלבבות ולפתוח דרכי התשובה. ויהיה זה זיכרון למעשינו הרעים, ומעשה אבותינו שהיה כמעשינו עתה, עד שגרם להם ולנו אותן צרות. שבזיכרון דברים אלו נשוב להיטיב.

הלקח מציון המאורע מאפיין את המבט היהודי שדברים אינם קורים במקרה ואינם מתרחשים באקראי. "לב מלכים ושרים ביד ה'" {משלי כ"א א'}. לא במקרה מרד צדקיהו מלך יהודה בנבוכדנצר, ולא בתגובה מותנית ומובנת מאליה החל נבוכדנצר לצור על ירושלים. לא כתוצאה מחוייבת המציאות מנגיחת אילי הברזל הובקעה העיר, ולא בלחץ הקלגסים הוצתה אש במקדש.
יתכן שבעשרה בטבת עדיין לא חזו בני ירושלים את העומד להתרחש. מלבד הגבלות יציאה מן העיר, היה אוכל, הייתה שתיה, הייתה זחיחות דעת. אולם כל מוראות החורבן למן ה"טובים היו חלל חרב מחללי רעב" {איכה ד' ט'} ועד ל"כילה ה' את חמתו, שפך חרון אפו, ויצת אש בציון, ותאכל יסודותיה" {איכה ד' י"א} היו תוצאה של עשרה בטבת, של תחילת המצור. ביום זה החל תהליך שסופו חורבן.

למרות כל זאת, באותה שעה עדיין ניתן היה לעצור את העגלה המדרדרת במורד. תמיד, תמיד, התרחשות מתחילה באיתותים רפים, בסדק צר, שקל לסתום וקל לאטום. בניין קרס - חפש את הסדק הראשון. בראותך סדק - הנך יכול לחזות את החורבן שבעקבותיו, אם לא תמהר לאוטמו.

זהו לקחו של עשרה בטבת, היום שסמך בו מלך בבל מצור על חומות ירושלים – לא להשאר אדיש לתחילתן של מאורעות הניתכים עלינו, ולפעול בהתאם, באחריות המתבקשת והנדרשת.

פרשה שבועית:

פרשת ויגש / 'רגע מכונן'

"וירא אליו ויפל על צווארו, ויבך על צואריו עוד" {בראשית מ"ו כ"ט}.

רגע הפגישה מתקרב. עוד מעט קט יגיע יעקב לגבול מצרים. שם מצפה לו בקוצר רוח בנו יוסף. הלה, בא לפגוש אותו בראש פמליה מצרית רמת דרג ורמת מעלה. מעניין, איפוא, לבדוק מה אירע ברגע הפגישה ההיסטורית הזאת.
הפסוק מדגיש ברורות כי רק אחד מהם נפל על צווארי רעהו, ורק אחד בכה. מי הוא זה שלא בכה בעת הפגישה המרגשת?

כשנפגשו האב והבן, עלה בדיוק עמוד השחר והנצה החמה. זו השעה, שבה חלה על היהודי החובה לקרוא את 'קריאת שמע' ולקבל עליו עול מלכות שמים.
יעקב הפגין את עצמאותו המוחלטת, היודעת לכבוש את כל הרגשות, למרות החשש לאי נעימות.
באותו רגע רחשה סביבתו של יעקב פעילות נרגשת. בנו יוסף רץ לעברו. שאר בניו בוודאי היו נרגשים מול המראה הגדול. הפמליה המצרית, אף היא התבוננה בסקרנות במתרחש. הנה, קרב יוסף, וכבר הם נופלים איש על צווארי רעהו...
אך אז, בדיוק אז, החליט יעקב לקיים את חובתו הדתית יהודית, לקרוא 'קריאת שמע', בלא להתחשב במתרחש סביב.

זה היה רגע דרמטי לכל הדעות. יעקב רמז בכך כיצד הוא ינהג על אדמת מצרים, ולאיזו התנהגות מצפה הוא מצאצאיו. רצונו שבכל מקרה תבואנה מצוות הזהות היהודית לפני הכול. לעולם לא יוותר על ערך יהודי כלשהו בגלל לחץ חיצוני. המצרים יכולים לעמוד עתה ולהתבונן בו כאוות נפשם. הוא יעשה את המוטל עליו כבן אברהם. שום דבר לא ימנע ממנו מלקיים את מצוות דתו. ללמד את בניו אחריו, שאל לה לתרבות הסובבת אותם להשפיע עליהם ועל התנהגותם.
זו הייתה תרומתו למלחמה נגד התבוללות אפשרית בעתיד, ברגע הראשון על אדמת מצרים. לעיני מצרים מכובדים, ובמחיר דחיית חיבוקו של בנו האובד, לימד יעקב את בניו, שלעולם אין להכנע כניעה רוחנית, ולו הזעירה ביותר.
{מעובד מתוך ספרו של הרב משה גרילק – 'פרשה ופשרה'}

צום קל ומועיל – שבת שלום – יהונתן גרילק

[גרילק יהונתן‎]

אימרה שבועית:
אם תתחרט פעם אחת על השתיקה - תתחרט על הדיבור פעמים רבות. {רבי שלמה אבן גבירול}
סטטוס שבועי:
התורה אינה פרי ההתפתחות, הנתונה לשינויים, לפי רגשות מתחלפים, כי אם אמת ממעל. משום כך אין מנוס ממנה, על כן היא כה דומיננטית בחיי העם לדורותיו, למרות הניגוד התמידי, הטבעי, המשווע. כי את הא-לוקי אין לשנות. מטרתו ומגמתו, לעצב בצורה נעלה יותר את המציאות שעוותה על ידי שרירות לב האדם. את האלוקי לא מתאימים לצרכי השעה המשתנים. אל האלוקי - מעפילים.

ציטוט שבועי:
אין חיסון נפשי יעיל יותר ופורה יותר מהעמקת השורשים הרוחניים. {זלמן ארן}

סיפור שבועי:
'אישור מעסיק..'

רבי אברהם ישעיהו קרליץ ה'חזון איש', מגדולי התורה בדור האחרון, נהג ללכת מידי יום ביומו לצורכי בריאותו. באחד מטיוליו בין השדות הפתוחים על גבול בני ברק – רמת גן, ניתך עליו לפתע גשם כבד. משאית עצרה לידו והנהג הזמינו לעלות. והוא, בעודו עומד חשוף בגשם השוטף, שאל את הנהג, אם הוא לא שכיר, וזמנו אם כן אינו שלו. רק כשהשיב בשלילה, ושהוא עצמאי, הסכים למצוא מסתור בתא המשאית.

פרשה שבועית:

פרשת ויחי / 'צו השעה'

“ויראו אחי יוסף כי מת אביהם ויאמרו לו ישטמנו... והשב ישיב לנו את כל הרעה אשר גמלנו אותו" }בראשית נ' ט"ו}.

יוסף הסתיר מאביו את המידע על אשמת האחים במכירתו. הוא חשש מזעמו עליהם. על כן, התחמק מאביו במשך שבע עשרה שנות מגורי האב במצרים. האמת על מכירת יוסף לא נודעה לו עד יום מותו.
למרות נדיבותו כלפיהם ועל אף הכרזתו הנרגשת שהוא סולח להם על הפגיעה שפגעו בו, הם, האחים, לא היו בטוחים כי אכן נמחק כל העבר כלא היה.
ובכל זאת, כירסמה בליבם תולעת הספק שלא האמינה במחילתו המוחלטת של יוסף.

לכאורה, הצדיקו העובדות את חששם.
הנה האב נפטר: "ויגווע ויאסף אל עמיו" {שם מ"ט ל"ג}.
האגד המקשר את המשפחה, ניתק. מרכז חייהם אבד. בניו ביכו את מותו. מצרים כולה ספדה לו. בהלוויה ממלכתית רבת רושם ועמוקת אבל הובל יעקב לקבורה בארץ כנען, אל מערת המכפלה אשר בחברון.

ואז, בהיותם בארץ כנען, ניצל יוסף את ההזדמנות, ובטרם שובם למצרים ניגש אל בור שביו. חובת הכרת התודה לאלוקיו להטה בנשמתו, והוא אץ להודות על כך בבור שבו נעשה לו הנס.
הנה, אמרו האחים בליבם, הנה האות שהמאורע המעציב ההוא עדיין לא נשכח כליל מליבו. הנה הסימן שטינה סמויה עדיין לוחשת במסתרי נפשו. מי יודע כיצד ינהג איתנו עתה, כשסמכות האב וכבודו אינם סוככים עלינו יותר.

הם טעו, כמובן. אמונתו העמוקה של יוסף באלוקים, והידיעה הברורה שהם במעשה מכירתם זירזו את תהליך התגשמות חלומות המלכות, מחקו מליבו כל איבה כלפיהם.
האחים, הדואגים משינוי היחס והאווירה, החליטו לבדות צוואה: "אביך ציוה לפני מותו לאמר: כה תאמרו ליוסף אנא שא נא פשע אחיך וחטאתם, כי רעה גמלוך ועתה שא נא לפשע עבדי אלוקי אביך" {שם נ' ט"ז-י"ז}.
האחים לא דיברו אמת, והכתוב אינו מגיב. השקר, למרות נפיצותו בחברה האנושית, נחשב בעיני המקרא לאחת התועבות הבסיסיות שחובה להתרחק ממנו ככל שנוכל. מדוע איפוא אינו מוקע כאן כלל?
למרבה הפלא, קושר המדרש שבחים לדבריהם: 'ר' שמעון בן גמליאל אומר: גדול השלום, שאף השבטים דיברו דברים בדויים בשביל להטיל שלום בין יוסף לשבטים' {מדרש רבה בראשית ק' ח'}.

חז"ל אינם מהללים חלילה את השקר, כי אם מסבירים את מהותו. האמת אינה נמדדת דווקא לפי ההתאמה לעובדות היבשות, כי אם בבחינות מוסר גבוהות יותר. הערכים בעיני המקרא לעולם אינם עומדים בפני עצמם, הם אינם מנותקים מהמתחייב מן הערכים האחרים.
על כן נהגו האחים כראוי במקרה זה. הם חשו, אמנם בטעות, כי הם שרויים בסכנה, הן אישית והן לאומית. לכאורה, אחדות המשפחה מתפוררת, וממילא מוטל בספק עתיד האומה, וה'שקר' הוא, איפוא, צו השעה.

'צוואה' זו כאבה ליוסף: "ויבך יוסף בדברם אליו" {שם נ' י"ז}.
עם חשדות בלב לא תיכון האחדות. היא נחוצה עתה למען המבחנים בעתיד. על כן התאמץ לדבר על ליבם, להרחיק מהם רגשות פסולים אלו. ורוחם הסוערת של אחי יוסף נרגעה.

{מעובד מתוך ספרו של הרב משה גרילק – 'פרשה ופשרה'}

שבת שלום – יהונתן גרילק

 

[גרילק יהונתן‎]

אימרה שבועית:
מי האיש החפץ חיים, אוהב ימים לראות טוב. נצור לשונך מרע, ושפתיך מדבר מרמה. סור מרע ועשה טוב, בקש שלום ורודפהו. {תהילים פרק ל"ד י"ג-ט"ו}

סטטוס שבועי:
האדם לא נברא אך ורק כדי לקיים את עצמו, הוא נברא למטרה נעלה יותר. רק כשהוא מרגיש שהוא פועל למען מטרה גדולה יותר, הוא יוכל להשיג סיפוק פנימי.

ציטוט שבועי:
הם (היהודים) חשבו שהדבר החשוב ביותר הוא שלא יוכרו כיהודים. היום הם מואשמים בבגידה בעם הגרמני: העיתונות הנאצית מכנה אותנו 'אויבי האומה', ואנו חסרי אונים מול האשמה זו. אין זה נכון שהיהודים בגדו בגרמניה. אם בגדו במשהו, הרי שהם בגדו בעצמם וביהדותם. משום שהיהודים לא נשאו את יהדותם בגאון, מפני שרצו להתחמק מהשאלה היהודית, הם מוכרחים לשאת בעול האשמה של השפלת היהדות. {העיתונאי רוברט וולטש – ברלין 1933}

סיפור שבועי:

'הסוד..' / זאב גלילי

לפני שנים שמעתי הרצאה מרתקת מפי אהרון קציר מבכירי המדענים של ישראל, שנרצח בהתקפת מחבלים יפניים. פרופסור קציר היה איש רוח במלוא מובן המילה. בצד היותו אדם מבריק ומצליח בתחום המדעי בו עסק (פולימרים) התמצא היטב במוסיקה, ספרות ופילוסופיה. כל הרצאה שלו הייתה חוויה רוחנית נדירה. ספרו 'בכוּר המהפכה המדעית' הוא ספר מופת לכתיבה פופולארית של נושאים מדעיים בצד ראיה מקיפה של עולם הרוח.

באותה הרצאה ששמעתי הזכיר קציר את הספר שבכותרת כספר ממנו למד את סוד הגניוס היהודי. מיהרתי אז לרכוש את הספר. בקריאה ראשונה לא הבנתי איך הסיק פרופסור קציר את המסקנה הזו. הספר נכתב על ידי: מרק זוברובסקי, שהתבסס על פרוייקט מחקר שנערך על ידי הצבא האמריקני ערב מלחמת העולם השניה.
הצבא האמריקני הכין עצמו לכל התפתחות אפשרית ובין היתר לכך שיצטרך להילחם במזרח אירופה. לכן הקים צוותים של סוציולוגים שחקרו את ההרכב האתני של האזורים השונים. הואיל והאוכלוסייה היהודית ערב מלחמת העולם הייתה משמעותית, הקים הצבא צוות שנועד לחקור את הסוציולוגיה של ה'שטעטל' (העיירה היהודית). עם הצוות היתה גם הסוציולוגית הידועה מרגרט מיד ('התבגרות בסמואה').

הצבא האמריקני לא נזקק לממצאי המחקר אך זוברובסקי פרסם אותו כספר. נדמה לי שנדרשו לי שנים כדי להבין למה התכוון קציר בסוד הגניוס היהודי. מן הספר עולה מסקנה ברורה: הדבר המרכזי ביותר בחברה היהודית במזרח אירופה, אך גם במקומות אחרים בעולם (החוקרים גבו עדויות מקשישים בארצות הברית וגם מיהודים בלבנון) הוא הלימוד, או בלשון יהודית 'תלמוד תורה'.

פרשה שבועית:

פרשת שמות / 'סכין בגב'

"ויקם מלך חדש על מצרים אשר לא ידע את יוסף. ויאמר אל עמו הנה עם בני ישראל רב ועצום ממנו. הבה נתחכמה לו פן ירבה והיה כי תקראנה מלחמה ונוסף גם הוא על שנאינו ונלחם בנו ועלה מן הארץ. וישימו עליו שרי מסים למען ענתו בסבלתם.." {שמות א' ח'-י"א}

ברגע מסויים החליט פרעה לבטל את הזכויות האזרחיות של בני ישראל ולהטיל עליהם פיקוח חמור. יתכן בהחלט, שהסכנה הדמוגרפית שהתריע מפניה ("פן ירבה"), על תוצאותיה האפשריות, ("והיה כי תקראנה מלחמה ונוסף גם הוא על שונאינו"), נבעה מדמיון שווא. ובכל זאת פרעה חשש ממנה. אולם מדוע ההתאכזרות הנוראה הזאת כלפיהם, בלא שנקטו כל יוזמת מרי נגד השלטון? מדוע השפיל אותם עד עפר, עד שמשטרו הפך לסמל העריצות?
זאת ועוד, היכן הכרת הטובה כלפי העם שנתן למצרים את יוסף. הן האיש יוסף הציל את המדינה כולה מחורבן כלכלי, הפעיל בה תכנית חירום שהפכה את מצרים לאסם תבואה בינלאומי, ובכך הביא לעושרה העצום של ארץ הנילוס? כלום לא נקבעה דמותו של המושל העברי בתודעת העם המצרי כמושיע ומציל?

התשובה פשוטה. פשוטה עד אימה. זהו האדם!
תנודות נפשו הבלתי מבוקרות של האדם הן מקור הסכנה לו ולסביבתו. התכונה של כפיות הטובה, למרות כל הכיעור שבה, הינה תכונה נפוצה למדי. במישור יחסי עמנו עם שאר אומות העולם, פרעה היה רק הראשון שהתעלם ומחק מזכרונו את הטובה שהשפיע עם ישראל על עמו ועל ארצו. גם ספרד שכחה את הטובה שבאה לה מידי היהודים וגירשה אותם באכזריות. ובעצם, איזו ארץ אירופית לא? איזו כלכלה בעולם לא פיתחנו? לאיזו מדינה במהלך ההיסטוריה לא תרמו היהודים מן המיטב שבכשרונותיהם: במדיניות, בהגות, במדע ובמחקר. התשלום היה תמיד כפיות טובה. תשלום אכזרי המלווה בגזירות מכל סוג. תשלום שמקורו בפסוק: "ויקם מלך חדש על מצרים אשר לא ידע את יוסף".

שנאתו היוקדת הובילה את פרעה לגזירת השמדת עם: "ויצו פרעה לכל עמו: כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו וכל הבת תחיון" {שמות שם כ"ב}.
פסיכולוגים בוודאי יזהו רשעות זו, כנסיון להשקיט את קול המצפון המודחק, הדואב על כפיות הטובה הנוראה. הקרבת חפים מפשע היתה דבר מקובל בין עמי קדם. אולם גזירה בהיקף כזה, יכלה להיקלט בלב העם, רק אם כבה בו לחלוטין רגש הרחמים. ואכן, פרעה וממסד נוגשיו הצליחו בכך, מעבר למשוער, הם יצרו אווירה שאפשרה ביצוע גזירה שפלה זו. שנות האימה של המשטר הנאצי הוכיחו שהאכזריות יכולה לההפך לנחלת הכלל!

בתוככי ים האכזריות נמצאה טיפת רחמנות אחת: "ותרד בת פרעה לרחוץ על היאור... ותרא את התיבה בתוך הסוף... ותפתח ותראהו את הילד והנה נער בוכה, ותחמול עליו ותאמר מילדי העברים הוא" {שמות ב' ו'-ז'}.
"ותחמול עליו" - זוהי נקודת המפתח שהצמיחה את הגאולה. בת פרעה מרדה באביה ובגזירותיו. מידת החמלה יקדה בלבה. היא התמקדה בילד הבוכה שנידון למוות, והתעלמה מן הסכנה שבהפרת צו אביה המלך.
בת פרעה היתה מן המיעוט הצודק שעליו מושתת העולם. בת פרעה לא הפגינה את המרד ברבים, לא הקהילה קהילות, לא אירגנה ועדות או ליגות למיניהן. היא פשוט פעלה. כשמצאה ילד בנהר, אף כי ידעה שהינו מילדי העברים, היא החליטה לגדלו, ולא עוד, אלא בארמון פרעה עצמו!

עתה עולה שאלה: מדוע פרעה, שהיה נתון באותם ימים להתקפת טירוף, מפחד היוולדו של המושיע של ישראל - לא הרג את הילד, כשנכנסה אתו בתו לארמון? מדוע ויתר לה?
המבינים בחכמת הנפש אומרים: הרי לך הוכחה נוספת לסתירות היכולות לחיות בצוותא בלבו של אדם. הבת מביאה 'צעצוע' הביתה, האב המיטיב לא יגזול אותו ממנה. קו של אנושיות מתגלה לא כלפי הילד, כי אם כלפי הבת, המשתעשעת בתינוק שמצאה.

זהו האדם - לשלילה, אבל גם לחיוב. בדמותה של בת פרעה החומלת - מול אביה אשר לא רצה 'לדעת את יוסף!'
{מעובד מתוך ספרו של הרב משה גרילק - 'פרשה ולקחה'}

[גרילק יהונתן‎]

אימרה שבועית:
חוק הוא לישראל שחובתו היותר קדושה, השומרת את חייו הרוחניים ממיתה אכזרית, היא שיימצא בעריו ומדינותיו חלק רשום מקודש לתלמוד תורה, ששום לחץ מדיני לא יוכל להסיר מאיתנו את החובה הקדושה הזאת. {הראי"ה קוק}

סטטוס שבועי:
המשפחה הינה כלי להמשכיות קיום העם היהודי. המשפחה מוגדרת כתא המאחד הורים וילדים, ובמסגרת זו אחראים ההורים להולדתם, גידולם וחינוכם הראשוני. המשפחה הינה גם גורם מרכזי בבניית זהות הפרט. לפיכך משפחה יהודית היא גורם מרכזי בבניית זהותו היהודית של הפרט היהודי. מרכיבים רבים בזהותו היהודית של הפרט מקורם במשפחתו ובאווירה ששררה בבית בו גדל.

ציטוט שבועי:
על לקח אחד ואחד בלבד, מותר לומר, שההיסטוריה חוזרת בהדגשה: כי העולם בנוי על יסודות מוסריים, כי בטווח ארוך ייטיב לטובים ובטווח ארוך ירע לרעים, אולם זה אינו מדע. אין זו אלא התורה הישנה, שהורו לפני זמן רב נביאי ישראל... {ההיסטוריון ג'יימס אנתוני פרוד}

סיפור שבועי:

'השלמת הכנסה...'
רב ניו יורקי נסע לחופשה ללוס אנג'לס. הוא התארח שם בבית מלון בבעלות יהודית. בעל המלון, ריקד מסביבו ומסביב שאר האורחים במשך כל ימי שהותם במלון. זה היה נראה מוגזם מעבר לחובה של בעל בית מלון לאורחיו.

שעה שעמד לשוב לביתו אחרי ששילם לבעל המלון את התמורה שאל הרב: מדוע כה כרכרת מסביבי, בהארת פנים יוצאת דופן שכזאת?
ענה בעל המלון: למעשה, על פי הדין, אני חייב להכניס אותך למלון בחינם, שהרי התנא במשנה בפרקי אבות מחייב: 'יהי ביתך פתוח לרווחה'. אולם, מה לעשות, פרנסתי היא על המלון. על כן, אני גובה כסף עבור השהות שלך כאן. אולם, למצוות הכנסת אורחים ישנם צדדים נוספים אותם למדנו מאברהם אבינו ע"ה. הכוונה ליחס הלבבי כלפי כל הבא בצל קורתי, מאור הפנים שעלי לגלות כלפיו.
האם מן החלקים הללו במצווה זו אני פטור רק משום שגביתי כסף עבור שהותך אצלי?!

פרשה שבועית:

פרשת וארא / 'קורס מנהיגות'

"וידבר משה כן אל בני ישראל ולא שמעו אל משה מקצר רוח ומעבדה קשה" {שמות ו' ט'}

האלוקים מפעים בתחילת הפרשה את משה בחזון גאולה כביר. הוא מצייר לפניו תמונה ורודה של עתיד טוב יותר, עתיד של חרות אמת.
אלו הן חלק ממילים מלאות תקווה, ששמע משה בתחילת שליחותו. הן בישרוהו על גאולה, על פדות ועל קוממיות בארץ ההבטחה. הקב"ה ציווהו להשמיען באוזני העם, הנאנק תחת עול השעבוד. אך, תגובת בני ישראל היתה מכאיבה.
חזון העתיד האלוקי פגש באנשים מרי נפש, המחפשים תשובה לצורכי הרגע הקודר, ולו בלבד. הם – "לא שמעו אל משה", כאומרים לו: אם יש לך מה להציע לרגע זה, מה טוב. אם בכוחך להקל במעט את עול השעבוד היום – ברוך תהיה. אנו איננו שותפים לחלומות הגאולה שלך. אין לנו שאיפות של חרות. אנו רוצים: מנוחה – עכשיו, ודי לנו בזאת. (כך טענו גם אחרי צאתם ממצרים: "הלא זה הדבר אשר דברנו אליך במצרים לאמר: חדל ממנו ונעבדה את מצרים, כי טוב לנו עבד את מצרים ממתנו במדבר" – שם י"ד י"ב).

ומשה עומד מופתע מול העם קטן – האמונה. הפער בין מציאות הגאולה ההולכת ונרקמת, לבין אופק חייהם הצר, גרמה לו עוגמת נפש. מאורעות גדולים עומדים בפתח, ואלו העומדים להגאל, נושאים נפשם רק אל התועלת קצרת הטווח: הקטנת מכסת הלבנים שעליהם לספק לנוגשיהם.
ומשה – מאוכזב. היתה זו אכזבתו הראשונה, שהנחיל לו עמו. אכזבה, שאותה שטח לפני שולחו.
"וידבר משה לפני ה' לאמר הן בני ישראל לא שמעו אלי ואיך ישמעני פרעה ואני ערל שפתים" {שם י"ג}
אם טען משה במשפט זה (לדעת הפרשנים), אם העם עצמו אינו משוכנע באמיתות הבשורה, ומפקפק בצדקת הדרך, מה האמינות שיזכו להם דברי בחוץ, בהופיעי לפני פרעה?
שאלה טובה, שתשובה מפתיעה בצידה:

מה ציוה ה', לא נאמר כאן. אולם, המדרש חושף צפונות פסוק זה, ומוצא בו תשובת האלוקים לאכזבת משה:
'אמר לו הקב"ה: בני סרבנים הן, רגזנים הן, טרחנים הן, על מנת כן תהיו מקבלין עליכם, שיהיו מקללין אתכם, שיהיו מסקלין אתכם באבנים' (מדרש רבה שמות ז' ג').
בצעדיו הראשונים כמנהיג העם, בהיגלות האכזבה הראשונה – מעניק האלוקים למשה שיעור מאלף בהלכות הנהגה: כך נראה עמך, משה! זהו עם טרחן, רגזן, 'מקטר', רואה שחורות ודל אמונה. אתה מקבלו על חסרונותיו. עליך לאהבו ולגדלו כמו שהוא. עליך לשאת את משאו. לו אתה אמור להנחיל גדולה וכבוד, תורה וארץ, תוך ידיעה ברורה, שגמולך היחיד יהיה – קללות ואבנים. המנהיגות, משה, עבדות היא ולא שררה. דע זאת בתחילת הדרך, למען לא תהיה האכזבה מנת חלקך.

ומשה שמע, קלט והבין. וכך בגדלות נפש זו הנהיג את העם כל ימי השהות במדבר.
{מעובד מתוך ספרו של הרב משה גרילק – 'פרשה ופשרה'}

חודש טוב – שבת שלום – יהונתן גרילק

[גרילק יהונתן‎]

אימרה שבועית:
אין לך מחלה קשה כמו היאוש. {רבי ישראל מסלנט}

סטטוס שבועי:
מי שחווה אי פעם חווית קירבה בכל עוצמת הרגש שלה - טעם מטעמה של תפילה. אם ינתח האדם אירוע שכזה בחייו, ישים לב, כיצד אוקיאנוס הרגשות שגעש בקרבו, על כל המוחשי, הטבעי והמוגבל שהצטופף בלבו ברגע ההוא, הוזנק בבת אחת אל מחוזות נעלים יותר שבנפש. מחוזות, שבהם אין שליטה לאיתני הטבע, ולא לחוק העריץ של הסיבתיות.

ציטוט שבועי:
אף על פי שגם עלי עברו זמנים שלא האמנתי, תמיד הבראתי מהם. אני מאמין גם מאמין, שהעולם הזה נברא בידי א-ל כל יכול {פרופסור מילאני}.

סיפור שבועי:

'כפיה דתית...'

אלברט המתין בסבלנות להזמנה המיוחלת. כשהגיעה, בישר לאשתו את החדשות.
יש לי הפתעה בשבילך, מילבה... מילבה תלתה בו מבט סקרני והמתינה למוצא פיו.
לפני כמה שבועות קיבלתי הזמנה רשמית מאוניברסיטת פראג, על שם קארל פרדינאנד, והם מציעים לי מישרת פרופסור מן המניין. ואת יודעת, זו אוניברסיטה בעלת שם, יוקרתית מאוד.
מילבה באמת הופתעה, אך לא שמחה. היא נולדה וגדלה באזור ההוא, והזכרונות שנשאה עמה משם לא היו נעימים. האפשרות לחזור לשם לא הייתה לה בבחינת בשורה טובה.
אלברט המשיך: להצעה היו מצורפים טפסים שהיה עלי למלא, ואכן כך עשיתי. אחת השאלות שם הייתה לאיזו דת אני משתייך. עניתי שאינני משתייך לשום דת. הטפסים הוחזרו אלי בצירוף מכתב שבו אני נדרש למלא אותם כראוי, כלומר להצהיר מהי הדת שלי...
וכיצד תענה על השאלה הזאת?
אם מאלצים אותי להשתייך לדת כלשהי, אין לי ספיקות בעניין הזה. אכתוב: 'משתייך לדת משה'.
מילבה הגיבה בזעם: אתה, שבמשך שנים רבות טענת שאתה 'אזרח העולם' ושאינך שייך לשום מסגרת דתית שהיא, תיכנע עכשיו ותצהיר שאתה יהודי?
כן, השיב לה אלברט בקור רוח ובנחת. הגויים הם שמאלצים אותי לשמור על השתייכותי הדתית. הדעות שלי על אמונה ועל חופש הפרט אינן תואמות את דעותיהם של פקידי הקיסר. הם עומדים על כך שאצהיר שאני יהודי, וכך אעשה. אחרי הכול, מילבה, זו האמת. זו האמת.
אם כך, אני מבינה שאתה מתכוון להיענות להזמנה.
אינני יכול לסרב להצעה מפתה כל כך. אזכה בהעלאה בדרגה, אהיה חבר מן המניין, ומשכורתי תגדל. אלה סיבות כבדות משקל. נוסף על כך כאן, בציריך, אין לי עכשיו אפשרות של קידום. עמיתי מתנגדים להעלאתי בדרגה מסיבות הידועות רק להם, והמעבר לפראג יעניק לי גם הכרה וגם קידום.
אילו אני הייתי צריכה להחליט, ההחלטה הייתה שונה.
אין ממה לחשוש, מילבה, השינוי הזה יהיה רק לטובה. בכל מקרה, נראה לי שאין לנו מה להפסיד. להיפך.

למילבה לא הייתה ברירה, ובחודש מארס 1911 עברה משפחת איינשטיין מציריך לפראג. בזמן שהותו בפראג התוודע אלברט אל אנשי הקהילה היהודית. הם קיבלו אותו בזרועות פתוחות ושיתפו אותו בכל האירועים, והוא התקרב אליהם. אחר כך צעד עוד צעד אל יהדותו והצטרף אל הקהילה כחבר מן המניין. {אלברט איינשטיין – 'סיפורו של גאון'}

פרשה שבועית:

פרשת בא / 'בחירה מאהבה'

"בוא אל פרעה, כי אני הכבדתי את לבו..." {שמות י' א'}.

האם, שאל התלמיד את מועצת חכמי הפרשנים ש'התכנסה' לדיון שבועי בנושאי פרשת השבוע – האם אין פרשתנו סותרת את אחד מיסודות האמונה היהודית? האם אין היא פוגעת במושג 'אדם', כפי שהמקרא מבין אותו ומשתדל לתאר אותו?
למה כוונתך בדיוק, ידידי הצעיר? – נשמע הקול מתוך חבורת הפרשנים הדגולה.
הנה, ממשיך השואל, הנה נאמר ככתוב, בתחילת פרשתנו, שהאלוקים אמר למשה: "בוא אל פרעה, כי אני הכבדתי את לבו..." {שמות י' א'}.
אנו למדנו והתחנכנו על ברכי עקרון הבחירה החופשית, שתלו בנו את ההכרה, שהאדם הנו בן חורין בקבלת החלטותיו. אין כוח בעולם המכריח אותו. גם לא האלוקים. אם יעשה מעשים טובים או אם יבחר להרשיע, תהיה זו החלטתו האישית וביום הדין וחשבון, לא יוכל להאשים איש, זולת עצמו. האם אני צודק?
בהחלט, נשמע הקול, כך כבר נאמר בתורה לקין, שרגשות הקנאה באחיו הבל הצמיחו בלבו הסוער מחשבות רצח: "לפתח חטאת רובץ... ואתה תמשל בו" {בראשית ד' ז'}.
גם בהלכותי נכתבו כדברים הללו, אמר הרמב"ם: 'ואין לו, לאדם, מי שיכפהו ולא גוזר עליו ולא מי שמושכו לאחד משני הדרכים, אלא הוא מעצמו ומדעתו נוטה לאיזה דרך שירצה... ודבר זה עיקר גדול הוא, והוא עמוד התורה והמצווה' {משנה תורה הלכות תשובה, פרק ה'}.
אם כן, המשיך התלמיד, אין מקום להשקפה הדטרמיניסטית. אם כן, אין האדם כבול בשלשלת הנסיבות. הוא אינו מריונטה, שמישהו עלום מושך בחוטים המפעילים אותו ואין הוא רובוט. הוא אדם, המקבל את החלטותיו הערכיות, המוסריות מתוך חירות מוחלטת. וחירות זו, כך למדתי, היא המאפשרת לבוא אליו בתביעה להתנהגות מוסרית ולדרוש ממנו קבלת אחריות. האם מסקנתי נכונה?
בהחלט! אבל מה הבעיה שבפניה אתה ניצב?

הפסוק הפותח את פרשתנו סותר, לכאורה, כלל זה. בעצם, רבותי הדגולים, כל מה שהתחולל שם במצרים, מטיל ספק באמיתות ההנחה של הבחירה החופשית.
מדוע?
הלא האלוקים מודיע מראש שהוא ישלול את זכות הבחירה החופשית מפרעה מלך מצרים, כנאמר: " ואני אקשה את לב פרעה..." {שמות ז' ג'}. פרעה הופך לעינינו לבובה, לכלי שרת בידי הרצון האלוקי, הנוטל ממנו את האפשרות לפעול לפי רצונו, הוא מוכרח לסרב לבקשת האלוקים, בפי משה: "שלח את עמי"! האין לפנינו הוכחה לדטרמיניזם ולאבסורד שבאשליית חירותו של האדם?
אכן, אמר הרמב"ן (רבי משה בן נחמן), המדרש כבר מציג שאלה זו בנוסח בהיר:
'כי אני הכבדתי את לבו' – אמר רבי יוחנן: מכאן פתחון פה למינין (לכופרים) לומר: לא הייתה ממנו שיעשה תשובה {שמות רבה י"ג}.

אבל קיים פן נוסף לשאלה זו – התערב רבי אברהם אבן עזרא, אם השם היקשה את לבו, מה פשעו ומה חטאתו?
נכון! השלים התלמיד את הדברים, הלא מושגי הצדק והיושר השתבשו פה, לכאורה. כיצד יכול אלוקים להעניש אדם על מעשים, שהוא – האלוקים – הכריח אותו לעשותם?
העיניים, המחשבה ותשומת הלב של כל הנוכחים הופנו אל הרמב"ם. הוא הקדיש לשאלה זו הרבה מחשבה ובהזדמנויות שונות השמיע את דעתו, דעת התורה, בנידון.

פתח הרמב"ם ואמר:
פסוקים הרבה יש בתורה ובדברי הנביאים שהן נראין כסותרים עיקר זה (עקרון הבחירה החופשית, המעניק חירות מוחלטת לאדם) ונכשלין בהן רוב האדם. ויעלה על דעתן, מהן שהקב"ה גוזר על האדם לעשות רעה או טובה, ושאין לבו של אדם מסור לו להטותו לכל אשר ירצה. הרי אני מבאר עיקר גדול שממנו תדע פירוש כל אותם הפסוקים...
אפשר שיחטא אדם חטא גדול או חטאים רבים, עד שיתן הדין לפני דיין האמת, שיהא הפרעון מזה החוטא על חטאים אלו, שעשה ברצונו ומדעתו, שמונעין ממנו התשובה, ואין מניחין לו רשות לשוב מרשעו, כדי שימות בחטאו שעשה {הלכות תשובה}.

אם הבנתי נכון את הדברים, הרי שהאדם גרם לעצמו בבחירתו, שלא תהיה לו בחירה חופשית?
נכון.
האם פירוש הדבר שחוקי הבחירה החופשית קובעים, שיכול האדם להשחית את לבו עד תום? עד לנקודת שפל מוסרית, בה לא יחוש עוד בלבו, במאבק שבין המצפון לבין היצר?
בהחלט זה הפירוש: בחירה חופשית.
כלומר, מה שפרעה היה מוכרח להרע, נבע מבחירתו הראשונית לעלות על דרך האכזריות והרשע? ומשום כך מוצדק העונש שנענש בסופו?
בדיוק כך. ריבוי החטא ממית את הרגשות בלב. המתמיד בהתאכזרות קוטל – ללא הרף את פעימות הרחמנות, עד כי תכונה טבעית זו נעלמת כליל מן הלב. וכך מונע הוא במו ידיו את האפשרות לשוב בתשובה. זה כוחה האדיר של הבחירה החופשית הטמונה בלב כולנו.

אם יורשה לי, התערב רבי עובדיה ספורנו (רופא במאה ה-16 ופרשן תורה דגול באיטליה), להציע פתרון נוסף לבעיה הקשה.
הלא אנו יודעים – שהאלוקים אינו חפץ במות הרשעים, כי אם בתשובתם. כך השמיענו הנביא יחזקאל: "חי אני, נאום ה' אלוקים, אם אחפוץ במות הרשע, כי אם בשוב רשע מדרכו וחיה..." {יחזקאל ל"ג י"א}. רשע – כל רשע – גם פרעה.
ואם כן, מדוע הכביד האלוקים את לב פרעה, גם כאשר הלה הכריז ב'סיוע' עוצמת המכות, כי הוא מוכן לשלח את בני ישראל ממצרים? הלא העונש פעל והחזיר את פרעה בתשובה, עד שהוא אפילו הכריז: "ה' הצדיק"!
זו בדיוק הנקודה – המשיך הספורנו. בגלל הבחירה החופשית הכביד ה' את לבו של פרעה ומנע ממנו לשלוח לחופשי את העם.
אינני מבין.
הלא אין ספק, שלולא הכבדת הלב, היה פרעה משלח את ישראל. אולם זו הבעיה. אמנם הוא היה משלח אותם, אבל לא על צד התשובה וההכנעה בפני האלוקים, שיתנחם מהיות מורד, אף על פי שהכיר גדלו וטובו (של ה'), אלא על צד היותו בלתי יכול לסבול עוד את צרת המכות, כמו שהגידו לו עבדיו, באמרם: הטרם תדע כי אבדה מצרים (ספורנו על הפסוק).

הבנתי. הכבדת הלב באה לא להכריח אותו לדבוק בדרך הרשע, כי אם לאפשר את משקל הבחירה.
נכון, המשיך הספורנו, הבחירה החופשית הינה חופשית באמת, כאשר קיים איזון מלא בלבו של האדם, בין היכולת לבחור בטוב ובין היכולת לבחור ברע. אם איזון זה מופר, אין זו עוד בחירה חופשית, כי אם בחירה בגלל לחץ הנסיבות שהופעלו על האדם. במקרה של פרעה – לו היה משחרר את בני ישראל בעטיין של המכות הכבדות שנחתו עליו, הגורם המשחרר לא היה התשובה, ההכרה באלוקים כמקור המוסר, כי אם הפחד. זאת אומרת, שפרעה מבחינה רוחנית ומוסרית, היה נשאר תקוע באותה נקודת שפל שהביא על עצמו באכזריות לבו, והרצון האלוקי לשחרר את פרעה מתפיסת עולמו האלילית, לא היה מתבצע.
על כן חיזק האלוקים את לבו, ניטרל את הפחדים ממערכת שיקוליו. וכך שוב יכול היה לבחור בחופשיות מלאה של רצונו, אם להיענות לאתגר האלוקי הקורא לו לשחרר עבדים ולהאמין בשוויון בני אדם או להתמיד בדרך השעבוד, הדיקטטורה והאלילות.
זכות הבחירה החופשית לא ניטלה, אפוא, מפרעה. אדרבה, הכבדת הלב האלוקית איפשרה את המשך קיומה גם בלבו של רשע 'מושלם' זה, סיים רבי עובדיה ספורנו את דבריו.
{מעובד מספרו של הרב משה גרילק – 'פרשה ולקחה'}

[Isaac Agam]

לידיעתך.

היו שתי מדינות באירופה שבהן לא היתה אטישמיות מעולם:

צ'כוסלובקיה ובולגריה.

ב-1911 לא היו יכולים להיות למילבה כל "זכרונות לא נעימים" מפראג.

אלברט איינשטיין היה קרוב ליהדות, אם כי לא הדתית, מגיל צעיר ותמך בכל ליבו בציונות.

היה ידידו של חיים ויצמן, מדען ידוע בפני עצמו ומנהיג התנועה הציונית במשך שנים רבות.

תמיכתו של אינשטיין בהקמת האוניברסיטה העברית בירושלים תרמה רבות למימוש הקמתה.

בצוואתו השאיר את כל הספרים והכתבים שלו, כולל המאמר המקורי על תורת היחסות, לאוניברסיטה העברית והם עדיין שם.

יחסו לדת היה שלילי, אבל לא ליהדות. יחד עם זאת ראה בעצמו מאמין ב"אלוהי העולם" וכתב מספר מאמרים בנושא.

איציק אגם

--
You received this message because you are subscribed to the Google Groups "ISO-BAinyanim marketplace" group.
To unsubscribe from this group and stop receiving emails from it, send an email to iso-marketpla...@googlegroups.com.
To view this discussion on the web visit https://groups.google.com/d/msgid/iso-marketplace/CAHAkuT9%3Dmp6EjuMjteSaqregOEd-0cVKtjSyLNshYHJ242dDow%40mail.gmail.com.

[גרילק יהונתן‎]

ערב שבת שלום מה שלומך?

נתון מעניין שלא ידעתי. יישר כח.

סיפור זה העתקתי מהספר - 'סיפורו של גאון'. אולי הם לא דייקו.

אכן כן איינשטין כפי מה שידוע לי היה יהודי בכל ישותו ומאמין שהעולם נברא ע"י בורא עולם, אך לא קיים תרי"ג מצוות.

שבת שלום ובשורות טובות

‫בתאריך יום ה׳, 21 בינו׳ 2021 ב-12:30 מאת ‪Isaac Agam‬‏ <‪ag...@agiloans.com‬‏>:‬

--

יהונתן גרילק

[גרילק יהונתן‎]

אימרה שבועית:
כך היא מידתו של הקב"ה, שבכל תחילת צמיחה של כל אחד מברואיו, הוא סוקר את כל עתיו עד סוף כל מעשיו, ואז עת תפילה היא לבקש על הצלחתו. {רבי שמשון רפאל הירש}

סטטוס שבועי:
עצי הפרי ועצי הסרק, בהגיע עונת הסתיו יישרו עליהם, ויופי תוארם יהפך לעלוב ודל. אל יראה האדם בזאת חולשה וחסרון, כי כך הוא תהליך צמיחתם. כל אותו זמן שהעץ נותר ערום מיפעת עליו ופירותיו, זוהי השקעה לחזק את השורשים והגזע כדי להגיע רענן לעונת הבשלת הפרי הבאה.
כן הוא האדם. בכל עת 'שלכת פרטית' ידע ויבין כי המופע הוא זמני וחולף, ובמהרה תבוא הפריחה המלבלבת.

ציטוט שבועי:
מי מאיתנו לא שואף להידמות לעץ הרענן והשורשי, שיכול לרוחות החזקות, כי הוא נטוע באדמתו ויודע היטב מיהו? אנו חיים היום בעולם גלובלי הנשלט על ידי התרבות המערבית. בתוך כך מזמין אותנו ט"ו בשבט לעצור לרגע, להרכין ראשינו ולהביט על האדמה והשורשים שלנו. {מיכל ברגמן}

סיפור שבועי:

'שמים סגורים...'

פעם אחת שאלו את הרב מאיר שפירא רבה של לובלין, ראש ישיבת חכמי לובלין ומייסד הדף היומי. למה אין כבודו נוסע לכל הפחות לבקר בארץ ישראל?
ענה להם: לצאת לבקר ארץ ישראל יש בי כוח. אבל מנין אקח את הכוח לעזוב שם?

צמיחה שנתית:

הכל קפוא - הכל דומם.
מטרות עוז ניתכים בזעף. טיפות המים מרצדות ומתנקשות על גבי זגוגיות בחלונות הבתים, גולשות לאיטן ומרוות את האדמה הצמאה והצחיחה. בסופו של דבר הן הופכות לשלוליות גדולות של רפש ובוץ.
הכפור, שהשתרר ביום סגריר, הקפיא את הכול. ככל היקום והבריאה העטופים עתה בדממה עמוקה, מכורבלים ומכונסים בתוך עצמם, כשומרים על סודות פלאי היצירה ורזי בראשית, עומד לו מבוייש ונכלם, רווי דיכאון ועצב קודר - האילן. ערום וחשוף, שחוח ורטוב, ניצב בקומה קורסת, ושותק שתיקה רבת משמעות, שתיקה מלאת רז ומסתורין.
זה מכבר נשרו מהאילן עלי השלכת. עזבוהו לנפשו, הבאישו ונמקו. כל זכר לא שרד מהם. ענפיו בגדו בו, גדולים כקטנים, בפרוס עונת הקרח. במקום לכסותו במעטה סמיך של עלים ירוקים, להחם לו קמעה, נטשו אותו מבודד, הפקידו אותו לסופת הקור החודר עד למח עצמותיו. דומה האילן עכשיו למת מאובן. אף טיפת רוח חיים אין בו. נערמים על העץ רגבי שלג, הנערמים ערימות ערימות. כל כולו קופא מקור. אף סימן של חיים לא ייראה בו. מצבו כלאחר ייאוש. דומה, שגזר דינו נחרץ: נבול יבול. במקרה הטוב, יצלחו ענפיו להסקה כאשר יתייבשו מלחלוחיתם.

מראה האילן, חזותו בעונת החורף, נוגע ללב. רחמיך נכמרים עליו כשהוא נלפת במאבק איתנים מול סופות הסער, שודדי פירותיו, שהסתערו עליו במלוכד. התקיפוהו מכל עבריו בצליפות חדות של מטרות עוז ובחיצי כפור שנורו ללשד לבו. דומה בעיניך כאילו כל רגע עומד העץ להתמוטט וליפול, לכרוע ולהתפצפץ, הכול בהתאם לקצב הרוח החזקה השורקת ועושה בו כטוב בעיניה. אך הנה שם.. שם... במעמקי תהום, במצולות האדמה האטומה, כבר עולה ביום זה השרף באילנות. בשעה מייאשת זו עצמה כבר יונק לשד השורשים את מיץ ההפראה. ממעל אין כל היכר, שום סימן חיים מיוחד לא נראה, הכול כמקדם מכוסה בלובן: האדמה, העצים, הענפים, הצמרת. שום תקווה לא נראית באופק. אך שם בפנים, עמוק, בבטן האדמה, שם כבר מתרוננת צמיחה חדשה, חיים חדשים, השרף עולה באילנות. יום חג הוא יום זה: ראש השנה לאילנות. מי לא נפקד כהיום הזה, 'כי האדם עץ השדה'. האילן חוזר לאיתנו ושב לכוחותיו הקודמים. מעתה יתחיל שוב בחיים פוריים. משרף זה המחלחל בו, עוד ישגשג ויפרח, ילבלב ויגדל. הנה יתפזרו העבים וחמה תפציע. הכפור והשלגים יפשירו, יימסו. גם הביצות העתידות להיקוות סביבו, גם הן תתייבשנה. עוד יוריקו סביבו מכל עבר נאות דשא, תלמי השדות יעטפו בר, והנה עוד מעט ינץ הציץ, יצא הפרח ויגמלו עסיס פירות תנובתו.
אמנם עוד יחלוף זמן נכבד עד שיתאושש האילן בשלמות, עד שיעטה מחדש מעטה סמיך של עלים ירוקים ורעננים, מפיצים ריחות בושם. ברם התחדשות ומתחילה כבר היום. אין הוא ישן עוד שינה עמוקה, אינו עוד משותק, מאובן. דם רענן זורם בעורקיו, הוא חי! כך היא גם תכונתו של האילן העתיק, רחב הגזע ורב הפארות: עם ישראל.

בהשקפה חיצונית נדמה שסוף סוף יתמוטט האילן העתיק ולא יחזיק מעמד. שהרי הגרזן ניתך עליו פעמים אין ספור. אומות העולם אינן מוכנות להעניק לו אפילו זכות קיום מינימלית. תמיד הוא שחוח ושפל בעיניהם, נחות דרגה. ככה בכל דור ודור עומדים עליו לכלותו. בתוך כל מערבולת עולמית נסחף העם הזה, נשחק בין אבני הריחיים של המעצמות הגדולות, גושים אדירים מתחרים בשנאת ישראל. שאון גלי העמים משליך תמיד את האומה היהודית אל זוטו של ים.
ויותר מקיומו הפיסי נמצא מעמדו הרוחני בשפל המדרגה. חלק הארי ממנו מעורטל לחלוטין מהמחלצות שקיבל בסיני. נבצר מהעם העייף והיגע, מרוב צרות ורדיפות, להתקומם נגד הטמיעה בנכרים, ונגד הירידה הרוחנית בכללה. לכאורה, מצב של גסיסה.

אך לא. באותם מקומות נסתרים אשר אין עיני שכלנו רואות, מקומות אשר משם יונקים אנו מרץ ועוז להמשיך ולהתקיים כל רגע, בצינורות טמירים ונעלמים, שם כבר האירו פני הדור. שם כבר מתנוצצים זיקוקי אור הגאולה.
למראית עין הכול מכוסה במעבה החושך והערפל. הסתר  בתוך הסתר. אך לאמיתו של דבר, כבר מתנוצץ אור צח ובהיר בשחקים, השרף כבר עולה באילן. עוד יתאושש הגזע הרחב, עתיק היומין ורב הפארות. עוד נכונים ימים טובים לישראל.
הלא כך אומר לנו הנביא {ישעיהו ס"ה כ"ב} בשם האלוקים: "כימי העץ - ימי עמי". {מתוך: להבין יהדות}

פרשה שבועית:

פרשת בשלח / 'תכנית גמילה'

"ויהי בשלח פרעה את העם ולא נחם אלוקים דרך ארץ פלשתים… כי אמר… בראתם מלחמה ושבו מצרימה" {שמות י"ג י"ז}.

הפחד מפני המלחמה הינו פחד טבעי ולגיטימי. אולם, גם עמים שוחרי שלום נאלצו פעמים רבות להגן באומץ ובחירוף נפש על עצמאותם. הנכונות להקרבה ולמאבק למען החירות, אות היא לחיוניותו של עם ולרצונו בחיים. לעומת זאת, רפיון הרוח, הכניעה והבריחה מן המערכה הם סימניו הברורים של המוות האישי או הלאומי. איך יתכן, אפוא, שזה היה מצבו הנפשי של העם בתחילת דרכו? איך יתכן שהוא מביע נכונות לשוב מצרימה, אל חיק הנוגשים?
זאת ועוד, טוענים הפרשנים. כיצד יתכן, שעם שהיה עד לאחד המאורעות המסעירים ביותר בהיסטוריה – יציאת מצרים – לא היה מוכן להגן על הישגי מאורע זה? למה הוא, שרק ימים ספורים קודם לכן הוכיחה לו מכת בכורות את עוצמתו האין סופית של האלוקים – אינו מאמין, שבכוח אלוקים זה לעמוד לימינו גם במלחמות בדרך לכנען. התשובה טמונה, כמובן, באופיה המורכב של נפש האדם.
שכן: אין בטבע האדם, שיגדל על מלאכת עבדות בחומר ולבנים והדומה להם, ואחר – כך ירחץ ידיו לשעתו מלכלוכם עם ילידי הענק פתאום (מורה נבוכים להרמב"ם חלק ג' פרק ל"ב).
דברים חשובים בפי הרמב"ם. הגאולה אינה אקט חד-פעמי, כי אם תהליך מתמשך. יוצאי מצרים לא הצליחו למחוק מעל לוח לבם עד תום את רישומה של העבדות. אכן, הם זכו להתעוררות גדולה, מרשימה ונסית. אך היא הייתה רגעית ובת חלוף. היא התסיסה את רוחם, שכנעה את הגיונם, אף ריגשה אותם. אולם, לא היה די בעוצמתה כדי לחדור אל הרבדים העמוקים של הנפש ולשנותה.

דורות גדל העברי במשטר של עבדות, 'למד מנעוריו לסבול עול מצרים, ונפשו שלה' (דברי האבן עזרא בשאלה זו), והעבדות הוטבעה במהותו. לא ניתן לעקור עבדות זו בהלם מאורעות חד-פעמי. ההתנתקות ממנה תבוא בתהליך חינוכי ארוך, איטי ושיטתי. זו הסיבה לסתירות בהתנהגותם, בהיטלטלות בין אמונה באלוקים לבין הפחד מפני בני אדם. למבוכה בין השאיפה לחיי טוהר רוחניים, לבין חלומות הפקר של עבדים, טרוניות קטנוניות וגעגועים לארץ המוצא, בה נולדו.
נפש דור יוצאי מצרים לא זכתה בגאולה שלמה. ניצוץ עבדות תמיד היה חבוי בלבו. על כן, חייב היה דור זה לסיים את חייו במדבר. 'למען יקום דור אחר, דור המדבר, שלא ראו גלות, והייתה להם נפש גבוהה' (אבן עזרא). דור, שרוחו נכונה עם אלוקים, ונפשו נקיה מעבדות. דור, שיעלה באומץ לב לכבוש את כנען, להקים בה את מדינת הייעוד העברית, היהודית.

{מעובד מספרו של הרב משה גרילק - 'פרשה ופשרה'}

[גרילק יהונתן‎]

אימרה שבועית:
מעולם לא חשבתי בדבר אם יכול אני לעשותו אם לאו - אלא אם צריך אני לעשותו אם לאו. {רבי יוסף יוזל מנובהרדוק}

סטטוס שבועי:
יראת שמים היא הערכה מציאותית ומאוזנת של עצמו, מול היקום המתגלה לנגד עיניו. בעיקר ההבנה הנכונה של החוקיות המלאה בחכמה ובתבונה המתגלה ביקום זה. חוקיות, המלמדת ומורה על גדולתו של המחוקק. באורח פרדוכסלי, אין יראה שכזאת יוצרת פחד וריחוק, כי אם אהבה והתקרבות. זאת, בתוספת רצון כמוס לחדור מבעד לצעיף התעלומה, המכסה על הכול ולהתבטל בקרבה.

ציטוט שבועי:
בכל עם ועם נחשב האדם למשכיל כשהוא לומד את תולדות עמו ואת מסורתו. ואילו אצלנו, העם היהודי, הופך האדם למשכיל ברגע שהוא סוגר את הגמרא... {חיים נחמן ביאליק}

סיפור שבועי:

החשש הגדול...

רבי ישראל מסלנט גדול המוסר בדורות האחרונים תמה על השוחט בעיירתו, אשר הביע את רצונו לעזוב את מלאכת השחיטה – משום חשש איסור טריפה.
ובמה בדעתך להתעסק? שאלו רבי ישראל
אפתח חנות ואעסוק במסחר, השיב השוחט.
אני לא מבין, השיב לו רבי ישראל: משחיטה אתה חושש, אף כי יש בה רק איסור אחד. ואילו מחנוונות אתה לא חושש? הלא בה יש אפשרות חלילה להיכשל באיסורים רבים הכתובים בתורה, כמו 'לא תגנוב', 'לא תגזול', 'לא תחמוד', 'לא תעשוק', 'לא תונו', 'לא תכחשו', 'לא תשקרו', 'מדבר שקר תרחק' והוסף לכך כל איסורי מדות ומשקלות לא מתוקנים. מאיסורים אלו אתה לא חושש?!

פרשה שבועית:

פרשת יתרו / 'יום אחד...'

"זכור את יום השבת לקדשו. {שמות כ' ז'}

עשרת הדברות הופיעו בשמי האנושות לפני למעלה משלושת אלפים שנה. למרבה הפלא, לא איבדו צווים אלו את משמעותם גם בימינו.

האנושות התקדמה, תרבויותיה התפתחו. בתחום המחקר המדעי שברה האנושות שיאים, והקידמה הטכנולוגית הרעיפה שפע של רווחה. למרות כל זאת, האדם זקוק לאמת שבדברות אלו, עוד מעבר לאשר היה זקוק לה מעולם.

דווקא התקדמותו של האדם מפגינה את נצחיותם של צווי האלוקים שנאמרו במדבר. מסקנה זו מתבררת גם מהתייחסותם של חוקרים בני זמננו אל הדברות העתיקות. ניתן את רשות הדיבור לפסיכואנליטיקן הנודע, אריך פרום. כיצד הוא, מזווית הראיה שלו, בוחן את ההלכות הקשורות לשבת:

למחשבה המודרנית אין בעיה עם מוסד השבת. הרעיון שעל האדם לנוח יום אחד בשבוע, מובן לנו מאליו. המטרה ההיגיינית-סוציאלית של השבת היא להעניק לעובד מנוחה גופנית ורוחנית, לה הוא זקוק, לבל יבלע כליל על ידי מלאכת יומו.

הסבר זה, הוא ללא ספק, אמת. אולם אין הוא עונה על מספר שאלות העולות לנוכח חוקי השבת במקרא ובמסורת היהודית.

המלאכה שנאסרה בשבת אינה רק מלאכה כפי ההגדרה המודרנית למושג מלאכה. נאסרו גם מלאכות דוגמת יצירת אש בכל צורה שהיא, אפילו כאשר מטרתה לנוחות האדם, והדלקתה אינה דורשת כל מאמץ פיסי. גם לתלוש עשב בודד מן הדשא או פרח מן האדמה, אינם מלאכה במובן של מאמץ פיסי.

ניתוח מפורט יותר של משמעות סמל השבת יורה, כי אנו עוסקים עם קונצפציה של עבודה ומנוחה השונה מהשקפת עולמנו המערבית.

אם נתחיל בנקודה החיונית - תפיסת מושג העבודה המונח ביסוד המקרא והתלמוד - נבחין כי אין הכוונה למאמץ פיסי פשוט. ההגדרה היא זו: כל התערבות של האדם, בין אם זו התערבות בונה ובין אם זו התערבות הורסת, בעולם החומר, שמה – 'מלאכה'. לעומת זאת, 'מנוחה' פירושה מצב של 'שלום' בין האדם לעולם הטבע הסובב אותו. האדם חייב לנטוש את העולם ולהשאירו ללא מגע יד. לא לשנותו בדרך כלשהי, לא על ידי בניה ולא על ידי סתירה. גם השינוי הקטן ביותר המבוצע על ידי האדם במהלך טבע העולם, הינו חילול ה'מנוחה'. השבת היא ביטוי לשלווה השוררת בין האדם לטבע. כל צורה של מלאכה מערערת את האיזון: אדם-טבע.

עבודה מפרכת כחרישה או בניה, הינה מלאכה במובן המודרני שלנו, ואילו הדלקת גפרור ותלישת פרח הינם סמל להתערבות האדם במהלך הטבע, ומשום כך הם נחשבים להריסת השלום בין האדם לעולמו הטבעי.

השבת מסמלת מצב הרמוני מושלם בין אדם לטבע ובין אדם לאדם.

על ידי אי עבודה, שמובנה, אי נטילת חלק בשינוי המהלך הטבעי של הדברים, משתחרר האדם משלשלאות הטבע, מאזיקי הזמן, אף כי רק ליום אחד.

יום אחד בשבוע, הקובע את איכות שאר ששת הימים. יום אחד, המעלה את שאר הימים טפח מעל האפרוריות של חיי המעשה, השוקעים במאבק הבלתי פוסק של כל יחיד ויחיד להישרד...

יום אחד בשבוע, שבימינו גם הרחוקים מקיום מצוות התורה מגלים את חשיבותו, את משמעותו ואת ייחודו.

{מעובד מתוך ספרו של הרב משה גרילק – 'פרשה ולקחה'}

[Isaac Agam]

לגרילק יונתן.

אמנם התורה איננה מפרטת מה היא מלאכה ומה לא כפי שכתבת. אלו כבר תוספרות מאוחרות יותר.

אבל אין ספק שהשבת כיום מנוחה פעם בשבעה ימים היה המהפיכה החברתית-כלכלית החשובה ביותר בעולם עד כניסת חוקי העבודה במאות  ה 18 ו- 19.

על חוק זה יבורך  משה ברכות רבות. 

אמנם ישנם בתורה חוקים יפים נוספים המראים דאגה לחלשים (בתורה נקראים ״יתום ואלמנה״ או ״עניי עירך״) כגון השארת פאת השדה והשארת הפרי שנשאר אחרי הקטיף או הבציר להם ומתן האפשרות לאסוף את הגרעינים אחרי הקציר כשחלקו נשאר שלהם  (עיין רות המואבייה), אבל השבת היתה ממש מהפיכה.

אולי חבל שאצל חלק מעמנו הפכה השבת לנטל יותר מאשר לחופש ככוונת המחוקק בזמנו.

איציק אגם

נב: אתה רואה ? יש מי הקורא אותך.

Sent from my iPhone

Isaac Agam 

On Feb 4, 2021, at 02:40, גרילק יהונתן <gri...@gmail.com> wrote:



--

You received this message because you are subscribed to the Google Groups "ISO-BAinyanim marketplace" group.

To unsubscribe from this group and stop receiving emails from it, send an email to iso-marketpla...@googlegroups.com.

To view this discussion on the web visit https://groups.google.com/d/msgid/iso-marketplace/CAHAkuT-q8yqrdUt5%2Bt01Teu%3D-_r%2Bpcw8VAf2K7JcaTNGiWehXw%40mail.gmail.com.

[Dr. Naomi Wagner]

איציק, כבר הרבה שנים שאני ,והרבה אנשים שאני מכירה, קוראים את דברי-התורה שהרב יונתן גרילק שולח לנו, ומעריכים מאד את המאמץ שלו לחבר אותנו למקורות ולהעניק לנו נשמה יתרה לכבוד שבת 

שבת שלום 

נעמי 

https://groups.google.com/d/msgid/iso-marketplace/B91DF421-C6FD-473A-92C2-95B54F3C53EF%40agiloans.com

.

[גרילק יהונתן‎]

שלום וברכה

בהחלט לשם שינוי מסכים עם כל מילה שכתבת.

מצו"ב מאמר שכתב אליעזר ליבנה מראשי מפא"י ההיסטורית בעיתון הארץ בשנת 1965

אתגר המהירות של החיים, הורס את אפשרות הקשר הרגשי בין הבריות... הפרסומת יוצרת דרכים ותשוקות חדשים לבקרים, ודוחפת את האדם לצרוך גם מה שהוא לא רוצה ולא זקוק לו כלל. וכל אלו מכרסמים כמובן במנוחתו הנפשית של האדם. הפרסומת המודרנית, כולל 'יחסי ציבור', תפקידם לגזול את שארית המרגוע של ה'לקוחות', כלומר של כולנו, ולדחוף אותם ללא הרף מתשוקה מדורבנת אחת לרעותה. הבידור, הן הממלכתי והן המסחרי גורם לשידוף הנשמה המודרנית, ואינו מרפא את המתח שבלבו של האדם, כי אם יוצר אשליה של כאילו החלפת כוח, שעה שבעצם מקצץ הוא במקורות הנשמה. מעגל הקסמים של החיים המודרני הוא קדחתני והרסני, והאיזון יושג, רק בשבירת המעגל מיסודו. כלומר, על ידי יצירת אטמוספרה ולו זמנית המנותקת מן החיים המעשיים היום יומיים אחוזי דיבוק התשוקה והמרדף אחר הקריירה וכדומה. לחזור ליחסים בסיסיים בקשרי אנוש, לקצב רגוע, לגישה קשובה, לציפייה ולמאור פנים...

לשם כך דרושה לנו השבת, הכרחית עבורנו, אם אנו מתכוונים להתקיים על פני אדמה זו לאורך ימים, השבת במקוריותה, בהבנתה הרוחנית ובקני המידה הפסיכולוגיים שלה חשובה לנו ביותר, לנו לבני המאה העשרים. (הארץ, 16.7.65).

‫בתאריך יום ה׳, 4 בפבר׳ 2021 ב-16:33 מאת ‪Isaac Agam‬‏ <‪ag...@agiloans.com‬‏>:‬

--

יהונתן גרילק

[גרילק יהונתן‎]

תודה רבה לך גברת נעמי.

מעריך את הפידבקים שלך. נותן תמריץ להמשיך ולא להישחק.

‫בתאריך יום ה׳, 4 בפבר׳ 2021 ב-20:04 מאת ‪Dr. Naomi Wagner‬‏ <‪psych...@yahoo.com‬‏>:‬

--

יהונתן גרילק

[גרילק יהונתן‎]

תודה רבה.

שימחתם וריגשתם אותי מאד.

שבת שלום - בשורות טובות

‫בתאריך יום ה׳, 4 בפבר׳ 2021 ב-20:34 מאת ‪David Avny‬‏ <‪dav...@gmail.com‬‏>:‬

מסכים גם עם ידידי אגם, וגם עם נעמי שטרם הכרתי.

מודה לך כבוד הרב על דיברי התורה שאתה מפרסם. גם צורת כתיבתך מאד מעניינת וגורמת לי להמשיך לקרוא למרות שאני לא אדם דתי.

תודה רבה ושתזכה למיצבות רבות.

דויד אבני

David Avny

Cell: 650-279-9966

On Feb 4, 2021, at 10:04 AM, 'Dr. Naomi Wagner' via ISO-BAinyanim marketplace <iso-mar...@googlegroups.com> wrote:



To view this discussion on the web visit https://groups.google.com/d/msgid/iso-marketplace/46550500.2000644.1612461855061%40mail.yahoo.com.

--

יהונתן גרילק

[Isaac Agam]

תודה יונתן,

אליעזר ליבנה היה איש חכם מאוד.

הרבה פעמים אנחנו נוטים לשכוח זאת, אבל מייסדי הציונות היו לא רק אנשי מעשה, ועל כך מגיע להם כבוד רב שאלמלא כן לא היתה קמה ומתקיימת מדינת ישראל, אלא היו גם אנשי רוח.

על זאת מגיע להם כבוד רב יותר.

ההתיישבות, הקיבוצים, המושבים, העיירות, העליה, הסוכנות היהודית, התנועה הציונית, התנועות החלוציות, הפלמ"ח, ההגנה, האצ"ל וכלכלה עצמאית מלכלתחילה. הקמת האונברסיטה העברית, הטכניון ולאחר מכן צה"ל ומדינת ישראל.

צריך היה הרבה שאר רוח, חזון ותבונת המעשה כדי ליצור כמעט יש מאין מדינה חדשה ליהודים על אדמת אבותיהם עם משטר דמוקרטי, חופש הדיבור, החופש להפגין ולהתאסף (כל עוד אין בהם הסתה ישירה) חופש הפרט, זכויות נשים וילדים, זכויות מיעוטים, השכלה רחבה וכיום עם הישגים ככלכליים בלתי רגילים וביחד עם כל אלה להגן על המדינה היחידה של העם היהודי ללא פשרות.

(רגע, רגע. לא להתנפל. לא אמרתי שהכל עשה נתניהו).

וכל זאת תוך מיזוג גלויות שהפכה קהילות ועדות שונות לעם אחד עם שפה שלא דיברו בה אלפי שנים.

פלא.

זכיתי לגדול בקרב חלקם. אנשים נפלאים אחד אחד.

כיום נוהגים לכנות אותם בשמות שאינם לכבודם.

הלוואי על כל עם ישראל לדורות רבים אנשים כמותם.

ובכל זאת, אם יורשה לי, הרבה פעמים מצטטים מקורות דתיים את דבריהם כאילו אומרים: "אתם רואים? גם הם היו אנשי רוח".

ובמשתמע, רק בדת יש רוחניות.

לא נכון ולא נאה.

יכולים בני האדם להיות רוחניים, רודפי צדק, רודפי שלום, רודפי חופש ואפילו רודפי הזכות ליום מנוחה אחת ל-7 ימים (כיום כבר שניים!) גם מבלי להיות דתיים.

ועוד להתווכח על כך בהתלהבות ובלהיטות לא פחות גדולים מאנשי הדת.

צא וראה מי היו מנהיגי התנועה הציונית הזו. מעטים מהם היו דתיים "דתיים" ורבים ממנהיגי הדתיים התנגדו להם בכל כוחם.

שבת שלום.

איציק אגם

[Isaac Agam]

דוד אבני ידידי,

החיים בגולה הדוויה פגמו קצת בעברית שלך.

אני מניח שהכוונה למצוות ולא מיצבות, שכן למילה זו יש משמעות די לא סיפטית.

אגם

[Isaac Agam]

לנעמי ווגנר שבת שלום (כמעט).

האם יש בינינו חילוקי דיעות?

הראיני יהשכלתי.

אגם

[Dr. Naomi Wagner]

איציק יקר, לידיעתך, אבי המנוח היה חבר האסיפה המכוננת, וחבר הכנסת הראשונה שהתכנסה בט"ו בשבט תש"ט

והמשיך עד סוף הכנסת החמישית.

בגלל האנטישמיות והנומרוס קלאוס אבי לא זכה לשום חינוך אף פעם, חוץ מה"חדר" בעיירה , אבל שלט ב=6 שפות ותירגם הרבה ספרים מכמה לשונות בתור הובי .

ואני מזכירה אותו כי הוא שייך לדור הנפילים, איש רוח כפי שציינת, הרבה מהם באו מבתים דתיים (אולי קראת את הספר על ברל  של אניטה שפירא) והמטען הרוחני שהביאו מהעולם היהודי של בית-אבא ואימא במידה מרובה עיצב את דרכם. 

אני מציינת זאת כי אני לא חושבת שיש טעם לחלק לדתיים או לא-דתיים מבחינת הזכויות ההיסטוריות. 

צא וראה: דויד וולפסון "לא-דתי", הוא שהציע  באחד הקונגרסים שהטלית תשתמש השראה לדגל ישראל .

נעמי 

 

https://groups.google.com/d/msgid/iso-marketplace/a59ed04b4c4742ecb1d1bfd5bf08ff46%40MBX080-W3-CO-5.exch080.serverpod.net

.

[גרילק יהונתן‎]

ערב שבת שלום איציק

שוב, מסכים עמך בכל מילה. 

בקשר למה שכתבת גבי הביקורת הסמויה במה שמצטטים מגדולי הציונות שגם הם היו אנשי רוח וכד'. כוונת הביקורת היא על הנסיון להקים משהו חדש לגמרי מבלי להסתמך על העבר. לצערנו גישה זו גרמה במשך הדורות לניתוק מוחלט מהמקורות. היטיב להגדיר זאת יגאל אלון באומרו: 'עם ללא עבר, ההווה שלו דל, וגם עתידו לוטה בערפל'.

ס"ה נראה שכולנו מסכימים שמדינת ישראל זו תופעה ניסית כמו שאמר ראש הממשלה הראשון דוד בן גוריון: 'בישראל, מי שלא מאמין בניסים הוא לא ראליסט'. אך בד בבד אם לא תשאר לה ייחודה היהודי, אז אין הבדל בין טקסס לישראל, ובין נישואים בין יהודים לבין מי שלא יהודי.

שבת שלום ובשורות טובות

‫בתאריך יום ה׳, 4 בפבר׳ 2021 ב-23:19 מאת ‪Isaac Agam‬‏ <‪ag...@agiloans.com‬‏>:‬

--

יהונתן גרילק

[גרילק יהונתן‎]

לתמצת את הדיון ביניכם מומלץ לקרוא את מאמרו הנפלא של ברל כצנלסון על תשעה באב בעת הזאת. נכתב בתרצ"ד (1934). רלוונטי לימינו אנו. 

מצו"ב:

עם הנוֹער

מקוֹרוֹת לא-אכזב 

שני כוחות ניתנו לנו: זיכרון ושכחה. אי אפשר לנו בלעדי שניהם. אילו לא היה לעולם אלא זיכרון, מה היה גורלנו? היינו כורעים תחת משא הזכרונות. היינו נעשים עבדים לזכרוננו, לאבות-אבותינו. קלסתר-פנינו לא היה אז אלא העתק של דורות עברו. ואילו היתה השכחה משתלטת בנו כליל – כלום היה עוד מקום לתרבות, למדע, להכרה עצמית, לחיי נפש? השמרנות האפלה רוצה ליטול מאתנו את כוח השכחה, והפסידו-מהפכניות רואה בכל זכירת עבר את "האויב". אך לולא נשתמרו בזכרון האנושות דברים יקרי-ערך, מגמות נעלות, זכר תקופות פריחה ומאמצי חירות וגבורה, לא היתה אפשרית כל תנועה מהפכנית; היינו נמקים בדלותנו ובבערותנו, עבדי עולם.

דור מחדש ויוצר איננו זורק אל גל האשפה את ירושת הדורות. הוא בוחן ובודק, מרחיק ומקרב ויש שהוא נאחז במסורת הקיימת ומוסיף עליה, ויש שהוא יורד לגלי גרוטאות, חושף נשכחות, ממרק אותן מחלודתן, מחזיר לתחייה מסורת קדומה, שיש בה להזין את נפש הדור המחדש. אם יש בחיי העם משהו קדום מאוד ועמוק מאוד, שיש בו כדי לחנך את האדם ולחסן אותו לקראת הבאות, האם יהא בזה ממידת המהפכה להתנכר לו? השנה היהודית זרועה ימים, אשר אין כמותם לעומק בחיי כל עם. האם מעניינה או מתפקידה של תנועת הפועלים העברית לבזבז את הכוחות האצורים בהם?

ותשעה באב. לא מעטים הם בעולם העמים המשועבדים. וגם רבים אשר יצאו בגולה. פולין הגאונית, אשר פליטיה ישבו בגולה רק שניים-שלושה דורות, כבר ידעה במידה גדולה את צרת ההתבוללות. רוסיה האדירה פיזרה בעולם את המוני פליטה מאחרי מהפיכת אוקטובר. והם, היושבים על נהרות צרפת, כבר מבכים את הטמיעה, את שיכחת הלשון, את התנכרות הדור הצעיר, ומעמידים למופת את היהודים אשר אלפיים שנות פיזור לא יכלו להם.

אכן ישראל ידע לשמור את יום אבלו, יום אובדן חירותו, מכל שיכחה. וביום זה ראה כל דור ודור, וכל אדם מישראל, כאילו עליו חרב עולמו. ובכל יום זה בשנה נשפכו דמעות רותחות, ודור לדור מסר את מכאובו. הזיכרון הלאומי הכניס לתוך יום-עברה זה כמה מניסיונותיו המרים מחורבן הבית הראשון והשני ודרך גירוש ספרד ועד ימינו – עד פרוץ המלחמה העולמית. זיכרון העם ידע באמצעים פשוטים ביותר להשרות בשעה אחת אבל כבד על כל נפש ישראלית על פני כדור הארץ. כל אבר בגוף האומה, אם נכרת כליל, עטה בשעה זו קדרות, שקע בצער, קיפל בליבו את הרגשת החורבן, הגלות והשעבוד. וכל דור יוצר הוסיף משלו להרגשת החורבן, החל מקינות ירמיהו, דרך שירי ספרד וקינות אשכנז, ועד ל"מגילת האש" של ביאליק.

מספרים על אדם מיצקביץ, משוררה הגדול של פולין, שכל ימיו היה מתאבל על שעבודה ומתכן תכניות מהפכניות לשחרורה, כי בתשעה באב היה הולך לבית הכנסת היהודי לשתף עצמו עם היהודים המתאבלים על אבדן מולדתם.

ישנה דעה האומרת: חלילה לנו מלשכוח את ט’ באב, אבל העם החוזר לביתו ומקים את בניינו, יהפוך מעכשיו את יום האבל ליום חג. ואפשר גם להביא ראיה ניצחת ממה שנאמר: "והפכתי אבלם לששון" (ירמיהו ל"א, י"ג). בהשקפה זו רואה אני מליצת גאולה מזויפת, הקלת ראש בטרגיות של ימינו. ולא זאת הפעם הראשונה אני נתקל בה. עוד בראשית ימי הגדוד העברי ביקשתי לייחד בתוך הגדוד את זכר יום האבל הלאומי, שלא יהיו בו תרגילים והליכות של חול. התקוממו כנגדי כמה חברים שראו בזה הוכחות ל"גלותיות" שלי. דרשו להפוך יום זה להילולה וחינגה כי "כבר נגאלנו". מה בא עלינו לאחרי ימי הגאולה ההם – יודעים אנחנו כולנו.

כל כמה שירבו הישגינו בארץ, וכל כמה שנרבה ונגבר כאן, וגם לכשנזכה ונחיה כאן חיים שאין בהם בושה וכלימה – לא נאמר "נגאלנו" כל עוד לא תמה גלותנו. כל עוד ישראל פזורים בגלות ונתונים לגזירות ולאיבה ולבזיון ולשמד, כמו בתימן שבאסיה, באלז'יר שבאפריקה, בגרמניה שבאירופה, ולו גם נהנים מ"שיווי זכויות" ומחסדי הטמיעה כבצרפת הקפיטליסטית ובססס"ר הקומוניסטית – לא אשכח, לא אוכל שכוח את יום החורבן, היום האיום מכל ימים, יום גורלנו.

‫בתאריך יום ה׳, 4 בפבר׳ 2021 ב-23:52 מאת ‪Dr. Naomi Wagner‬‏ <‪psych...@yahoo.com‬‏>:‬

--

יהונתן גרילק

[גרילק יהונתן‎]

אימרה שבועית:
ההתבודדות היא אחת הנכבדות שבין המידות התרומיות. {רבי אברהם בן הרמב"ם}

סטטוס שבועי:
התפילה הינה פעולה דינאמית, המתחוללת בעמקי נשמתו של האדם ומטהרת אותה. היא עבורו ראי, בו משתקפת בבואתו האמיתית. באמצעותה מסוגל הוא להעריך את עצמו נכונה, כפי שהיא מציאותו הרוחנית ומצבו הנפשי באותה שעה. הניתוק הזמני מן העבודה, מגירויי הסביבה ולחציה, מן המעשים שעשה, או לא עשה, מעניקים לו רגע של התבוננות.

ציטוט שבועי:
הזלזול במקורות הביא גם לזלזול לא רק בהורים ובמורים כי אם גם בהיסטוריה. אין האדם יכול להתקדם אם לא יחלוק כבוד לקודמיו, אלו אשר עמלו למען ההתקדמות האנושית. להשתמש במאמצי הזולת מבלי לייחסם אליו הוא מעשה רשעות. בין השאר גם גורם לביטול העבר ופוגע בהתקדמות העתיד.
התפתחות זו אינה רק עניין של חוסר טעם וכפיות טובה כלפי הקודמים לנו וכלפי מורשת תרבותם כי אם הרבה מעבר לזה. בטווח הארוך גישה זו מהווה פשוט סכנה לקיום האנושי החברתי. {פרופסור הנרי ברוק}

סיפור שבועי:

'יצאת צדיק'

אחד מגדולי האדמו"רים השיב לחסיד שהתמרמר על חייו העלובים כלשונו, הנשחקים יום ולילה בחנותו בלא אפשרות לימוד תורה כראוי וקיום מצוות מלא. במה אבוא לפני האלוקים, שאל בכאב את רבו.
במשקלך! – ענה לו הרבי קצרות. משקל, כמו משקלו של אחד הרגישים הגדולים, משקלו של 'החפץ חיים'. הוא רבי ישראל מאיר הכהן, גדול ההלכה בדור שלפני השואה, תושב העיירה הקטנה ראדין בליטא, אשר התפרנס מחנות קטנה אותה פתח. ואף כי הוא עצמו עסק בתורה ואשתו היא שעמדה בחנות, הרי בא יום יום לחנותו לבדוק את כשרות המשקלות והמאזנים.

פרשה שבועית:

פרשת משפטים / 'שקר לבן'

"מדבר שקר תרחק" {שמות כ"ג, ז'}.

הדעה הקדומה והנגיעה האישית הן אויבותיה הגדולות של האמת. אדם מרכיב לעיניו משקפיים מן הסוג האמור, והן מערפלות את מראות החיים ומסלפות את המציאות האובייקטיבית. והגרוע מכול, שכלל אינו חש בכך.
נדמה לו שדבריו, השקפותיו והגיגיו משקפים את האמת הצרופה, האחת והיחידה שאין בלתה. בעיני עצמו הוא פועל כראוי בלי לחוש באינטרסים הצרים והאישיים הדוחפים אותו. לכל מעשה ממעשיו ימצא הצדקה, והגינותו, לפי דעתו, היא למעלה מכל ספק.

לתכונה זו הקדישה פרשתנו את שלושת המילים הללו.
חכמים התבוננו בפסוק והוא חשף לפניהם את צפונות לבו של האדם. הם ידעו היטב כי אין כתוב זה בא לאסור עלינו רק את השקר הפשוט, הגלוי והישיר. לכך הקדישה התורה צו ברור ביותר התואם את הנוסח הרגיל של צווי התורה: "לא תשקרו איש בעמיתו" {ויקרא י"ט, י"א}.

מה רצתה התורה לחדש בפסוק נוסף זה?
הניסוח החריג שבפרשתנו פתח לפני חז"ל אפיקי הבנה חדשים במהות השקר. בפרשתנו אנו לומדים שעלינו גם להתרחק מהשקר. קיים תחום שבו יצאו דבריו של האדם מכלל השקר ה'תקני', אך עדיין לא הגיעו אל מחוז האמת המוחלטת. זו האמת הנקייה מכל סיגי התעיה ומרמה. על תחום ביניים זה החלה התורה את דבריה: "מדבר שקר תרחק."
אכן, תחום אנושי זה הוא שטח הפקר, שגלומות בו אפשרויות פעולה בלתי מוגבלות, אשר נוצלו היטב על ידי בני אנוש.
חז"ל ציידונו בדוגמאות מוחשיות לשימושים בשקר, המצופה ציפוי דקיק של 'אמת'. רוב הדוגמאות לקוחות מהווי בית הדין, שכן הפסוק בתורה מופיע במסגרת האזהרות לדיינים, לעדים ועוד. אולם ברור שמסקנותיהן חלות על כולנו. הן ביחסנו אל הזולת, והן בהתנהגותנו כלפי החברה.
בלבו של השופט התעורר ספק והוא חש שמשהו בעדותם של העדים אינו כשורה. אם יחליט לקבל את עדותם, יעשה כחוק. הלא 'אין לדיין אלא מה שעיניו רואות'. איש לא יוכל לבוא אליו בטענות כי "על פי שני עדים... יקום דבר" {דברים י"ט, ט"ו}.
אולם הפסוק: "מדבר שקר תרחק" מבהיר שלא כך הוא. הדיין אכן לא שיקר, אך אל האמת עדיין לא הגיע. פרשתנו מגלה שאם יקבל את עדותם, עדיין שרוי הוא במחיצת השקר. עליו לפסול את עצמו מלדון בדין זה ולהעביר את הדיון לשופט אחר. אולי יגלה הלה, האם רמאים הם העדים אם לא.
{מעובד מתוך ספרו של הרב משה גרילק – 'פרשה ופשרה'}

חודש טוב – שבת שלום – יהונתן גרילק

[גרילק יהונתן‎]

אימרה שבועית:
על כרחך אתה נולד ועל כרחך אתה מת אבל ברצונך החופשי אתה חי. {הרב יוסף דב סלובייצ'יק}

סטטוס שבועי:
האדם, זקוק לחוויה מרטיטה ומפעימה כדי לחוש שהוא חי. החוויה הגשמית לא ממלאה תפקיד זה כראוי. היא תמיד קצרה, בת חלוף, עונה לצרכי האינסטינקט ולא לכמיהת ישותו העמוקה של האדם. הוא נותר אחריה רעב וריקן כפי שהיה לפני מילוי תאוותו ובפחות אשליות ותקווה. חזרה מרובה על חוויה, הופכת אותה לשגרתית ובנאלית. הזוכה כי יתמלאו כל ציפיותיו החומריות שוקע לאטו אל תוך השעמום.
לא כך היא השאיפה הרוחנית, זו – מובילה אל פסגות של חוויה, המגבירות את השאיפה ומעדנות את החוויה ברמות גבוהות יותר, וכך חוזר חלילה עד אין קץ. תהליך זה מתחולל בתוך לבו של האדם, בלא הזדקקות לגירוי חיצוני כלשהו.

ציטוט שבועי:
מדע ללא דת הוא חיגר - דת ללא מדע היא עיוורת. {אלברט איינשטין}

סיפור שבועי:

'נסיעה טובה...'

הימים היו ימי תחילת מלחמת העולם השנייה. תלמידי ישיבת קלצק התפזרו בכמה עיירות בליטא. ניסו לא לבלוט בשטח המלחמה. כאשר כבשו הרוסים את ליטא, החלו לרדוף את חיי הדת.
אחד מתלמידי קלצק, יעקב שמו, החליט לנסות את מזלו ולברוח מן הארץ השסועה. הוא פנה לשגרירות הבריטית וביקש שינפיקו עבורו אשרת הגירה לבריטניה. בתחילה סירבו עובדי השגרירות לבקשתו, אולם יעקב היה עקשן לא קטן, והצליח למצוא חן בעיני כמה פקידים, ולקבל מהם אישור בכתב שהשגרירות הבריטית תשקול את בקשתו לקבלת אשרת הגירה.
האישור כמובן לא היה שווה מאומה כרגע, אולם היה בכך פתח של תקווה.

ימים נקפו והדי המלחמה התגברו. השגרירות הבריטית נסגרה ואנשיה ברחו לממלכה המאוחדת הרחוקה מהדי הקרב.
יעקב החליט שאין לו מה להפסיד. נטל את המסמך המאשר שהשגרירות הבריטית שוקלת לאשר לו הגירה, נכנס עימו אל ראש ישיבת קלצק, הגאון רבי אהרן קוטלר. החלטתי לנסות את מזלי ולהפליג לבריטניה, סיפר יעקב לרבו, אולי ירחמו עלי בכניסה לשערי המדינה ולא ישיבו את פני ריקם.
לא כדאי לך! הזהיר אותו ר' אהרן. הדרכים מסוכנות, אין ברשותך כל מסמך חוקי שמאשר לך לנוע. גדולים הסיכויים שתשוב במפח נפש, אם בכלל תישאר בחיים. אל תיטול את הסיכון.
יעקב מיאן להאזין. הוא הגיע להיפרד מראש הישיבה. הוא מוכן לנסות את מזלו בכל מקרה.
משראה רבי אהרן קוטלר שהדבר מנוי וגמור עמו, 'נכנע' להפצרותיו של תלמידו, בירכו ונפרד ממנו לשלום.

כעת עלה יעקב על אוטובוס צפוף ומחניק שעשה את דרכו לקובנה. מקובנה יעלה על רכבת הנוסעת לעיר נמל גדולה, ממנה יפליג לבריטניה. כשבידו, כזכור, המסמך המאשר שהשגרירות הבריטית 'שוקלת' להעניק לו אשרת כניסה.
בהגיעו לתחנת הרכבת נוכח יעקב לגלות שהמוני אזרחים ממתינים לרכבת. כולם כמוהו רוצים לברוח כל עוד אפשר מהמלחמה הקרבה ובאה.
במאמץ אדיר פילס לו יעקב תור לקופה, רכש כרטיס לקרון זול במיוחד והמתין לביאת הרכבת לתחנה. משזו הגיעה, נדחק יעקב לקרון צפוף וחיכה לתחילת הנסיעה.

לאחר דקות ארוכות, כשמימינו ומשמאלו נדחקים אנשים, שמע יעקב קריאות בשמו. הוא היה בטוח שמדובר בדמיון, או שמא מחפשים יענק'ל אחר. זה הרי שם לא נדיר כלל.
אלא שאחרי כעשר דקות התפרץ אל הקרון מורו ורבו רבי אהרן קוטלר. יענק'ל, קרא רבי אהרן נרגש, הם אישרו! כמה דקות אחרי שעזבת את העיירה הגיעה טלגרמה מהבריטים שכניסתך לבריטניה אושרה! סע לשלום.
יעקב (יענק'ל) היה נרגש. ראש הישיבה עלה לאוטובוס מהעיירה אל קובנה, טרח לחפש אותו בתחנת הרכבת ואף עלה לקרון דקות ספורות לפני היציאה לדרך, כדי להעביר לו את הידיעה על אישור כניסתו לממלכה המאוחדת. רגע, התנער יעקב, למה הרב טרח להגיע עד לפה לספר לי זאת? הרי הבריטים היו מכניסים אותי ממילא.

מה זאת אומרת?! היה תורו של ר' אהרן להתפלא, וכי אניח לך לעשות את כל הדרך מלא חששות ופחדים מהעתיד? כעת תיסע בשמחה...

פרשה שבועית:

פרשת תרומה / 'ערכים מובנים'

"ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" {שמות כ"ה, ח'}.

התורה מאריכה בתיאור תבנית המשכן. פסוקים רבים הוקדשו לתיאור מבנה, שמבחינה היסטורית היו ימיו קצובים. ארבעים שנה במדבר, ועוד ארבע מאות וארבעים שנה בארץ, עד להקמתו של מקדש שלמה. אין למשכן ערך מתמשך לדורות. פלא זה הביא את הפרשנים לחתור אל הפנים, אל הסוד, אל מהותו הנעלמת והנצחית, שבעטיים האריכה התורה בתיאורו.
קיים קשר מהותי בין בריאת העולם על ידי האלוקים למען האדם לבין יצירת האדם את המשכן למען שכן את שכינת האלוקים בעולם. סוד המשכן ורז האדם כרוכים בסוד הבריאה הקסום. משמעותו היא איפוא רלוונטית לדורות כולם, כל עוד קיימת הבריאה וכל עוד מתהלך האדם עלי אדמות.

הארון היה אחד מכלי המשכן. היה זה ארון עשוי עצי שיטים, מצופה זהב מבית ומחוץ {שם י', כ"ב}. הוא הארון, שהיה המרכז שבמרכז חיי בני ישראל במדבר סיני. בארון הונחו שני לוחות הברית אשר עליהם חרותים עשרת הדיברות. מתחת ללוחות אלו הונחו שברי הלוחות הראשונים ששבר משה ברדתו מההר, כשראה את העגל שיצרו בני ישראל בהעדרו. גם ספר תורה מגולל הונח בארון ליד הלוחות.
הארון עמד במשכן בחדר שיוחד לו. חדר הקרוי בלשון המקרא: 'קודש הקודשים'. רגל אדם לא העזה לעבור את סיפו של ביתן קדוש זה. "הזר הקרב יומת" {במדבר א', י"א}. רק הכהן הגדול נכנס אל מעבר לפרוכת שהבדילה את קודש הקודשים משאר חלקי המשכן. רק ביום אחד בשנה הותרה לו הכניסה - ביום כיפור, בשיאה של עבודת הקרבנות. כניסתו אל קודש הקודשים סימלה את רגע הסליחה והכפרה, את ההתקרבות ואת הקשר המחודשים בין האלוקים לעמו...
מעל מכסה הארון, מעל "הכפורת" {ויקרא י', י"ז}, השמיע האלוקים את דברו אל משה: "ונועדתי לך שם ודיברתי אתך מעל הכפורת... אשר על ארון העדות" {שם, כ"ב}. משם הנחה אותו ובאמצעותו - את העם כולו. משם קודש העם, עוצבה דמותו והוענקו משמעות וייחוד לחייו...

כך למד העם כבר בראשית דרכו, בניגוד למה שראה במצרים ויראה בכנען, אין קדושה בעצמים כי אם רק בדבר האלוקים. אין ערך מוחלט למקומות שקודשו, לארץ, למשטר, לעגל זה או אחר או לאדם - מפרעה ועד לאלילי אדם בתחומים אחרים, אם הללו סותרים במשהו את אמיתות הרוח. על כן הושמו במרכז חיי העם, במוקד הקדושה עצמה, לא יותר מאשר לוחות נושאי בשורה. למען יחדרו המילה, הרעיון, החזון, המוסר האלוקי ויישומו אל תודעת העם, ועליו יכוננו את משטר חייהם בארץ כנען, הארץ שאליה פניהם מועדות.

{מעובד מתוך ספרו של הרב משה גרילק – 'פרשה ופשרה'}

שבת שלום – יהונתן גרילק

[גרילק יהונתן‎]

אימרה שבועית:

והימים האלה נזכרים ונעשים בכל דור ודור משפחה ומשפחה מדינה ומדינה ועיר ועיר. {מגילת אסתר ט' כ"ח} 

 

סטטוס שבועי:

כשהמצב העולמי נראה כאוטי, ובאופק לא נצפה פתרון בטוח לבעיות האוניברסליות המטרידות את כולם בעת הזאת. כשאנו זקוקים בדחיפות להנחיות מעשיות, והתחושה היא שאין כבר מה לעשות – פורים הוא התרופה!

אין 'ניסים' גלויים בסיפור המגילה ואין התרחשויות ניסיות. זהו לכאורה סיפור 'טבעי', על תככי חצר ועל מאבקי כוח ושלטון, כשהטבע האנושי שולט ברמה. שמו של הא-לוקים אינו מוזכר ולו פעם אחת במגילה, אך הוא תמיד נמצא שם, מנחה, מחליט, צופה ומחכה לפעולתנו מאחורי הקלעים, עד לרגע הפעלת "ונהפוך הוא", והכול משתנה!

פורים מספק לנו לא רק תקווה, כי אם גם תקדים. דבר אינו עומד במקום. הדברים משתנים, מתהפכים כהרף עין, במצמוץ אחד מלמעלה... כמו בזמן מרדכי ואסתר, גם עלינו מוטלת המשימה לחפש פתרונות ולנקוט בכל אמצעי מעשי כדי לשמור על שלומנו ובריאותנו. איננו שבויים בידי תהליכים פוליטיים, תוכניות אנושיות או ממשלות, בין אם מדובר בממשלת פרס העתיקה או החדשה, בזו של וושינגטון, או של ירושלים. בסופו של דבר, כאז כן היום, בורא עולם הוא הכוח המניע. 

 

ציטוט שבועי:

מסקנת מגילת אסתר: היהודי אינו יכול להיות רק 'אני' - הוא תמיד יהיה 'אנחנו'. {אריה בן גוריון} 

 

סיפור שבועי: 

 

'הנחיות לחג...' 

אחד מגדולי החסידות נהג לומר בחג הפסח 'פסח שמח', ואילו בפורים נהג לומר 'פורים כשר'.

שאלוהו חסידיו:ר בי, מדוע אתה מחליף בין הברכות? הרי נהוג לומר ההיפך...

ענה להם הרבי: בפסח, כולם דואגים לנקות ולהכשיר הכל לכבוד החג, ושוכחים לפעמים שצריך לשמוח. ואילו בפורים כולם עסוקים בשמחה וחגיגות, ולעיתים שוכחים שהוא צריך להיות כשר... 

 

מבט שבועי: 

 

'מנהיגות מנותקת...' 

 

יום אחד בתולדות האומה. יום ללא תקווה נראית לעין. היום בו ערכה המלכה אסתר את המשתה השני למלך אחשורוש ולהמן. היום האחרון, השיא בתקופה קשה, מלא מתיחות, תהפוכות מדיניות ודאגה גוברת מפני העתיד הצפוי. הציבור היהודי היה שרוי בהלם ובמשבר. דומה, כי כך- אנו הישראלים היינו מגיבים לו נקלענו באותו היום, אל שושן הבירה - על מחדלי ההנהגה, על השלווה שנטרפה לפתע, על אבדן הדרך והמבוכה. למחרת היום, הייתה התמונה שונה לחלוטין. באופק שושן זרחה שמש חדשה, השחר החל לעלות.

באותו משתה - חל המפנה המפתיע שהריץ את גלגלי המאורעות על פסים חדשים. המלכה קרעה את המסווה מעל פרצופו המרושע של המן, הצליחה לבטל את גזירת ההשמדה, והמן עצמו בסופו של תהליך הובל אחר כבוד, אל עמוד התליה.

יום אחד יצר את השינוי הגדול, העניק למאורעות את הפרספקטיבה. לפני יום זה, הייתה הראייה מקוטעת, חסרה. ראייה לקויה של הנסחף במערבולת ההתרחשויות, בתחושת חוסר אונים. בחלוף המשבר, הכל נראה אחרת, המבט התבהר... 

 

הראייה מן המרחק ההיסטורי, מציגה באור חדש את מאורעות העבר. פתאום מתגלה שבחלקים קטנים מתוך המאורעות, היו טמונים הגרעינים שהצמיחו אח"כ את הישועה והעידן החדש.

זו בשורתה הגדולה של מגילת אסתר.

קיימים במגילה כמה מסלולים, מקרים פשוטים לכאורה, מהלכי חצר רגילים ומובנים, אך שילובם מצמיח תוצאות שלא נחזו מראש, שהובילו אל המטרה: 'גאולת ישראל'.

המסלול הראשון מתחיל בסעודת אחשורוש. ממשיך במות ושתי והמלכת אסתר. ומסתיים במסיבת הגן שערכה אסתר למלך ולהמן.

מסלול חיים רגיל ומקובל.

במסלול השני אנו פוגשים את מרדכי בשער המלך, השומע 'במקרה' את מזימת בגתן ותרש, לרצוח את אחשורוש. באמצעות אסתר נודע למלך דבר הקשר. סוף מסלול זה לאחר שנים ארוכות, בנדוד שנת המלך ונקוף לבו על כפיות הטובה כלפי מרדכי.

ושוב אירועים מתקבלים על הדעת, ולכאורה אין בהם הפתעות מיוחדות.

על המסלול השלישי ניצב - המן. ראש השרים בממשלת אחשורוש, חולה בשגעון גדלות שמעבירו על דעתו, הכל חויבו להשתחוות לפניו, אך מרדכי היה 'היחידי' שסרב. הוא - לא יכרע ולא ישתחווה... חמת המן בערה בקרבו להוציא גזירת השמדה על כל העם היהודי, ולהתחיל בתהליך הפתרון הסופי ולהקדים ולתלות את מרדכי.

וכאן קורה הבלתי צפוי.

המן מגיע אל ארמון המלכות לקבלת אישור התליה 'בדיוק' כאשר נדדה שנת המלך המחליט לגמול טוב עם מרדכי, המלך מטיל על המן 'שהזדמן במקרה באותה שעה' את התפקיד הנעים לעשות יקר וגדולה לאויבו בנפש - למרדכי.

מאורעות משתלבים, גורלות נפגשים, והגלגל מתהפך. כוכבו מתחיל לדעוך.

בכלל, יש בפרקי חייו של המן קטעים מאלפים. המן היה האיש שהמליץ להוציא להורג את ושתי, ובכך סלל את הדרך להמלכת אסתר שבסופו של דבר היא גרמה לתלייתו. תלו אותו על עץ שהוא בעצמו הכין למרדכי. תקוותו באותו ערב שהמלך יכבדו ברכיבה על סוסו המיוחד לבוש בגדי מלכות, ועליו הוטלה המשימה לעשות זאת למרדכי. ממש 'ונהפוך הוא'.

שיטתיות זו במקרי המגילה אינה מקרית. היא מורה על מושך החוטים מאחורי הפרגוד, אלוקים הפעיל בהיסטוריה, המקרב מאורעות והתרחשויות רחוקות ומצרפן למעשה פסיפס - מלאכת מחשבת. אנו חשים בו... 

 

ומכאן - למשמעות ההיסטורית, ולעובדת היסוד שפעולת האלוקים היא תגובה על מעשי האדם לטוב ולרע. משמעות זו מפנימים מתוך פרספקטיבת הגובה, מרום הייחוד היהודי, סגולה שבדורו של המן ניזון בה, למזלנו הרב, האיש מרדכי.

בדידותו בקרב בני הדור היתה מזהירה. גם בעינינו היה נראה כמנהיג תלוש מן המציאות, מנותק משאלות הקיום הבוערות. לא ניתן להבין את האשמתו על כלל היהודים, שהם בעצמם הביאו את סכנת ההשמדה בכך שלפני תשע שנים לא נשמעו לו, והלכו לאיזה משתה שערך אחשורוש. ההגיון לא קלט, כיצד נתפש מרדכי לקטנות, להמשיך ולעסוק עם תלמידיו בסוגיות תלמודיות הרחוקות מהווי הימים הקודרים שחוו היהודים באותו הדור. לבם יצא מחרדה כל פעם ש'התגרה' בהמן ולא השתחווה לפניו, ובכך כמובן הגביר את זעמו ואת הסכנה העלולה להגרם עי"כ לכלל העם היהודי.

אך מרדכי ניצב בעמדת התצפית של הנצח. על כן ראה את המציאות באור הנכון.

משם - הוא מבחין, כי סוד הקיום היהודי - בייחודו. ולמען שלומנו ושלום שאר אומות העולם, עלינו להיות נפרדים בתרבות ובאורחות חיים. תפקיד זה הוטל עלינו ע"י ההשגחה העליונה, אנו מחוייבים להגשים בחיינו, בכל הדורות, בכל מקום, את מוסר האלוקים - לטובתנו ולטובת האנושות כולה.

כל התקרבות היא סכנה, כל צעד לקראת התבוללות, מדליק אור אדום במערכת הבקרה הרגישה של ההיסטוריה היהודית, הפרת האיזון מצידנו מעוררת תגובות לא רצויות. הרצון לשכוח את המהות היהודית, השאיפה להתקרב לתרבויות העמים, הם בעצמם גורמים לדחיה ולסלידה המסתיימת לעתים ברצח. זהו חוק הברזל של ההיסטוריה היהודית.

דורו של מרדכי לא הבין. אך ברגע של אמת עמד לו העוז להאמין - וחזר בתשובה. ההצלה באה, ואף זכה דור זה לכבוד מחודש בעיני שאר העמים. 

 

שלש מצוות הנחיל לנו הדור ההוא. 'קריאת המגילה': דהיינו, ראיית יד האלוקים בהיסטוריה והבנת רצונו. 'משלוח מנות איש לרעהו': חובת פיתוח והעמקת הרעות והאחווה ההדדית. 'מתנות לאביונים': הדאגה לחלש בחברה, העשרת הלב במדות החסד והנדיבות. 

אכן יש ליהודים בדורינו מה ללמוד - מפורים ההיסטורי. {מתוך 'דע את יהדותך'} 

 

פרשה שבועית: 

 

פרשת תצוה / 'מחזיר אור...' 

 

"ואתה תצוה את בני ישראל ויקחו אליך שמן זית זך… להעלות נר תמיד" {שמות כ"ז, כ'}. 

 

בעוד פרשת השבוע שומרת על תנופת ההכנות שהחלה בה בפרשה הקודמת, בעוד היא ממשיכה בהנחיות לקראת המבצע הגדול של הקמת המשכן – סוטה הפרשה בתחילתה מן הקו הכללי הזה: היא מציבה בראשה פרשה קטנה, שאינה מן העניין, ולא כאן מקומה.

בעוד שעיקר הפרשה עוסקת בתכנון בגדי הכהנים, באופן לבישתם ובצורת הקדשת הכהנים למלאכת הקודש {שמות פרק כ"ח}, פותחת היא בכמה פסוקים, העוסקים בשאלות, כיצד להעלות אור במנורה, שעדיין לא נוצרה, והיכן תעמוד במשכן, שעוד לא הוקם.

צודקת ביותר היא שאלת דון יצחק אברבנאל, בפירושו על התורה:

מדוע ציווה כאן על עריכת הנרות? שזה לא היה ראוי לצוותו, כי אם אחרי עשיית המשכן והנחת המנורה וכל הכלים במקומם.

ומשום ששאלה זו הגיונית ובמקומה, והואיל ומיקום פרשיות התורה מלא הוא במשמעות כדבריה עצמה, מן הצורך והחובה להבין מה סיבת הזריזות, שגילתה כאן התורה. מדוע באמת ראתה צורך לעצור בנקודה זו – באמצע הפעילות הקדחתנית של בניית המשכן – ולהזכיר דווקא את מצוות הדלקת הנר העתידה? 

 

אכן, כפי שהתורה נוהגת בדרך כלל, נהגה גם הפעם. אין היא מסבירה את מעשיה. היא אומרת, מצווה, מספרת, והאדם – היודע את דרכי הלימוד של דבריה – מפיק מתוכם את המשמעות, הגלומה בכל מילה ואות.

גם במקרה הנר, נובעת המשמעות מן הפרטים שהוזכרו בכתובים, הדנים בו. ואנו נזכירם אחד לאחד. 

 

פרט ראשון הוא מיקום המנורה במשכן: "באהל מועד מחוץ לפרוכת אשר על העדות יערך אתו אהרן ובניו" {שם, כ"א}

הצורך להדגיש זאת הוא המושך את תשומת הלב. הפרוכת חצצה בין 'קודש הקדשים' לבין שאר חלקי המשכן. ב'קודש הקדשים' עמד ארון העדות. בו הושמו לוחות הברית, שניתנו בסיני, והוא היה מקום השראת השכינה במשכן. הכניסה למקום זה הייתה אסורה בתכלית. רק פעם בשנה, ביום הכיפורים, נכנס הכהן הגדול אל מעבר לפרוכת. ואם כן, מה מבקש הפסוק להדגיש, שהעלו אור במנורה, העומדת מחוץ לפרוכת?

תשובה:

'היא נתונה מחוץ לפרוכת להודיעך, שאין הקב"ה צריך לאורה' (פרשנים). נוסח דברים, שנלמד גם מן הפסוק הקודם: "ויקחו אליך", 'אליך ולא לי, לא לאורה אני צריך' {מסכת מנחות פ"ו, א'}. 

 

זהו שיעור חשוב. פילוסופיית חיים שלימה, הנלמדת מעצם הצבת המנורה במקום שהוצבה. זהו מעשה, העוקר מלב היהודי את אמונת ההבל של עובד האלילים, הרואה בשאיפת הקשר של האלוקים עם האדם צורך אלוקי. כאילו הוא הזקוק לקשר זה. דעה פסולה זו (החודרת לאחרונה לשולי החברה בארץ בתיווכן של כתות מזרחיות שונות), פוגמת בחירותו המוחלטת של האלוקים, ומכחישה למעשה את חירותו של האדם, שבו מצוי ניצוץ אלוקי. מחשבה זו הינה הרת אסון. שכן, אם האלוקים כבול לחוקיות, הרי כך גם האדם. ואם שולט הדטרמיניזם ברוחו של האדם, אין מקום לתביעת אחריות מוסרית מלאה על מעשיו, לטוב ולרע.

ובאמת, וכי זקוק האלוקים לאור, שיעלה האדם?

'הגלגל הזה של חמה (השמש) אחד ממשמשי הוא, ובשעה שיוצא לעולם, אין כל בריה יכולה ליזון עיניו ממנו.. ולאורך אני צריך? הברק הזה אחד מתולדות האש של מעלה הוא, ומסוף העולם ועד סופו מבהיק אורו, ולאורך אני צריך?

הגלגל הזה של עין – אין אדם רואה מתוך הלובן שיש בו אלא מתוך השחור. אמר הקב"ה: מה מתוך חשיכה בראתי לך אורה, לאורך אני צריך? {מדרש רבה ויקרא ל"א, ח'}

מדרשים אלה לועגים באירוניה למחשבת התלות של האלוקים בעולמו. הם מציגים את הבורא כמקור האור, כמשפיע הבלעדי על היקום, מן השמש בגבורתו ועד לאישון עינו של האדם. וכי לאורך אני צריך? לא. אולם אתה האדם הוא שזקוק לו. 

 

כך האיר הנר. נר התמיד הקטן, שהיה לשיעור גדול וחשוב. הוא קבע את היחס הנכון כלפי הבורא, העם והאנושות, כלפי עצמו והזולת. על כן חשוב היה, חשוב מאוד, שייחרת שיעור זה בלבות בני ישראל עוד בטרם יקימו מעשית את המשכן.

{מעובד מתוך ספרו של הרב משה גרילק – 'פרשה ופשרה'} 

 

צום קל ומועיל - פורים שמח – שבת שלום - יהונתן גרילק

 

[גרילק יהונתן‎]

אימרה שבועית:
אל תחפש את העושר מחוצה לך - כי לא תמצאנו. {הרב אליהו דסלר}

סטטוס שבועי:
סולם העדיפות הנכון הוא: 'עניי עירך ועניי עיר אחרת – עניי עירך קודמין' {מסכת בבא מציעא דף ע"א עמוד א'}.
הצדק והחסד חייבים להתחיל בבית, בסביבה הקרובה ביותר, אז הם הוכחה ללב רחום. המוכן להגיש עזרה לכל סובל בעולם ובו זמנית מתעלם מעוני וסבל משפחתו, שכנו או עמו, לא יכול לטעון לכתר אהבת האדם או אהבת האנושות. הוא מעוות. ואת מניעי פעולותיו ה'ברוכות', יש לחפש במישור אחר בליבו.

ציטוט שבועי:
שמעתי על חוקי הדת היהודית, זה החוק המתקדם ביותר בעולם בשטח המשפחה. אלה שסידרו את חייהם לפי חוקים אלו – מאושרים. {ד"ר מ. סטופס - Married Love}

סיפור שבועי:

פסגת השאיפות..

שר החוץ לשעבר של מדינת ישראל, אבא אבן, סיפר, כי שאל פעם את אדמונד הילארי כובש האוורסט, מה הרגיש כאשר סוף סוף ניצב על הפסגה?
השיב לו הילרי: בתחילה התרוממות הרוח, ולאחר מכן – ריקנות.

פרשה שבועית:

פרשת כי תשא / 'טיפול בהלם'

"ויהי כאשר קרב אל המחנה, וירא את העגל, ומחולות, וייחר אף משה, וישלך מידו את הלוחות וישבר אותם תחת ההר" {שמות ל"ב, י"ט}.

משה רבינו שומע את קול העם ברעו, צופה בעגל הזהב ובשמחת המחולות מסביבו, לוקח את הלוחות שבידו, הלוחות שחרותים עליהם עשרת ציוויי הנצח, הלוחות הכתובים משני עבריהם מזה ומזה, את לוחות האלוקים... ושוברם.
"תחת ההר" - מוסיף ומציין הפסוק, בתחתיתו של ההר. בתחתית, שאליה התדרדרו אלו שעמדו ליד ההר, הר סיני.

ואז - ברגע השבירה, התחדשה התקווה. מתוך הלוחות השבורים עצמם היא צמחה.
משה לא השליך את הלוחות מתוך חרון אף של ייאוש. לא היה כאן מעשה חסר אונים של מודה בכישלון. להיפך, זו הייתה שבירה... בונה מאין כמוה. לוחות האבן המתנפצות פתחו פתח של אפשרות לתיקון העם, להשיב לו את איזונו.
כאשר ראה משה את העגל במרכז המחנה, הבין את סוד טעותם הנוראה. יוצאי מצרים עודם לכודים במלכודת היצר המוחשי. עודם מייחסים ערך מוחלט, קדושה, כוח ואלוהות לעצמים גשמיים, לסמלים חיצוניים, בלא קשר לתוכנם הרוחני.
הוא חשש שמא בחלוף סערת חטא העגל יקומו הם באחת מתחנות חייהם ויהפכו את הלוחות עצמם לאליל. ינתקו אותם מאמיתם הפנימית החרותה עליהם, ויעניקו עוצמה אלוקית לאבן עצמה. יראו בהם את התכלית, ולא דווקא בבשורה, הכתובה עליהם.

ואז, במעשה נועז, זעזע את העם ושבר את הלוחות. למען ילמדו וידעו, לעד ולנצח, כי אין קדוש ומוחלט אלא אחד - האלוקים. אין אמת אבסולוטית אלא מצוותו, זו, המורה את הכיוון, המדריכה את האדם, המעלה אותו מעל הטבע ושעבודיו, מעדנת את אופיו ומקרבתו אל האלוקים עצמו.
אין קדושה, אמר להם מעשה השבירה, אין קדושה עצמית בסמל כלשהו. יהיו אלו לוחות האלוקים או המקדש, הר או מעיין, כל אלו משרתים הם במקרה הטוב את האלוקים. את זכות קיומם יונקים הם כל עוד קשורים הם למוסר האלוקי, המנחה אותם בדרך.
אמנם נשברו הלוחות בתחתית ההר, אך ניצלה החירות!

{מעובד מתוך ספרו של הרב משה גרילק – 'פרשה ופשרה'}

שבת שלום – יהונתן גרילק

[גרילק יהונתן‎]

אימרה שבועית:
יסוד האושר הוא אהבת האמת בשכל, אהבת היושר בחיים, אהבת היופי ברגש, אהבת הטוב במעשה. ובכל הערכים כולם, כל אדם בונה לו אמת, יושר, יופי וטוב בפני עצמו - כפי מידתו. {הראי"ה קוק}

סטטוס שבועי:
גדולתו של האדם היא - באפשרות הבחירה שלו, ובדעת שניתנה לו ללמוד לקח ולתקן טעויות. אדם הרואה במו עיניו את התוצאות הטרגיות של מעשיו ואינו מסוגל לשנות כיוון, הוא מעניש את עצמו באופן נורא. מאבד את כושר השיפוט, ויכולת השליטה על הרגלים והתנהגויות.

ציטוט שבועי:
אם יש את נפשך לדעת את המעיין ממנו שאבו אחיך המומתים בימי הרעה, עוז כזה, תעצומות נפש לעלות על המוקד, לקפוץ אל המדורה וב'אחד' למות מות קדושים...
אם לא תדע לך כל אלה, אל בית המדרש סור... אולי גם כיום תראה בו עיניך יהודים המנשים את עמלם בדף של גמרא. מה נקלה ועלובה זו המראה בעיני זר לא יבין... ומי יודע, אם לא נחלי דמעותיהם הביאונו עד הלום, ובמותם - ציוו לנו את החיים, החיים עד העולם... {חיים נחמן ביאליק}

סיפור שבועי:

'הקשבת – שילמת!'

רבי שמחה זיסל זיו המוכר בכינויו – 'הסבא מקלם', הגיע לפונדק דרכים בחברת אחד מגדולי הרבנים. הפונדקית מיהרה בשמחה לערוך בפניהם שולחן עמוס כל טוב. תוך הסעודה סיפרה להם את סיפורי הכפר שלה, על הפרות והעגלים, על תפוחי אדמה מחיריהם ועוד. והוא – הקשיב בשימת לב מרובה בעוד רעהו, הרב השני, עיין בספר. בתום הסעודה סרבה לקבל תשלום, שכן זכות גדולה היא לה, שצדיקים כאלו סעדו על שולחנה והאזינו לדבריה.
לאחר שיצאו שאל את רעהו: כלום אינך חושש מגזל? אכלת שתית ולא שילמת. השיב הרב השני: וכי מה אתה שח, הלא הצענו לה תשלום והיא סירבה בתוקף לקבלו. נכון, ענה, אבל שמת לב כמה נהנתה לספר לנו את סיפוריה שלה, ואתה לא הקשבת, הלא בשיחה זו היא ראתה את שכרה...

פרשה שבועית:

פרשת ויקהל–פקודי / 'רעיון מלהיב'

"ויצו משה ויעבירו קול במחנה לאמר: איש ואשה אל יעשו עוד... ויכלא העם מהביא... והמלאכה היתה דים לכל המלאכה לעשות אותה והותר" {שמות ל"ו, ה'-ז'}.

משה רבינו מבקש מהעם לתרום מן המיטב שברשותם למען הקם משכן עדות זה. אכן, הם נרתמו למבצע במרץ, בשמחה ובדבקות.
התורה מתארת גם את רקע השיא בהתרמה:
"והותר...", זו המילה החותמת את פרשת ההתנדבות, והיא מתארת בפנינו את גדולת רוחו של העם באותה שעה. אנו רואים בעינינו את כל אותם אנשים ונשים, האצים רצים לתרום את כל רכושם למען הקם את המשכן. הוא הפך למשאת נפשם, לחזון רוחם, והם תורמים לו מרצון, בנדיבות לב ובנשיאת רוח.
התורה מגלה כי כל פרט במעשי משה היה מכוון במחשבה מראש, כדי להוות משקל נגדי למעשי העם. הקהלת משה את העם עמדה מול התקהלותם מסביב לאהרן בעת עוון העגל. אפילו אמירתו "אלה הדברים" יצאה מפי משה בכוונה תחילה כדי לקחת אותה המילה, שבה פיארו את העגל ולהשתמש בה למטרות הנתונות בקוטב אחר.

ללמדנו, שמעשה עוול אינו מתכפר כי אם במעשה טוב נגדי. אין להסתפק במילים של סליחה וכדומה. הן חשובות, אך אין הן מוחקות את רישומו של החטא מליבו של החוטא. מי שחטא בהתאכזרות למשל, בנוסף לפגיעתו בזולת, חרט בחרט הרשע קו של נוקשות ואכזריות על לוח לבו. טיפה רעה נמסכת אל אישיותו, ומשפיעה בעתיד על מעשיו ועל התנהגותו. מילים לא ישטפוה. רק מעשה הפוך של רחמנות בפועל יסיר את משקע האכזריות וישיב ללב את טהרו. כלל גדול הוא בעולמה המחנך של התורה.
בשעה שבא משה להתמודד עם חטא העגל, הוא נתן את דעתו לטהר כל מעשה שעשו בעת החטא, במעשה נגדי - מקביל. יבוא זה ויכפר על זה. כך יתוקן חטאם בשורשי לבם. משום כך מודגשת גם ההתלהבות הגדולה. אף היא היתה תשובת המשכן להתלהבותם בעת העגל.
על כן מדגישה התורה מול התלהבות אסורה זו את ההתלהבות שאחזה בהם לשמע בשורת המשכן. למען נדע, שגם חלק זה שבאישיותם תוקן, וגם להתלהבות באה הכפרה.

התלהבותו של אדם הינה אמת מידה מדוייקת למדוד בה את אישיותו. היא מגלה לנו את שאיפותינו הכמוסות, את נטיות לבנו, יותר מכל מעשה בפועל. יכול האדם לתרום סכומי עתק ללא כל נדיבות לב. לעיתים גרמו לחצים חברתיים למענקיו, לעיתים יצר ההתבלטות או גורמים אחרים במגוון האינטרסים האנושיים, הם שהביאוהו לתרום. אולם כשלתרומה מתלווה התלהבות, מבחינים בהזדהות העמוקה של התורם. הזדהות, שהיא מעבר לחשבונות ולאינטרסים אישיים.

{מעובד מתוך ספרו של הרב משה גרילק – 'פרשה ופשרה'}

שבת שלום – חודש טוב – יהונתן גרילק

[גרילק יהונתן‎]

אימרה שבועית:
עיקר החדשות – לשמור הישנות. {רבי יוסף יוזל מנובהרדוק}

סטטוס שבועי:
הנטייה הטבעית של בני אדם היא לשאוף לאחדות במובן של אחידות – שתהיה דעה אחת, הדעה שלהם, כמובן. זו אינה אחדות אמיתית. אם כולם עשויים מעור אחד וחושבים אותה מחשבה, אין צורך לאחד דברים, שכן מראש יש רק דבר אחד. גדולתה של האחדות היא דווקא בהכלת פערים והבדלים.

ציטוט שבועי:
אל נא נטעה, ישראל אינה רק יצירתו של בנימין זאב הרצל, של חיים ויצמן, של הציונות של המאה העשרים או של השואה והאו"ם. ישראל הנה יצירת מאות דורות של אמהות יהודיות שלימדו את ילדיהן לחלום על ירושלים. ציונות היא החלטה שבהכרה של עם להפוך חלום למציאות. {דוד ארטמן}

סיפור שבועי:

'עם אחד!'

ליוקאנובקה, קייב, אוקראינה.

הבהלה על פניהם של הילדים ששבו זה עתה מהשדה לא הותירה מקום לספק. הם בוודאי נתקלו עכשיו במחזה מפחיד במיוחד. הוריהם ניסו לדובב אותם דקות אחדות, עד שהבינו מה קרה כאן, במרחק לא רב מהעיר הקטנה, מצאו הילדים גופה של נער בן גילם, כשהיא מוטלת על פני השדה.
שוטרים הוזעקו למקום, והילדים הובילו אותם אל גופתו של הנער בן ה-12. חקירה קצרה העלתה שמדובר באנדריי יושצ'ינסקי, ובדיקה נוספת העלתה שהוא נרצח ככל הנראה על ידי ורה צ'יביריאק.
אבל רגע לפני שעצרו את הרוצחת, התעשתו בכירי המשטרה, ובעצה אחת עם הפיקוד העליון, שר המשפטים ושורה של בכירים נוספים, החליטו להשתמש במקרה כדי להחיות מחדש את עלילת הדם הישנה והטובה: היהודים רצחו את אנדריי הקטן, כדי לסחוט את דמו מגופו, ולהשתמש בו לאפיית המצות לכבוד חג הפסח.
בתוך זמן קצר כבר נעצר ה'חשוד': מנדל בייליס שמו, ולימים התברר שהיה לו מידע מפליל אודות כמה מבכירי השלטון, מה שהביא לכך שהללו רצו להשתיק אותו לנצח ולהוריד את סודם אלי קבר יחד עם גופתו של היהודי, כשעל הדרך הם גם יכולים ליזום פוגרום נוסף ביהודי אוקראינה, ולשעשע את עצמם במחזות של יהודים נשחטים ובתי כנסת עולים בלהבות.
סטודנט בשם גולוביוב העיד בשבועה שראה את מנדל בייליס רץ אחרי הנער במפעל ליצור לבנים של היהודי זייצב, שמנדל שימש שם כפקיד. הוא לא העיד שראה את הרצח, ככל הנראה בשל החשש שהוא לא ידע לענות על שאלות כמו מספר הדקירות שדקר הרוצח את הנער, או להצביע על זירת הרצח עצמה.
לנוכח האמור התנהל המשפט ללא כל ראיה ממשית. העדות היחידה של עד השקר לא הספיקה כדי להביא להרשעתו של היהודי, ועל כן החליטה התביעה להוכיח שיהודים אכן צורכים דם של נערים גויים לצורך לישת המצות, מתוך הבנה שקביעה כזאת יחד עם העדות לפיה נראה בייליס רודף אחר נער נוצרי ימים אחדים לפני הפסח, יספיקו כדי להביא להרשעתו.
הנוצרים באזור קייב השתייכו לנצרות הפרבוסלבית, והכנסייה הפרבוסלבית לא הסכימה לקחת חלק בעלילת הדם. בשל כך נאלצו התובעים להרחיק עד טשקנט ולהביא משם את יוסטינאס פְראנַ‏ייטיס, כומר קתולי שהיה ידוע כאנטישמי מובהק. הוא הוצג כ'מומחה לתלמוד יהודי', ובמהלך המשפט טען בתוקף שהיהודים אכן צורכים דם של ילדים נוצריים לצורך לישת המצות, וכי הם נוהגים כך מדורי דורות.
בהתאם לכך, בחר צוות ההגנה לזמן רבנים יהודיים שישמשו כעדי הגנה, ובשיתוף פעולה הדוק בין גורמים יהודיים מכל רחבי אירופה, הצליח צוות ההגנה להביא לזיכויו של בייליס מכל אשמה, ולשחרורו מהכלא לאחר משפט שנמשך כמעט שלוש שנים.

בין היתר הציב צוות ההגנה 'מוקש' שגרם לפגיעה קשה מאוד באמינותו של הכומר האנטישמי. במהלך המשפט שאל אותו נציג ההגנה: אמור נא באיזו תקופה חיה בבא בתרא?. הכומר שהידע שלו בתלמוד היהודי היה רופף מאוד, לא ידע שבבא בתרא זהו שמה של אחת המסכתות בתלמוד, וחשב שהכוונה לסבתא בתרא, שכן ברוסית 'בבא', זה התרגום של סבתא.
איני יודע באיזו תקופה חיה אותה סבתא, ולא מבין איך זה קשור למשפט שמתנהל כאן, השיב הכומר, ושם את עצמו ללעג וקלס. כשהסבירו לשופט מה זה 'בבא בתרא', פרצו כל הנוכחים בצחוק ולעגו לבורותו של הכומר בתחום שבו הוא מגדיר את עצמו כמומחה.

אחת הטענות העיקריות של הכומר הקתולי הייתה הטענה שהיהודים אינם מתייחסים לגויים כאל בני אדם. לשם כך הוא ציטט את דברי חז"ל במסכת יבמות דף ס"א. 'אתם קרויים אדם ואין עובדי כוכבים קרויים אדם'. רק היהודים נקראים אדם, ולא הגויים, אם כן, אין זה פלא, כך טען הכומר האנטישמי, שהיהודים אינם חוששים לרצוח נער גוי לצורך פולחן דתי.
להשיב על הטענה של הכומר פראנייטיס הוזמן הרב מאיר שפירא שהיה חבר הפרלמנט הפולני, ראש ישיבת חכמי לובלין המפורסמת, וכן מחולל רעיון הדף היומי. כמו"כ הוזמן גם רבה הראשי של מוסקבה, רבי יעקב מזא"ה, להשיב על טענותיו של הכומר.
הרב מאיר שפירא הסביר את דברי התלמוד כך: בלשון הקודש ישנם ארבע מילים נרדפות שמתארות ילוד אשה: 'אנוש', 'גבר', 'איש' ו'אדם'.
שלושת השמות הראשונים ניתנים לקריאה הן בלשון יחיד והן בלשון רבים, הסביר רבי מאיר שפירא. אנוש – אנשים, גבר – גברים, איש – אישים. אבל את המילה 'אדם' אי אפשר לומר בלשום רבים, אי אפשר לומר 'אדמים'.
הלוא תבין כבוד השופט, טען רבי מאיר שפירא, הגויים מוגדרים כיחידים – כל אחד לעצמו. הם יכולים להיות קבוצה של אחדים רבים, אבל העם היהודי הוא יחיד אחד גדול, העם היהודי כולו מאוחד, עם גוף אחד ונשמה אחת, ולכן התואר 'אדם', מתאים רק ליהודים ולא לגויים.
רבי מאיר שפירא גם הוכיח את דבריו: הבט נא כבוד השופט, אני רב פולני, ורבי יעקב מאז"ה הוא רב מרוסיה, שנינו גם יחד הוזעקנו מקצווי ארץ להגיע לאוקראינה כדי לסייע ליהודי ששנינו לא מכירים בכלל ומעולם לא דיברנו עמו, ושנינו לא חשבנו רגע אלא מיהרנו להגיע כדי לסייע לו. האין זאת הוכחה ברורה לטענת חכמינו זכרונם לברכה שהעם היהודי הוא אדם אחד?!
{מתוך אתר: אחינו}

פרשה שבועית:

פרשת ויקרא / 'אחד העם...'

"אם הכהן המשיח יחטא לאשמת העם והקריב על חטאתו אשר חטא פר בן בקר תמים ליהוה לחטאת" {ויקרא ד' ג'}.

האם האזרח הקטן מושפע מכך שמנהיגו לקה בקהות חושים? כשהמופקד על העם לא שם לב כראוי למתרחש סביבו ועקב כך טעה בשיקול הדעת, ואף החליט החלטות לא נכונות? האם גם על האזרח הפשוט חלה האחריות כשחטא הלה בשגגה?
ובכן, הפיסקה הראשונה, הדנה בחטא השגגה, מוקדשת ל'כהן המשיח'. הוא, המורם מעם, הממונה על הקרבת קרבנות האומה, האחראי לכפר על חטאותיה במשכן ובמקדש - חטא בשגגה. לא חשוב אם היה זה חטא בענייני הכלל והציבור או חטא אישי. תמיד עליו לכפר על עצמו בפומבי.
בעצם הכפרה הפומבית טמון ערך מחנך. כשיראה העם שהאזרח הראשון במעלה אינו בוש להודות ברבים על חטאו, מכיר במשוגתו ושב עליה בתשובה, ינהג כך גם הוא כשיחטא. מאז ומעולם אוהבים הבריות לחקות את מנהיגיהם ואת בני המעמדות העליונים.

אולם לא רק בכך מתמצה הקשר בין חטאו של הכהן לבין העם. עיון בפסוק מצביע על עניין נוסף.
"יחטא לאשמת העם" {שם}.
מה הקשר בין השניים?
חטאות המנהיג נתפסים כפתח לחטאות העם. המנהיגות המושחתת קובעת נורמות שעד מהרה חודרות לשכבות רחבות ומגדילות את אשמת העם.
מנהיג חוטא מגלה משהו על העם שעליו הופקד. כל עם ראוי למנהיגיו היונקים ממנו את כוחם ואת חיוניותם. קיימת זרימה רוחנית תמידית מהעם אל ההנהגה. עם שרמתו המוסרית גבוהה, יצמיח מנהיגות בהתאם לרמה גבוהה זו.
ונכונים הדברים בכל דור.
{מעובד מתוך ספרו של הרב משה גרילק – 'פרשה ולקחה'}

[גרילק יהונתן‎]

אימרה שבועית:
כשהיו ישראל במצרים היו כולם באגודה אחת וכרתו ברית יחד, שיעשו גמילות חסדים זה עם זה וישמרו בלבבם ברית אברהם יצחק ויעקב, ושלא יניחו לשון בית אביהם, ושלא ילמדו לשון מצרים. {תנא דבי אליהו, כ"ג}

סטטוס שבועי:
פעמיים בכל יום אנו מצווים לזכור את יציאת מצרים. ביכולתו של השינון להטמיע רעיונות גדולים בתוככי הנפש. ההרגל הופך באדם לטבע שני, ולעתים קרובות אף גדול כוחו של טבע זה מטבעו הראשוני של האדם.
החזרה לנקודת המוצא מביאה אותנו לענווה, פתיחות, להתעלות, ולרצון להשתלם לאורו של צו האמת. לאחר שיצאנו ממצב נורא של עבדות איומה ומחוסר ביטחון קיומי, זכינו להישג רוחני עצום – 'קבלת התורה'. כאשר אדם זוכה למתנה כה גדולה - חיים, חירות, תורה, נסים, ארץ ישראל, ביטחון, ובנוסף לכך הכרה במשמעות תכלית החיים ובמשמעות הבריאה, וכל זה בחסד חינם מאת האלוקים - אך טבעי הוא להודות לה' בכל לבו.

ציטוט שבועי:
המצה הקשה היא לחמה של חירות. הניגוד בין לחם למצה מצביע על הניגוד בין התרבות הדשנה של עמק היאור שהניחו היהודים אחריהם לבין המדבר אשר בו עמדו על זהותם. {הרמן ווק}

סיפור שבועי:

'ארוחת הסגר' / פסיה שרשבסקי

היה זה בגטו ורשה. ערב פסח, 1943. אפינו מצות תוך סכנת נפשות. והנה בא אלינו, קבוצת מחנכות מבית יעקב שגרו ביחד בגטו. ר' אליעזר גרשון פרידנזון. פניו היו קודרים. הוא אמר: אומרים שהגרמנים מכינים את חיסול וארשה..., נכנסתי לתוך דבריו ואמרתי: חיסול היהודים. בן רגע נשתנו פניו. הוא יישר את גבו הכפוף (בזמן האחרון נזדקן קצת...) הוא היפנה את מבטו אלי ואמר: את אומרת דברים כאלו? המושג: חיסול היהודים אינו בנמצא כלל. תמיד יישארו יהודים, תמיד!... התביישתי. אמרתי את הדברים מתוך קטנות מוחין. הכרתי את גדולתו של פרידנזון. כדי להסתיר את מבוכתי בחר לשנות את הנושא.
בדברו על חג הפסח הממשמש ובא, הוא התלהב ואמר: 'ברצוני לחוג איתכן את חג החירות שלנו'. כמובן שהסכמנו. הראיתי לו את הכניסה למקלט שלנו. כי לפי מצב העניינים היינו צריכים לחוג את ה'סדר' במקלט. פרידנזון הציץ בכל פינה. 'אנוסים', דובבו שפתיו, 'אנוס על פי הדיבור', לחש והתחיל לבכות. התפלאתי, אם גם נפשו כבר רצוצה מר לנו. אם גם הארז הזה כבר נשבר. את יודעת, אמר לי, 'אני מקנא ביהודי ארץ ישראל שיוכלו לקיים את כל דכפין ייתי וייכול.. כל דצריך ייתי ויפתח'... ויצא מהר.

לא זכיתי שר' אליעזר גרשון פרידנזון יתארח אצלי. בחג הפסח של שנת תש"ג הציתו הגרמנים הטמאים את כל הגטו. ביום הראשון של חול המועד של פסח ראיתי את ביתו, שנהפך לעיר מפולת, את גופתו וגופת אשתו לא מצאנו. לא יכולתי לזוז מן החלון. למרות הסכנה הצפויה לי הצמדתי את מבטי לאותו בית שנחרב והטמין בתוכו את היקר והחביב שלנו, ר' אליעזר גרשון הי"ד.

פרשה שבועית:

פרשת צו / 'תנאי סף..'

"והשיב את הגזלה אשר גזל" {ויקרא ה', כ"ג}

לפנינו פרשה נוספת, העוסקת בקרבנות. שוב, כבפרשה הקודמת, מפורטים בה פירוט מלא, סוגי הקרבנות ואופני הקרבתם. פירוט זה משתרע על פני שלושה פרקים מלאים {ויקרא, פרקים ו'-ח'}.
אולם, תנאי חשוב ביותר, שבו תלויה, למעשה כל תורת הקרבנות, מוצנע בפרשה זו. ורק סמיכותה לקודמתה, פרשת 'ויקרא', חושפת אותו.
פרשתנו פותחת בקרבן עולה {שם ו' ב'-ו'}. סופה של הפרשה הקודמת מתאר את מעשה הקרבת 'אשם גזלות', הוא הקרבן, הבא על חטא הגזל. חכמינו במדרש מצאו קשר בין שתי פרשיות סמוכות אלו. קשר האומר, שקודם "והיה כי יחטא ואשם והשיב את הגזלה אשר גזל" {שם ה', כ"ג}, ואחר כך: "זאת תורת העולה" {שם ו', ב'}.

אם בקשת להקריב קרבן, לא תגזול לאדם כלום. למה? "כי אני ה' אהב משפט שנוא גזל בעולה" {ישעיה ס"א, ח'} – אפילו בעולה (אפילו אם תעלה קרבן עולה, אני שונא גזל).
ממשיך המדרש: ואימתי אתה מעלה עולה, ואני מקבלה? כשתנקה כפיך מן הגזל! מה הוא הגזל? דוד אמר {תהילים כ"ד, ג'-ד'}: "מי יעלה בהר ה' ומי יקום במקום קדשו? נקי כפים ובר לבב…" זאת תורת העולה מי שהוא נקי כפים מן הגזל הוא יעלה בהר ה' {מדרש תנחומא פרשת צו, א'}.

אלו משפטים הראויים לעיון. הם מטהרים היטב את משמעות הקרבן היהודי מסיגי מחשבות מוטעות. הצמדת מערכת הקרבנות שבפרשתנו לקטע האחרון של הפרשה הקודמת, המתאר, כאמור, את הקרבן, המכפר על עוון הגזל, טומנת בקירבה את הבשורה הגדולה: נקיון כפים הוא תנאי בל יעבור לאפשרות הקרבת קרבן במשכן ובמקדש. הוא המסד לעבודת ה' בכל דור, גם בלא מקדש וקרבן. אין קרבן ואין קרבת אלוקים, אלא כשחיי המעשה 'הרגילים' נקיים אף הם מכל רבב פגיעה בזולת. אין להפריד בין השניים. העלאת קרבן בלא צמידות לחיי יושר, היא היא הפולחן, שנגדו נאבקו נביאי ישראל במאבק נצחי, שעדיין לא תם.

מעניין, אמת זו, העולה מסמיכות הפרשיות, צפנה התורה במקום נוסף, ושוב ברמז. זאת, באמצעות שינוי מכוון של מילה אחת בפתח מסכת הקרבנות כולה – בתחילת ספר 'ויקרא'.
"אדם", נאמר שם {ויקרא א', ב'}, "אדם כי יקריב מכם קרבן לה' וגו'."
מילת התואר 'אדם' מופיעה כאן בניגוד למקובל. הביטוי 'איש' {"איש כי יקריב מכם"}, היה הולם יותר את הנוסח המצוי בתורה.
ואם כן, למה נאמר? מה אדם הראשון לא הקריב מן הגזל, שהכל היה שלו, אף אתם לא תקריבו מן הגזל (רש"י בשם המדרש, בפירושו על הפסוק).
המילה 'אדם' מעוררת את האסוסיאציה. היא מזכירה לנו בשעת הבאת קרבנות את אדם הראשון למען ניזכר בקרבנותיו שלו, שהיו נקיים מתערובת של רכוש הזולת.

יפה! אולם, מדוע נאמרים דברים כה חשובים רק ברמז, אגב הצפנתם בעמקי מילים או בין קפלי הפרשיות?
בגלל פשטותם. הואיל וחייבים הם להיות מובנים מאליהם. נקיון כפים וקירבת אלוקים זהו אל"ף בי"ת, שעליו כלל לא היו צריכים לדבר, כך, לפחות, סבורה התורה. כלום אשמתה היא, שבני אנוש סילפו דרכם?
{מעובד מתוך ספרו של הרב משה גרילק – 'פרשה ופשרה'}

סדר שבועי:

'נוגדנים עמידים'

ליל הסדר מהווה שורה ארוכה של ניגודים קוטביים. האושר, החירות, הרווחה והשמחה השולטים בו במופגן, מול המצה - לחם העוני, והפיוט 'הא לחמא עניא' הפותח פזמון של מסכת סבל.
ארבע הקושיות של 'מה נשתנה' מצביעות גם הן על ניגוד פנימי. החרוסת המעלה על השולחן את 'טיט הבניין', היין האדום שמסמל את דם המילה ודם הפסח, אך גם את הסיפור הטרגי על דם התינוקות שנרצחו באכזריות בתוך לבני הבניין.

ההכרח בהצבת הניגוד הוא חלק מן המיבנה של העולם הזה ומן הדרך שבה הוא נברא. עם הבריאה הוצב הסייג של "ויהי ערב ויהי בוקר". ללא ערב וללא החושך המקדים, אין משמעות לאור ולבוקר. אין משמעות לחיוב, אם לא קודמת לו השלילה.
גם המציאות של האומה היהודית היא ניגוד. ניגוד לעולם שמסביב, וניגוד לכל החוקים השולטים בטבע. אומות העולם מונות את השנים לפי תנועות השמש, הכוכב היציב והאיתן. ישראל מונים ללבנה, שזיווה משתנה בכל אחד מימי החודש. ומעניין, אי היציבות האמורה לגרום חולשה, היא מקור הכוח של העם היהודי!
כאשר שוקעת שמש ההצלחה לאומות, היורדות מן המפה ההיסטורית, ישראל מרכינים ראש לרגע ושבים להתחדש כלבנה.

זהו פלא הנס שהובטח לעם עוד בימים שהיה בעריסתו: "הסנה בוער באש ואיננו אוכל" {שמות ג', ב'}. העץ הבוער ואיננו נשרף, מהווה רמז חד על גורל האומה: 'כשם שהסנה איננו אוכל, כך אין מצרים יכולים לכלות את ישראל!' (מדרש רבה).

אי נורמליות פלאית זו נשמרה גם לאחר שהות ארוכה בין חומות מצרים. הזהות היהודית היטיבה להזדהות בכל מקוריותה. העבדים העברים לא שינו את לבושם, את לשונם ואת שמותיהם.
אחרי מאות שנות חיים במשטר דיכוי ועריצות, במדינה שמדיניותה מסתכמת באגרוף ובניצול המחפיר, שם, בתוככי החושך המדכא, היה מסיים היהודי את מיכסת לבניו היומית ומשתדל לסייע לחברו שטרם הספיק לסיימה. כך שמר על קומתו המוסרית!
אי הנורמליות משתקפת גם בריבוי העל טבעי המדהים. משבעים נפש לשלושה מיליון גאולים. בלתי הגיונית היא גם תחושת השליחות של הנשים הנדכאות הממשיכות בשמחה להרבות צאצאים וללדת ילדים לגורל מדכא של עבדות. זאת, ללא כל שיקולי כדאיות, כאשר חלק נידון למוות, ואילו החיים נידונים לעבדות משפילה ומרה.

הניגוד הזועק להמשכיות ולחיים הפך לדופק החיים של העם היהודי ולסמלו של ליל הסדר. ניגוד זה מצביע ישירות על היד הגדולה השולטת באירועים ונוהגת בהגה העבר, ההווה והעתיד מלמעלה. זוהי המשמעות של סיפור יציאת מצרים בלילה זה. זוהי משמעות ה'אי נורמליות', הניגודית, העולה משולחן הסדר הבא עלינו לטובה.

שבת שלום – פסח כשר ושמח לכל בית ישראל בכל מקום שהם.

יהונתן גרילק

[גרילק יהונתן‎]

[גרילק יהונתן‎]

אימרה שבועית:
בארבע כיתות עמדו ישראל על הים. אחת אומרת ניפול לים, ואחת אומרת נחזור למצרים, ואחת אומרת נעשה מלחמה, ואחת אומרת נצווח כנגדן. {מכילתא דרשב"י י"ד י"ג}

סטטוס שבועי:
אנו שואפים, מתפללים ומקווים לזכות לחירות, כשם שכל אדם מעדיף את העושר על פני העוני. אולם במבט לאחור, אין להצטער על הגלות, ואין לראות בה כישלון - נהפוך הוא, דווקא בה ניתן למצוא את שיא גילוי הנצחיות האמיתית של עם ישראל. גם בגלות, למרות הצרות, הניסיונות והקשיים, שאבה האומה את חוסנה הרוחני, והיא שעמדה לה עד עצם היום הזה.

ציטוט שבועי:
מאז יציאת מצרים, החירות מדברת במבטא עברי... {היינריך היינה}

סיפור שבועי:

'סיגריה שמורה'

בתחילת שנות התשעים בגל העלייה הגדולה מרוסיה לארץ ישראל, הוטל על בתי הדין במדינת ישראל לערוך בירור - 'מיהו יהודי'.
באחד הימים הגיע לבית דינו של הרב הראשי הרב ישראל מאיר לאו שליט"א אדם שטען שהוא יהודי, בלווית שני עדים המחזקים את דבריו. הראשון העיד שהיה במעמד הברית של אותו יהודי, והשני אמר שהכיר את אמו, ויודע בוודאות שהיא יהודיה.
שאלו הרב: מהיכן ברור לך שאמו יהודיה?
השיב לו העד: אשה זו הייתה מנהלת בית חולים במוסקבה. עקב מעמדה המכובד, היא קיבלה בכל יום שתי סיגריות. אחת היא עישנה, והשני שמרה, ובכך צברה לה כמות מכובדת של מאות סיגריות שמורות.
בכל שנה לאחר פורים קראה לי, וביקשה שאמכור לה את אותם הסיגריות ב'שוק השחור', עבור קמח לאפיית מצות לקראת חג הפסח.

הרב לאו שמע את הדברים, ובהתרגשות רבה שאל: האם האמא עדיין בין החיים?
ענה הבן שאכן כן, אך היא נשארה ברוסיה.
ביקש הרב להתקשר אליה, ולאמת את הדברים ששמע. התקשר הרב ושמע מפיה שאכן הסיפור נכון.
לאחר שסיים השיחה עם אותה אשה מופלאה, אמר הרב לבנה: אתה יודע מה החילוק ביני לבינה? אני שומר פסח פעם בשנה, ואילו האמא שלך שומרת פסח במשך כל השנה!

חירות שבועית:

'חוק יסוד'

יש המזהים את מושג החירות עם מצב הפקרות. בעיניהם, בן חורין הוא אדם שיש באפשרותו לעשות ולפעול ככל העולה על רוחו. כל הגבלה הבאה להגביל את האדם ולמנוע ממנו את מילוי רצונותיו האישיים, נתפסת בעיניהם כפגיעה בחירות. לפי תפיסה זו, חירות אמיתית היא אוטופיה בלבד, שהרי האנושות אינה יכולה להתקיים בצורה זו. ללא ספק פריצת מסגרות מעין זו תביא בעקבותיה חורבן כללי.

החברה האנושית מושתתת על תלות בין איש לרעהו ועל יחסי גומלין. חירות אמיתית אינה באה לידי ביטוי בחוסר תלות בזולת, אלא בהשתחררות מכל גורם המונע מהאדם לחיות ולפעול על פי מצפונו. בחיי האדם מצויים גורמים חיצוניים מסוג זה לרוב; אילוצים משפחתיים או כלכליים המתנגדים לדרכו המצפונית של האדם ועוד. אולם יש לדעת שהגורם הקרוב ביותר אל האדם הוא יצרו הרע, כלומר, דחפיו הפנימיים שלו עצמו. חירות אמיתית מתחילה בהשתחררות מכבלי האנוכיות, וכן מרצונותיו ומתאוותיו המכתיבים לו את דרכו בחיים בניגוד לשכלו ומצפונו.
אדם יכול להיות עשיר כקורח, שליט על חצי עולם, ולמרות כל זאת, להישאר עבד נרצע של עצמו.
חיים בעולמנו אנשים שצברו הון כה רב, עד שבסך ימי חייהם לא יספיקו לכלותו. אך למרות כל זאת, הם אינם מסוגלים להנות ממנו, משום שתאוות הבצע מעבירה אותם על דעתם. במקום לעצור, לנוח ולהנות, הם ממשיכים במרוץ אין סופי אחר המיליון הנוסף, או אחר עמדת כח נוספת. הם אינם חסים על בריאותם או על משפחתם, מרוץ אין סופי זה אינו מגיע לקו כל עוד הם חיים.

מיהו איפוא בן חורין? אדם המסוגל לומר ליצרו ודחפיו: 'עד כאן', היודע להסתפק במה שיש לו, בין רב ובין מועט, החי את חייו הפנימיים, את חייו שלו.
מסר זה באה המצה ללמד ולסמל. קמח ומים הינם מרכיבי התזונה החיוניים של האדם. אדם המסוגל להסתפק בקמח ומים בלבד, וידיו אינן כבולות ברדיפה מתמדת אחרי הישגים חומריים נוספים, הוא הנחשב לבן חורין אמיתי!

מועדים לשמחה – שבת שלום – יהונתן גרילק

[גרילק יהונתן‎]

אימרה שבועית:
מברלין - ערש ההשכלה החילונית וההתבוללות, נפתחה הרעה, רעה שלא הייתה כדוגמתה בכל ההיסטוריה שלנו, ונתפשטה ברוב ארצות הגולה. ושוב נתחדשו הגיטאות, והגיטאות הפכו לבתי מטבחיים, והיינו 'כצאן לטבח יובל להרוג ולאבד ולמכה ולחרפה'. {הרב משה עמיאל}

סטטוס שבועי:
מאחורי אסון השואה עמד רעיון. אידיאולוגיה שהתפשטה לכל תחומי החיים. עם שלם הוטרף בחינוך, במדע, בתרבות, בספורט, בכל תחום אפשרי. השואה הייתה שנאה קיצונית כלפי עם, לאום, דת, תרבות, מנטליות – כל מה שיכול להתכנות בשם התואר 'יהודי'. היא הייתה מלחמת חורמה לא רק ביהודים אל גם ביהדות.
מערכת תעמולה והסתה זו הכתה שורשים עמוקים בלב העם הצמא ללאומיות וזהות, עד שמכונת הרצח נטולת סירובי מצפון וידיים רועדות על ההדק, השמידה כל חלקה טובה. לעולם לא עוד?!

ציטוט שבועי:
הרבה דברים, חביבי, למדתי שם, באושוויץ. ודבר זה לא אשכח לעולמים: כי כל ישראל חברים. כולם נדחקו בתור אל המשרפות. כולם, כולם. כל מי שבשם ישראל יכונה. {משה שמואל – איש סלוניקי}

סיפור שבועי:

מרטין גריי / 'בשם כל בני ביתי'

אני מקיץ עם שחר: יום נאה הוא יום השלישי הזה, 20 באפריל, ראשון לפסח. אבא כאן, על ידי, מברך אותי בתנועת יד, מה בכך שאין אנו מדברים, הרי אנו זה ליד זה, מה בכך שאנו נפרדים זה מזה, שנינו כאחד יודעים אנו כי שום דבר לא יפרידנו. אני פונה אל גזרת ה'סדנות': אתמול היה כאן שקט. טבנס אפילו הזמין את הפועלים לחזור לעבודה.
אני יושב בעליית הגג כאשר אחרי-הצהרים, בשלוש לערך, מגיעים הגרמנים, חודרים לחצר, ולפתע נשמעת ההתפוצצות האדירה. לוחמי הארגון הניחו מוקש בחצר הגוש, המוקש עושה שמות בגרמנים, פגרים מתעופפים באוויר, החיילים נמלטים. אחר כך הם חוזרים, מתקדמים בשורה עורפית לאורך הקירות, יורים אל העלייה בה אני שרוי. אני מטיל בקבוקי תבערה, אני יורה. החום הגדול, הרעש והעשן אופפים אותנו. אני עולה לגג, משתטח, רואה בחצר את מנהל בית החרושת של ה'סדנות' בלווית שני קצינים הקוראים לנו להיכנע, אחרי כן נצא באין מכלים דבר למחנות פוניאטוב וטראווניקי. יש לנו רבע שעה להימלך בדעתנו. מכל עבר עונות יריות. להיכנע? אנחנו שראינו את אמותינו מושלכות לבורות, את אחינו מנופצי ראש, את אבותינו מומתים - אנו ניכנע? אנו ניתן אמון בתליינים שלנו?
ואז הם חוזרים בכוח רב: מגן קראשינסקי הם מפגיזים את הגטו, מן הרחובות הם יורים על הבניינים במקלע כבד, בפאנצר-פאוסט. אני מתקפל, מדלג מגג אל גג. בחדר המדרגות אני שומע קבוצת גרמנים מתקדמת. אני מטיל את הבקבוק האחרון שלי. צעקות, צרחות. אני בורח. פתאום חום גדול, עשן סמיך מתאבך, צפוף כמו אריג חם העוטף אותך עד למחנק.

ואז מתחילה שעת הלהבות, הימים מתערבבים זה בזה. הגרמנים מעלים באש את גיזרת ה'סדנות'. האספלט של הכביש נמס, פעמיים או שלש מכתרות אותי להבות, אני מרים ידי אל שערותיי החרוכות; עתה נדלקות הסוליות על האדמה הבוערת, ניתכים שברי זכוכית. הבתים עולים באש, התבערה מתפשטת מרובע לרובע.
ואז מתחיל זמנם של הגברים והנשים הקופצים מן החלונות כדי למות, להימלט מן הלהבות, למחוץ חייל גרמני ולהרגו. מן הגג אני רואה אישה אחת ששערותיה סומרות מחמת שיגעון או מרוחו החמה של המוקד כשהיא מחזיקה את ילדה מעל לרחוב ומוכנה להשליכו; צעקתי: אני אבוא מן הגג ואציל אותו, אני אציל אותו!, אבל איך יכלה לשמוע אותי. הנה כבר הפילתו ובזעקה גדולה היא קופצת אחריו.

זיכרון שבועי:

רוברט וולטש / 'החרם ולקחו'

ה-1 באפריל 1933 ייזכר כיום חשוב בתולדות יהודי גרמניה ואף בתולדות העם היהודי כולו. למאורעות היום ההוא יש לא רק צד פוליטי וכלכלי, כי אם גם צד מוסרי ונפשי. על ההשלכות הפוליטיות והכלכליות דובר כבר הרבה בעיתונות, ותוך כדי כך עירפלו כמובן המניעים התעמולתיים את הראייה העניינית. ענייננו הוא לדבר על הצד המוסרי. ככל שגם מרבים כיום לדבר בבעיה היהודית, הרי איש זולתנו לא יכול לבטא מה שמתחולל בנפשם של יהודי גרמניה, ומה שיש לומר מנקודת מבט יהודית בקשר למאורעות. היהודים אינם יכולים לדבר היום אחרת אלא בתור יהודים. כל השאר חסר משמעות ...

טעותם הפטאלית של יהודים רבים, כי ניתן לייצג אינטרסים יהודיים תחת מסווה אחר, סולקה. יהדות גרמניה למדה ב- 1 באפריל לקח, שהעמיק לחדור בה הרבה יותר ממה שמניחים אפילו אויביה המושבעים והצוהלים היום. אנו חיים בזמן חדש, המהפכה הלאומית של העם הגרמני היא סימן ברור לחלוטין, שעולם המושגים הישן התמוטט. עובדה זאת עלולה להיות מכאיבה לרבים, אך בעולם זה יכול להתקיים רק מי שרואה את פני המציאות כמות שהם. אנו עומדים בעיצומה של תמורה כבירה בחיים הרוחניים, הפוליטיים, החברתיים והכלכליים.

דאגתנו היא: כיצד מגיבה היהדות? ה-1 באפריל 1933 יכול להיות יום של התעוררות ותחייה יהודית, אם היהודים ירצו בכך. אם תהיה ליהודים בשלות וגדולה פנימית, אם היהודים אינם כאלה, כפי שהם מתוארים על ידי אויביהם. היהדות המותקפת חייבת להגיע לידי תודעה עצמית. גם ביום זה של התרגשות חזקה ביותר, כאשר רגשות סוערים ביותר מרעידים את לבנו לנוכח מחזה חסר תקדים של נידוי כללי של האוכלוסייה היהודית כולה במדינה תרבותית גדולה, עלינו לשמור בראש ובראשונה על דבר אחד: שיקול דעת. עם זאת שאנו עומדים אובדי עשתונות אל מול המתרחש בימים אלה, אסור לנו בכל זאת להתייאש ועלינו למסור דין וחשבון לעצמנו ללא כל אשליה עצמית. בימים אלה יש להמליץ שהיצירה שעמדה ליד עריסתה של הציונות, 'מדינת היהודים' לתיאודור הרצל, תופץ במאות אלפי עותקים בין יהודים ולא יהודים

היום מאשימים אותנו, כי בגדנו בעם הגרמני. העיתונות הנאציונל סוציאליסטית מכנה אותנו 'אויבי האומה' ואנו חסרי אונים מול האשמה זו. אין זו אמת, שהיהודים בגדו בגרמניה. אם בגדו במשהו, הרי שבגדו בעצמם, ביהדותם. מאחר שהיהודי לא נשא בגאווה את יהדותו כלפי חוץ, מאחר שהתחמק מהבעיה היהודית, הוא נעשה בכך שותף לאשמת השפלת היהדות. עם כל המרירות הממלאת אותנו למקרא קריאות החרם הנאציונל סוציאליסטי והאשמות חסרות שחר, הרי על דבר אחד יכולים אנו להודות לוועד החרם. בסעיף 1 של ההנחיות לביצוע החרם נאמר: 'הכוונה היא ... כמובן, לחנויות הנמצאות בידיהם של בני הגזע היהודי. לדת אין כאן כל חשיבות. אנשי העסקים, בין שהמירו את דתם לקתוליות או פרוטסטנטיות, או פרשו מן היהדות, נחשבים אף הם, לפי רוח הוראה זו, כיהודים'.

זוהי תזכורת לכל הבוגדים ביהדות. כל הפורש מהציבור כדי לשפר את מצבו האישי, לא יקבל את שכר בגידתו. בנקיטת עמדה זו נגד המתכחשים ליהדות יש משום תחילת ההבהרה. היהודי המתכחש ליהדותו, אינו אזרח טוב יותר מאחר המודה בה בגלוי. ההתכחשות היא חרפה, אך כל עוד שהסביבה נתנה על כך פרס, נראתה כיתרון. אולם היום שוב אין בכך יתרון. ליהודי ניתן אות כסימן ליהדותו. הוא מקבל את הטלאי הצהוב.  בשבת התנסו יהודים רבים בחוויה קשה. לא מתוך הכרה פנימית, לא מתוך נאמנות לעדתם, לא מתוך גאווה על עבר מפואר והישגים למען האנושות, כי אם על ידי הטבעת הפתק האדום והאות הצהוב, עמדו שם לפתע פתאום כיהודים. מבית לבית עברו הקבוצות, סימנו חנויות ושלטים, צבעו את שמשות החלונות, במשך 20 שעות הועמדו יהודי גרמניה במידה מסוימת בפני עמוד הקלון. לצד סימנים אחרים וכתובות נראה לרוב בחלון הראווה גם מגן דוד גדול, מגנו של המלך דוד. הכוונה הייתה שלילת הכבוד. יהודים, קבלו אותו את מגנו של דוד, ושאוהו בכבוד!

פרשה שבועית:

פרשת שמיני / 'דיאטת גוסלר'

ד"ר הנס גוסלר היה מראשי המינהל במשטר הווימארי שקדם להיטלר. מדינאי מחונן, כלכלן מעולה, סופר נודע וגם יהודי שומר תורה ומצוות. גוסלר, מתבולל בצעירותו, נכבש ליהדות בשלב מסוים בחייו.
באחת הסעודות הרשמיות הבחין שכנו לשולחן, אדמירל בצי הגרמני, שגוסלר אינו טועם מן המזון המוגש.
אדוני הנכבד מקפיד על דיאטה? – שאל הגנרל מתוך נימוס.
כן – השיב גוסלר, אני שומר את הדיאטה, עליה הקפידו הורי במשך שלושת אלפים שנה.
בכך התכוון לכללי הכשרות ולהינזרות ממאכלים אסורים.

אכן, גם זו 'דיאטה'.
לכל דיאטה – התכלית שלה. יש שסיבתה – הבריאות. אחרת משרתת את המראה הנאה.
יועץ המיניסטר הגרמני, היהודי הנס גוסלר, שמר גם הוא על 'דיאטה', ובגאווה שמר. 'דיאטה' עשירה בקלוריות של יהדות. 'דיאטה' עתיקת יומין, שהחזיקו בה הדורות כולם, ויש הנאמנים לה גם היום. גם לה, לדיאטה זו, תכלית ומטרה: בריאות רוחו ונפשו של האדם, ריסון טבעיו ועידון אופיו, ואם תרצו, גם שמירת זהותו הלאומית.

בתוך בולמוס הדיאטות למיניהן השוטף את העולם, לא זוכה 'דיאטה' זו של היהדות, לכבוד מיוחד.
היא אינה מקובלת. פשוט לא מובנת, ואין לכאורה כל סיבה המחייבת לשמור עליה. היא נראית כשריד עלוב של דת פרה-היסטורית, ללא ערך של ממש לבן דורנו המתוחכם.
בן דורנו – אוהב עובדות. עובדות, שההיגיון מוכיחן. גאוותו – על הניסיון המדעי העצום העומד לרשותו.
מעניין אם כן, להציג הפעם בפניו, דווקא בפניו, לא את הפילוסופיה הטמונה מאחורי דיאטה זו, כי אם עובדה מעניינת הקשורה בה.

בפרשת השבוע אנו מוצאים את הפסוקים הבאים:
"כל מפרסת פרסה ושוסעת שסע פרסת מעלת גרה בבהמה אותה תאכלו. אך את זה לא תאכלו ממעלי הגרה וממפריסי הפרסה את הגמל כי מעלה גרה הוא ופרסה איננו מפריס... ואת השפן כי מעלה גרה הוא ופרסה לא יפריס... ואת הארנבת כי מעלת גרה היא ופרסה לא הפריסה טמאה היא לכם. ואת החזיר כי מפריס פרסה הוא ושוסע שסע פרסה והוא גרה לא יגר טמא הוא לכם" {ויקרא י"א, ג'-ט'}

קטע זה מסווג את הבהמות המותרות והאסורות באכילה, על פי כללי הכשרות של התורה. נקבע כאן מפורשות הכלל, שכל חיה או בהמה המצוידת בשני סימני טהרה (מעלת גרה ומפריסת פרסה) מותרת באכילה. האחרות, שלהן רק סימן אחד – אסורות. התורה מסמנת את קבוצת הביניים, שלה רק סימן טהרה אחד.
והמרתק הוא שפסוקים אלו קובעים בוודאות, שרק ארבע חיות שייכות לקבוצת הביניים, שלה סימן טהרה אחד: גמל, שפן, ארנבת וחזיר. והמסקנה מכך היא:
מאז הוכרז חוק זה בתורה, נתגלו יבשות חדשות, וכן מיני חיות חדשות. אולם, דברי התורה קיימים כאז כן עתה. אף חיה אחת, מלבד ארבע אלו הנזכרות לעיל, לא נמצאה עדיין שיהיה לה אחד משני הסימנים, מבלי השני.
וכי משה רבנו זואולוג היה או צייד חיות? – שואל התלמוד (מסכת חולין דף ס'). איך ידע חוקים אלו ועוד פרסמם? משיב התלמוד: מכאן תשובה לאומר 'אין תורה מן השמים!' ('זיווג מן השמים / ד"ר ז. דרייזן).

ממשיך ד"ר דרייזן:
דומה לזה המצב בחוק הנוגע לדגים, רק אלה שיש להם סנפיר וקשקשת (קשקשת – הכוונה לזו הנושרת תוך כדי קילוף במים) מותרים באכילה, בהתאם למובא בספר 'ויקרא'. מן הניסוח המיוחד של חוק זה מסיקים חכמי התלמוד, כי כל אימת שיש לדג קשקשת, יש לו תמיד סנפיר, לכן הוא מותר באכילה. ושוב אנו מוצאים, כי מאז ניתן חוק זה נתגלו נהרות, אגמים וימים חדשים, ובהם מיני דגים חדשים לאין ספור. ובכל זאת, לא נמצא דג אחד עד היום הזה שתהיה לו קשקשת בלי סנפיר.

ועוד:
הכלל האלמנטרי שכל בעל חיים שהוא מעלה גרה הרי הוא מפריס פרסה, חוץ מהגמל, השפן והארנבת – יש בו חוקיות חשובה במדעי הזואולוגיה. משפחת מעלי הגרה ומפריסי הפרסה הם קבוצה מוגדרת ומיוחדת בבעלי החיים. מעניין, שגילויים של אוסטרליה ואמריקה לא הביאו לגילויים של בעלי חיים שאין להם תכונות משותפות אלו (ד"ר י. לוינגר, זואולוג).

בטרם נחליט מניין שאב משה את ידיעותיו הזואולוגיות, נפנה את תשומת הלב לאינפורמציה נוספת, שמספקת לנו התורה בעצם חלוקה זו:
כלל קצר זה (מעלה גרה ומפריס פרסה) קשור במבנה הפיסי של הבהמות והחיות. והנה, מבנה פיסי זה יוצר חלוקה מעניינת לפי תכונות.
המותרות באכילה הן: חיות הבית המתורבתות במאת האחוזים, אשר מזונן צמחי בלבד, ואשר אינן מגלות עצמאות יתר, ונוחות לקבל את עולו של האדם.
לעומת זאת, האסורות באכילה הן חיות טורפות האוכלות בשר, (או שקצים ורמשים) המפגינות עצמאות פראית או שאינן ניתנות לאילוף. ומתחמקות מכל עול ושלטון, ובטבען יצרי הרס רבי עוצמה.
בעופות נאסרו העופות הדורסים וציפורי הדרור למיניהן.

אם נסכם את המידע המצטבר, האצור בפרשה זו, נבחין במספר עובדות מעניינות:
עובדה שאין להכחישה היא, שבידי משה היו, ידיעות מפורטות על אודות סוגי החי השונים ותכונותיהם הנפרדות. ידיעות ברורות, תכליתיות ומדויקות עד להדהים.
עובדה היא, שמשה היה סגור ומבודד עם עמו במדבר. לא עמדו לרשותו כל אמצעי מחקר שהם, רגלו לא דרכה על יבשות שאיש בזמנו לא ידע אפילו על קיומן, ולא הייתה לו כל אפשרות טכנית לצלול למעמקי האוקיינוסים, ולבדוק את סנפירי כל הדגים.
אם כן, עובדה היא, שמשה ידע בנושא זה כבר לפני 3000 שנה, ולא בדרך המחקר וההוכחה האמפירית, את מה שידוע לנו היום, אחרי אלפי שנות התנסות והתבוננות, כאשר מרחבי תבל הדום לרגלינו, ומעמקי הים גלויים לפנינו.
קיימת רק אפשרות הגיונית אחת, לגבי זיהוי מקורו של ידע זה (כפי שקבע התלמוד שצוטט לעיל): תורה מן השמים!

נשאלת השאלה, כלום לא מגיע לבעל ידיעות מדהימות אלו קרדיט מסוים, אשראי של אמון גם כלפי דברים שעדיין רחוקים מהבנתנו?
בהסבירם את החלוקה הזאת, כתבו גדולי ההוגים היהודים, כי התורה רצתה להרחיק את האדם היהודי מכל מזון העלול להשפיע השפעה שלילית על דמותו המוסרית והרוחנית. מזון, שיטביע בו נטיות של אכזריות, תוקפנות ודומיהן, אם כהשפעה סמלית, אם כהשפעה ממשית.
נכון, המחקר המדעי עדיין לא הוכיח אמיתות תיאוריה זו של השפעת המאכל הטרף על נפש האדם. אך נודה, שגם טרם נערכה כל חקירה בכיוון זה, דוגמת המחקרים ההשוואתיים, על הרגלי התזונה בעדות השונות. ואם כי, המחקר המדעי בנושא עוד לא הונח על שולחננו, בכל זאת, אומרת התחושה העמוקה, שה'שולחן היהודי' תרם את חלקו לדמות העם, כפי שטוענים חכמי ישראל.

כלום מקרה הוא שאין היהודים, כציבור, מגלים נטיות של אכזריות? כלום מקרה הוא שאלפי שנות גלות, מצוקה וסבל לא השחיתו אופי זה? האם אין פלא בעובדה, שגם בתנאי לחץ קשים, בתוך כלוב השעבוד, תססו חיי חברה ערים בקהילות ישראל, פעלו אגודות לעזרה הדדית, ופרחה היצירה הרוחנית, מתוך אהבת האדם וכבודו, אהבת אלוקים ועבודתו? כיצד קרה, שאפילו קהילה יהודית אחת לא הייתה כ'הארלם' לאכזריות, לרצח ללא אבחנה, לשוד ולביזה?
כלום ברור למישהו באופן מוחלט, שההבחנה שצוינה ע"י חז"ל ושאר הפרשנים בדבר מקור האכזריות, אינה נכונה?
כלום לא חייב מחפש העובדות המקצועי, לדרוש לפחות, שייערך מחקר בנושא בו תלוי, לדעתנו, עתיד חיינו בארץ, כחברה לא אלימה?
והלא בעובדות מדובר, ולא בתיאוריות דתיות סתם, הקלוטות מאי שם!
{מעובד מספרו של הרב משה גרילק – 'פרשה ולקחה'}

[גרילק יהונתן‎]

אימרה שבועית:
הקיבוץ הנבחר והמאושר יעשו את ארצנו הקדושה ארץ החירות ויקראו דרור בארץ לכל יושביה, מבלי הבדל דת העם. כי כל העמים ילכו איש בשם אלוהיו ואנחנו נלך בשם ה' אלוקינו, והיא (המדינה) לא תתנהג בדרך פוליטיקה כשאר המדינות... האומה הישראלית היא בת נדיב, בתו של אברהם אבינו, ושביה בצדקה, בצדק לכל תושביה. {הרב יהודה אלקלעי}

סטטוס שבועי:
בית - זה המקום שבו אנו מכים שורשים ומשקיעים לטווח הארוך. מדינת ישראל, זה המקום שבו אנחנו בונים את עתידו של עם ישראל. הוא לא אחד מהבתים החדשים בבנייה קלה, זהו ביתם הישן של אבות אבותינו, ועלינו מוטל השימור והתיחזוק.

ציטוט שבועי:
היהודי צריך להיראות במקום אחר, כדי שלא נמצא אותו במקום שאיננו - והמקום היחיד ששם הוא יכול להיות נראה - בין יוצא אירופה המזרחית, בין יוצא צפון אפריקה - הוא במדינה הלאומית שלו. {הנרי פרלי}

סיפור שבועי:

'הדגל והסמל' / דוד וולפסון

בפקודת מנהיגנו הרצל באתי לבאזל, כדי לעשות את כל ההכנות לקונגרס הראשון. בין השאלות הרבות שהעסיקוני אז הייתה אחת: באיזה דגל נקשט את אולם הקונגרס?
והנה הבהיק רעיון במוחי: הרי יש לנו דגל, לבן כחול. הטלית אשר בה נתעטף בתפילתנו - טלית זו היא סמלנו, נוציא נא את הטלית מנרתיקה ונגולל אותה לעיני ישראל ולעיני כל העמים.
הזמנתי אז דגל כחול לבן ומגן דוד מצוייר עליו. וכך בא לעולם דגלנו הלאומי.

עצמאות שבועית:

'חירות ועצמאות' / יהודית דיקמן

עצמאות היא מהערכים הבודדים, שכמעט כל אדם מזדהה איתם, יהיו אשר יהיו - גילו, מעמדו, כישוריו או השקפתו הפוליטית, ועצמאות הולכת יד ביד עם חירות.

ישעיהו ברלין מדבר על שני מושגים של חירות: חירות שלילית וחירות חיובית.
חירות שלילית היא 'חופש מ'..., כשמוענקת חירות כזו אדם חופשי לגמרי לפעול כרצונו, ואין כוחות חיצוניים שמגבילים אותו.
חירות חיובית היא 'חופש ל'..., כשניתנת הזדמנות לאדם להיות נאמן לעצמיותו האמיתית והפנימית. והמילה 'חיובית' מדברת על מאמץ פעיל שנדרש להגיע למיצוי העצמי .

מהו תפקידה של מדינה לגבי שתי החירויות הללו? שלטון מוסרי אמור לעשות הכל להבטיח את קיומה של חירות שלילית. הוא אמור לאפשר ליחיד לעשות כרצונו, כל זמן שאינו פוגע בזכויותיהם של אחרים. אבל, הואיל ועצם הגדרת משטר בנויה על הנחה, שיש גבולות הכרחיים לחופש הפרט, כדי למנוע אלימות ולאכוף קיום הסכמים, ריסון כזה הוא לכאורה, קיצוץ כנפיה של הנפש, סירוס האנושיות.
חירות חיובית יכולה להוביל למימוש עצמי, אבל כשהשלטונות הם המפעילים אותה, היא יכולה לגרום לשעבוד נורא, כמו שראינו בברית המועצות ובסין העממית. האם זה לגיטימי שמחוקק יחוקק חוקים ותקנות, שיכפו על אדם את מימוש מהותו הפנימית? האם יכולה ממשלה להחליט באיזו דרך יבטא האזרח את חלומותיו?

במגילת העצמאות נכתב: 'מדינת ישראל תהא מושתתת על יסודות החירות ,הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל'.

מה הוא חזונם של הנביאים, ולאיזו חירות הם התכוונו?
ליהדות יש שני חגים של חירות: פסח וחנוכה. חירות משעבוד מצרים, וחירות משלטונם של היוונים, חירות של הגוף וחירות אינטלקטואלית. חמישים פעמים מזכירה התורה את יציאת מצרים, עם ישראל נולד, כאשר השתחרר מעולה של מצרים, כשיצא לחירות.
כמעט בכל החגים וברבות מהמצוות אנחנו זוכרים ומזכירים את החופש שלנו, ושלוש פעמים ביום מזכירים בתפילה 'תקע בשופר גדול לחרותינו'.
שאיפת היהדות לאותם ימים שיבואו, היא לא שאיפה לחירות שלילית, ולזמן שכל היהודים יהיו חופשיים, אלא שאיפה לחירות חיובית. לעידן שבו כל היהודים יתעסקו בחיי משמעות.
לחירות כמו שמגדיר אותה ברלין שהיא משהו אחר לגמרי משחשבנו. זו חירות שהיא חובה, שהיא הזדמנות, אחריות, ביטוי עצמי, הגשמה, חיפוש אחר משמעות, ועוד דברים דומים, אבל 'חירות' - היא לא.
לדידה של היהדות, חירות שלילית היא רק האמצעי, וחירות חיובית היא המטרה.
חירות שלילית וחיובית משתלבים יחד כדי ליצור את האדם השלם באמת, אדם המגשים את שאיפותיו העמוקות ביותר, באופן שנטיותיו ותשוקותיו הארציות לא יוכלו לו .
חירות במובן של היעדר מגבלות אינה מוציאה את האדם מכלאו, אלא לכל היותר מעבירה אותו מתא לתא אחר, הוא לא מתפתח באמת, אלא ממשיך למחזר את עצמו .

יום הזיכרון לחללי צה"ל, נוגע בפן הכואב של החופש מ..., ויום העצמאות הוא הנגיעה בחופש ל....
בתפר שבין שני הימים הטעונים האלה, נישא תפילה, שנזכה למזג את שתי החירויות, באופן הנכון והמדויק, בפן האישי ובפן הלאומי.
שמדינת ישראל ואנשיה, יגשימו את שאיפותיהם העמוקות ביותר. ונזכה לחירות מחשבתית מעצימה, לעצמאות רוחנית ופיזית מאפשרת התפתחות, ולשלום אמת {מתוך אתר 'אש התורה'}.

פרשה שבועית:

פרשת תזריע - מצורע / 'בצל המוות'

"ולאלה תטמאו, כל הנוגע בנבלתם יטמא עד הערב" {ויקרא י"א, כ"ד}.

המפגש עם המוות נושא בקרבו 'טומאה'. כל מגע עם נבלת עוף, פגר של שרץ, גופת בהמה וחיה, ובוודאי גוויית האדם.
'טומאה' זו, בל נטעה בה, אינה דבר מוחשי, ממשי. לא תהיה כזאת בתורת ישראל, המהווה אנטיתזה מוחלטת לעולם האלילי.
הטומאה אינה חלאה מיסטית, מאגית, חומרית - אם כי בלתי נתפסת - העוברת לאדם ולחפץ על ידי מגע במת או בנבלה. אמנם הטומאה קשורה למוות, אולם רק כרעיון מושגי, לא כמציאות.

קשר זה מהו? איזה רעיון טמא מסוגל להצמיח המגע בין האדם למוות?
ובכן, המוות הוא קץ טבעי ובלתי נמנע. הוא מצפה בסבלנות בסוף הדרך. הכול יגיעו לתחנה אחרונה זו. האדם והבהמה, החיה, העוף והשרץ. זוהי המחזוריות שביקום, אשר במרחביו מתפרקות גלקסיות וכוכבים גוועים בו לאיטם, ואף הוא עצמו נתון בתהליכי קריסה מתמידים.
אולם האדם, המודע למהותו הרוחנית, יודע היטב כי הוא נעלה ממחזוריות זו. ה'אני' הנסתר והאמיתי שלו הוא נקודה מסתורית ונצחית השוכנת זמנית בגוף כלה ואובד. על אמונה זו חונך היהודי, אותה הוא חש בידיעה עצמית עמוקה, ועל סמך חירות זו הטמונה בקרבו, בונה התורה את אחריותו למעשיו ואת החובה לשפרם.
לעומת זאת, המפגש הממשי עם המוות, בכוחו לשבש אמת זו בלב האדם. העובדה המוחשית עלולה להיות חזקה יותר מידיעת ההכרה. המראה המהמם של אדם אשר עד לפני דקות מספר חי, נשם, הגה וחש, ולפתע קרס תחתיו בלחץ הכפייה הגופנית, מסוגל לזעזע את האדם ולעורר בו מחשבות נוגות: 'בשביל מה להיאבק, בין כה וכה נפגשים בסוף בבית הקברות'... הלם מחזה המוות הוא רגע של ניהליזם ופסימיות, העלול להוביל למסקנות חברתיות חמורות. זהו איפוא רגע מלא טומאה.
לכן מטמאה התורה את המוות בכל הוואריאציות שלו. גם בטומאת הבהמה והשרץ. המערכת של טומאת המגע היא מנגנון הגנה על רוחו של האדם מפני המוות. כל מגע שלו עימו 'מטמא'. כדי לשוב לאיזון, למחשבה הנכונה, להשתחררות מפילוסופיית בית הקברות, למען יאמין מחדש באמונה שלמה בחירות נשמתו ובאחריותו המוסרית, נכפתה עליו מערכת פעולות מעשיות של טהרה. כל גופו ופעילותו משתתפים בהן. לאחר תקופת היטהרות (מיום ועד שבוע ואף יותר) הוא מכבס את בגדיו, טובל במקווה או במעיין מים חיים 'וטהר'.
זו 'הטהרה' היהודית הניצבת לימין האדם, בבואו לנתק את עצמו מההשפעה הרגעית של המוות שנוצר אגב המגע המטמא.
{מעובד מספרו של הרב משה גרילק – 'פרשה ופשרה'}

[גרילק יהונתן‎]

אימרה שבועית:
מקור כל חולשה וכל רפיון חומרי מוסרי ושכלי, הוא רק הפחד העובר את גבולו. {הראי"ה קוק}

סטטוס שבועי:
חיזוק הזהות היהודית הוא צורך קיומי. מחובתנו להשריש בלב הדור הצעיר הכרה יהודית איתנה, כדי שיבין את הטעם והמשמעות של הקיום היהודי. רק כך אפשר לצפות שיפיק מעצמו את הכוח לעמוד מול כל המבקשים לכלותנו.

ציטוט שבועי:
האם לא מסתבר מתופעות הטבע שקיימת ישות ללא גוף, חיה, נבונה, שוכנת בכל אשר בחלל האין סופי כאילו רואה בחושיה כל הדברים חודרת לתוכם ומבינה אותם במלואם בהווה ישיר? {אייזיק ניוטון}

סיפור שבועי:

'דור המשך' / הרב בערל ווין

כששימשתי רב במיאמי ביץ', ביקר בקהילה שלנו הרב יוסף שלמה כהנמן - הרב מפוניבז', למשך כמה חודשים, על מנת לגייס כספים לישיבה שלו, לבתי יתומים ולפרויקטים אחרים. נפלה בחלקי הזכות הגדולה להתקרב אליו.
יום אחד הוא קרא לי וביקש ממני לארגן לו בביתי פגישה עם כל הזוגות הצעירים בקהילה שלנו. אמרתי לו שאעשה זאת, אבל הזהרתי אותו שאני חושש שלא יצליח לגייס מהם כסף רב, בגלל הקשיים שלהם עם תשלום שכר הלימוד והוצאות הבית. הוא אמר לי בעדינות שאין לו כל כוונה לדבר איתם על כסף או תרומות.

בפגישה ההיא, שנכחו בה רבים, לאחר שהבהרתי לכולם שלא תהיה שום התרמה, הוא קם ואמר:
'ילדיי היקרים. נשמות של מיליון וחצי ילדים יהודים מתחת לגיל 12 שנרצחו בשואה מרחפות באוויר מעלינו. המשימה שלנו היא לתת לכל נשמה כזאת גוף שהיא תוכל לחיות בו. רק אתם יכולים לתת לה את הגוף הזה'. הוא התיישב אחרי שאמר את המילים המעטות האלה, וניתן היה לחוש את ההלם בחדר.

בשנה ההיא נולדו 20 ילדים בקהילה שלנו. רבים מאותם ילדים הם סבים וסבתות היום. אין יהדות בלי יהודים! זה המסר שהעביר לנו הרב כהנמן, והמסר הזה תקף גם היום.

פרשה שבועית:

פרשת אחרי מות קדושים / 'יצאת קדוש..'

"קדושים תהיו, כי קדוש אני ה'…" {ויקרא י"ט, ב'}.

היינו רואים במילים אלו תוצאה ולא דרישה, סוף הגיוני לסך המאמצים, שהשקיע היהודי בחינוכו העצמי, לפי הכללים שפורטו עד כאן. אולם פרשת השבוע מבהירה, כי כל מעשיו של האדם היהודי עד כה, הכוללים זהירות במאכלות אסורות, התרחקות מכל מגע מטמא, עבודת הקורבנות והטהרה המינית (המוזכרת אף היא בפרשת אחרי מות) – רק מקרבים אותו אל גבול הקדושה. היא עצמה, כלומר – הקדושה, הנה עימות עם עצמו, עימות, שהוא כמובן, כולו ברכה.
משום כך דורש המושג 'קדוש' הבהרה יסודית.

במינוח העממי הרווח, זהו מושג המבטא נסיגה מוחלטת מן החיים. הפרישה מחיי העולם הזה, ההימנעות מפעילות חברתית יוצרת. ההסתגפות האישית על כל צורותיה הנן, לפי גישה זו, אותות לקדושה. אכן, עמי תבל עיטרו בהילת ה'קדוש' את הנזיר, המתבודד במנזר מרוחק, ואת הפקיר, השקוע במדיטציה לסוגיה על אחת מפסגות ההימאליה. אולם, לא כן גורסת היהדות, ולא כך מתפרש מונח זה בפרשתנו.
רקמת היחסים העדינה והאנושית, שהאדם נקרא בפרשה זו לטוותה, יוצרת את אדרת הקדושה. היא, התביעה, להיות אדם במלוא זקיפות קומתו המוסרית.
{מעובד מתוך ספרו של הרב משה גרילק – 'פרשה ופשרה'}

שבת שלום – יהונתן גרילק

 

[גרילק יהונתן‎]

אימרה שבועית:
יופי האדם בדעתו - דעת הכסיל ביופיו. {מאמר החכם}

 

סטטוס שבועי:
תופעת האנטישמיות היא אחת החידות האנושיות הבלתי ניתנות להסבר. בעולם חיים בני אדם מכל הגזעים והתרבויות, ואין אח ורע לשנאה כלפי העם היהודי. היו עמים שסבלו משנאת העמים האחרים, אבל זו הייתה איבה לפרק זמן מוגבל, והיא נבעה מסיבות רציונליות. העוינות לעם ישראל מלווה אותנו לכל אורך ההיסטוריה של עמנו, והיא אינה תלויה בשום דבר שנעשה או שלא נעשה.

 

ציטוט שבועי:
בגולה, מתגלה תהליך של התבוללות מהירה. אנשי הרוח היהודיים נודדים לשדות זרים, ומבחינת היצירה הרוחנית שלושה רבעים של העם היהודי נידונים לעקרות לאומית. לא זכינו לחזיון של יצירה רוחנית לאומית משותפת בדומה ליצירה של התלמוד הירושלמי בארץ ישראל והתלמוד הבבלי בגולה, תוך מגע מתמיד ושיתוף רוחני מלא. {יו"ר הכנסת - קדיש לוז}

סיפור שבועי:

'סאטירה חסידית'

לבית מדרשו של רבי מרדכי מלכוביץ' נכנסה פעם קבוצה של צעירים קלי-דעת, והחלו ללעוג לחסידים ולרבם. בשלב מסויים התייצבו מול הרבי, חיקו את תנועותיו וצחקו לו. החסידים התרעמו על התנהגותם החצופה ורצו לגרשם, אולם הרבי עצר בעדם ואמר:
כל יהודי חייב לשמח אחרים, ואף עליי מוטלת חובה זו. את אוהביי אני משמח כשאני יושב עמם ומשמיע באוזניהם דברי תורה ומוסר. כיצד אוכל לשמח את מתנגדיי? – על ידי שאניח להם לבוז לי...

פרשה שבועית:

פרשת אמור / 'רגשות חייתיים'

"ושור או שה אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד" {ויקרא כ"ב כ"ח}

פסוק זה מזכיר לנו עובדה חשובה מאד:
הבהמות והחיות, הינן יצורים חיים, נושמים ומרגישים. מותר לו לאדם לשחטן ולהעלותן לקרבן, כשם שהרשות בידו לאכול מבשרן. אולם, גם בשעת השחיטה עליו לזכור, שאין היתר האכילה והזביחה, מתיר לו להתעלם מרגשותיהן.
אזהרה זו כלולה, למעשה, באיסור תורה, המכונה בשם: 'צער בעלי חיים'. האיסור בונה מודל של התייחסות לעולם החי. התורה דנה בו במקומות מספר, וכל פעם מאספקט שונה.

ביום, שבו אתה שוחט את הפר האב, או את הפרה האם, באותו יום אל נא תיטול גם את נפשו של העגל, הבן שנולד – מהם. צוו זה חל גם על מקרה הפוך. ביום, שבו נשחט העגל, אסור לשחוט גם את האם והאב.
מה טמון בהוראה זו?
רגישות לרגשות הבהמה, ומודעות אנושית לעובדה זו, המוסיפה נופך חיובי לתכונת הרחמים הבסיסית בלבנו.
וכה הם דברי הרמב"ם בספרו הפילוסופי 'מורה נבוכים':
אסור לשחוט אותו ואת בנו ביום אחד – להישמר ולהרחיק מלשחוט את שניהם, הבן לעיני האם, כי צער בעלי חיים בזה גדול מאד. אין הפרש בין צער האדם עליו וצער שאר בעלי חיים. כי אהבת האם ורחמיה על הוולד אינו נמשך אחר השכל, רק אחר כח הפועל המדמה (תמונות הדמיון), הנמצא ברוב בעלי החיים, כמו שנמצא באדם.

דברים אלו הם המפתח להערכה נכונה של עולם החי, עליו מבוססת מערכת הצווים של 'צער בעלי חיים'.
מעמדנו המיוחד בעולם נובע מן הנשמה, השוכנת בקרבנו, מן הדעת וההכרה, שבהן חוננו.
תחושת עליונותו של האדם גורמת לו לחשוב, שהיקום, על הדומם, הצומח והחי שבו, הדום הוא לרגליו, והרשות בידו לעשות בו ככל העולה על רוחו. מסתבר, שהשקפת התורה בנידון שונה. מעמדנו המיוחד בעולם נובע מן הנשמה, השוכנת בקרבנו, מן הדעת וההכרה, שבהן חוננו. אכן, אלו מעניקים לנו זכויות יתר. אולם, לא בלי גבול. כי במישור, שעליו אנו והבהמה מתייצבים כשווים, אין לנו זכויות יותר ממנה. המערכת הביולוגית והאינסטינקטיבית דומה בגוף האדם ובגוף הבהמה. כשם שברור לנו, שאסור לפגוע ברחמי האם האנושית, מאותה סיבה עצמה, אסור לנו לפגוע גם ברחמי הפרה על פרי בטנה.
שני סוגי הרחמים נובעים מאותו מקור, מאינסטינקט דומה. כבד אותו, אפוא, בכל מקרה. שחיטת שניהם ביום אחד הינה תוספת כאב מיותרת לתחושותיהם, הנפגעות בלאו הכי. על כן, המתעלם מעובדה זו מוסיף קו של אכזריות לנשמתו.

{מעובד מתוך ספרו של הרב משה גרילק – 'פרשה ופשרה'}

שבת שלום – יהונתן גרילק

[גרילק יהונתן‎]

אימרה שבועית:
קריה יפהפייה משוש לערייך, עיר נאמנה את למלכך ושרייך. תשמחי לעד ובטח תשבי, ירב שלום בנייך מכל עברייך. {רבי שלום שבזי}

סטטוס שבועי:
יום ירושלים מציין את שחרורה של העיר העתיקה. אותו היום שעל אפם ועל חמתם של רוב אומות העולם, חזרה לידינו אפשרות התפילה מהמקום בו לא זזה מעולם השכינה. נדמה לעיתים שאנחנו שוכחים להכיר תודה על כך. העיר הזו, שכולם שרים לה, ושפעם יכולנו לשיר לה רק מרחוק. כשכל בני הדתות יכלו להיכנס אליה, ורק אנחנו, שהתפללנו לכיוונה אלפי שנים, נותרנו בחוץ, ועכשיו אנחנו בפנים. אמנם חלפו שנים מאז, אבל זו לא סיבה לשכוח.

ציטוט שבועי:
מאחדים אותנו דברים עיקריים... מאחדת אותנו קדושת ירושלים. עצם ירושלים צריכה להיות גורם של אחווה ושל ליכוד ושל כבוד יהודי, ועל בני ירושלים מוטלת אחריות גדולה. {דוד בן גוריון}

סיפור שבועי:

ד"ש מירושלים..

יברכך ה' בני נחמן וראה בטוב ירושלים...
בירושלים עיר הקודש אני כותב אליך ספרי זה, כי שבח והודאה לצור ישעי, זכיתי ובאתי לשלום ביום התשיעי לירח אלול... ומה אגיד לכם בענין הארץ, כי רבה העזובה וגדול השממון וכללו של דבר: כל המקודש מחברו חרב יותר מחברו: ירושלים יותר חרבה מן הכל וארץ יהודה יותר מן הגליל, ועם כל חורבנה היא טובה מאד... ואין ישראל בתוכה, כי מעתה באו הטטרים ברחו משם ומהם שנהרגו בחרבם, רק שני אחים צבעים קונים הצביעה מן המושל ואליהם יאספו עד מנין מתפללים בביתם בשבתות. והנה זרזנו אותם ומצאנו בית חרב בעמודי שיש וכיפה יפה ולקחנו אותו לבית הכנסת כי העיר הפקר וכל הרוצה לזכות בחרבות זוכה, והתנדבנו לתיקון הבית וכבר התחילו [לבנות] ושלחו לעיר שכם להביא משם ספרי תורה אשר היו בירושלים והבריחום שם בבוא הטטרים.
{רבי משה בן נחמן, במכתב לבנו בשנת ה' כ"ז ‏1267}

פרשה שבועית:

פרשת בהר – בחוקותי / 'שביתה כללית'

"כי תבואו אל הארץ… ושבתה הארץ שבת לה'. שש שנים תזרע שדך ושש שנים תזמר כרמך… ובשנה השביעית שבת שבתון… שדך לא תזרע וכרמך לא תזמר… והיתה שבת הארץ לכם לאכלה, לך ולעבדך ולאמתך ולשכירך ולתושבך הגרים עמך. ולבהמתך ולחיה אשר בארצך תהיה כל תבואתה לאכל" {ויקרא כ"ה, ב'-ז'}.

השביתה שהוכרזה הייתה כללית. הקיפה את כל המגזרים. המשק כולו היה משותק. לא הייתה זו שביתת אזהרה בת יום אחד בלבד. השביתה ארכה שנה שלימה, 354 ימים מלאים (שנת לבנה). במהלכה לא התנהל כל מו"מ בין המעסיקים והפועלים. איש לא העלה דרישות כלשהן: לא תוספת שחיקה, לא פדיון דמי מחלה, לא תשלום מיוחד עבור כוננות על, או קידום פיקטיבי כמיטב מסורת כלכלת ישראל בימינו.
בסוף השנה חזרו העובדים למלאכתם מפוייסים כראוי. המתח המעמדי פג מעט. פריון העבודה אף עלה, למרות שאיש לא שילם לעובדים את דמי השביתה הארוכה.

זו הייתה מצוות שביתה הטומנת בחובה בשורה חברתית מרעננת.
שש שנים חיה ארץ זו חיי כלכלה מקובלים, מרוץ אין-סופי אחר הפרנסה והקיום, הכסף והמעמד. היא טיפחה את עושרה הטבעי – את החקלאות. זרעו בה שדות, הפיקו רווחים נאים מן היבולים. ברור, ששלטו בה חוקי היצע וביקוש, מסגרות תיווך שונות, תנודות שערים ומחירים עם מעט רמאות פה ושם, המועילה לעסקים, אך מזיקה לנשמה. אורח חיים זה יצר, כמובן – בדינמיקה פנימית – את הצורך הנפשי של כלל האזרחים להגיע לכסף, לרכוש, לחלקת אדמה אחת, לעוד אחת ולעוד אחת… הייתה זו, אפוא, מדינה 'נורמלית' לחלוטין עם סולם ערכי כלכלי מקובל של רכושנות לדרגותיה, של מעמדות עם תרבות ה'מגיע לי', אימן הורתן של כל תחושות הקיפוח והתגוששות הקבוצות השונות עד להרס העצמי.
ובתוך המולת החיים הזאת – בא פתאום השינוי. בפרוס השנה השביעית – נעצרה המכונה בבת אחת. הארץ על כל מחוזותיה שבתה. לא הייתה זו רק האטה בפעילות הכלכלית או מיתונה, כי אם עצירה מוחלטת לשנה שלמה. בלימת הכלכלה הנורמלית תוך העברת המשק כולו למצב אנטי כלכלי.
צוו רוחני כופה עצמו על המציאות ("ושבתה הארץ שבת לה'"). בעלי השדות מנועים בשנה זו מהפקת רווח מרכוש. לא לחרוש, לא לזרוע, לא לאסוף יבול. שנה שלמה הם ניצבים מול רכושם, כאילו לא שלהם הוא. מסע ניצול האדמה למען התועלת האישית – נפסק. הם פוגשים עתה מצב חדש. המציאות החדשה, הכפויה עליהם, מלמדת אותם, כי היו, לאמיתו של דבר, עבדים לתרבות הצרכנית, שיצרו במרוצם האין סופי אחר הקניין החומרי. הניתוק הזמני ממנה, מלטש את המבט ומחזיר את האיזון האנושי. הקרקע המושבתת, המפגינה 'עצמאות' בשנה זו, מלמדת אותם, כי גם לה ערך עצמי, שאינו תלוי דווקא בכך, שהיא עומדת לרשות האדם. הוא – האדם – אינו אדון הכל, הרשאי לעשות בה ככל העולה על רוחו. זהו שיעור מאלף, שזוכה בו איש השמיטה בארץ השמיטה.

אולם, חוקי מדינה זו צועדים עוד צעד.
"והייתה שבת הארץ לכם לאכלה, לך ולעבדך ולאמתך ולשכירך ולתושבך" {שם}.
פקודה קצרה, המבטלת במחי יד, לשנה שלמה, את הרכוש הפרטי. הקפיטליזם, כערך עליון, ספג מהלומה מוחצת. שדותיך, אמר צוו זה, שדותיך, בעל-בית נכבד ועתיר נכסים, הם הפקר בשנה זו. עליך לכבוש את יצרך, לעמוד בשקט ולראות, כיצד פועליך מאתמול, וכן העניים, שלא היו רשאים לעבור את סף ביתך או את מיצרי שדותיך – פושטים על תבואות השדה ועל פרי האילנות ונהנים מהם בלא רשותך, ולא על פי ההיתר, שנתת להם, כי אפילו זכות זו נשללה ממך. השדות והאילנות הם הפקר.
כך עוברות הנטיות הרכושניות, שכמדומה הפכו כבר למטרת החברה, משבר חריף. הן קולטות היטב את המסר שבפקודת הפקר זו. אנשי הרכוש במדינה זו מתרגלים בצורה מעשית את לבם, למען יבין, כי אין הרכוש ערך בפני עצמו. שנה אחת יחוש בפועל עובדה זו, כך שבשש השנים הבאות לא ישוב להיות עבד מוחלט לממונו.

אבל פקודה זו נושאת בקרבה עוד בשורה, את בשורת השוויון המוחלט של כל אזרחי המדינה. הפקודה מפילה בבת אחת את מחיצת המעמדות. השדות פתוחים לרווחה בפני הכל באופן שווה. בעל הבית ניצב שם בדרגה אחת עם פועליו מאתמול. העניים מתחככים באזרחים ה'מכובדים' תושבי שכונות היוקרה. גם אצלם רק איסוף יבול בלתי אמצעי, יספק להם את מזונם בשנה זו. כולם בסירה חברתית אחת. זו החוויה העמוקה, שחווים בני מדינת השמיטה וכי לא תשארנה רבות מהרגשות השוויון החיוביות, גם כאשר ישובו לפעול בחיי הכלכלה הרגילה בשנה השמינית?
אבל, יש בפקודה זו גם משהו מהמם במיוחד. במסגרת שוויון שנתית זו כלולות גם הבהמות, כנאמר בהמשך הפסוק שצוטט לעיל, השותפות גם הן לאכילה שוויונית זו: "ולבהמתך ולחיה אשר בארצך תהיה כל תבואתה לאכל" {שם}. הכל שווים, אפוא, בפני אדון כל הארץ. וראו עד כמה חשובה זכות הבהמה והחיה בנידון זה. היא משפיעה במישרין גם על זכותו של האדם:
'פירות שביעית אין אוכלין מהן אלא כל זמן, שאותו המין מצוי בשדה, שנאמר: ולבהמתך ולחיה אשר בארצך תהיה כל תבואתה לאכול. כל זמן, שחיה אוכלת ממין זה מן השדה, אתה אוכל ממה שבבית. כלה לחיה מן השדה, חייב לבער אותו המין מן הבית' (רמב"ם, הלכות שמיטה ויובל פרק ז' הלכה א').
בשנה זו אין אתה, האדם, יכול לאכול ולשבוע, אם הבהמות והחיות אינן נהנות בשווה. השוויון חוגג כאן את נצחונו השלם ומכריז: כולם שווים. לכולם תכונה אחת דומה: היותם נבראים.

בשנה אנטי כלכלית זו, מוקדשת שימת לב מיוחדת גם למסחר: 'אין עושין סחורה בפירות שביעית' (רמב"ם שם פרק ו' הלכה א').
למשך שנה שלמה פירות הארץ ניתנו רק לצריכה: בלי שהמסחר מכניס את עצמו בין היבול לבין הצרכן. למשך שנה שלמה מזכיר השבתון לאדם היהודי בשפה חודרת, כי אין הבורא מצמיח פירות, כדי שיבואו מפקיעי השער להתעשר מהם. הוא מוציא 'לחם' מן הארץ. 'לחם' להיות נפש כל חי. 'לחם' ולא סחורה. ואם אחד מתיאוריו האופייניים של הקפיטליסט הוא: לנתק את הקשר הישיר בין היבול, ובכלל בין התוצרת, לבין הצריכה, הרי שבת הארץ משיבה את המצב לקדמותו; היא אינה סובלת שום מחיצה בין היבול והצריכה… (נחליאל – יסודות החינוך למצוות התורה, ד"ר י. ברויאר).

זאת התכנית האנטי כלכלית של השמיטה, המבריאה את המשק ובונה מחדש את שלמותו המוסרית של האדם. זאת התכנית, החותכת בבשר החי של היצרים, יצרי הקניין, המותרות ו'המגיע לי', ההורסים את רקמות החברה. החזרה המתמדת על תכנית זו, לפחות אחת לשבע שנים, אמורה לתקן את סטיות החברה ולהשיב לה מדי פעם את שווי משקלה המוסרי המשקי.
{מעובד מספרו של הרב משה גרילק – 'פרשה ופשרה'}

שבת שלום – חודש טוב – יהונתן גרילק

[גרילק יהונתן‎]

אימרה שבועית:
כשנתן הקדוש ברוך הוא את התורה - צפור לא צווח, עוף לא פרח, שור לא געה, אופנים לא עפו, הים לא נזדעזע, הבריות לא דיברו, אלא העולם שותק ומחריש. {שמות רבה}

סטטוס שבועי:
המסר החשוב ביותר של חג השבועות הקרב ובא, הוא שמו של החג - 'שבועות'. הוא אינו מתאר את אירוע מתן התורה כעיקר החג, הוא מתמקד בשבועות שקדמו לכך, בעבודה היומיומית שבדרך. אין הצלחה ללא הכנה. אי אפשר לחגוג את מתנת התורה ללא המסירות העקבית להיות ראויים לה. כפי ששחקנים אולימפיים מתאמצים ומתכוננים רבות לרגע אחד של תהילה ונצחון, כך גם בתחום הרוחני, אם אנו באמת רוצים לגדול ולאמץ את התורה כמדריך לחיינו, עלינו לפתח הרגלים של צמיחה רוחנית בכל יום ויום. בחג זה אנו חוגגים ושמחים על מסירות ודבקות המתבטאת באימון האינטנסיבי.

ציטוט שבועי:
כל מי שמסתכל בה בתורה ועוסק בה, כביכול הוא מקיים כל העולם... נמצא שהמעשה והקיום של כל העולם, היא התורה. לפיכך אשרי האיש שעוסק בתורה שהוא מקיים העולם. {ש"י עגנון}

סיפור שבועי:

'מתנה משמיים'

שאלו לרבי מקוצק: משום מה נקרא חג השבועות זמן 'מתן תורתנו' ולא זמן 'קבלת תורתנו'?
ענה הרבי: ביום זה ניתנה תורה, אבל קבלתה נעשית בכל זמן. היא ניתנה במידה שווה לכל, אבל לא נתקבלה במידה שווה על ידי הכל.

פרשה שבועית:

פרשת במדבר / 'קביעת אבהות'

"ואלה תולדות אהרן ומשה, ביום דבר ה' את משה בהר סיני. ואלה שמות בני אהרן..." {במדבר ג', א'-ב'}.

עיון בפסוק מעלה תמיהה. נאמר: "ואלה תולדות אהרן ומשה", פתיחה המבטיחה את תיאור צאצאיהם של שני האישים הללו. עם זאת, בפסוק הבא מוזכרים רק בני אהרן.
התשובה מצויה בתלמוד, וכך נאמר:
אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: 'כל המלמד את בן חברו תורה, מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו', שנאמר: "ואלה תולדות אהרן ומשה" (מסכת סנהדרין דף י"ט).

הלידה הינה המאורע החשוב ביותר הקורה לאדם. רגע הלידה מביא את האדם אל היש מן האין. אך עם זאת, לידתו האמיתית היא לידת הרוח שבקרבו.
לידת הרוח המוציאה את האדם מן ה'אין' החומרי אל ה'יש' הרוחני, היא פועל יוצא מלימוד התורה. זהו לימוד שאינו רק מרחיב את דעתו ואת היקף ידיעותיו של האדם, כי אם גם משנה את מהותו, מעדן את אופיו ומעניק לו אצילות עילאית החופפת על כל מעשיו.
המלמד את האדם תורה, המורה המפגיש את נשמת התלמיד עם דבר האלוקים היצוק בתורה - ברא באותו רגע אדם חדש. זוהי לידה של ממש.
רבו של אדם הוא, איפוא, אביו ברוח. אב, שאינו נופל בחשיבותו מן האב שהולידו בפועל. האב הראשון העניק לו את התשתית לחיים, ורבו שלימדו תורה, העניק לו את החיים עצמם.

לקביעה הגותית זו יש השלכה מעשית בהלכה היהודית:
'אבדת אביו ואבדת רבו - של רבו קודמת' (מסכת בבא מציעא פרק ב').
כלומר, אם מצא האדם שתי אבדות, אחת של אביו ואחת של רבו, ואינו יכול להחזיר בו זמנית את שתיהן - 'של רבו קודמת'. חייב הוא להחזיר קודם את אבדת רבו, לפני שהוא טורח להחזיר את אבדת אביו.
'שאביו הביאו לעולם הזה, ורבו שמלמדו חכמה, מביאו לחיי העולם הבא' (שם).

זהו סולם העדיפויות שקבעו חז"ל.
הדבר מהווה מהפכה בחשיבה. הוא מעלה את ערך התורה מעל לכל ערך אחר. הוא מלמד את האדם מה פירושו של המושג 'חיים'.
על כן, היו בני אהרן - בני משה. בני אהרן עוצבו על ידו במיוחד. הוא לימדם תורה באינטנסיביות, והם היו לאנשים חדשים, ובעקבות כך - לבניו.
{מעובד מספרו של הרב משה גרילק - 'פרשה ופשרה'}

חג שבועי:

'חוק ההדדיות'

בחג השבועות אנו מציינים את מעמד הר סיני ואת נתינת התורה לעם ישראל, שהתרחשו בתקופה זו. בורא העולם הופיע על הר סיני כדי למסור את התורה לעיני שש מאות אלף גברים, מלבד טף ונשים.
חשיבותו של החג באה לידי ביטוי גם במגוון שמותיו. שם החג השגור בפינו הוא 'חג השבועות'. שם זה ניתן לו משום שהוא חל בתום ספירת שבעת השבועות של ספירת העומר, כנאמר {במדבר כ"ח, כ"ו}: "וביום הבכורים בהקריבכם מנחה חדשה לה' בשָׁבֻעֹתיכם". אכן, כוונה נוספת יש לשם זה. הוא ניתן לחג על שם השבועה שנשבע עם ישראל לקיים תורה ומצוות.
שבועה משמעותה החלטה ברורה שאין אפשרות של נסיגה ממנה. למצב זה הגיעו עם ישראל בעת קבלת התורה.
המעניין הוא שהחג אינו קרוי 'חג השבועה', אלא 'חג השבועות'. יש בכך רמז לכפל השבועות של יום זה. מחד גיסא, העם נשבע לבוראו שישמור אמונים לתורתו ולמצוותיו. מאידך גיסא, גם הוא נשבע לנו שלא יחליף אותנו באומה אחרת, ושקשרי אהבתו אלינו לא יפוגו לעולם.

שבועה זו לא הייתה חד פעמית, אלא עד סוף כל הדורות קיבלו את השבועה בלב שלם. עם ישראל קשר קשר של אהבה בסיני, נצחי וקיומי, מאז ולתמיד.

שבת שלום – חג שמח – יהונתן גרילק

[גרילק יהונתן‎]

אימרה שבועית:
החלומות הגדולים יסוד העולם הם. המדרגות שונות הן. חולמים הנביאים - בחלום אדבר בו. חולמים הם המשוררים בהקיץ, חולמים בעלי המחשבה הגדולים לתיקון העולם. חולמים אנו כולנו בשוב ד' את שיבת ציון. {הראי"ה קוק}

סטטוס שבועי:
החיים שלנו בארץ ישראל מלאים עימותים בין האמונות הפנימיות שלנו ובין הלחצים של העולם שמסביבנו. ללא הרף מופעלים עלינו לחצים שמעמידים במבחן את ערכינו ואת הדברים שבהם אנחנו מאמינים. ההיגיון אומר שאי אפשר ללכת עם הראש בקיר ושחובה להגמיש את אמונותינו נוכח המציאות המשתנה. מנגד לוחש קול פנימי, שזהו בדיוק רגע המבחן, אשר בו עלינו להוכיח את נחישותנו ואת דבקותנו במערכת הערכים שעליה אנו אמונים.
זהו ההבדל בין חולות נודדים ובין עץ חסון בעל שורשים עמוקים. החולות נכנעים לרוח ומתפזרים לכל עבר. הם 'פרגמטיים', אך לא נשאר מהם דבר. לעומתם, העץ החסון נאחז בכל נימי שורשיו באדמה, מוכן לעבור סערות וטלטלות, ודווקא הרוחות הסוערות גורמות לו להעמיק את שורשיו ולחזק את אחיזתו. וכאשר הסערה חולפת מתברר שהחולות נעלמו, אבל העץ נשאר על עומדו.

ציטוט שבועי:
יהיה זה עונג ואושר להימנות על המיעוט בארץ ישראל תחת השלטון היהודי. כי היהודי יודע את נפש המיעוטים. היהודים הם המיעוט הנצחי, ולכן הם יודעים את נפש המיעוט. {ליאו בק}

סיפור שבועי:

'השקעה שווה...'

יהודי בר אוריין נכנס אל ה'חפץ-חיים' וביקש לקנות את כל ספריו, חוץ מהספר 'שמירת הלשון'. תמה ה'חפץ-חיים למה אין הוא מעוניין בספר זה, והסביר האיש: אני עוסק במסחר ובא בדברים עם אנשים רבים, ואין ביכולתי להיגמל מלשון הרע. לא אפיק אפוא תועלת מהספר הזה.
נענה ה'חפץ-חיים': כשסיימתי לכתוב את הספר, התחלתי לפקפק בתועלתו ובמידת היכולת של הציבור לקיים את הכתוב בו. העליתי את ספקותיי לפני רבי ישראל מסלנט, והוא הגיב ואמר: אפילו אם לא תצליח אלא למלט אנחה אחת מליבו של יהודי, מתוך צערו על שהוא נכשל בלשון הרע – כדאית כל טרחתך על הספר.
אי לכך, קח אפוא את הספר, ואנחתך תהיה תועלתך.

פרשה שבועית:

פרשת נשא / 'אימון בוקר'

"וידבר ה' אל משה לאמר. כה תברכו את בני ישראל... יברכך ה' וישמרך. יאר ה' פניו אליך ויחונך. ישא ה' פניו אליך וישם לך שלום" {במדבר ו' כ"ב-כ"ז}.

כל בוקר, בטרם לכתו לעבודה, עורך היהודי אימון קצר... באהבה.

מדובר באימון, הבא לחזק בליבו את האהבה לזולת. אורכו של התרגיל הוא בערך חמש דקות. הוא משולב בתפילת שחרית בבית הכנסת, אותה מתפלל היהודי מידי יום ביומו. ואם מבצעים תרגיל זה בתמידות, כראוי וכיאות, בדיוק ובהתאם להוראות, אזי זוכים שרירי הלב האנושי לעיסוי, המסייע להם לשמור על גמישותם ורכותם, גם כאשר יוצאים לשוק החיים עצמם. שוק זה מוכר לנו. הוא שוק פרוע. משתוללים בו יצרי אנוש קטנוניים, ואינטרסים אישיים הנותנים בו את הטון. ואלו הורסים כידוע כל חלקה אנושית טובה. מי מאיתנו אינו מרגיש בהתנפחות ה'אגו' הזה, המחפש רק את טובת עצמו גם במחיר דריכה על הזולת והשפלתו. דריכה עליו, בכל אשר נפנה. בחרושת, במסחר, במשרד ובכל מקום בו נפגשים יחידים וקבוצות למאבק על הפרנסה, המעמד, הקריירה וכדומה. אכן, זוכים מבצעי התרגיל היום יומי הזה למקדם בטחון מופלא, המעניק להם סיכוי סביר ששום עורק אנושי לא ייסתם על ידי טרשת האנוכיות, האכזריות והאטימות המטמטמת.

לתרגיל זה קוראים: ברכת כהנים!

למעשה, הוא צוו מפורש בתורה. צוו, המופיע בפרשתנו. ואם נתבונן בו לאט ונקרא כל מילה הכתובה בו, במקצב הראוי ובשימת הלב הנכונה – נבין מדוע אדירה כל כך האנרגיה האצורה בו, ולמה בכוחו לשמר את רעננות לבו של היהודי ואת טריותו המלבבת.
התרגיל מתבצע בצורה הבאה. הכהנים שבין המתפללים יוצאים מבית הכנסת בשעה שהחזן חוזר על תפילת ה'שמונה עשרה', נוטלים את ידיהם ומתייצבים על הדוכן בנכונות נפשית עמוקה לברך את קהל הנאספים – במילים שצוטטו לעיל. שם, על הדוכן הם מחכים עד שיוזמנו על ידי הקהל, ויתבקשו לשאת את ברכתם. אחד מן הקהל קורא: 'כהנים!' ואז, רק אז, הם פותחים בברכה. זו נקודת ציון ראשונה שתסייע לנו להבין את מהות התרגיל כולו.

כנהוג לפני כל מצווה, גם במצוות ברכת הכהנים פותחים הכהנים בברכה. ברכה, לפני שיאצילו על העם את ברכתם. ברכה זו, עד לגבול מסוים, דומה לשאר הברכות שקבעו חז"ל לומר לפני עשיית מצווה. גם במקרה שלפנינו אומרים הכהנים את המילים המוכרות לנו, הפותחות כל ברכה וברכה:
'ברוך את ה' אלוקינו מלך העולם אשר קדשנו בקדושתו של אהרון וציוונו לברך את עמו ישראל...' וכאן, בנקודה זו באה התוספת, אותה לא נמצא בשום ברכה אחרת מברכת המצוות. זו המילה: 'באהבה'. הנוסח המושלם של הברכה הוא, אפוא, כך: 'וציוונו לברך את עמו ישראל ב א ה ב ה'.

זהו חידוש, אותו לא מצאנו בשום מצווה אחרת. לא מצאנוהו במצוות נטילת לולב, כאשר אנו מברכים, '... וציוונו על נטילת לולב'. שם, לא נאמר שעלינו להוסיף את המילה 'באהבה'. גם לא כאשר אנו מברכים על הישיבה בסוכה, או על אכילת מצה בחג הפסח, או בכל שאר הברכות הידועות והמוכרות לכל היהודי.
וזו השאלה: וכי בשאר המצוות, אין חובה לעשותן באהבה?! ואם כן, מדוע רק כאן, בברכת הכהנים, נוספה המלה הזאת? ועוד שאלה הזקוקה להבהרה: היכן בכלל ציוותה התורה את הכהנים לברך את עם ישראל 'באהבה'? בפסוקים שצוטטו לעיל – אין רמז לכך! ואם כן, היכן 'ציוונו' על דבר זה?

אולם, דווקא תוספת מילה זו פותחת לפנינו את השער להבנת נפשו של האדם, ולאמצעי כיצד היא מסוגלת להתקשר לזולתה. חכמינו זכרונם לברכה, אשר טבעו מטבע ברכה זו במסכת סוטה (דף ל"ט), הבינו כי האהבה היא היא המפתח לאפשרות שהברכה בכלל תחול.
את המקור לקביעה זו אנו מוצאים בדברים הבאים (שם בגמרא דף ל"ח):'אמר רבי יהושע בן לוי: אין נותנים כוס של ברכה לברך אלא לטוב עין שנאמר: 'טוב עין הוא יבורך כי נתן מלחמו לדל'. אל תקרי יבורך, אלא יברך'.
ביאור הדברים: לאחר הסעודה היה נהוג להעניק את הזכות לברך לאחד המסובים. נהוג היה שברכה זו נאמרה כשהמברך מחזיק בידו כוס יין, ממנו הוא שותה לאחר ברכת המזון. ועל כך אומר רבי יהושע בן לוי שאת תפקיד המברך מטילים רק על מי שהוא טוב עין. כי 'על כרחך לא תינתן הברכה אלא לטוב עין. כי ברכת המברך תחול כפי כוונת המברך. והוא כוונת ברכת הכהנים לברך את עמו ישראל באהבה. דהיינו בכוונה, בעין טובה וברצון הלב' (המהרש"א, אחד ממפרשי התלמוד).
כלומר, ברכת המברך לא יכולה לחול, אלא במידה שהמברך אכן מעוניין שתחול. זהו תהליך רוחני דינאמי, סמוי מן העין, הקובע את איכות הברכה. הוא מתחולל בלב פנימה. אנו בהחלט מכירים תהליך זה. בוודאי כבר נפגשנו בו. שמענו בימינו נואמים שהרגשנו כיצד דבריהם הרעידו נימים נסתרים בלבנו. הם גרמו לנו הזדהות, זעזוע, התרגשות, התלהבות, נכונות לפעול ועוד. בדרך מסתורית כלשהי חשנו באותו רגע שהדברים יצאו מעומק נשמתו, שהוא היה אמיתי, כאשר השמיע אותן באוזנינו, והוא מאמין בהן בכל לבו, ללא שום סדק או ערעור. ועל כן, הדביקו המילים שיצאו מפיו את לבנו באותן תחושות, אמונות ומסרים. זאת, בניגוד למי שפונה אלינו רק בשפתיו. אותן מילים בפי נואם אחר עלולות היו להשאיר אותנו אדישים לחלוטין. חוק מסתורי הוא מחוקי הנשמה, בו טמון סוד התקשרותה אל הזולת.

על כן, בבוא התורה לצוות את הכהנים לברך את העם. אין היא רוצה מהם את ברכת השפתיים בלבד, כי את ברכת הלב. אם הלבבות לא יתעוררו ולא ינועו האחד כלפי רעהו בשעת הברכה, לא יכול לחול על עם ישראל השפע האלוקי המופיע בסוף ברכת כהנים זו ('ואני אברכם'). הכהנים חייבים, אפוא, לפתח בליבם רצון ושאיפה שהמבורכים על ידיהם אכן יזכו לברכה הראויה. כלומר, הם חייבים לאהוב אותם. לתרגל בליבם תכונה זו של אהבת ישראל. שכן, כאמור, רק אם מדה זו כובשת את לבם יש ערך וכוח והשפעה לברכתם. מדה זו, כדברי המהרש"א שצוטט לעיל, יכולה להתעורר רק בליבו של האדם אשר הוא טוב עין. רק אם קיימת בליבו זרימה בסיסית של רגשות חיוביים כלפי הזולת, כיחיד וכחברה.

כל בוקר, בימי חול, שבת ומועד, פונה הקהל בנכונות נפשית אל הכהנים ומבקש מהם שיברכוֹ. ואז, מרכינים המתפללים את ראשיהם, עוצמים את עיניהם ועונים 'אמן', כנגד הכהנים הנושאים בפיהם ומברכים את העם. הלבבות של המברכים והמבורכים כאחד, נפתחים, באותה שעה, איש כלפי רעהו. טוב עין הדדי זה, גורם לברכתו של האלוקים שתחול על הציבור כולו. וכל אחד מן הקהל זוכה להתעוררות האהבה האנושית בליבו, לתחושת ההזדהות עם הכלל, לפלח נוסף של נדיבות ועין טובה.

לו היינו נוטלים אל תוך חיי המעשה שלנו מעט ממה שאנו חייבים לחוות בשעת ברכת כהנים, היו חיינו משתנים עד לבלי הכר. כולנו יודעים ומכירים את מצוקת נפשנו הגדולה. את אי היכולת שלנו להשלים עם טובת הזולת – בכל מישורי החיים. כולנו חשים שבכך אנו, למעשה, מונעים טובה רבה מעצמנו. כפי שאמר אחד מגדולי המוסר בדורנו:
מי שחינך את עצמו לשמוח בהצלחת חברו ומחק את הקנאה מלבו, חי חיי שמחה ללא הרף. הרי הצלחות האדם, המשמחות את לבו – מעטות הן. ואם הוא מוסיף עליהן גם את השמחה על הצלחות חבריו וידידיו, מוסיף הוא לעצמו אין סוף שעות אושר. לצערנו, גורמת הקנאה בלבנו לעצבות למראה הצלחתו של הזולת. מי מפסיד? האדם עצמו!

ברכת כהנים, כל בוקר, היא התרגיל. בה טמון המנוף האדיר שבכוחו לשנות מצב זה. אם, כמובן, ישכיל האדם היהודי להיות מודע למירב התועלת שהוא עשוי להפיק ממנה. אם יחושו בעליל – הכהן המברך והציבור המתברך – כיצד נפתחים באותה שעה מעיינות האהבה בלב. או אז, אם ייקחו פירורים מרגשות אלו שהתעוררו בליבם באותה שעה, אל שוק החיים. אל חיי המאבק בחוץ, במשרד, בסדנה, על הכביש ובכל מישורי החיים – תשתנה דמות החברה ואיכות חייה.
תשתנה – עד לבלי היכר. 
{מעובד מתוך ספרו של הרב משה גרילק – 'פרשה ופשרה'}

שבת שלום – יהונתן גרילק

[גרילק יהונתן‎]

ערב שבת שלום

סליחה על העיכוב בתגובה, ותודה על ההערה.

אכן חג שבועות אינו מוזכר בתורה כחג מתן תורה. כללית התורה אינה מציינת בפירוש את התאריך בו חל חג השבועות, הוא תלוי בחג הפסח, ביום הבאת העומר: "וספרתם לכם ממחרת השבת, מיום הביאכם את עומר התנופה... עד ממחרת השבת השביעית תספרו חמישים יום, והקרבתם מנחה חדשה לה'" {ויקרא כ"ג, ט"ו-ט"ז}.

המקור לתאריך זה הוא מחמת המסורת שניתנה תורה לאחר 50 יום מפסח. גם בתלמוד מסכת שבת דף פ"ו נחלקו חז"ל אם החג הוא בו' בסיון או בז' בסיון, אי לכך אין לנו תאריך מוחלט מתי היה מתן תורה, וזה לא במקרה...

אנשי כנסת הגדולה שתיקנו את נוסח התפילה, כתבו: 'חג השבועות הזה - זמן מתן תורתינו'.

במשך הדורות נכתבו על כך טעמים רבים מעניינים ומרתקים להבין וללמוד את הסיבה מדוע לא הוזכר תאריך מתן תורה בתנ"ך. עי' בדברי חכמינו ותרווה נחת.

שבת שלום ובשורות טובות

‫בתאריך יום ו׳, 14 במאי 2021 ב-23:01 מאת ‪Isaac Agam‬‏ <‪ag...@agiloans.com‬‏>:‬

לרבי גרליק.

אתה הרי מכיר אותי קצת.

אז מדי פעם מעיר על הפוסטים שלך למען ידעון עם ישראל את העובדות.

להלן הפוסט.

 

יאללה.

מספיק עם שבועות כחג מתן תורה.

זה לא מופיע בשום מקום בתורה או בתנ"ך.

 

בתורה כתוב רק כך (שמות ל"ד, פסוק כ"ב):
וְחַג שָׁבֻעֹת תַּעֲשֶׂה לְךָ בִּכּוּרֵי קְצִיר חִטִּים וְחַג הָאָסִיף תְּקוּפַת הַשָּׁנָה.

שום דבר על מתן תורה.

 

שבועות מתואר כלהלן:

חג השבועות (המכונה במקרא גם חג הקציר או יום הביכורים) הוא השני מבין שלוש הרגלים. החג חל יום לאחר סיום ספירת העומר בת שבעת השבועות.

יום זה סימן את תחילת עונת הביכורים שנמשכה עד סוכות, ובו הובאו ראשית פירות הארץ אל בית המקדש.

 

הרב עדין אבן ישראל (שטיינזלץ) כותב על חג השבועות:

שבועות נקרא 'זמן מתן תורתנו'. אבל הקשר בין חג השבועות למתן תורה לא מפורש בתורה בשום מקום.

 

יכולים כמובן לחגוג כל חג איך שרוצים.

ביהדות אין אפיפיור.

אבל מן הראוי לציין שתאריך מתן תורה איננו ידוע וודאי שלא כתוב שהיא ניתנה בחג.

איצק אגם

--

You received this message because you are subscribed to the Google Groups "ISO-BAinyanim marketplace" group.
To unsubscribe from this group and stop receiving emails from it, send an email to iso-marketpla...@googlegroups.com.

To view this discussion on the web visit https://groups.google.com/d/msgid/iso-marketplace/CAHAkuT9cBMnGeVe1HMpeeDmhgRHSMkheQaW_dZeBn15m8DaVLw%40mail.gmail.com.

--

יהונתן גרילק

[גרילק יהונתן‎]

אימרה שבועית:
הקיבוץ הנבחר והמאושר יעשו את ארצנו הקדושה ארץ החירות ויקראו דרור בארץ לכל יושביה, מבלי הבדל דת העם. כי כל העמים ילכו איש בשם אלוהיו ואנחנו נלך בשם ה' אלוקינו, והיא (המדינה) לא תתנהג בדרך פוליטיקה כשאר המדינות...  {רבי יהודה אלקלעי}

סטטוס שבועי:
כשם שהזיקה העמוקה לארץ ישראל ולירושלים היא שגרמה לנו לזכור את הארץ ולהשתוקק לשוב אליה גם אחרי אלפיים שנות גלות, כך היא נחוצה גם להמשך קיומו של העם היהודי בארצו. אין מדובר ב'אבנים' וב'קברים', אלא במערכת שלמה של ערכים הנותנים משמעות לקיומנו כאן. בלעדיהם, נחזור להיות חולות נודדים.

ציטוט שבועי:
כל בני האדם שונים אלה מאלה. אלה נתנו את ממשל מדינתם בידי שליט יחיד (מונארכיה), ואלה בידי שליטים מתי מספר (אוליגרכיה), ואלה בידי המון העם. אולם מחוקקנו... ציווה לנו 'ממשלת אלוקים' (תאוקרטיה)... כי לאלוקים לבדו הקדיש את המלוכה והשלטון. {יוסף בן מתתיהו}

סיפור שבועי:

'דאגת אוהב'

כל ימיו של רבי יוסף חיים זוננפלד רבה של ירושלים, היה זהיר בצערן של בריות, וחודשים לפני פטירתו נוכחו בני משפחתו בכך שוב. בשנתו האחרונה שהה רבי יוסף חיים, כמנהגו מדי שנה בימי הקיץ, בבית היתומים דיסקין למספר שבועות, להתחזק ולאגור כוחות.

בימי הקיץ של תרצ"א (1931) קיצר רבי יוסף חיים את שהותו בבית היתומים ומיהר לחזור לביתו בעיר העתיקה. לשאלת מקורביו מדוע לא יאפשר לגופו החלש עוד מנוחה, המתיק רבי יוסף חיים סוד: חש אני שימי קרבים, והלא מנהג ירושלים לשאת את המיטה ביד. מדוע אפוא אטריח את בני ירושלים לשאת אותי מבית היתומים הנמצא במערב העיר עד הר הזיתים הנמצא במזרחה? טוב לי להיפטר בביתי, בעיר העתיקה, ולהמעיט בטרחתם.

פרשה שבועית:

פרשת בהעלותך / 'המכלול'

"ותדבר מרים ואהרן במשה על אודות האשה הכושית אשר לקח... ויחר אף ה' בם וילך. ויפן אהרן אל מרים והנה מצורעת... ויאמר ה'... תסגר שבעת ימים מחוץ למחנה ואחר תאסף. ותסגר מרים מחוץ למחנה שבעת ימים והעם לא נסע עד האסף מרים" {במדבר י"ב א' – ט"ו}.

שבעה ימים הייתה מרים, אחות משה, מצורעת כשלג. שבעת ימים נודתה והורחקה אישה דגולה זו מתוככי מחנה ישראל, עד חלוף צרעתה. זהו הסיפור העגום בו מסתיימת פרשתנו. סיפור, לו היא מקדישה שבעה עשר פסוקים שלמים – ללמדך על חשיבות הסיפור וערכו המתמשך והנצחי.
אכן, חשיבותו של זה זכתה לעדיפות על פני פרשיות אחרות במקרא. התורה מטילה עלינו את חובת הזכירה המתמדת שלה. זכירה, שהפכה למצווה:
"זכור את אשר עשה ה' למרים בדרך בצאתכם ממצרים" {דברים כ"ד, ט'}.
יום יום, לדעת רבי משה בן נחמן (הרמב"ן), אנו חייבים להעלות סיפור זה על נס. מדי יום עלינו להגות בו. להציבו לנגד עינינו על כן זיכרוננו. להתבונן בו ללא הרף, כדי שנפיק ממנו את מירב התועלת בחיי היום יום שלנו.

מה אירע שם? מה קרה למרים?
היה זה רגע קשה בחיי גדולי האומה. מרים, האחות הנאמנה והמסורה, שבזכותה נולד משה, והיא זו שציפתה ליד היאור (כשמשה היה נתון בתיבה) עד כי ניצל על ידי בת פרעה – מדברת עתה, לכאורה, סרה באחיה. ברור לנו, מעל לכל ספק, שאין מדובר כאן, חלילה, בפן הנחות, הזול והגס של חטא לשון הרע, השולט בנו. מסקנה זו עולה מן העיון המדוקדק בפסוקים עצמם, ומפרשנות הפרשנים עליהם, אשר העמיקו חשוף את פשטם של כתובים.
ובכל זאת, משהו התחולל שם, והתורה מנצלת את האירוע המצער לצורך חינוכו של העם, לזעזעו וללמדו את הסכנות הנוראות הטמונות בחטאי הלשון.

חטאי הלשון שנואים על התורה עד כדי תיעוב. עשרות פעמים, בוואריאציות שונות, מזהירה היא את עם ישראל מפניהם. היא תובעת ממנו להימנע מלשון הרע, רכילות, הוצאת שם רע, שקר, ניבול פה, ושאר מוצאות הפה המכוערים. היא מלמדת אותנו את האמת הגדולה, שדיבורו של אדם מלמד על אופיו, כי הלשון היא ראי הנפש. על כן, על האדם לנקות את לשונו, כי חייב הוא לשמור על ניקיון נפשו. זו תשתית היהדות ואבן הראשה שלה. סיפור מרים ועונשה הכבד מוסיפים מימד דרמטי ומוחשי לתוצאות חטא זה. אולי תגרום זכירתו המתמדת לבלימת הפה ולסכירתו. אולי אנו נוריד מעט את פרופיל הרכילות האוחזת בנו בחזקה. אנו כותבים: 'אולי', משום, שמלבד, בודדים בעם, שבוי כמעט כל אדם בכשפי הלשון. היא מושלת על כל מדינות תבל, ומקננת בליבות בני אנוש כולם. היא מחלת טרשת רוחנית נפוצה. וזאת, למרות שמוסכם על כל בן תרבות, שאין זה מוסרי והוגן להלך רכיל.
חכמי ישראל, לדורותיהם, שמרו על לשונם ושלטו על מוצאות פיהם (בדורנו, הצטיין בכך רבי ישראל מאיר הכהן מן העיירה ראדין, ליטא, הוא קרוי בפי העם בשם ה'חפץ חיים', על שם ספרו המפורסם המקיף על איסור לשון הרע על כל צדדיו. השם נלקח מן הפסוק: "מי האיש החפץ חיים אוהב ימים לראות טוב, נצור לשונך מרע ושפתיך מדבר מרמה".). אכן, הם התבוננו יום יום, כמצווה, בפרשה זו, התבוננו בה בהתבוננות מעמיקה ומתמדת שחיזקה את יכולת עמידתם בפני פיתויי הרכילות. נוסף על כך, פתח בפניהם העיון הבלתי פוסק בפרשה, שערי הבנה חדשים, שחשפו משמעויות אין סוף הטמונות בסיפורה של מרים. לא רק משמעויות המבהירות את המושג לשון הרע לעמקו, ואשר בקריאה שטחית ומהירה נעלמות הן מעיני הקורא, כי אם, גם משמעויות מרתקות בנבכי יחס ההשגחה העליונה כלפי האדם החוטא.

נעקוב אחר אחד המתבוננים המעמיקים בדורנו ונבדוק, מה העלה בעיונו: ויש לומר כי חיוב זה של זכירת מעשה מרים אינו לעניין לשון הרע בלבד, אלא לכל תורת בין אדם לחברו שאנו למדין מפרשת מרים. כתוב: "ותסגר מרים מחוץ למחנה שבעת ימים והעם לא נסע עד האסף מרים וכו'..." מצד אחד היה בהסגרה של מרים עונש ובזיון גדול, שכן נתקיים בה המקרא: "בדד ישב", ומהאי טעמא מצורע חשוב כמת. ומאידך גיסא, נתכבדה בכבוד גדול ועל עניין זה נאמר: "באשר משפטו (של האלוקים) שם פעלו" (שיחות מוסר, לרבי חיים שמואלביץ זצ"ל).
הוגה דעות גדול זה, כיוון את זרקורי התעניינותו דווקא אל העונש שהוטל על מרים. ממנו למד הלכה מעמיקה בתורת יחסי אנוש בכלל.

מרים נענשה. והנה, למרבה הפלא קיבלה בו זמנית גם שכר וגם כבוד. הפסוק "באשר משפטו שם פעלו", מבטא את אפיו של המשפט האלוקי, כפי שניסח זאת רש"י בהסברו למילים אלו: 'במקום שדנים את האדם, מזכירים את פועל צדקותיו'. פירוש הדבר, שתכונת המשפט האלוקי מחייבת שקלול מאוזן של האדם הנידון. כלומר, בעת הדיון במעשה הרע שעשה נלקחים בחשבון כל מעשיו, תולדות חייו, הרקע עליו גדל והמציאות החברתית בה עוצבה אישיותו. דין אמת מחייב, בעת בדיקת מצבו המוסרי של האדם, להתחשב בכל הנתונים שהזכרנו זה עתה. האישיות השלימה עומדת למשפט, ולא המעשה הרע, הבודד. ועל כן, מכוח מבט מושלם זה, שהיא נחלתו של האלוקי בלבד, מגלם האלוקים בעונש עצמו גם את השכר.
בגלל לשון הרע סבלה מרים צרעת, ונידונה להסגר שבעת ימים מחוץ למחנה. אך העונש גם גרם לה עונג ושמחה:
"והעם לא נסע": זה הכבוד חלק לה המקום (האלוקים), בשביל שעה אחת שנתעכבה למשה כשהושלך ליאור שנאמר {שמות ב'} "ותצב אחותו מרחוק" (רש"י על פי התלמיד).
במקום בידודה חשה מרים גם בכבוד שמעניק לה האלוקים לעיני העם כולו. וכשם שהיא חיכתה לאחיה (בגללו נענשה עתה) ליד היאור, יחכה עתה כל עם ישראל בסבלנות עד לצאתה מן ההסגר. העם – לא ימשיך במסעיו.

גישה אלוקית זו כלפי האדם ומעשיו, עוברת כחוט השני בדפי התנ"ך כולו. גישה זו אינה מבטאת את רחמי האלוקים דווקא, כי אם, כאמור, את האמת המוחלטת, את מאזני הצדק – באיזונם המלא. היא מלמדת, שאין להפריד בין מעשי האדם השונים ולדונם כל אחד בפני עצמו. הפרדה שכזו תפגע באמת, תעוות את המציאות ותביע עליו הערכה לא נכונה.
ואם כי יכולת הענשה, על פי גישה זו (כלומר, לכלול במעשה אחד גם עונש וגם שכר), מסורה בלעדית לאלוקים ונמנעת היא משופט בשר ודם – הרי חובת ההסתכלות הכוללת על זולתנו הינה חובה המוטלת על כל אחד מאתנו. היא נלמדת בפרשתנו מהתנהגות האלוקים אותה אנו מצווים לחקות ולאמץ אל לבבנו. בה, בהסתכלות שלימה וכוללת זו, המפתח לאפשרות שננצח את התשוקה שלנו להלך רכיל ולספר לשון הרע. באמצעות גישה זו אנו מסוגלים לפתוח דף חדש, איכותי יותר, ביחסינו עם זולתנו.

זאת אנו לומדים מפרשת בידודה של מרים מחוץ למחנה. האלוקים, בכך ששילב את השכר בעונש שהטיל עליה, לימדנו פרק חשוב בהתייחסות לבני אנוש. את החשיבות שבהתייחסות הכוללת כלפי האדם, בניגוד להתייחסות הנקודתית.
בימי הסגרה, גדלה נשמתה של הצדקת. אופיו המיוחד של העונש האלוקי המחנך, לימד אותה משהו חדש. ואנו, מצווים לקרוא בפרשה זו – יום יום. למען תועיל הקריאה והשינון לשפר במעט את יחסינו אל הזולת, כרצון התורה ועל פי רוחה.
{מעובד מתוך ספרו של הרב משה גרילק – 'פרשה ולקחה'}

[גרילק יהונתן‎]

אימרה שבועית:
לא על הלאומיות לבדה יחיה האיש הישראלי. {הראי"ה קוק}

סטטוס שבועי:
איננו מוכרחים להרחיק למעמקי ההיסטוריה בשביל להבין את מצבנו הייחודי. די לראות את היחס העקיב של מרבית האומות כלפי ישראל, ולהבין שיש כאן עוינות כללית בלתי מובנת. לכאורה הייתה אהדת העולם צריכה להיות נתונה לעם היהודי, עם קטן ונרדף, שבקושי הגיע לפיסת ארץ משלו לאחר אלפי שנות הרג ורדיפות ואחרי השואה הנוראה, ומוקף אויבים מבית ומחוץ המעוניינים לכלותו. בפועל מתייצב העולם שיטתית לימין אויבינו, מאמץ בלי היסוס את עמדותיהם ו'מזכה' אותנו בסדרת גינויים אין סופית.

ציטוט שבועי:
בתהליך ההאחזות בארץ ישראל, היה גלום מאמץ אנושי רב להתחדשותו הנפשית של היחיד... המאמץ האנושי הרב שהושקע ועלה בתהליך זה, היה אפשרי, רק מפני שהיחידים ראו את עצמם כשליחיו של ישראל השב לארצו. {בן ציון דינור}

סיפור שבועי:

'מתנה חכמה'

לאחד מתלמידיו של רבי אליהו שווי ראש ישיבת פילדלפיה בארה"ב נולד בן. מכיון שהתינוק היה פג, טיפלו בו בחודשי חייו הראשונים בפגייה שבבית החולים. הצוות התמסר לתינוק, ואבי הבן חש כלפיהם הכרת הטוב גדולה.
כאשר הגיע יום השחרור ניגש התלמיד לרבי אלי' ושאל כיצד לדעתו עליו להביע בפני הצוות את הכרת הטוב העמוקה שהוא חש כלפיהם.

השאלה לא הייתה מורכבת במיוחד, שכן כל הספק נע בין מכתב תודה, פרחים, ציור קיר או ממתקים.
אך הרב הפתיע בתשובתו: אל תקנה כלום!
אבל הם הרי עשו עבור בני המון, תמה התלמיד.
הסביר לו רבי אליהו: כאשר הסתכנו המיילדות שפרה ופועה ויילדו את בני ישראל במצרים, גמל עימם הקב"ה בכך ש'וירב העם ויעצמו מאד'. עצם זה שהמיילדות ראו ברכה בעמלם, שעם ישראל הולך ומתעצם, היה עבורן מתנה יפה. ולכן אני מציע לך, במקום לגמול להם עם פרחים תגיע עם הילד לביה"ח בכל שנה ביום ההולדת שלו.
קיבל התלמיד את עצת רבו, ואכן מידי שנה נסע עם הילד לביה"ח והראה לצוות כיצד הפג לשעבר הולך ומתפתח.
כעבור שלוש עשרה שנה, לקראת הבר מצוה, הופיע נער הבר מצווה בביה"ח וחילק הזמנות לצוות.

לאחר כמה ימים הגיע הביתה מכתב אישי מראש המחלקה. 'מזל טוב', נכתב שם, רצינו שתדעו עד כמה הביקורים שלכם ריגשו אותנו. במשך השנים אנחנו עובדים בסביבה בעלת סיכון גבוה ואף פעם איננו יודעים אם הדברים בסופו של דבר הסתדרו לאחר שהיילוד עוזב את טיפולנו. אין לנו אפילו מידע מועט מה ייצא מכל עמלנו. אני אישית עדיין לא הייתי בבית החולים כאשר הילד שלכם טופל כאן, אבל כדאי שתדעו לכם שאנחנו עוסקים בתפקיד קשה, ובדרך כלל נעשים הדברים ללא כל תודה. במשך השנים משמש בנכם עבורנו כדוגמא למה שיכול להתהוות מכל פג. שוב ושוב אנו  מזכירים את אותו התינוק, מתוך ידיעה שכל תינוק שאנו מטפלים בו ייתכן שיגדל ויתפתח כמו בנכם.
אנשים רבים שולחים לנו פרחים, בלונים וממתקים. הפרחים נובלים, הבלונים מתפוצצים, הממתקים נאכלים, אבל שוויה וערכה של התשורה שאתם נתתם לנו – עולה מעבר לכל דמיון...

פרשה שבועית:

פרשת שלח / 'למרות, ולא בגלל...'

"ויהס כלב את העם אל משה ויאמר: עלה נעלה וירשנו אותה כי יכול נוכל לה" {במדבר י"ג, ל'}.

מתוך מחנה המסיתים קמו שניים, שאזרו אומץ ויצאו חוצץ נגד ההסתה המכוונת. השניים: כלב בן-יפונה ויהושע בן-נון. אף הם בין השבים מתור את הארץ. בשמעם את דברי המרגלים חשו, כי פורענות נוראה מתקרבת. על כן, בניסיון למנעה, פעלו מיד. הם התייצבו בעוז מול זרם הבגידה באלוקים ובארץ, שהלך וגאה.
הם דיברו בשפת האמונה, המסוגלת להבחין גם באמיתות שמעבר לאופק הרגע והעכשיו. אף הם הכירו היטב את העובדות בשטח. גם הם פגשו בארץ את ילידי הענק, הבחינו במבצרי ה'בופורים' המרובים, וידעו, "כי עז העם". אולם, ההתייחסות לכל אלה היתה שונה. למרות הכל אמרו: "עלה נעלה"…

חכמי המדרש מתארים, כיצד הצליח כלב להשתיק את העם הנרגן והמתמרד. שתי מילים בפסוק שהוזכר, מילים הנראות מיותרות במבט ראשון – מרמזות על התכסיס שנקט. שתי המילים הן: "אל משה". מה פירוש "ויהס כלב את העם אל משה"? ממתי משתיקים מישהו אל מישהו אחר? אולם, כלב ראה, כי אוזני העם אטומות. הם כבר לא יקשיבו לקול התבונה, לא יטו און למילים, אם לא תהיה בהן הבעת גנאי והתנגדות למשה. על כן, פתח כך:
'השתיק את כולם לשמוע מה שידבר במשה. צווח (כלב) ואמר: וכי זו בלבד עשה לנו בן עמרם? השומע היה סבור, שבא לספר בגנותו, ומתוך שהיה בליבם על משה בשביל דברי המרגלים, שתקו כולם לשמוע גנותו. אמר (כלב): והלא קרע לנו את הים והוריד לנו את המן והגיז לנו את השליו' (רש"י בשם המדרש).
כלב יצר, בדבריו, אפקט פסיכולוגי חיובי. הפיח בהם תקווה מחודשת, שאכן יוכלו לעלות ולכבוש את הארץ. הזכרת מעשיו המופלאים של משה בעבר, ערובה הם לעזרת ה' לעם גם בעתיד.

כתגובה, הסירו המרגלים את מעטה הרמז, בו עטפו את דבריהם הראשונים. החשש, שמא יצליח כלב להטות את לב העם, הניע אותם לדבר גלויות.
"לא נוכל לעלות אל העם כי חזק הוא ממנו" {שם, ל"א}.
ובפסוק שלאחריו, דיברו בשלישית אל העם. הפעם ישירות אליו, בלא הקדשת שימת לב למשה, לכלב ולדברי המאמינים בהבטחת ה', כי אכן ינחלו את הארץ:
"ויוציאו דיבת הארץ אשר תרו אתה… ארץ אוכלת יושביה היא וכל העם אשר ראינו בתוכה אנשי מדות. ושם ראינו את הנפילים בני ענק מן הנפלים ונהי בעינינו כחגבים וכן היינו בעיניהם" {שם ל"ב-ל"ג}.

הדברים נקלטו בלבבות, והאסון נחת. העם נשא קולו בבכי, ועל דור המדבר נגזר להישאר בו, ואל הארץ המובטחת – לא יבוא.
{מעובד מתוך ספרו של הרב משה גרילק – 'פרשה ופשרה'}

[גרילק יהונתן‎]

אימרה שבועית:
רוצים אנו לחיות, וחיה נחיה כאן, בארץ ישראל, ברוח אמונתנו הקדושה, כדי להגשים כאן את ייעודנו ההיסטורי לטובת כל האדם. {הרב יצחק הלוי הרצוג}

סטטוס שבועי:
אחדות ישראל פירושה תחושה עמוקה של קשר ושייכות לכל יהודי, גם ליהודי תועה. זוהי הרגשה שכל יהודי הוא אח, חלק מהמשפחה - יהיו מעשיו אשר יהיו. אם הוא שוגה - הדבר גורם צער וכאב, אך לעולם לא שנאה ועוינות. כי הוא משלנו, בשר מבשרנו.

ציטוט שבועי:
ברגש של יראת כבוד והדרת קודש אני קם לפתוח את האסיפה המכוננת של מדינת ישראל, את כנסת ישראל הראשונה בימינו, בעיר הנצחית ירושלים. ברגע הגדול הזה בתולדות עמנו ניתן שבח והודיה לאלקי ישראל, שבחסדו זכינו לראות הגאולה לאחר דורות של סבל ויסורים. {חיים ויצמן}

סיפור שבועי:

'שירות לקוחות'

אחת מלקוחותיו הנוצריות בחנותו של ה'חפץ חיים' שכחה פעם על דלפק החנות דג מלוח שקנתה. 'החפץ חיים' לא ידע מי הייתה הקונה. מה עושים? הלא גזילת הגוי אסורה מן התורה. אף נאמר עליה ש'חמור גזל הנכרי מגזל ישראל – מפני חילול השם' (תוספתא בבא קמא).
הלך ה'חפץ חיים' וחילק לכל אחת מלקוחותיו הנוכריות דג מלוח, ובלבד שלא להיכשל באיסור החמור.

פרשה שבועית:

פרשת קורח / 'ניגוד אינטרסים'

"ויקהלו על משה ועל אהרן ויאמרו אלהם רב לכם..." {במדבר ט"ז ג'}.

קורח הוא האיש שקרא תיגר על הנהגת משה ואהרן, שהפריח את סיסמת השוויון - "כל העדה כולם קדושים" {שם}, ומכוחה תבע מן ההנהגה יתר ענווה - "מדוע תתנשאו על קהל ה'" {שם}. תביעה שהשמיע אדם שכל מחאתו נבעה מהתנשאות ומגאווה (אמנם לפי מדרגתו), מתחושת קיפוח ומקנאה, על כי נמנע ממנו תפקיד, לו היה ראוי לפי דעתו.

חז"ל שואלים: קורח שפיקח היה, מה ראה לשטות זו?
התואר שטות מוענק למעשה חסר תועלת. ואכן, כך היא הפלגנות, שהרי אין למחלוקת שום יסוד, בסיס וגוון קונסטרוקטיבי. אף שמץ של יצירה ובניין אין בה, אלא כולה הרס.
הכול פונים, מאז ומעולם, אל יצר הפלגנות, אל ההתנצחות, אל הריב ואל התככים, היוצרים גם אצל המנצח מרירות, התקשחות, שחיקת המוסר האישי והחברתי. כלומר, גם המנצח - מנוצח.

קורח לא היה בודד.
הוא עמד בראש קואליציה של ממורמרים. בנקודה זו טמון שורש הבעיה ושקרו של המרד הקדוש.
מי היו שותפיו למאבק?
זהותם נחשפת בפסוק: "דתן ואבירם בני אליאב ואון בן פלת בן ראובן... ואנשים מבני ישראל חמישים ומאתיים נשיאי העדה, קריאי מועד אנשי שם" {שם, ב'-ג'}.
דתן אבירם ואון בן פלת היו בני שבט ראובן. אף כי לא הורגש הדבר מעל פני השטח, רטנו חלק מבני שבט זה על כי נלקחה ההנהגה משבטם - בכורו של יעקב, והתחלקה בין שבט לוי (כהונה) לשבט יהודה (מלכות). בהצטרפם עתה למרד קורח, נתנו ביטוי לתסכולם העמוק.
לדעת פרשנים, מאתיים וחמישים נשיאי העדה שחברו אף הם למרד, היו בכורים. עד לחטא העגל הם נשאו בנטל ההנהגה והכהונה, ולפתע נדחו, בעטיו של החטא, אל שולי התפקידים הבכירים, הרחק מן הזרקורים. עתה מצאו את ההזדמנות להיפרע ממשה ומאהרן ש'פגעו בהם'.

בפיהם חזון אחד: החלפת ההנהגה הקיימת והקמת שלטון העם... אך בלב כל אחד משותפי המאבק קיננו שאיפות מנוגדות בתכלית. קורח הלוי ביקש את כתר המנהיגות לעצמו. דתן ואבירם, בני ראובן, חפצו להשיב את השלטון לשבטם ולדחוק את הנהגת הלויים. ואילו מאתיים וחמישים נשיאי העדה חלמו על ימי מלוך כת הבכורים, בתקווה לשלח לבתיהם את שבט לוי ואת שבט ראובן גם יחד.
על כן, היה איחודם איחוד שווא, נעדר אמת. 'איחוד' שבטעות יסודו. שכן אם יצליחו במשימתם וימגרו את השלטון, או אז תפרוץ ביניהם המחלוקת הגדולה. אז ייחשפו רצונותיה האישיים של כל קבוצה, החפצה לנצל את שותפיה למטרותיה היא, לטפס על גבם, אל הגדולה המיוחלת.
מה פלא, איפוא, שליכוד כוחות כזה מסביב לקורח נכשל. למרות מערך הפעולה האחיד שיזם - אבדו האיש ו'שותפיו'.

{מעובד מתוך ספרו של הרב משה גרילק – 'פרשה ופשרה'}

חודש טוב – שבת שלום – יהונתן גרילק

 

[גרילק יהונתן‎]

אימרה שבועית:
ככל שהעולם מתפתח, שואף הוא לחזור לטבעיותו המקורית. {הראי"ה קוק}

סטטוס שבועי:
המשפחה היהודית היא כלי וערך ממדרגה ראשונה, היהדות היא דת המשפחה. נושא זה ראוי לתת לו מקום נכבד במערכת החינוך. במקום להשקיע בעיקר בהקניית ידע ורדיפה אחר הישגים, עלינו לטפח את הזהות היהודית והזיקה המשפחתית. 

ציטוט שבועי:
הוא נצחי ואין סופי, כל יכול ויודע הכל, כלומר, הוא קיים מעולם ועד עולם מאין סוף ועד אין סוף, ... אנו מתפעלים משלמותו, מעריצים אותו ומשתחווים לו על ריבונותו. {אייזיק ניוטון}

סיפור שבועי:

'שיח לוחמים'

בימי ה'שבעה' על עמנואל מורנו הי"ד, הגיע לנחם קצין מהיחידה, וסיפר למשפחה על שיחה שהייתה לו עם עמנואל, זמן קצר לפני שעלו על המסוק שהוביל אותם לתוך המלחמה.
שני הקצינים ישבו ושוחחו על תרחישים שונים שעלולים להתעורר במשימה שלפניהם, וכיצד יגיבו בכל מקרה. שבועיים קודם לכן, פגע טיל של חיזבאללה במסוק שלצה"ל, והרג את חמשת החיילים שהיו בתוכו.
וכך סיפר הקצין: מה תעשה אם חס וחלילה יפגע במסוק שלנו טיל ויישארו לך רק 5 שניות לחיות? שאל אותו עמנואל. אתה יודע שאם מטוס בשטח חוטף פגיעה יש בערך 5 שניות להתרסקות, והניסיון מלמד שכמעט אף פעם אין ניצולים. מה אתה עושה בשניות האחרונות שלך, אם חס וחלילה המסוק שלנו ייפגע?
הוא שאל כל כך ברצינות, ואני עניתי לו, מקווה לחיות בכל זאת, חושב על הכאב ומקווה שייגמר מהר.
שאלתי אותו מה הוא היה עושה, ועמנואל אמר: מה שאני אעשה, וזה גם מה שאתה צריך לעשות, זה לומר שמע ישראל.
הסתכלתי עליו ואמרתי, בסדר, תגיד שמע ישראל, אבל מה יצא לך מזה? בכל מקרה אחרי רגע ההליקופטר יתרסק וכולנו נמות. 
ואז הוא ענה במילים שמלוות אותי עד עכשיו: אם לאדם נשארות חמש שניות לחיות, ועדיין יש משמעות לחייו ושאיפה למה שאחריהם, זאת אומרת שלחיים יש משמעות. אבל אם אדם לא מבין את חשיבות השניות הללו, כנראה אין משמעות לכל החיים שלו, שהרי החיים הם שלב נוסף בדרך לשלב הבא.

פרשה שבועית:

פרשת חוקת / 'פרידה ממנהיג'

"וימת אהרן שם בראש ההר, וירד משה ואלעזר מן ההר" {במדבר כ', כ"ח}.

מותו של אהרן התקבל בחרדה גלויה בקרב המחנה, והעם סירב להאמין בבשורה הקשה. כל ישראל עומדים חרדים ומצפים לראות את אהרן... כשראו שעלו שלושה ולא ירדו כי אם שניים... נחלקו לשלוש כתות.
אחת אומרת: הרגו משה, שהיה מתקנא בו. אחת אומרת: אלעזר (בנו) הרגו, שהיה מבקש לירש את הכהונה הגדולה. אחת אומרת: דרך שמים (מיתה טבעית) מת.
תפשום כל ישראל (למשה ולאלעזר) ואמרו: אהרן היכן הוא? אמר להם משה: גנזו הקב"ה לחיי העולם הבא. אמרו לו: אין אנו מאמינים לך, שמא דבר שלא כהוגן אמר לך (העליב אותך) וקנסת עליו מיתה? בקשו ישראל לסקול את משה ואת אלעזר (באבנים) {ילקוט שמעוני}.

מדרש זה מביע היטב את הזעזוע שפקד את עם ישראל לנוכח מותו של אהרן. עם מותו, יצר האיש חלל ריק בלבם.
למרות רום מעלתו ותפקידו מעורב היה עם הבריות, יורד אל אוהליהם, חי את חייהם ומלמדם את האמנות החשובה ביותר לחיים מתוקנים: את אמנות הויתור.

בדרכו זו הפך אהרן לסמל השלום והאהבה בעם. הוא ראה במעשיו אלו את ייעודו. הוא זכה לכהונה, שמטרתה לכפר על עוונות בית ישראל ולשים שלום בינם לבין האלוקים. אהבתו את העם היתה אהבת אמת, והעם השיב לו אהבה.
טוב לב בסיסי זה של אהרן בא לידי גילוי עוד במצרים בטרם גאולה.
משה ניהל דו שיח נוקב עם האלוקים ליד הסנה הבוער. דו שיח שבו ניסה לדחות את מינויו לתפקיד הגואל שהטיל עליו האלוקים. אחת הסיבות המרומזות לסירובו של משה הייתה: אי הרצון לפגוע באח המבוגר והחשש מקנאתו למראה גדולת אחיו הצעיר.
אולם הקב"ה אומר לו: לא אכפת לאהרן בדבר הזה. לא די שאינו מצטער, אלא עוד שמח... שנאמר: "וגם הנה הוא יצא לקראתך וראך ושמח בלבו" {שמות ד', י"ד}. לא בפיו בלבד, אלא בלבו.

זהו אופיו המעולה של אהרן. הוא אהובו של העם, שמותו גרר אבל כבד, כבד אף מן האבל על משה.
במות משה נאמר: "ויבכו בני ישראל את משה" {דברים ל"ד, ח'} . לא כולם. ואילו אצל אהרן נאמר: "ויבכו את אהרן... כל בית ישראל" {במדבר כ', כ"ט}.
פעולתו של אהרן הייתה ניכרת בתוך המחנה במשך כל שנות המדבר. על כן חש העם בחלל שנוצר עם מותו.
{מעובד מספרו של הרב משה גרילק - 'פרשה ופשרה'}

שבת שלום – יהונתן גרילק

[גרילק יהונתן‎]

אימרה שבועית:
אחרית כל קטטה – חרטה, ואחרית כל ענווה – שלום. {רבי שלמה אבן גבירול}

סטטוס שבועי:
מטרת השבת היא להביא את האדם לסוג של מנוחה השונה בתכלית מהמנוחה האנושית המקובלת. זו אינה מנוחה של הגוף בלבד, אלא בעיקר מנוחה של הנפש. ביום זה אנו מתנתקים לחלוטין מכל מושגי החולין של ימות החול ועוברים לעולם רוחני נאצל. ההתנתקות המוחלטת של האדם מעסקי החולין ביום השבת, היא שמביאה אותו למנוחה עילאית וממלאת את מצבריו הרוחניים והגשמיים כאחד כפי ששום דבר אחר לא יכול לעשות.

ציטוט שבועי:
כדי להגיע לשורשים צריך להגיע גם לארון הספרים היהודי שהוא רובו דתי. {צבי צמרת}

סיפור שבועי:

מרטין גריי – אל האומשלג

יום חמישי, 30 ביולי 1942

שש שעות עשיתי באומשלג. בבוקר בא אל משרדנו קצין של המשטרה היהודית (עורך הדין ח', קצין מילואים בצבא הפולני) וביקש פרטים נוספים בדבר כמה מן העובדים. נראה, שהגרמנים יגבילו את רשיונות המעבר שניתנו לנו עד עתה. אותו אדון ח', שאני מכירו אישית, פנה אלי ואמר: אדוני, בתור פולני חייב אתה ללכת ולראות כיצד נערך משחק זה. אנחנו לא נספר עוד, כמדומה, דבר לאיש. בלכתך עמי הרי אדוני בטוח לחלוטין, אגב יתלווה אלינו עוד שוטר אחד.
נסענו בעגלת ריקשה לרחוב סטאבקי. הכיכר הגדולה מוקפת הייתה ז'אנדארמים גרמנים ומשרתיהם הלאטבים, האוקראינים והיהודים. אבל עם מורה הדרך שלי הגענו על נקלה אל מעבר לקו המשמר. והרי אנו בתוך המון מתנחשל, הנדחק קדימה ואחורה, וכולו פונה לעבר הרכבת העומדת מרחוק.

סלקציה
בקרבת מקום נערכת הסלקציה הסופית. בשורה צרה עברו יהודים בזה אחר זה את הביקורת המבוצעת בחפזה וכלאחר יד. חברי עמד על יד השולחן הקטן, מתערב מפעם לפעם, מברר משהו. פתאום ראיתיו תוחב בהסתר לידו של גבר אחד שניגש לבדיקה איזה נייר. הלז מסר אותו לידי הגרמני שעל יד השולחן הקטן, והוא הועבר אל החבורה, שהוצאה מכלל הנועדים לעקירה. אישה אחת, שמא זוגתו, ביקשה להיאחז בזרועו ולהילוות אליו, אך השוטר ניתק אותה ממנו בכוח, חלק לה מהלומת אגרוף בפניה והדפה אל בין חוטי הברזל. תכף לכך - התרחקנו מן המקום.
האדון ח' נראה כמרוצה. בסוד גילה לי כי לשם כך בעצם בא הנה, כדי להציל ברגע האחרון את ידידו. עושים אנו, לפחות אחדים מאתנו, את אשר אנו יכולים, אולם מה ערך לזה? האיש ההוא שהוצאתיו - אדוני ראה כיצד לקחו את אשתו - היה לו בן, נער בגיל שבע עשרה, והנה לפני ימים מספר נורה ברחוב. היו לו דווקא כל התעודות הדרושות, אלא שלא הייתה לו אפילו הזדמנות להראותן.

ההמתנה
נדחקים אנו דרך ההמון. החום לוהט, צפיפות, מחנק. האנשים האלה רעבים הם, מלוכלכים, וכוחותיהם כלים.עיניים מפיקות התרגשות, ייאוש, עיניים של בעתת טירוף. נדחקנו ועברנו אל הבניין הגדול, ששימש קודם בית חולים. ארבע הקומות הומות מהמון אדם רב, במדרגות – תנועה בלתי פוסקת. למטה גוררים הגרמנים והשוטרים אנשים אל הקרונות, למעלה נמלט ההמון מתוך תקווה לדחות את רגע הסכנה. מהם שנשענים אל הקירות ונראים כנרדמים מאפיסת כוחות. מהם יושבים באדישות, רמוסים, לחוצים, שווי נפש לכול. בן לוויתי אומר, כי מצויים כאלה הנשארים כאן שתי יממות תמימות. השוטר הצעיר מתאמץ לפנות לנו דרך, אבל מדי רגע ברגע דוחף אותנו ההמון למטה.
פתאום בוקעת צעקה איומה: הולכים!! גרמנים!! ונחשול גורף אותנו אל הדיוטה העליונה. שכן עוממת תקווה, שהם ימצאו להם די קורבנות למטה. מן הקומה הראשונה מגיעות לאוזנינו מפעם לפעם יריות בודדות. אולי באוויר הם יורים? לוחש אני על אזנו של האדון ח'. הוא מביט בי בתימהון, בלגלוג, ואינו משיב דבר. לאיטנו אנו מתקדמים למעלה. כאן יותר מרווח במקצת, אבל הצחנה אין לשאתה. האנשים מזיעים, עושים צורכיהם במקום שהם עומדים בו, הרי אין לדבר על מעבר חפשי דרך המסדרונות והמדרגות. אגב, האנשים הם ברובם מדלת העם, לבושי קרעים, מלוכלכים. מעטים מהם לבושים בגדים יותר טובים, הללו - אינטליגנטים.
בקומה השלישית עומדת אישה שעיניה מביעות שיגעון, והיא אינה קוראה אלא פשוט גועה: הם לקחו! לקחו! ומוסיפה בהתלהבות מילים בלתי מובנות בלשון יהודית. מישהו אומר, כי שני ילדיה לוקחו אל הקרון. היא מבקשת להבקיע לה דרך אל המדרגות, לרוץ אחרי הילדים, אבל אחד מחזיק בה ואינו נותן לה להיחלץ מידיו - בעלה הוא או אביה? לבסוף נחלצה מידיו ורצה אל החלון. עם כל הצפיפות שבבניין - פנוי הוא המקום שעל יד החלונות. אף התכופפה בחלון והתחילה מצעקת דבר מה כלפי מטה, מיד הרעימה מלמטה ירייה וכדור ריסק זגוגית אחת. לא נפצע, כמדומה, איש. אין זאת אלא שהאישה התעלפה, שכן צנחה לארץ באין קול ובאין נוע.
בבניין אימים זה בילינו אולי כארבע שעות. חברי נכנס בשיחה עם הרבה אנשים, עיין בתעודותיהם. ואני עמדתי המום, נדהם, מזועזע. רגעים נדמה היה לי, כי נמצאים אנו בתחנה, ממתינים לבוא הרכבת. אולם דיבור אחד הנפלט, תמונה אחת, מזכירים: זו היא רכבת המוות, ואנשים אלו מתענים, נדחקים וממתינים - לאובדנם. ראיתי אנשים היורדים מתוך ייאוש למטה, מוכנים לכל: הכל יותר טוב מן הצפייה הזאת.
אני הולך... ושוב ראיתי אנשים, שבשומעם כי גרמנים באים, מיד איבדו חושיהם מרוב אימה והיו מתעלפים וצונחים. ראיתי שוטר יהודי שהוכיח לאמו, כי אין לה הצלה. אימא, כל זה ייגמר מהר. הוא אחז אותה בידה והוליכה במדרגות אל הקרונות.
נערה אחת לבושה קרעים התפרצה למסדרון, תפסה לו לאדון ח' בזרועו, והתחילה מטלטלת אותו אילך ואילך ומצעקת: ארבעתם לוקחו, לבדי אני, לבדי! הרגני-נא!

המשלוחים
סוף סוף יצאנו מן התופת. עד עתה עודני שומע את הצעקות הללו, את הבכיות ואת היריות. ברחוב מגלה לי האדון ח' פרטים על המוסעים. כל הרכבות, או כמעט כולן, מכוונות לטרבלינקי. יום יום יוצאת רכבת של 58 קרונות, כמאה איש בכל קרון, וכן שני קרונות של השומרים. לפני כמה ימים הוגדלה ה'מכסה' היום יומית לעשרת אלפים - ומן הצורך להפעיל רכבת שניה, אך לפי שעה הם דוחקים לתוך כל קרון מספר אנשים כפול. התנאים הם אפוא כאלה, שהרבה אנשים כלים כבר בדרך, עוד לפני הגיעם אל התחנה הראשונה. מה מתרחש בטרבלינקי? זאת אין איש יודע בבטחה, ועל כך לא אכתוב. מכל מקום רוב רובם של היהודים מושמד שם, בשיטה מיוחדת, בהמונים. אבל איני רוצה לכתוב אלא על דברים שראיתי במו עיני, אסיים אפוא היום.

31.יולי 1942

שכחתי אתמול לרשום, כי אל החומה הסמוכה לאומשלג עלה בסולם פקיד מכס גרמני, מוכסן, לא חייל ולא שוטר, התיישב פסוק רגליים על החומה, ושעשע עצמו ביריות אל החלונות.

פרשה שבועית:

פרשת בלק / 'לא רואה בעיניים...'

"ויחר אף אלוקים כי הולך הוא ויתייצב מלאך ה' בדרך לשטן לו... ותרא האתון את מלאך ה' ניצב בדרך וחרבו שלופה בידו" {במדבר כ"ב, כ"ב - כ"ג}.

הסיפור מוכר ומפורסם. אנו קוראים אותו כל שנה בשבת זו.
בלק, מלך מואב, נתקף חרדה למראה הכוח הצבאי החדש העולה במזרח. תבוסתו של סיחון, מלך האמורי, הטילה עליו מורא. הוא חשש לגורל מלכותו. כדי לקדם את פני הרעה, נקט יוזמות בלתי שגרתיות. הוא פנה לעזרתה של המאגיה וקרא אל בירת מואב את בלעם, אבי הקוסמים. ביקש שהלה ישמיד את עם ישראל בקללותיו, בהבל פיו, שעל כוחו הילכו אגדות.
בלעם ממהר. אצה לו הדרך. אולם האתון שעליה רכב, 'עשתה לו בעיות', הערימה על דרכו קשיים לא צפויים.

פחד עמום תקף את האתון מפני 'מלאך ה''. פחד, שעצר אותה מלכת בדרך המלך -"ותט האתון מן הדרך ותלך בשדה" {שם}.
תקלה לא צפויה הכעיסה מאד את בלעם. והתוצאה: "ויך בלעם את האתון להטותה הדרך" {שם}.
מדוע היכה בלעם את אתונו? מדוע רגז עליה? הסיבה ברורה לעין כול. היא לא צייתה לו. הוא אדונה והיא פועלת עתה בניגוד לרצונו.
אולם באותו רגע עצמו נהג בלעם בדיוק כאתונו. אף הוא פעל בניגוד לרצונו הברור של אדונו, שהוא יודע ומכיר באדנותו עליו. הוא האלוקים שציווה עליו מפורשות: "לא תאור את העם כי ברוך הוא" {שם י"ב}.

זו הפגנה מוחשית של חוש צדק סלקטיבי שהיה טמון בליבו של בלעם. הוא דרש מן הזולת, בהעמדת פני נעלב, נורמות התנהגות שהוא ראה עצמו פטור מהן. כשהיכה בלעם את אתונו בשלישית, פצתה זו את פיה ואמרה: "מה עשיתי לך כי הכיתני זה שלוש רגלים" {שם כ"ח}.
האתון המדברת המחישה לסומך על פיו, מי הוא באמת אדון הפיות כולם. ברצותו, אתון תדבר, ונביא חכם - ייאלם דום.
לא 'הלם האתון המדברת' המם את בלעם וגרם את שתיקתו, כי אם תוכחתה, הגיונה הבסיסי, האתוני.
כאשר שאלה אותו: "מה עשיתי לך כי הכיתני?" {שם כ"ח}, ניסה להשיב לה ולהסביר לה את התנהגותו: "כי התעללת בי" {שם כ"ט}. אף הוסיף בכעסו: "לו יש חרב בידי כי עתה הרגתיך" {שם}.

מילים שיכולות היו לגלות לבלעם עצמו את הריקנות של התרברבותו בכוחותיו. שכן 'כך אמרה האתון לבלעם: לי אין אתה יכול להרגני, אלא אם כן יש חרב בידך, והיאך אתה רוצה לעקור אומה שלמה? שתק ולא מצא תשובה' (ילקוט שמעוני, שם).
עוד איתות אלוקי לבלעם בדרכו אל החטא ואל האבדון. עוד הזדמנות שהוענקה לו להכיר באיוולת גאוותו. פיו, שעליו היתה תפארתו, הכשילו. ו'זו הטפשה שבבהמה' ניצחה 'את החכם שבחכמים'. כיוון שדיברה, לא יכול לעמוד בה (שם במדרש).
אך בלעם לא למד לקח. כה כבול היה באזיקי השנאה לישראל, עד כי שוחד גאוותו סימאו.

{מעובד מספרו של הרב משה גרילק - 'פרשה ופשרה'}

שבת שלום – צום קל ומועיל – יהונתן גרילק

[גרילק יהונתן‎]

אימרה שבועית:
הנני רואה בחזיון שיבת ציון בדורנו גילוי אור ההשגחה העליונה, המחזיקה בידינו ומוליכה אותנו בין המים הזידונים אשר קמו עלינו לבלענו. {רבי יוסף כהנמן}

סטטוס שבועי:
שורשיה של האחדות היהודית במהות המשותפת של כל חלקי עם ישראל. כולנו בני אברהם יצחק ויעקב. יש לנו אלוקים אחד, תורה אחת, ארץ אחת. מכנה משותף זה מעניק עוגן איתן לשמירת האחדות גם על רקע חילוקי דעות והבדלים באורחות החיים ובמנהגים.

ציטוט שבועי:
אנו האסטרונומים הננו כוהניו של א-ל עליון. ביחסנו לספר הטבע, חייבים אנו לחשוב על שבח האלוקים ולא על כבוד כשרונותינו אנו. {יוהן קפלר}

סיפור שבועי:

'דקת דומיה...'

רבי שמחה מרדכי זיו הידוע בכינוי - 'הסבא מקלם', בכל ליל שבת בשובו מבית הכנסת, נהג לשהות זמן מה ליד פתח הבית, התבונן בשולחן השבת הערוך ובבית הנקי והמצוחצח.
שאלוהו תלמידיו מה המקור לנוהג זה?
ענה להם: מנהג זה נהגתי בעצמי, כדי לפתח בליבי רגשי הכרת תודה לאשתי המסורה על כל אשר היא עושה למעני.

פרשה שבועית:

פרשת פנחס / 'מנהיג חליפי'

"יפקוד ה' אלוקי הרוחות לכל בשר איש על העדה. אשר יצא לפניהם ואשר יבוא לפניהם" {במדבר כ"ז, ט"ז-י"ז}.

זו תפילת הנביא בבואו לדון בפני האלוקים על אופיו של ממלא המקום הראוי.
 הביטוי "אלוקי הרוחות" הוא נדיר בפיו של משה. מה משמעותו? לאילו רוחות הכוונה?

נפנה לדברי חכמים:
שכן מבקש משה מלפני הקב"ה: ריבונו של עולם, גלוי וידוע, לפניך דעת של כל אחד ואחד ואין דעתן של בניך דומין זה לזה... בבקשה ממך, אם בקשת למנות עליהם מנהיג, מנה עליהם אדם שיהא סובל כל אחד ואחד לפי דעתו (ילקוט שמעוני פנחס תשע"ו).
הרוחות בדברי משה הן 'רוחות' בני ישראל. משה הכיר היטב את עמו: 'אין דעת בניך דומין זה לזה'. כל יהודי – מפלגה. אומה של אינדיבידואליסטים. המנהיג – כפי שהוא מצטייר בתפילת משה – חייב להיות מצויד בכישרון האזנה מושלם, המסוגל לקלוט רחשי לב של כל אזרח ואזרח, על תהפוכות דעתם המשתנה – 'לפי דעתו'.

המנהיג הזה נמצא. הוא יהושע המשרת: "ויאמר ה' אל משה: קח לך את יהושע בן נון איש אשר רוח בו" {שם י"ח}.
כאשר שאלת, שיכול להלוך כנגד רוחו של כל אחד ואחד (רש"י).
{מעובד מתוך ספרו של הרב משה גרילק – 'פרשה ולקחה'}

[גרילק יהונתן‎]

אימרה שבועית:
מה חכמה היא להתבודד ביערות - הבה ונתבודד בין אנשים. {האדמו"ר מקוצק}

סטטוס שבועי:
השבת היא מתנה נפלאה שאין כמותה. העומק שבה אינו מסוג ה'אינסטנט' של ימינו. כדי לחוש את מהותה האמיתית, אין צורך בחוקים ובכוח פוליטי. צריך רק להבין את משמעותה הפנימית וליישם אותה בפועל.

ציטוט שבועי:
אין לסור מן העקרון של תבונה עליונה, שהשגיחה לא רק על הבריאה אלא גם על סידור חלקי החומר לפיו נוצר העולם. {ז'אן לה רון ד'אלמבר}

סיפור שבועי:

גולדה מאיר / 'קשר גורדי'

הופעתי הראשונה ב-1948 בפני יהדות אמריקה לא נקבעה מראש, לא הוכנה, ומובן שלא הכריזו עליה. אני גם לא הייתי ידועה כלל לאנשים שאליהם פניתי בדבריי. הייתי בשיקגו ב-21 בינואר, באסיפה הכללית של מועצת ההסתדרויות וקרנות הסעד היהודיות, ארגונים בלתי-ציוניים. לאמיתו של דבר, ארץ ישראל לא עמדה כלל על סדר היום. אבל זאת הייתה אסיפה של אוספי-כספים מקצועיים, של האנשים המנוסים והקשוחים ששלטו על המכונה היהודית לאיסוף כספים בארצות הברית, ואני ידעתי שאם אוכל למצוא מסילות לליבם הרי יהיה סיכוי מסוים להשיג את הכסף שהיה המפתח לכושר ההתגוננות שלנו. לא הארכתי בדיבור, אבל אמרתי כל מה שהיה בליבי. תיארתי את המצב כמו שהיה ביום שעזבתי את ארץ ישראל, ואחר כך אמרתי: היישוב העברי בארץ ישראל יילחם עד הסוף ממש. אם יהיה לנו נשק להילחם בו, נילחם בו. אם לא, נילחם באבנים בידינו. אני רוצה שתאמינו לי כשאני אומרת שבאתי בשליחות המיוחדת הזאת לארצות הברית היום לא כדי להציל 700,000 יהודים. העם היהודי איבד בשנים האחרונות שישה מיליוני יהודים, ותהיה זו העזה מצדנו להטריד יהודים ברחבי העולם כולו מפני שעוד כמה מאות אלפי יהודים נמצאים בסכנה. לא זה העניין. העניין הוא שאם 700,000 היהודים האלה בארץ ישראל יוכלו להישאר בחיים הרי העם היהודי כמו שהוא נשאר בחיים והעצמאות היהודית מובטחת. אם ייטבחו 700,000, אלה, הרי לדורי דורות, הקיץ קץ על החלום של עם יהודי ומולדת יהודית.

ידידיי, אנו נמצאים במלחמה. בארץ ישראל אין אף יהודי אחד שאינו מאמין שבסופו של דבר נצא מנצחים. זאת הרוח של הארץ... אבל הרוח הגיבורה הזאת לבדה איננה יכולה לעמוד בפני רובים ומקלעים. רובים ומקלעים בלי רוח אינם שווים הרבה מאד, אבל רוח בלי נשק יכולה במשך הזמן להישבר עם הגוף. הבעיה שלנו היא זמן... השאלה היא מה נוכל להשיג מיד. וכשאני אומרת מיד, אינני רוצה לומר, בחודש הבא. אינני רוצה לומר, בעוד חודשיים. אני רוצה לומר, עכשיו..
באתי הנה כדי לנסות להעמיד את היהודים בארצות הברית על העובדה שבתוך זמן קצר מאד, שבוע- שבועיים, מן ההכרח שיהיו לנו במזומנים בין עשרים וחמישה לשלושים מיליון דולר. במשך השבועיים או שלושת השבועות הקרובים נוכל להתבסס. בזה אנו משוכנעים. ממשלת מצרים יכולה להקציב תקציב לעזרת יריבינו. כך יכולה לעשות גם ממשלת סוריה. לנו אין ממשלות. אבל יש לנו מיליוני יהודים בגולה, ובדיוק כמו שאנו מאמינים בנוער שלנו בארץ ישראל, כך אני מאמינה ביהודי ארצות הברית. אני מאמינה שהם יבינו את הסכנה שבמצבנו ויעשו את המוטל עליהם. אני יודעת שהדבר שאנו מבקשים איננו קל. אני עצמי השתתפתי לא פעם בהתרמות ובאיסוף כספים, ואני ואני יודעת שלאסוף בבת אחת סכום כמו זה שאני מבקשת איננו דבר פשוט. אבל אני ראיתי את האנשים שלנו בארץ. ראיתי אותם באים מן המשרדים למרפאות בארץ, כאשר פנינו אל הציבור לתת מדמו בשביל בנק דם לטיפול בפצועים. ראיתי אותם עומדים בתור שעות על שעות ומחכים כדי שאפשר יהיה להוסיף קצת מן הדם שלהם לבנק הזה. בארץ ישראל, נותנים דם נוסף לכסף...

אין אנו גזע טוב יותר, אין אנו מיטב היהודים שבעם היהודי, במקרה אנו שם ואתם כאן. אני בטוחה שאילו הייתם בארץ ישראל ואנו היינו בארצות הברית הייתם אתם עושים מה שאנו עושים שם, והייתם מבקשים אותנו כאן לעשות מה שיהיה עליכם לעשות.
אינני מגזימה כשאני אומרת שהיישוב בארץ ישראל יילחם בנגב ויילחם בגליל ויילחם בפרוורי ירושלים ממש עד הסוף. אתם אינכם יכולים להחליט אם אנו צריכים להילחם או לא. אנו נילחם! היישוב העברי בארץ ישראל לא ירים דגל לבן בשביל המופתי. ההחלטה הזאת נתקבלה. איש לא יוכל לשנותה. אתם יכולים להחליט רק דבר אחד: אם נצא מנצחים מן הקרב הזה, או אם ינצח המופתי. על זה יכולים יהודי אמריקה להחליט. צריך לקבל את ההחלטה הזאת במהירות, בתוך שעות, בתוך ימים. אני מבקשת מכם – אל תאחרו יותר מדי. אל תצטערו מרה בעוד שלושה חודשים על מה שלא עשיתם היום. הזמן הוא עכשיו.

הם הקשיבו והם בכו והם התחייבו על כספים בסכומים ששום קהילה לא נתנה כמוהם לפני כן בסכומים ששום קהילה לא נתנה כמוהם לפני כן מעולם. נשארתי בארצות הברית כל זמן שיכולתי להשלים בנפשי להיות מחוץ לבית – כשישה שבועות – והיהודים בכל רחבי הארץ הקשיבו בכו ונתנו כסף. וכשהיו צריכים לקחו הלוואות מבנקים לכסות את התחייבויותיהם.

פרשה שבועית:

פרשת מטות - מסעי / 'נקמה מבוקרת'

"נקום נקמת בני ישראל מאת המדיינים" {במדבר ל"א, ב'}.

כיצד מסווגים אויבים? מה הם הקריטריונים לפעולה נגדם?
תשובה חלקית לשאלה זו קיבל משה בפרשתנו. הוא נקרא לצאת למערכה נגד אחד מאויבי ישראל. הוא התבקש… (ל) "נקום נקמת בני ישראל מאת המדיינים.

זו התביעה. רקעה טמון בפרשת 'בלק', בה קרא מלך מואב לבלעם לקלל את עם ישראל. משנכזבה תוחלת בלעם, הציע לבלק פתרון 'מוסרי' לבעיית הנוכחות העברית, המאיימת על גבולות ארצו: הכשלת העם בזנות.
בלק, ש'קנה' רעיון מקורי זה, הפקיר את בנותיו לפיתוי בני ישראל, מצא שותף נלהב למזימתו – את
מדיין. אף הוא תרם למבצע ההכשלה את נשות שבטיו. התוצאות ידועות. הנזק, שנגרם לעם ישראל, היה עצום. המגיפה הפילה עשרים וארבעה אלף איש.

עתה הגיעה שעת הנקמה. והנה, תביעת הנקם היתה סלקטיבית. על מואב, יוזם הפגיעה במוסר בני ישראל, לא יצא הקצף. נגדו – לא הוכרזה מלחמה. כל הזעם הופנה כלפי מדיין, השותף הנלווה לתועבה, שבאיבתו כי רבה, כרת ברית בלתי קדושה עם מואב, כדי לפגוע בישראל. מדוע התמקדה הנקמה כולה בו, בעוד מואב יצא נקי?

הנה דברי רש"י, שמקורם במדרש:
"מאת המדיינים": ולא מאת המואבים, שהמואבים נכנסו לדבר (למאבק נגד ישראל) מחמת יראה. שהיו יראים מהם (מבני ישראל), שהיו שוללים אותם (בוזזים אותם). אבל מדיינים נתעברו על ריב לא להם.

אין להתנפל, אפוא, על אויב סתם. חייבים לקחת בחשבון גם את מניעי איבתו העמוקה. ואם כי שווים היו
מואב ומדיין בעוצמת השנאה כלפי עם ישראל, שונים היו בתכלית מניעי כל אחד מהם. וזה חשוב.
מואב פחד. הוא חשש, כי עם ישראל יכבוש את ארצו. פחד זה הניעו לפעול נגד העם, שיצא ממצרים. זהו פחד לגיטימי ומובן, ומהווה נקודת זכות ביום הדין והחשבון. אך, מדיין בא בשם האיבה בלבד. אנטישמיות לשם אנטישמיות. כי אפילו בטעות לא סיכנו בני ישראל את ארצו ושלומו. על כן, יצא דינו לכף חובה.
{מעובד מספרו של הרב משה גרילק – 'פרשה ופישרה'}

שבת שלום – חודש טוב – יהונתן גרילק

[גרילק יהונתן‎]

אימרה שבועית:
בכו תבכה בלילה, ודמעתה על לחיה, אין לה מנחם מכל אוהביה, כל רעיה בגדו בה, היו לה לאויבים. {איכה א' ב'}

סטטוס שבועי:
תשעה באב, היום בו איבדנו את שני בתי המקדש, הוא גם היום בו נחתם צו האינקוויזיציה לפני כ-500 שנים. זהו גם אותו יום אומלל בשנת 1914, שפתח את מלחמת העולם הראשונה, אשר הובילה בסופו של דבר, אל הזוועות האיומות ביותר שחווה המין האנושי, התרבותי – השואה.
במשך אלפיים שנה, שימש העם היהודי שוב ושוב כקרבן לשנאה ולרדיפות. נראה שהכוח אשר איחד אותנו כאומה, נבע יותר משנאת העולם כלפינו, מאשר מאהבתנו זה לזה. ובכל זאת, הדברים עדיין יכולים להשתנות. כל מה שאנחנו צריכים לעשות, זה לצעוד קדימה משנאה לאהבה ומביקורת להערכה.

ציטוט שבועי:
מתי על ציון ייערה הרוח, ומשירות היכל כי יתנו קולם, ישוב לב עמה ויחי כימי עולם? {לורד ביירון}

סיפור שבועי:

'מחאת יוצאי אתיופיה' / קרן גוטליב

בתחילת שנות העשרים של חיי, עבדתי בתור מורה ומדריכה באתר הקארוונים 'בת-חצור', שהיה ממוקם ליד גדרה. אתר שבו היו 700 קרוואנים, שאיכלסו אלפי עולים חדשים מאתיופיה.
בבקרים עבדתי כמורה בבית הספר 'יד-שבתאי' באשדוד (שם למדו העולים), ובשעות אחר הצהריים והערב עבדתי כמדריכה באתר עצמו.
היה זה זמן קצר לאחר 'מבצע שלמה', מבצע שבו הובאו לארץ בערך 14,500 יהודים מאתיופיה, ברכבת אוירית. היה זה מבצע מרגש ומיוחד, וכל הציבור בארץ הופתע לראות שפתאום מסתובבים פה יהודים שלמעשה 'נתלשו' מהעם שלנו לפני שנות דור.
ניכר היה שהם יהודים. הם שמרו שבת, הכירו את רוב החגים, שמרו על מסורת יהודית באופן אדוק ושמרני, אך ברור היה שלא הכל היה ידוע להם. כנראה הנתק שעברו במשך כל השנים הללו, השפיע על עולם המסורת שלהם.
הם לא הכירו את יום העצמאות, לא את יום ירושלים, ואפילו לא את פורים או את חנוכה. כנראה שהאירועים ההיסטוריים הללו התרחשו לאחר הניתוק בינינו לבינם, ולכן הם לא שמעו על הארועים או על ההלכות שנגזרו כתוצאה מכך לאורך הדורות.

כמורה ומדריכה, התפקיד שלי היה מורכב מכמה משימות. בראש ובראשונה, הוטל עלי כמובן ללמד אותם את השפה העברית. כעולים חדשים, התנאי הבסיסי ביותר לקליטה מהירה, הוא השיחה היומיומית עם נהג האוטובוס או עם בעל המכולת.
במהרה הסתבר לי שזו הייתה המשימה הפשוטה והמשעממת ביותר מבין שאר המטלות שלי.
במהלך הזמן, גיליתי כל כך הרבה חסכים בידע ההיסטורי והמסורתי שלהם, וחשבתי לעצמי שאם לא אשים דגש על השלמת הפערים הללו, הקליטה שלהם בארץ לעולם לא תהיה שלימה. הרי כיצד יוכל נער להשתלב בתנועת הנוער השכונתית, אם הוא לא ידע מהו סביבון, או דגל ישראל?
החלטתי שאקדיש זמן ניכר בכל יום בכדי ללמד על היהדות בתקופתינו.

הגיע ראש חודש ניסן, והחלטתי להתחיל ללמד בכיתה על חג הפסח.
היו לי בכיתה 20 תלמידים בכיתות ג'-ו' (הם שובצו על פי רמת הקריאה שלהם, ולא לפי גילם הכרונולוגי). התכנון שלי היה, ראשית, לקשור את חג הפסח לחגים האחרים, בכך שאזכיר להם את נושא שלושת הרגלים, את שלושת המועדים בשנה שעם ישראל נהג לעלות לירושלים. התכוונתי לקצר בהקדמה הזו, רק תזכורת קטנה, ומייד לפתוח בנושא חג הפסח.
היום ראש חודש ניסן, וזהו חודש שבו אנו חוגגים את חג הפסח, פתחתי את השיעור. פסח הוא אחד משלושת הרגלים. בפסח נהגו כל היהודים לעלות לירושלים, לבית המקדש.
אך בשלב זה, קפץ אחד התלמידים וקטע את דברי: המורה, את היית פעם בבית המקדש?
חייכתי אליו, מתוך הבנה שהוא קצת מבולבל. לא, מה פתאום, זה היה ממש מזמן!
התלמיד התעקש, ואליו נוספו כמה זוגות עיניים: כן, בסדר, מזמן, אבל את היית שם? היית בבית המקדש פעם מזמן?
שוב חייכתי, הפעם קצת מבולבלת. חשבתי לעצמי, מה הוא לא מבין? אולי העברית שלי קשה לו?
החלטתי להסביר בבהירות: לא, מה פתאום, זה היה ממש ממש לפני הרבה מאד שנים. לפני הרבה הרבה זמן!, קיוויתי שהפעם הבהרתי את עצמי כראוי.
אך כעת שאר התלמידים הצטרפו אליו, ושאלו בהמולה ביחד: אף פעם לא היית שם?, המורה, איך זה להיות בבית המקדש?, איך נראה בית המקדש?
שקט!, ניסיתי להרגיע את הרוחות, תקשיבו, אין בית המקדש! היה מקדש לפני הרבה מאד שנים, אבל היום אין! הוא חרב! הוא נשרף! אני לא הייתי שם, אבא שלי לא היה שם, סבא שלי גם לא! כבר אלפיים שנה אין בית המקדש!
אמרתי את המילים שוב ושוב. מה הסיפור? זו מציאות שנולדנו כולנו לתוכה, למה הם כל כך מוטרדים מזה?
ההמולה בכיתה רק התגברה יותר ויותר, כשכעת הם התחילו לדבר ביניהם באמהרית, מתווכחים, מתרגמים, מסבירים, צועקים, ואני כבר לא מצליחה להשתלט על הסדר בכיתה.
כשצלצל פעמון בית הספר, הם אספו את חפציהם ורצו הביתה.
אני יצאתי מבית הספר מותשת ומבולבלת לגמרי.

בבוקר שלמחרת, עמדתי באוטובוס שהביא אותי אל בית הספר, כשאירועי יום האתמול כמעט ולא הטרידו אותי. למעשה, כמעט שכחתי לגמרי מכל הסיפור. תכננתי היום ללמד רק מקצועות כמו חשבון והנדסה, כך שלא חשבתי על נושאים אחרים.
כשהגיע האוטובוס לתחנה שלי, ירדתי ממנו והתחלתי לצעוד בשלווה לכיוון שער בית הספר.
השומר שעמד בשער קיבל את פני במבט קצת מבוהל. תגידי, הוא פנה אלי, מה קורה פה היום? יש לך מושג?
ניסיתי להיזכר אם יש איזו פעילות מיוחדת, או טקס מסוים ששכחתי ממנו, אך לא הצלחתי להיזכר במשהו חריג.
למה?, שאלתי אותו, מה קרה?
הוא לא ענה לי, ורק הצביע לכיוון פתח בית הספר.
הרמתי את מבטי, וראיתי שם התקהלות לא קטנה של עולי אתיופיה מבוגרים, כנראה הוריהם של התלמידים שלי. מה הם עושים פה? ועל מה כל הצעקות שלהם?
ניגשתי אליהם, מנסה להבין מתוך מעט האמהרית שהבנתי, על מה כל הרעש.
כשהתקרבתי אליהם, פתאום השתרר לו שקט גמור. אחד המבוגרים שידע עברית ברמה טובה יותר, שאל אותי: את המורה של הילדים שלנו?
כן, עניתי, מה קורה פה, אדוני?
הילדים חזרו אתמול הביתה, ואמרו לנו שהמורה שמלמדת אותם, סיפרה להם שאין בית-המקדש בירושלים. מי יכול להגיד להם דבר כזה?, הוא הביט עלי במבט כועס.
אני אמרתי להם. דיברנו על בית המקדש, הרגשתי שהם קצת מבולבלים, אז הבהרתי שבית המקדש נשרף לפני אלפי שנה, ושהיום אין לנו שום בית-מקדש. זה הכל. על מה כל המהומה?
הוא הביט עלי במבט לא מאמין. מה? על מה את מדברת?
עכשיו הייתי עוד יותר מבולבלת. אני לא מבינה. על מה כל הכעס? פשוט הזכרתי להם שבית המקדש הוחרב, שאינו קיים היום.

האיש פנה לשאר חבריו, ותרגם עבורם בגמגום ובקול רועד את דברי.
פתאום ההמולה התחדשה, אך אפילו בטונים גבוהים יותר מאשר קודם.
הנציג שלהם השתיק את רעיו, ושוב פנה אלי. את בטוחה?
לא הבנתי על מה הוא מדבר. מה בטוחה? אם בית המקדש חרב? ברור שאני בטוחה!, לא הצלחתי להסתיר את החיוך מעל פני. איזו סיטואציה מוזרה, חשבתי לעצמי.
האיש שוב פנה לחבריו, ובטון דרמטי תרגם את דברי.
נראה היה שבשלב הזה סוף סוף הובן המסר, אך כעת התחיל מחזה שונה; אישה אחת נפלה על האדמה, השניה פרצה בבכי קורע לב, גבר שעמד לידם הביט בי כלא מאמין. קבוצה של שלושה גברים התחילו לדבר ביניהם בשקט, מילים מהירות, מבולבלות ומתקשות להאמין; הילדים עמדו בצד, הביטו במתרחש במבוכה ניכרת, עוד אישה פרצה לפתע בבכי נרגש, בעלה ניגש וחיבק אותה.

עמדתי מולם, והייתי המומה.
הרגשתי כאילו הבאתי אליהם בשורת איוב שהייתה קשה מנשוא. כאילו בישרתי להם על מותו של אדם אהוב. עמדתי מול קבוצת יהודים שממש התאבלו על חורבן בית המקדש שבירושלים! {מתוך אתר: 'אש התורה'}

פרשה שבועית:

פרשת דברים / 'קשב וריכוז..'

"שמוע בין אחיכם" {דברים א', ט"ז}.

משה, המנהיג הישיש, נפרד מן העם בערבות מואב. נושא באוזני בני ישראל את המונולוג האחרון בחייו.

אתם, מזכיר להם משה, תיכנסו עוד מעט לארץ ישראל, ואני כבר לא אהיה עמכם. בעזרת הא-ל תקימו בה את מדינת הייעוד העברית, ותעצבו את חברת התורה. אבקשכם, איפוא, שתניחו בתשתית חברתכם את ה'שמוע בין אחיכם'. כלומר, חנכו את עצמכם, כבר בראשית הדרך, לשמוע מה בפי רעיכם, הטו אוזן לדברי הזולת. הדבר חיוני לקיומכם.

אין מה לומר, איש זה הכיר היטב את אופיינו הלאומי. הוא נגע, בשלוש המילים הללו, בעצב העצבני ביותר שלנו, בנקודת התורפה שבאישיותנו, הפרטית והציבורית כאחת. נקודת תורפה, המסבכת אותנו מאז אותם ימים של טרם הפלישה לכנען, ועד לחיינו העכשוויים, חיים של קיטוב בין ימין ושמאל בין דתיים וחילונים במדינת אטומי האוזניים שלנו, זו חברת ה'לא שומעים!'
לשמוע פירושו להאזין, ולהאזין פירושו להתחשב בזולת. להקשיב לו, בתשומת לב. לקלוט כראוי את מה שהוא אומר, להטות אוזן לדובר אליך. ובעיקר, להתייחס לטענותיו, להצגת העמדות השונה, וכמובן, לתת לו לסיים את דבריו בלא לקטוע אותם.
המילה 'להאזין' באה מלשון 'איזון'. ואין איזון בתוככי לבו של אדם, בין איש לרעהו, בלא האזנה ראויה לשמה. גם חוש שווי המשקל הגופני מצוי, כידוע, באוזן הפנימית. ועל כן, נקבעו בגולגולתנו שתי אוזניים ופה אחד. השואף, שדבריו יהיו מאוזנים, ידבר נא מחצית ממה שהוא שומע אך יאזין כפול. זה סוד האוזן המאזנת, היוצרת קירבה, הבנה והרמוניה.

כמה קשה בקשתו של משה רבינו?
רש"י מוסיף בהבנת חובת השמיעה: 'שמוע! לשון הווה'.
לעולם אין לומר: 'שמענו אותך כבר', שמענו בלשון עבר, וכך לאטום את האוזניים. כי אם שמוע, שמיעה בלשון הווה, כפעולה נמשכת ללא הרף. תמיד להאזין, תמיד להקשיב מחדש. אולי, בכל זאת, יש משהו בדבריו.
'שמוע' מבקש משה את העם, הנכנס לארץ, ואז קיים סיכוי לאפשרות גישור על פני פערים בחברה.

לו ידעת כי הזולת אחיך הוא, פשוטו כמשמעו, או יותר נכון: לו חשת, כי אחיך הוא, עצמך ובשרך, כי אז, למרות השוני, המחלוקת והאינטרסים המנוגדים, היית מבין ויודע, שקיים משהו מהותי ושורשי המקשר ביניכם. היה לך קל יותר לשמוע מה בפיו. לו הייתה אחוות יסוד זו ברורה לך מעבר להתפלגויות שעל פני השטח - כי אז היית מסוגל לנסות ולהבין, לגשר ולחתור לקראת דו-קיום של פשרה.
קשה עליך השמיעה, משום שאתה חש ניכור כלפי הזולת, ורואה את עצמך כיחידה נפרדת ממנו, כמציאות בפני עצמה ולא כחלק מן השלם.

למעשה, כולנו, כל בני אנוש, שייכים למשפחה אחת. זו סיבה מספקת כדי לחיות בשלום. ואם מופנית דרישה זו כלפי המין האנושי כולו, בוודאי, שקולה חייב להישמע לפחות בתוך עם ישראל.
{מעובד מתוך ספרו של הרב משה גרילק – 'פרשה ולקחה'}

זיכרון שבועי:

'מקורות לא אכזב' / ברל כצנלסון

שני כוחות ניתנו לנו: זיכרון ושכחה. אי אפשר לנו בלעדי שניהם. אילו לא היה לעולם אלא זיכרון, מה היה גורלנו?

היינו כורעים תחת משא הזיכרונות. היינו נעשים עבדים לזיכרוננו, לאבות אבותינו. קלסר פנינו לא היה אז אלא העתקה של דורות עברו. ואילו הייתה השכחה משתלטת בנו כליל – כלום היה עוד מקום לתרבות, למדע, להכרה עצמית, לחיי נפש?
השמרנות רוצה ליטול מאיתנו את כוח השכחה, והפסידו – מהפכניות רואה בכל זכירת עבר את 'האויב', אך לולא נשתמרו בזיכרון האנושיות דברים יקרי ערך, מגמות נעלות, זכר תקופות פריחה ומאמצי חירות וגבורה, לא הייתה אפשרית כל תנועה מהפכנית, היינו נמקים בדלותנו בבערותנו, עבדי עולם.

דור מחדש ויוצר איננו זורק אל גל האשפה את ירושת הדורות. הוא בוחן ובודק, מרחיק ומקרב ויש שהוא נאחז במסורת הקיימת ומוסיף עליה, ויש שהוא יורד לגלי גרוטאות, חושף נשכחות, ממרק אותן מחלודתן, מחזיר לתחייה מסורת קדומה, שיש בה להזין את נפש הדור המחדש. אם יש בחיי העם משהו קדום מאד ועמוק מאד, שיש בו כדי לחנך את האדם ולחסן אותו לקראת הבאות, האם יהא בזה ממידת המהפכה להתנכר לו?

השנה היהודית זרועה ימים, אשר אין כמותם לעומק בחיי כל עם. האם מעניינה או מתפקידה של תנועת הפועלים העברית לבזבז את הכוחות האצורים בהם?

ותשעה באב. לא מעטים הם בעולם העמים המשועבדים. וגם רבים אשר יצאו בגולה. פולין הגאיונית, אשר פליטיה ישבו בגולה רק שנים שלושה דורות, כבר ידעה במידה גדולה את צרת ההתבוללות. רוסיה האדירה פיזרה בעולם את המוני פליטה מאחרי מהפיכת אוקטובר. והם, היושבים על נהרות צרפת, כבר מבכים את הטמיעה, את שכחת הלשון, את התנכרות הדור הצעיר, ומעמידים למופת את היהודים אשר אלפיים שנות פיזור לא יכלו להם.
אכן ישראל ידע לשמור את יום אבלו, יום אובדן חירותו, מכל שכחה. וביום זה ראה כל דור ודור, וכל אדם מישראל, כאילו עליו חרב עולמו.

ובכל יום זה בשנה נשפכו דמעות רותחות, ודור לדור מסר את מכאובו.

הזיכרון הלאומי הכניס לתוך יום-עברה זה כמה מניסיונותיו המרים מחורבן הבית הראשון והשני ודרך גירוש ספרד ועד ימינו – עד פרוץ המלחמה העולמית. זיכרון העם ידע באמצעים פשוטים ביותר להשרות בשעה אחת אבל כבד על כל נפש ישראלית על פני כדור הארץ. כל אבר בגוף האומה, אם נכרת כליל, עטה בשעה זו קדרות, שקע בצער, קיפל בליבו את הרגשת החורבן, הגלות והשעבוד. וכל דור יוצר הוסיף משלו להרגשת החורבן, החל מקינות ירמיהו, דרך שירי ספרד וקינות אשכנז, ועד ל'מגילת האש' של ביאליק.
מספרים על אדם מיצקביץ, משוררה הגדול של פולין, שכל ימיו היה מתאבל על שעבודה ומתכן תכניות מהפכניות לשחרורה, כי בתשעה באב היה הולך לבית הכנסת היהודי לשתף עצמו עם היהודים המתאבלים על אבדן מולדתם.

ישנה דעה האומרת: חלילה לנו מלשכוח את ט' באב, אבל העם החוזר לביתו ומקים את בניינו, יהפוך מעכשיו את יום האבל ליום חג. ואפשר גם להביא ראיה ניצחת ממה שנאמר: "והפכתי אבלם לששון" {ירמיהו ל"א, י"ג}.

בהשקפה זו רואה אני מליצת גאולה מזויפת, הקלת ראש בטרגיות של ימינו. ולא זאת הפעם הראשונה אני נתקל בה. עוד בראשית ימי הגדוד העברי ביקשתי לייחד בתוך הגדוד את זכר יום האבל הלאומי, שלא יהיו בו תרגילים והליכות של חול. התקוממו כנגדי כמה חברים שראו בזה הוכחות ל'גלותיות' שלי. דרשו להפוך יום זה להילולה וחינגה כי 'כבר נגאלנו'. מה בא עלינו לאחרי ימי הגאולה ההם – יודעים אנחנו כולנו. כל כמה שירבו הישגינו בארץ, וכל כמה שנרבה ונגבר כאן, וגם לכשנזכה ונחיה כאן חיים שאין בהם בושה וכלימה – לא נאמר 'נגאלנו' כל עוד לא תמה גלותנו. כל עוד ישראל פזורים בגלות ונתונים לגזירות ולאיבה ולבזיון ולשמד, כמו בתימן שבאסיה, באלז'יר שבאפריקה, בגרמניה שבאירופה, ולו גם נהנים מ'שיווי זכויות' ומחסדי הטמיעה כבצרפת הקפיטליסטית ובססס"ר הקומוניסטית, - לא אשכח, לא אוכל שכוח את יום החורבן, היום האיום מכל ימים, יום גורלנו. {מתוך: עיתון דבר י"ד באב תרצ"ד}

שבת שלום – צום קל – יהונתן גרילק

[גרילק יהונתן‎]

אימרה שבועית:
במה שנוגע לעצמו, יש לאדם לבכר את הנשמה על הגוף. ואילו במה שנוגע לזולת - אין לוותר על הגוף, באשר צרכי הגוף של חבירו הם ענייני הנשמה של עצמו.  {רבי ישראל מסלנט}

סטטוס שבועי:
אנחנו חיים בתקופה המעמידה בפנינו אתגרים גדולים, והרבה הזדמנויות לבחירה. לכל אחד מאיתנו יש את החופש לבחור בטוב. בחירותינו אינן צריכות להימדד בסולם של מעשים ראויים לפרסום. הבחירה במשהו שמעבר לנוחות הפרטית שלנו היא הרואית במהותה. כשאנחנו מותחים את הגבולות שלנו, אל מעבר למה שאנחנו באותו רגע, הרגע ההוא מגדיל אותנו, עושה אותנו ליותר ממה שהיינו.

ציטוט שבועי:
רוצים אנו לחיות, וחיה נחיה כאן, בארץ ישראל, ברוח אמונתנו הקדושה כדי להגשים כאן את ייעודנו ההיסטורי לטובת כל האדם. }עזריאל קרליבך{

סיפור שבועי:

'תיקון עולם..'

זיגמונד זימל, יהודי מברלין, בעל בית חרושת לעורות, וחרד למצוות, עסקן יהודי בקהילתו, נאמנם של חובבי ציון ברוסיה, פנה אל הברון רוטשילד בדבר עזרה למושבות בגליל העליון – יסוד המעלה וראש פינה – שנוסדו על ידי יהודי פולין ורומניה.

האין אתה מתרשם מן המופלא שבדבר, שיהודי מפרוסיה בא בשם יהודי רוסיה להשתדל לפני יהודי מפאריס לטובת יהודי רומניה ופולין המתיישבים בארץ ישראל?

פרשה שבועית:

פרשת ואתחנן / 'קרן אור'

"אז יבדיל משה שלוש ערים בעבר הירדן מזרחה שמש" {דברים ד' מ"א}.

טרם מותו, ניצל משה רבינו את הזמן שעוד נותר לו לחיות, כדי לקיים מצוות, תיחום ערי מקלט בעבור רוצחים שהרגו אדם בשגגה. על פי דין תורה חייב רוצח כזה לגלות אל אחת מערי המקלט.
היה זה מעשה חסד המתאים לגודל לבו של המנהיג המסור, הפועל לתקנת עמו – עד לנשימתו האחרונה.
אנו מעריכים את עצם המעשה של תיחום ערי מקלט אלו, ואילו האלוקים מעלה על נס דווקא את התחושה הנסתרת מעין רואה, את ההרגשה הטובה שנטע משה במעשה זה, בלב הרוצחים הנבוכים. חשובה היא הידיעה מחממת הלב, שיש מי שדואג להם בלב אוהב.
כך נדרשו שתי המילים 'מזרחה שמש', המופיעות בסופו של הפסוק: 'אמר לו הקב"ה: אתה הזרחת שמש לרוצחים' {מסכת מכות דף י'}. כלומר, הארת להם פנים, שלחת לעברם את קרני חומך.

אנו לומדים עד כמה מאור הפנים כלפי הזולת, החיוך החם והלבבי - הוא דבר רצוי וחשוב ביותר. אנו מתכוונים לחיוך בה"א הידיעה. למאור הפנים שהוא... זריחת השמש, השיניים בלובנן.
עיקרו של האדם הוא הצלם האלוקי שבו. אותו ניצוץ רוחני שנחצב ממקור החיים עצמם. ניצוץ זה מגלם בקרבו את כל ה'אני' שבנו, את הביטוי הקרוי 'אישיות'. ברור, איפוא, שלהעניק כבוד, פירושו לכבד את נשמתו של האדם. כל הנאה גופנית המגיעה לו לאדם, יש לה ערך של מעשה חסד, רק אם האדם הנהנה חש בפנימיותו שרצית להיטיב לו.
החיוך הטוב, הפשוט והלבבי, גם הוא ממלא שליחות זו. הוא חודר כקרן שמש אל נשמתו של האדם ומעניק לה מחומו. החיוך הנובע מעמקי הלב, שופע מן הצלם האלוקי שבך. ברגע החיוך והארת הפנים, נקשרים שני חלקי הנשמה - של המחייך ושל המחוייך - והיו לאחד. שני החלקים הללו, הנובעים שניהם ממקור אלוקי אחד, מוסיפים בהתקשרותם מימד לשלמות.
כמוה - כשמש, בכוחה להצמיח את אחדות הנבראים עם בוראם. את זאת הנחיל לנו משה במצווה האחרונה שזכה לקיים עלי אדמות.
{מעובד מספרו של הרב משה גרילק - 'פרשה ולקחה'}

שבת שלום – יהונתן גרילק

[גרילק יהונתן‎]

אימרה שבועית:
התפילה היא לנו ולעולם כולו הכרח גמור. {הראי"ה קוק}

סטטוס שבועי:
המדד האולטימטיבי לבן אנוש המנהיג את עצמו, אינו מה קורה איתו ברגעי נחת ונוחות, אלא מה קורה איתו בזמנים בהם שיש אתגרים ומחלוקות, כשלהחלטות שלו לעיתים יש השלכות לא בהכרח נעימות.

ציטוט שבועי:
המבט הראשון, המכוון לעולם, אינו מגלה בו אלא שוני ורב-גוניות, רבוי התופעות. כשמבט זה, מואר על ידי המדע – ע"י המדע שמקרב את האדם לאלוקים הפשטות והאיחוד זוהרים מכל עבר. {לואי פסטר}

סיפור שבועי:

'חיי שעה...'

יום שישי, 5 ביוני 1942

אחת מתופעות הלוואי המפליאות ביותר של מלחמה זו היא ההיצמדות לחיים, ההעדר הגמור כמעט של התאבדויות, הבריות מתים בהמוניהם ברעב, או במגפת הטיפוס, בהמוניהם הם נענים ונרצחים על ידי הגרמנים, אך אין הם נמלטים מהחיים על דעת עצמם. נהפוך הוא, הם קשורים בחיים בכל חושיהם, הם רוצים לחיות בכל מחיר ולבלות את המלחמה. מתחו של הקונפליקט ההיסטורי-העולמי גדול כל כך, עד שהכל, מקטן ועד גדול, זקן ונער, מבקשים לזכות ולראות את סופו של מאבק הענקים ואת המשטר החדש בעולם. הזקנים שאיפתם אחת: לזכות לראות את הסוף ולבלות את היטלר.

מכיר אני יהודי שכולו שיבה. ודאי כבן 80. בחורף שעבר אירע לישיש אסון גדול. בן יחיד היה לו, כבן 52. והנה מת הבן בטיפוס. אין לו ילדים אחרים. והבן מת. הוא לא נשא אישה בשנייה, וחי עם בנו, לפני ימים אחדים ביקרתי אצל הזקן, בשעת פרידה (עדיין דעתו צלולה לגמרי) פרץ בבכי ואמר לי בזו הלשון: רוצה הייתי לזכות לסופה של המלחמה, ולהוסיף לחיות לו מחצית השעה בלבד!
דומה, מדוע יבקש איש זקן כל כך לחיות? ואף על פי כן: גם הוא מבקש לחיות: 'לו מחצית השעה בלבד' לאחר הירייה האחרונה. זו שאיפתם הלוהטת של כל היהודים. {מיומנו של אברהם לוין}

פרשה שבועית:

פרשת עקב / 'חיסון חברתי'

"איכה אוכל להורישם" {דברים ז', י"ז}.

בפרשתנו, פרשת 'עקב', עדיין עומדות רגלי העם בעבר הירדן מזרחה ואוזניו מוטות למשא פרידתו של משה. עוד מעט קט תובילם הנהגה חדשה אל מעבר לירדן. הם יכבשו בסערה את כנען ויתנחלו בה. והנה, בעת ההתארגנות לקראת המבצע ההיסטורי, מזהיר אותם משה מפני העתיד הצפוי להם בארץ היעוד.
וחששות לבו כבדים, כבדים מאד.
למרבה הפלא, לא האויב הכנעני תושב הארץ הגיבור והאמיץ, מטיל עליו מורא. להיפך, ממנו אינו פוחד כלל. משה מאמץ את לב בני ישראל לקראת הקרב הגדול. נוסך בליבם בטחון ומבטיחם נאמנה, כי ינצחו בו. במילים ברורות מסיר הוא מליבם כל ספק מפני תבוסה:
"כי תאמר בלבבך: רבים הגוים האלה ממני איכה אוכל להורישם? לא תירא מהם… ונתנם ה'… לפניך והמם מהומה גדלה עד השמדם" {שם ג', י"ד-כ"ד}. ועם זאת, בנשימה אחת, מזהיר הוא אותם מפני… ארץ ישראל. היא – מפחידה אותו. עצם מציאותה המוחשית, הארצית, גורמת לו דאגה עמוקה. זו הארץ, הטובה כל כך, עליה הוא מרעיף את המלים הבאות:
"כי ה' … מביאך אל ארץ טובה, ארץ נחלי מים עינות ותהומות יוצאים בבקעה ובהר. ארץ חיטה ושערה וגפן ותאנה ורמון… ארץ אשר לא במסכנת תאכל בה לחם לא תחסר כל בה, ארץ אשר אבניה ברזל ומהרריה תחצוב נחשת" {שם ח', ז'-ט'}.
ודווקא בצמוד למלים מחממות לב אלו הוסיף את המשפט החמור הבא:
"השמר לך פן תשכח את ה' אלקיך לבלתי שמר מצותיו ומשפטיו, וחקתיו אשר אנכי מצוך היום" {שם, י"א}.

ללמדנו, כי חזה מראש את ההתפתחויות. כמי שמכיר את עמו ויודע את נפשו, חשש מן המפגש הצפוי בין עם ישראל לארץ ישראל. מפגש, העלול להיות מהמם. ילדי המדבר הצחיח, שארבעים שנה גדלו בין חולות נודדים, נעדרי צמחייה שופעת ודלים במקורות מים, עלולים להשתכר למראה ארץ נושבת, טובלת בירק מרענן, מניבה בר בשפע, שמעיינות זכים מפכים בה בהר ובבקעה. המעבר החריף והחד, מסוגל להפר את האיזון הרוחני, שהושג במאמץ חינוכי אדיר בשנות המדבר הארוכות. הטבע המקסים והמשכר עלול להובילם, חלילה, להתמכר לפוריות הפורצת מכל עבר. למצוא בה את שפעת האלילים, המשחקים לנגד בני אנוש את משחקי אונם, ולא את חסד האלוקים. לעיניהם יופיעו, במלוא תפארתם הבעל, העשתורת ושאר אילי הטבע, להם סגדו תושבי הארץ שגורשו. וגדולה הסכנה שיאמצו לעצמם את פולחני הטבע ששררו בכנען של טרם כיבוש. פולחנים, המבוססים על זימה, אכזריות, והנקיים מכל מוסר. החושניות, חשש משה, תגבר על המוסר העברי, ותשכיח את מצוות התורה.
ואם לא די בכך, צף ועלה לנגד עיני רוחו של משה פחד נוסף. אף אם תעמוד רוחם איתן בהלם המעבר ובפיתוייו, נכונה להם סכנה רוחנית אחרת, העלולה לשים לאל את חלומו, להקים בארץ את משטר ה'עשית הישר והטוב'.

"פן תאכל ושבעת ובתים טובים תבנה וישבת ובקרך וצאנך ירביון וכסף וזהב ירבה לך… ורם לבבך ושכחת את ה' אלקיך… ואמרת בלבבך כחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה" {שם, י"ב-י"ז}.

במשפטים אלו מעלה משה את החשש מפני תחייתה של החמרנות, במדינה שתוקם, על קברות האידיאלים והחזון. הוא מנסה להחדיר לתודעתם את הסכנות הרוחניות הטמונות בעושר, בהישגיות לשמה, בקניין וברכוש המתרבה והולך. ברכות חומריות אלו מזומנות להם בקרוב, בארץ כנען, והן עלולות להיות להם למוקש, הן הבחינה האישית והלאומית כאחת. הצלחת האדם במשלח יד, בעסקו ובמסחרו מחמיאה לו, לכשרונותיו ולסגולות רוחו. הערכתו האישית, העצמית, צוברת גובה של התנשאות וגאווה ("ורם לבבך…") המסתכלת בבוז סלחני על ה'גמדים' שנותרו מאחור. שגעון הגדלות, שיבש את דעתם של רוב אלו שהעפילו לפסגה, אם בתחום הכלכלי, אם במדיניות, בצבאיות, או בשאר תחומי החיים. המחשבה של: 'כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה', מצמיחה בנפש האדם תוצאות נפסדות. עצם ההצלחה 'הוכחה' היא בעיניו לישרו, הגינותו וזכויותיו. שכן, 'אתה מצליח סימן שאתה צודק'. מחשבה – מפניה מזהיר משה במהלך 'התרעותיו המודיעיניות' בטרם מלחמה.

"אל תאמר בלבבך.. בצדקתי הביאני ה' לרשת את הארץ הזאת… לא בצדקתך וביושר לבבך אתה בא לרשת את ארצם" {שם ט', ד'-ה'}.

שכן תחושת ה'צדק', השוררת בלבו היהיר של המצליחן המקצועי, מולידה רעות רבו, במישור הלאומי והאישי. היא משחררת אדם או מדינה מכל כפיפות למסגרת ערכית מוסרית מחייבת. להם – מותר הכל לדרוס את העומדים בדרך להגשמת המטרות והשאיפות, לרמוס את המפריעים, להונות, להוליך שולל, להפר כל כלל וכל חוק בקידוש כל האמצעים למען מטרת ההצלחה. 'סופרמן' במלוא הודו.

אולם, אומר להם משה היודע, כי חטאת זו רובצת לפתחם, ומזהיר:
"אם שכח תשכח את ה' אלקיך והלכת אחרי אלהים אחרים… העידתי בכם היום כי אבד תאבדון, כגוים אשר ה' מאביד מפניכם כן תאבדון" {שם ח', י"ט-כ'}.

אדם או חברה, הבנויים על היסודות האמורים לעיל, נושאים בחובם את זרע הפורענות והחורבן של עצמם. משה השמיע באוזניהם אזהרה זו מראש, בלשון האמונה העברית. והיסטוריונים ניסחו אמת זו בשפת הנסיון ההיסטורי המצטבר:
ההיסטוריה, אומר פראוד, היא קול המכריז, ללא הפסק, במשך דורות על חוקי הטוב והרע, דעות מתחלפות נימוסים משתנים, אמונות צצות ונופלו, אך חוק המוסר כתוב על מגילת הנצח, על כל מלת שקר או מעשה עוול, על חמס ורשע, על תאווה וגאווה, משלמים לבסוף את המחיר. לא תמיד על ידי ראשי האשמים. אך הוא ישולם על ידי מישהו. צדק ואמת בלבד חיים וקיימים. אי הצדק והמרמה עשויים להאריך ימים, אך יום הדין סופו לבוא עליהם במהפכות צרפתיות ובדרכים איומות אחרות. (J.A. Froud)
בהקשר זה, מן הראוי גם להזכיר את מסקנת ההיסטוריון הבריטי הנודע, ארנולד טוינבי, המסכם בחיבורו הגדול Study Of Historys :את עלייתן ושקיעתן של עשרים ואחת תרבויות העולם הקדום. הוא מצביע על סיבת התמוטטותן, הטמונה, לדתו, בעובדה שחייהם נעשו מסונוורים על ידי פניות עצמיות, אנטי-חברתיות ואנטי-רוחניות, וסופם שהם מזדעזעים ונהרסים על ידי חוסר התאמה
אישור היסטורי מזעזע, במבט לאחור, לדברי הנבואה של משה.

אך כיצד רצה משה לחסנם מפני נגיפי החמרנות המדבקים? מה הציע להם כאמצעי עזר, להתמודדות שתיכפה עליהם במולדתם?
ראייה נכונה של מציאות חייהם. זכירה נאותה, מוחשית ומתמדת של עברם ההיסטורי. ובעיקר, הבנה עמוקה של עבר זה.
{מעובד מתוך ספרו של הרב משה גרילק – 'פרשה ופשרה'}

שבת שלום – יהונתן גרילק

[גרילק יהונתן‎]

אימרה שבועית:
מי שאינו מושל בכעסו - כל שכן שלא ימשול בזולתו. {רבי שלמה אבן גבירול}

סטטוס שבועי:
החברה האנושית נוהגת לגנות התנהגויות בלתי מוסרויות, ואף להעניש את מי שמפרים את ערכי המוסר. כלל זה נכון כל עוד החריגה מהנורמות המוסריות היא נחלתו של היחיד. ברגע שהחריגה נעשית על ידי ציבור גדול ועל אחת כמה וכמה על ידי הרוב, לא זו בלבד שאין היא זוכה לגינוי, אלא החריגה עצמה נהפכת לנורמה המוסרית הנכונה, כביכול.
סביר להניח שהאנושות לאורך ההיסטוריה ראתה את עצמה תמיד כמוסרית. לעיתים השחיתות נתפסה כהתנהגות מוסרית נכונה, ואילו העזרה לחלשים למשל, נחשבה לחריגה מערכי הזמן והתקופה. ההיסטוריה הוכיחה שחברה אנושית שלמה יכולה להידרדר לשפל מוסרי איום, עד כדי היפוך גמור של מושגי הטוב והרע. זה נכון לעבר להווה ולעתיד.

ציטוט שבועי:
מכל המושגים הדתיים או הפילוסופיים אשר לאדם, רק האמונה מחברת את היהודים יחדיו. היא לבדה לא נפגעה לרעה על ידי התקדמות החקירות המדעיות, כי אם להיפך, נתחזקה ונתאשרה עד היסוד בה {פרופסור ולדימיר חבקין}

סיפור שבועי:

'משפחה גרעינית..'

רבי אריה לוין זצ"ל, הידוע בכינויו – 'אבי האסירים', עבר מחוץ לבית החולים לתשושי נפש בירושלים ושמע צעקות נוראות. הוא ניגש אל השומר וביקש לדעת מה קרה.
הבריטים, סיפר השומר חוקקו חוק חדש: אין לתת תרופות הרגעה אלא לחוסים שיש להם קרובי משפחה. זה שצועק, הסביר השומר, הוא מאושפז ללא קרובי משפחה ולא מקבל תרופות הרגעה.
מה שמו? התעניין ר' אריה.
שלמה קרקובסקי, ענה השומר.
באמת?! זינק ר' אריה בהתלהבות. הוא חי? אנחנו קרובי משפחה!

ר' אריה רץ לחנות הסמוכה, קנה כמה ממתקים, חזר לבית החולים לתשושי הנפש וביקש לבקר את 'קרובו' – קרקובסקי. וכמובן דאג שיקבל תרופות הרגעה.
החולה המאושפז קיבל בתודה את תרופות ההרגעה. מאז, מידי חודש הגיע ר' אריה לבקר אותו ולדאוג שיקבל את התרופות שהיטיבו עם מצבו.

לאחר שנים רבות נפטר רבי אריה לבית עולמו. ל'שבעה' הגיע יהודי בשם אביגדור לנחם. הוא הזדהה בפני בניו של הצדיק הירושלמי כאח רפואי בבית החולים לתשושי נפש. אביגדור סיפר על ר' אריה שהציג עצמו כקרובו של אותו חולה, וסיים: לפני מספר חודשים נפטר קרקובסקי. לפני פטירתו, הוא שאל אותי: אביגדור, מי הרב שמגיע מידי חודש לבקר אותי? אני לא מכיר אותו. אנחנו לא קרובי משפחה...
בזכותו, אמר קרקובסקי לאביגדור, שרדתי בחיים. הוא נתן לי תקווה!…

פרשה שבועית:

פרשת ראה / 'רפורמה כשרה...'

"וזה דבר השמיטה: שמוט כל משה ידו אשר ישה ברעהו, לא יגוש את רעהו ואת אחיו" {דברים ט"ו, ב'}.

השמיטה, כפי שאנו יודעים, מצוותה להוביר את שדות הארץ. אולם לשמיטה פן נוסף. מלבד שמיטת קרקעות יש בשנה זו גם שמיטת כספים.
על פי דין תורה אסור לנו לגבות בתום שנה זו את חובותינו. עלינו לומר לכל הלווים: הכסף שלווית ממני - שלך הוא.
מעשה גבורה זה מטרתו: 'ללמד את נפשנו במידות המעולות: מידת הנדיבות ועין טובה' (ספר החינוך מצווה תע"ז) . בחתירה לעומק הנפש נגלה כי ויתור זה גורם לאדם שישליך את אלילי כספו, ולא יאמר אלוהינו למעשה ידינו, הוא הרכוש (אורים ותומים).
כלומר, כדאי הוא הקרבן, שכן הרווח עולה על ההפסד. הוא משלים את מעגל שחרורו של האדם מן השעבוד לרכושו. לאחר פעולה גואלת שהחלה בשמיטת הקרקעות ומסתיימת בשמיטת החובות, האדם שב להיות אדון לרכושו, הוא שולט בכסף, ולא הכסף שולט בו.

אך למרות שנצטווינו לוותר על החובות המגיעים לנו, וגם מכירים אנו בתועלת מצווה זו, איננו מוותרים על החובות, אלא לפני סוף שנת השמיטה אנו הולכים לבית דין, ובאמצעות מסמך הפרוזבול אנו כן גובים את חובותינו.
מה קרה לפתע? מה התרחש בדרך אל הביצוע המעשי של המצווה?
כאן, נזדקק למעט היסטוריה.

התורה ידעה היטב, כי דרישה זו קשה במיוחד. האדם קשור בכל נימי נפש לממונו. קשה מאד לשחררו מאזיקים אלו. בעקבות כך, חששה התורה שהעם ימצא דרך כשרה כיצד להתחמק מביצוע מצווה זו של וויתור על חובות: הוא פשוט לא ילווה בשנת השבע. כך גם לא 'ייכשל' בגביית החובות.
חשש זה מובע בפסוק הבא: "השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל לאמור: קרבה שנת השבע, שנת השמיטה, ורעה עיניך באחיך האביון ולא תתן לו, וקרא עליך אל ה' והיה בך חטא" {דברים ט"ו, ט'} .
בפועל לא עמד העם לאורך זמן בלחץ הצו. הוא בחר לא להלוות. מספר ההלוואות לעניים בשנה זו ירד לשפל.
הלל, מתקן הפרוזבול, ראה בדאגה עמוקה הידרדרות מסוכנת זו במוסריותו של העם. הלל ידע שאדם המתרגל לא להלוות לנזקק בתקופה מסויימת, מקשיח אט אט את לבו. 'מנהג' אי הגשת העזרה בשנת השבע עלול להתפשט על פני שאר השנים.
מה עשה?
כדי לשמור על מידת החסד לבל תיפגם, ניצל הלל הלכה עתיקה מהלכות שמיטת כספים. הלכה, הקובעת שחוב אשר נמסר לגבייה באמצעות בית דין, לא חל עליו דין השמיטה, והוא ניתן לגביה. הלל, בתקנת הפרוזבול, איפשר לכל אדם מישראל למסור את חובותיו לבית דין.
הלל הציל עד ימינו את לב העם, והיה למגן התורה.
}מעובד מספרו של הרב משה גרילק – 'פרשה ולקחה'}

שבת שלום – חודש טוב – יהונתן גרילק

[גרילק יהונתן‎]

אימרה שבועית:
אין שלם מלב שבור, אין זעקה גדולה מהדממה, אין ישר מסולם עקום. {הרבי מקוצק}

סטטוס שבועי:
חלק מובנה בתוך המסורת היהודית, הוא הגמול או החיסרון שאנו צוברים על מעשינו. כתוצאה מכך, לקראת ראש השנה, אנו חייבים להבהיר לעצמנו, להיכן נוטות כפות מאזני המעשים שלנו. זהו תהליך בו אנו לומדים להכיר מהן ציפיותיו של בוראנו מאיתנו, ואז, צריכים אנו לדעת היכן הצטיינו והיכן נכשלנו.
לצערנו, אנו לא מורגלים מספיק להעריך את רמתנו הרוחנית באופן מקצועי ומפורט, ולמסור דיווח מדויק, במה שונה הפרופיל הרוחני שלנו היום, מזה של לפני שנה. אדם לא יכול לצמוח מבחינה רוחנית, ללא הערכה מתאימה.
בזמן שנותר לנו ליום הדין, אנחנו צריכים לעשות ספירת מלאי. לנסות ולהתבונן, באופן אובייקטיבי יותר על המעשים שלנו, להבהיר את התחומים שלגביהן אנו עומדים בספק ולהשקיע זמן בתכנונים, לשיפור הביצועים העתידיים שלנו, לקראת השנה הבאה עלינו לטובה.

ציטוט שבועי:
מה זה יהודי? שאלה זו כלל אינה מוזרה כפי שזה יכול להיראות תחילה. הבה נראה איזה מין יצור מיוחד הוא זה, שכל שליטי עולם וכל העמים העליבוהו ודיכאוהו וגירשוהו ורמסוהו, רדפוהו, שרפו, והטביעוהו, והוא, על אפם וחמתם, ממשיך לחיות ולהתקיים. {לב טולסטוי}

סיפור שבועי:

'וורשה – לא אשכח' / משה פראגר

עוד דומעות עיני מדי זכרי את שעת פרידתי מוורשה – עיר מולדתי הנצורה, מוורשה - מבצרה של יהדות פולין, שנלפתה בצבת המצור הנאצי האכזרי. עיני דומעות, כי המראה הזה חקוק בזכרוני. אוקיינוס יהודי סוער וזועף. אוקיינוס, הנדחק ונלחץ בתחומי הגטו. אוקיינוס רותח של רצון חיים ולהט הישרדות. אוקיינוס רותח של יגון יהודי. אוקיינוס רועם של אימה ופחד מפני הבאות. אוקיינוס הנחנק בין הרחובות הצפופים של נאלבקי, פראנצישקאנר, זמנהוף, סמוצ'ה, כיכר 'שער הברזל', וסביבותיהם. אוקיינוס של חצי מיליון נפשות, המסומנות ב'סרט יהודי', על פי צו הצוררים, ומתרוצצות בתוך מלכודת הגטו. הזדים הארורים הללו, איזו מהתלה שטנית נלעגת המציאו: לסמן את היהודי מנאלבקי כ'יהודי'? להצמיד לשרוולו של היהודי הוורשאי הגאה את אות ההיכר של 'מגן דוד'? לצוות על היהודי מפולין, אשר אלף שנים שמר על ייחודו ולא התקרב אל הגויים, שייסוג אל 'תחום המחייה היהודי', תחום אשר מתוכו אף פעם לא רצה לצאת!?

הביטה נא וראה את היהודי מנאלבקי. כל כולו הוויה יהודית מוצקת, מקשה אחת. כל כולו הסתגרות מן הגויים ומרידה ב'חוקת הגויים'. כל כולו יהדות שלימה ואמיצה, יהדות שבפרהסיה: עטור זקן ופיאות, קפוטה ומגבעת שחורה בחול, בגד משי וכובע קטיפה ושטריימל בשבת ומועד, לרגליו נועל הוא נעליים בסגנון מיוחד, וכל בגדיו מכופתרים מצד ימין לצד שמאל, במהופך ממנהגם של הגויים, ועל פתח ביתו מבחוץ בולטת המזוזה, ומעל חנותו מתנוסס שלט עם אותיות יהודיות ושם יהודי שלא השתנה. איזה לעג שטני הוא זה, לגזור על היהודי להסיר את זקנו ופאותיו, לאלצו לחלל שבת וחג, לאסור עליו בעונש מוות לימוד תורה ותפילה בבית כנסת - ועם זאת לצוות עליו שיסמן את עצמו ב'מגן דוד'... כי על כן גועש האוקיינוס היהודי של ורשה. מעקשנות יהודית גועש הוא.

ועיני דומעות עוד ממראהו של היהודי מנאלבקי, הגאה בתוך יגונו הנוקשה בתוך מסכת גזירות ורדיפות, ייסורים והתעללויות. את זקנו המגודל אינו מוריד, הוא מסתירו מתחת למטפחת האופפת את פניו - אף כי בזאת עלול הוא לסכן את חייו. את הסרט היהודי עם 'מגן דוד', אשר הצוררים הכריזו עליו כעל 'אות הקלון' ליהודים - אותו הוא מקשט ומפאר, נושא אותו בעוז ובאומץ, כיאה לאות כבוד יהודי.
ומה אומר על כך השטן המשחית עצמו? מפיו של ראש השלטון הכובש הנאצי, מושל מחוז ורשה, ד"ר פישר, נשמע הדבר הזה: 'היהודי מפולין הוא יהודי קשה עורף, שלא בנקל לשברו'. כלשונו: 'טראציגער יודע' - יהודי עקשן, בלתי נרתע!

חרותה בליבי חוויה למזכרת, שלקחתיה עמי מוורשה היהודית, הסובלת והמתייסרת. מורא ובעתה ברחובות היהודים. חיות טרף, בדמות קצינים גרמניים שיכורי ניצחון וצמאי דם יהודי משתוללים לעין השמש. צריחות פראיות, רדיפה מבוהלת. צייד על ישישים יהודים, הדורי צורה ואצילי פנים. פרגולים שורקים באוויר. יריות מהדהדות. חיות הפרא שואגות לטרף: 'יהודי! יהודי! יהודי'!
ופתאום צחוק גס ורעשני. האספסוף הפולני צוהל לאיד היהודים. חי, חי, חי, מתפקע האספסוף הפולני מצחוק, חא-חא-חא... 'יעשטשע! יעשטשע!' (עוד! ועוד!) ככה צועקים הפולנים לעבר הקצינים הגרמניים, המתקלסים ביהודים.
ובאחת, כבמטה קסמים, נשתנתה התמונה. הקצינים הגרמנים, מוכי טירוף שטני ליהודים, נתפכחו לפתע משיכרונם. הם הרפו מן היהודים המוכים ושותתי הדם, ופרגוליהם הופנו לעבר האספסוף הפולני, הלועג והצוחק משברון היהודים. הי לכם, חזירים פולניים! ('פוילישע שוויינע!'), היכו הקצינים העריצים בפרגולי הברזל שלהם מעל קודקודי הפולנים המבוהלים עד מוות. איך אתם, מוגי-לב, מעיזים לצחוק מן היהודים? חזירים שכמותכם! ואחד מן הקצינים הזועפים מרביץ לקח פומבי לאספסוף הפולני, מתוך כוונה שהיהודים המוכים יקשיבו לו: איתכם, הפולנים, גמר ה'פיהרר' שלנו (היטלר) את החשבון אחת שתיים! תוך תשעה-עשר יום הובס הצבא הפולני העצום, וברח לכל הרוחות! ואילו היהודים? איתם מנהל 'הפיהרר' שלנו מלחמה מזה מספר שנים - וטרם ניצחנו אותם! ועיני תדמע מדי זוכרי את וורשה, את שפלות גוייה ואת קשיות יהודיה.

אוי לי, כי וורשה בגדה בי. וורשה הפולנית בגדה ביהודיה. ומחיר הדמים של הבגידה הפולנית אינו נופל ממחיר מזימת ההשמדה הנאצית. וורשה רימתה אותי. וורשה, אשר בילדותי, בשנות לימודי ב'חדר', חיבבנו כל כך את שמה, עד כי אנחנו הילדים המצאנו את קירבת המלים הזאת: השם 'ווארשאווא' (שם הבירה בפולנית) דומה לבאר שבע... וורשה, אשר עיתונאי צרפתי נודע, אלברט לונדר, התיימר לגלות בתוכה את 'הממלכה האמיתית' של 'היהודי הנודד הנצחי'... וורשה, אשר משורר יהודי-חילוני התאהב בה עד שנשבע כי נהר ה'וויסלה' החוצה את וורשה, מדבר אליו בשפת אידיש... וורשה, אשר האנטישמיים הפולניים שרו עליה: 'נאשע אוליצע - ושידובסקיע קאמיעניצע' (הרחובות שלנו - והבתים ליהודים!)... וורשה, שיהודים בנוה וביצרוה, הרחיבוה והעשירוה עד כי היהודים היו בעלי הבתים והפולנים - שומרי הבתים ('סטריזש' בלע"ז). היהודים היו יוצרי הכלכלה ובוני התעשייה וכובשי השווקים עבורה, והפולנים היו פקידי השלטון, אנשי השררה וגובי המיסים.
וורשה הפולנית בגדה בנו. בכל עת צרה לפולנים, היו הם מקפלים את שפמיהם הגאוותניים, מנמיכים את קומתם ה'פריצית', מתקרבים ומתחנפים ליהודים: 'אחינו אתם, סטארו-זאקונני!' (בני הדת העתיקה)... ואז היו מנופפים כלפינו את סיסמת הפיתוי: 'למען החופש שלנו ושלכם'...!
כמה דואב הלב, כי לא פעם נלכדו יהודים במתק שפתיים זה של הפולנים. נשכחה מהם האזהרה החריפה, אשר נמסרה בשמו של הסבא בעל 'חידושי הרי"ם': - חז"ל אמרו: 'הלכה, בידוע שעשו שונא ליעקב', ואין להסיח מכך את הדעת אף פעם. ואם יהודי עובר בחוצות וורשה, ונתקל בגוי שיכור, שאינו פוגע בו ואינו מגלה שנאתו ליהודי, ההסבר לכך הוא, כי עצלן הוא הגוי הזה, ותו לו... וגורלו של גטו וורשה יוכיח! כואב הלב לקום ולהתדיין כעת עם היהודים קלי הדעת וקטני האמונה, שנתפתו לקסמי השווא של 'האחווה הבינלאומית'.

אייכם, אתם הצועדים בהפגנות האדומות של 'הראשון במאי'? אייכם, אתם השמים את כל מבטחם 'בסולידאריות הלוחמת של הפרוליטאריון'? אייכם, אתם שמסרתם את נפשכם לשווא והקרבתם את קרבן חייכם לריק?
אללי, כי עד לשערי האבדון ליוותה אתכם אשליה נוראה זו. בחשכת הגטו הודפסו עלוני מחתרת של הנוער הסוציאליסטי היהודי, שהשתייך אל מפלגת ה'בונד'. העלון הזה, בשם 'יוגנט-שטימע' (קול הנוער), מציג היה בראש כל גיליון ציור של חומת הגטו הנפרצת, דרך הפירצה מושטת יד אחים, ושתי הידיים לחוצות, זו שמחוץ לגטו וזו שמתוכו, והן מכריזות ואומרות: 'תחי האחווה הבינלאומית!'
וזה עוד לא הכל. מעל לחומת הגטו מופיע הפזמון הזה:
אלע מענטשן זענען ברידער. געלע, ברוינע, שווארצע ווייסע. פעלקער, ראסן און קלימאטן. ס'איז אן אויסגעטראכטע מעשה!
ובתרגום:
כל האנשים אחים שווים. כתומים, לבנים, שחורים, צהובים. הפרדה לעמים, אקלימים, גזעים  - היא אך מעשה רמאים!
סיסמאות אלה נאמרו מן הצד האחד, בצינוק הגטו. ומה היה ההד לכך מעברה השני של החומה, מן 'הצד הארי?'
אוי לו לזה שהתפקח מרעיונו היפה במחיר איום כזה. כי חומות הגטו לא פוצצו ולא נפרצו, ואף יד לא הושטה מן 'הצד הפולני' של וורשה. אפילו בימי המרד המזוין של גטו וורשה, כאשר 'הארגון הלוחם היהודי' היפנה את קריאתו הנרגשת אל 'הפולנים, אזרחים וחיילי החרות', והסביר להם כי 'זוהי מלחמה למען החרות שלנו ושלכם', והבטיח להם נאמנה 'תחי המלחמה לחיים ולמוות בפולש הגרמני' - גם אז נשארו חומות הגטו אטומים וסתומים, מבלי שנפתח בהם חור וסדק כלשהו, וזאת שעה שמחסני הנשק של המחתרת הפולנית האנטי-נאצית היו מלאים וגדושים עד בלי די.
ובימים ההם, כאשר גטו וורשה הופגז והוצת, הועלה על המוקד ונשרף על בתיו ודייריו, בניו ובניניו, היהודים והחי, הצומח והדומם אשר בו - אז ניצב האספסוף הפולני אל מול להבות האש ותמרות העשן שאפפו את הגטו המושמד, ומחא כף בהנאה וצהלה: 'ושידקי שיען סמאזשאן'! (היהודים מיטגנים)...

וורשה היהודית - במה גדלה חטאתה בעיני הפולנים? הפולנים טענו, כי ליהודים יש 'מלוכה בתוך מלוכה' - והם צדקו. היהודים יצרו מעגל פנימי בתוך המעגל החיצוני. לפולנים הייתה ממלכה גדולה על כל אביזריה: צבא ומשטרה, דגל ודיפלומטיה. ליהודים הייתה מלכות של חסד. לפולנים הייתה בירה עצמאית, וליהודים הייתה עצמאות רוחנית. שני שלישים מתושבי הבירה הפולנית היו גויים, ושיא תענוגיהם – 'ווישצ'יגי' (מרוץ סוסים). ואילו לשליש מיליון יהודים של וורשה הייתה 'קהילה דתית עצמאית' משלהם, ומערך שלם של מפעלים ציבוריים בהתנדבות. לא היה עניין גדול וקטן במכלול הצרכים של עזרה וסעד, צדקה וגמילות חסדים, שלא הוקדשה לו תשומת לב מלאה.
מאז גדלתי כבן וורשה היהודית ידעתי לרחם עליו, על אותו גוי פולני, נהג הטראם (החשמלית) של האזור היהודי בוורשה, אשר בכל יום של שבת התפהק בכל פה בתוך הקרון הריק, ומתוך שממונו ושעמומו היה מחרף את היהודים: 'זשידובסקה בעזטשעלנושץ'! (חוצפה יהודית שכזו!)...

פרשה שבועית:

פרשת שופטים / 'גורל ובחירה'

"כי אתה בא אל הארץ אשר ה' אלהיך נותן לך לא תלמד לעשות כתועבת הגויים ההם. לא ימצא בך מעביר בנו ובתו באש קוסם קסמים מעונן ומנחש ומכשף. וחובר חבר ושואל אוב וידעוני ודורש אל המתים" {דברים י"ח ט'-י"א}.

התורה קוראת לכל התופעות הללו בשם אחד כולל: "תועבה".
מדוע?

כי המאמין בכל אלו או בחלק מהם, חי בעולם אפל. לצורך דיון קצר זה, לא חשוב כלל אם קיימים כוחות נסתרים רבי עוצמה או לא. החשוב הוא שהאדם חש עצמו מופקר לרצון כוחות עיוורים סתמיים, הקובעים את גורלו, בלא שתהיה לו כל השפעה אישית עליהם. זוהי כניעה לכוחות פיזיים, מכאניים הפועלים בטבע. 'תמונת העולם' של אדם זה, היא של עולם קר, אכזרי וחסר רחמים. בו הוא מיטלטל ונתון לרצונם המוחלט של המזלות למיניהם ושל פגישות מקריות בין פלוטוס לאוראנוס וכדומה (אם כותב השורות הללו אינו טועה בשמות האסטרולוגיים). זהו עולם, בו אין מקום לחירות אישית ומוסרית. החתול השחור, המדיום או הכוכבים, הם המכתיבים את אשר יקרה איתו ועליו לדעת כיצד לתמרן את עצמו במצבים אלו.
זו השקפת עולם מסוכנת וחמורה, היא שוללת כל ערך מן המעשה הטוב. ההתנהגות המוסרית מיותרת בהחלט. במקום לשפר התנהגות חשוב להיזהר מחתולים שחורים. ובמקום לתקן עיוותים אישיים וחברתיים ולהתחרט מחטאים, מוטב לקרוא בעיון את ההורוסקופ וכו'. זהו אפוא, עולם חסר שחר, חסר חיים וחסר תקווה.
ועל כן, הוא מוקע על ידי התורה והיהדות, הניצבת בקוטב המנוגד לה. תמונת העולם הנגדית שהיא מציבה שונה לחלוטין. נדגים אותה באמצעות סיפור תלמודי, בתרגום חפשי:

שמואל, אחד מחכמי התלמוד, ישב יחד עם אבלט (חכם נכרי וחוזה בכוכבים) שעה שחלפו על פניהם מספר אנשים שהלכו אל האגם. אמר אבלט לשמואל:
אתה רואה?! אדם זה לא ישוב. נחש יכיש אותו והוא ימות.
ענה לו שמואל:
אם בן ישראל הוא, ילך ואף ישוב.
ואכן, חזר האיש בריא ושלם מן האגם. קם אבלט ופתח את אגודת קני האגם שבידי האיש וגילה שם נחש מת, מבותר לשנים. הנחש נפגע בשעת קצירת הקנים.
שאל שמואל את האיש:
מה עשית כי זכית להינצל?
הנוהג בחבורתנו, באה התשובה, הוא שכל יום אחד מבני החבורה אוסף מכולם את המזון שברשותם לקופה משותפת. בשעת הסעודה בצוותא, מתחלקים בשווה.
היום הבחנתי באחד מבני החבורה שלא הביא את מנת היום מביתו. ראיתי שהוא מתבייש, על כן, כאשר עבר לידנו הגובה, עשיתי עצמי כאילו נטלתי את מנתי מן החבר שאין לו, והגשתי לו את חלקי כאילו היה חלקו של הידיד.
הכריז שמואל: 'צדקה תציל ממוות' {מסכת שבת דף קנ"ו}.

אם נבדוק סיפור זה – שהוא אחד ממחרוזת הסיפורים המובאים שם בתלמוד בנושא זה, נבחין, שלמרות שהייתה אמת בתחזית הצופה בכוכבים, אין האדם כפוף לה, ובידו לשנותה.
האיש הלך אל האגם. בשובו, נמצא הנחש באמתחתו. משמע, הסכנה הייתה מוחשית. והנה, מעשה החסד שעשה, הוא שהפר את 'נבואת' האסטרולוג. שכן, דבריו היו אולי אמת אך בוודאי לא היו כל האמת. זו האמת, שאת העתיד קובע האדם במו ידיו, חרף הכוחות הפעילים ביקום, ובוודאי חרף אמונות ההבל הממלאות את חלל העולם.
זו התגלית החשובה. המעשה המוסרי הנכון, המעשה המעדן את הנשמה ומעלה אותה לספירה גבוהה יותר, הפעולה המעניקה לאישיות קו רוחני נוסף, הינה תעודת השחרור שבידי האדם. השחרור מעול האסטרולוג, מפטפוטי מגדת העתידות ומן השעבוד לקוראות בכף היד. ובוודאי השחרור מחתולות שחורות, מספר 13, ומי יודע ממה עוד.

כי מול עולם הכוחות האפלים שצייר לו האדם במוחו, הכוחות הסתמיים השולטים ומשחקים, כאמור, בחייו בלא משמעות כלשהי – ניצב עולם היהדות. בו, יש לכל הקורה בחיי הפרט והכלל משמעות חינוכית ממדרגה ראשונה. האלוקים הבורא, הפועל בתוך המאורעות מתוך חירות גמורה, מציב אתגרים בפני האדם. באמצעותם, היכולת והרשות בידו להתקדם במסלול החינוך הרוחני, בטיפוח האישיות, ולקבוע בכך כיצד יראה העתיד המזומן לו מאת ההשגחה העליונה.
והאדם זוכר תמיד, כי בידו הדבר...
{מעובד מספרו של הרב משה גרילק – 'פרשה ולקחה'}

שבת שלום – יהונתן גרילק

[גרילק יהונתן‎]

אימרה שבועית:
האמת והצדק הם תכשיטי הנפש. {אגרת המוסר לרמב"ם}

סטטוס שבועי:
חודש אלול החודש האחרון של השנה, לפני ראש השנה, מציג בפנינו דרישה משמעותית: בל נטעה לחשוב שהגענו הכי רחוק שאפשר להגיע מבחינה רוחנית. ניתן להגיע רחוק יותר. אסור לנו לפרוש מהמרוץ לפני שהשגנו את כל מה שאנחנו מסוגלים להשיג.

ציטוט שבועי:
אצלנו לקחו את הדת ולא נתנו במקומה מאומה.. אין כלום, לא דת, לא עבודה.. אנחנו עוד חיינו על עושר זכרונות בית אבא, על 'ייחוס הדורות', על השובל, על סרח העודף ממסורת הדת. על מה כיום? {אורי צבי גרינברג}

סיפור שבועי:

'הוא גדול!'

ילד תל אביבי שאל את אלברט איינשטיין במכתב משנת 1931, שאלה שאף חבר, ואפילו לא המורה, לא ידעו לענות עליה.
א'. מאחר שכל כוכב גדול כמו כדור הארץ, האם יכולים כוכבים כה רבים למצוא מקום בשמיים? ב'. איך זה אפשרי, בגלל גודלם של הכוכבים, שיהיו כה קרובים לארץ?

השיב לו איינשטין: אתה יודע, שהתפוזים בארץ ישראל גדולים מאד, ובכל זאת אפשר לייצא אותם אם נמצאות תיבות מספיק רחבות. התשובה לשאלתך היא: שתיבתו של א-לוקים היא באמת רחבה מאד...

פרשה שבועית:

פרשת כי תצא / 'סיפור אהבה'

"כי תצא למלחמה על אויביך" {דברים כ"א, י'}.

בראש פרשתנו אנו מוצאים שלושה סיפורים. שלושה מצבי אנוש, הכוללים בקרבם את כל סממני הסיפור הטוב: מלחמה, אהבה, שנאה, מרד הנעורים, אפילו פשע. כל סיפור ומשמעותו, כל מצב ומוסר ההשכל שבו, ואמת אכזרית הופכת את השלושה לסיפור אחד.

סיפור א': 'יפת תואר'

"כי תצא למלחמה על אויביך… וראית בשביה את יפת תואר וחשקת בה…" {דברים כ"א, י'-י"א}.

תמונת 'האהבה בצל תותחים' מוכרת לנו היטב. היא פרנסה רבות את הספרות, המחזות והסרטים, והינה בת לוויה נאמנה כמעט לכל מלחמה.
המפליא הוא, שהתורה הלוחמת מלחמה עיקשת נגד נישואי תערובת, מגלה במקרה זה ליברליות מפתיעה. היא מתירה לחיילנו האוהב לשאת יפהפייה זו לאישה:
"ולקחת לך לאשה" {שם}.
מה קרה? האם המלחמה מתירה נישואי תערובת?
אכן!
במלחמה, כידוע, פועלים היצרים ביתר תוקף. ההפקר שולט בכל. האלימות המלחמתית מפרקת מסגרות חברתיות רבות, שנותרו בעורף. גם המוסר יוצא בה לחופשה ללא תשלום, ונדמה לאדם שהכל מותר. על כן, כשבנות האויב בימי קדם הסתובבו במכוון בשדות המערכה כדי לפתות את חיילי הצד שכנגד, עלול היה החייל לאבד את השליטה על יצרו.
'לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע' – אומר רש"י בשם התלמוד. נותן התורה הוא גם יוצר האדם על יצריו, והוא היודע, שבמקרה שלנו אין לדרוש מן האדם ריסון. הוא פשוט בלתי אפשרי.

אבל – "ולקחת לך לאשה" {שם}.
כלומר, הותרה לך אישה זו במסגרת הנישואין דווקא. אמנם, הפרשה מתחשבת ביצריו של החייל, ויודעת, כי הפעם אין לדרוש את בלימתם, אבל ההפקרות לא הותרה, התורה אינה מסכימה למעשה, שאין בו נשיאה באחריות, לשעשועים סתם, לסיפוק יצרים משום שהתעוררו. זה מסוכן. החייל עלול עוד להדביק את העורף בחיידק אנטי חברתי זה. ובכן, חשקת בה?! שאנה לאישה!
אבל, בטרם נישואין כדאי לברר, אם אהבה כאן, או תאווה, אם רגשות כנים, או הסתנוורות מיופי. על כן, העמידה הפרשה לרשות החיל 'האוהב' סדרת תרגילים, שיעזרו לו לוודא נקודה זו. טובה הוודאות קודם הנישואין. כך ימנע מצב, בו יישארו שני אנשים פצועים בחלוף סערת הרגשות..

על כן:
"והבאת אל תוך ביתך וגלחה את ראשה ועשתה את ציפורניה והסירה את שמלת שביה מעליה… ובכתה את אביה ואת אמה ירח ימים" {שם, י"ב-י"ג}.
חודש מבחן למען ההחלטה השקולה והנבונה. חודש מלא בלא סממנים חיצוניים מושכי לב. בלא שמלות פאר וכו', ובהתנהגות אפורה של בכי בביתו. סוף סוף מדובר באשה נכרייה, בת לעולם זר, הבאה ממהות אחרת ומתרבות שונה. מן הראוי לברר את מידת ההתאמה ביניהם מבעוד מועד.
ורק אם תחפוץ בה, למרות המבחן, הרי אז: "ולקחת לך לאשה".

סיפור ב': 'בן השנואה'

"כי תהיין לאיש שתי נשים האחת אהובה והאחת שנואה" {שם כ"א, ט"ו}.

בפרשה זו אנו מתוודעים אל השנאה המסנוורת. דומה היא להפליא… ל'אהבה', שעליה למדנו מעט זה עתה.
גם היא עלולה לפגוע בכוח השיפוט ההגיוני של האדם. גם היא דוחפת בעוצמה רבה אל מעבר לכללים מוסריים, המקובלים גם על השונא הנכבד.
פרשתנו דנה בהשלכה אחת של השנאה בתחום המשפחתי: על הירושה.
התורה העניקה לאב את זכות ההורשה. אף כי החלוקה הרצויה היא החלוקה השווה בין הבנים, הרי, לא נשללה בשום מקום מן האב הסמכות לחלק את נכסיו כרצונו. דעת חכמים אינה נוחה, כמובן, אם קיפח את אחד הבנים. קיפוח, היוצר מתח מיותר בין האחים, המהווה מקור לשנאה ולקנאה. בכל זאת, זכות האב במקומה עומדת.
אך, זכות זו נשללת ממנו לגבי הבן הבכור. לו – מגיע בכל מקרה פי שניים בדין ירושה. את חלקו אין האב יכול לקפח. גם אם הוא בן השנואה.

"לא יוכל לבכר את בן האהובה על פני בן השנואה הבכור" {שם, ט"ז}.
הפרשה עצמה נותנת טעם לציוויה: "כי הוא ראשית אונו" {שם}. הוא בנו הראשון. הוא העניק לו את התואר אב.
במסכת הרעיונות של התורה על האדם ועל מקומו בעולם, על תפקידיו בחברה ועל אחריותו לדורות הבאים, יש משמעות ללידת הבן הבכור. מעמד האב המוליד השתנה. הרך הנולד הפך אותו, כאמור, לאב, והעניק לו בכך מעמד, שעשרת בניו הבאים לא יוכלו להעניק לו. הוא פתח בפניו שערים רבים אל ההגשמה העצמית כאב, כמחנך, כאחראי לדורות יבואו.
כהכרת תודה לבן זה, מחייבתו התורה להעביר לו שני חלקים מן הירושה.
גם אם הבכור הוא בן השנואה. אין השנאה מסוגלת לשלול את מה שבן זה עשה בעבור אביו.
"לו משפט הבכורה" {שם, י"ז}.

סיפור ג': 'הבן הסורר'

"כי יהיה לאיש בן סורר ומורה איננו שמע בקול אביו ובקול אמו" {שם כ"א, י"ח}.

פרשת 'בן סורר ומורה', היא אחת הפרשיות המוזרות בתורה. נושאה, הוא סטייתו של 'בן הטובים' הקלאסי. ילד, שלא הייתה לו ילדות קשה, והוריו הבריאים בגופם ובנפשם לא מנעו ממנו דבר. בכל זאת, מגלה הוא נטיות מרד, רצון לאלימות ולפשע. אם יתמלאו כל התנאים, המתוארים בפרשה (בהארתם של חז"ל), הרי ניצבת בפנינו דמות מעוותת, חסרת תקנה, שהחובה מוטלת על בית הדין להמיתה.
המעניין הוא, שפרשה זו אינה מציאותית. נחוצים תנאים כה מרובים, כדי שאפשר יהיה לבצע פסק דין זה, עד כי הוא בלתי אפשרי. 'בן סורר ומורה', לימדונו חז"ל, 'לא היה ולא נברא'. התועלת בכתיבת סיפור חיים זה הוא בסטנדרטים החינוכיים, הגלומים בו. הם מלמדים, כי קיימת צורת חיים, שלא כדאי לחיותה, והמוות נבחר ממנה. פרשה זו הינה בהחלט נושא, הראוי לדיון נפרד.

כל השלושה – סיפור אחד
כל אחד משלושת הסיפורים מתאר מצב שונה, אלא שהפרשיות נכתבו זו ליד זו. החכמים שהעמיקו בכתוב, גילו בו גם סוד הסמיכויות. וכך מובאים דבריהם ברש"י:
אם נשאה (את יפת התואר השבויה), סופה להיות שנואה, שנאמר: 'כי תהיינה לאיש' וסופו להוליד ממנה בן סורר ומורה. לכך נסמכו פרשיות אלו – (רש"י שם פרק כ"א פסוק י"א).
לאמור: לפנינו סיפור אחד – בשלבים. גרעינו – חשק לא מבוקר בעת מלחמה. סופו – בית מעורער ובן פושע. מבעד למסך ה'אהבה', פרץ בכל זאת כל השונה והמפריד בין בני הזוג. יציבות המשפחה נפגמה, ושלומם הנפשי של הילדים נפגע.

גם בימינו כך הוא:
ראביי אמריקני רפורמי, אלן מולר, הקדיש ל'נושא המשפחה המעורבת', מחקר ברבעון היהודי האמריקאי 'איידיאס'. מחקרו מבוסס על ממצאים סטטיסטיים לגבי יהודי ארצות הברית. המשפחה המעורבת נבחנה ומושווית עם המשפחה היהודית התקינה בשני עניינים מכריעים: יציבות וילדים.
מסתבר, ששיעור הגירושין בנישואי תערובת גדול פי שלושה עד חמישה מאשר במשפחות ששני הצדדים יהודיים...
גורל הילדים במשפחה המעורערת, אף הוא כבר נבחן לרוב בימינו, ותוצאותיו תמיד עגומות.
כבפרשה, כן במציאות. עצובה היא לרוב סופה של 'האהבה בת השמיים', זו, הבזה להבדלים האתניים, הדתיים והלאומיים, ולמרות הכל, לצערנו, מעטים הם הלומדים מן הניסיון.
{מעובד מתוך ספרו של הרב משה גרילק – 'פרשה ופשרה'}

[גרילק יהונתן‎]

שלום וברכה

מה שלומך? תודה על ההשקעה. 

בגדול, אני מסכים מאד עם דבריך, שלעיתים שוכחים את כל אותם חסידי אומות העולם.

אבל... כבן לניצולי שואה, שאמי ע"ה הסכימה לדרוך באדמת גרמניה, ובשום פנים ואופן לא הסכימה לחשוב לעבור מעל פולין אפילו דרך האוויר, תמיד תמהתי לעצמי: 'מה נסגר איתה' כמו שאומרים היום. 

ולימים הבנתי שהגרמנים היו אידיאולוגים כבר כמה שנים לפני המלחמה בעקבות מערכת התעלומה הנאצית, ובגדול לא הכירו כ"כ את התרבות היהודית של השטעט'ל, רק דרך קריקטורות אנטישמיות במקרה הטוב. מהפולנים עקב שכנות וידידות של מאות בשנים, קשרי מסחר וסיוע רב מהקהילות היהודיות לעם הפולני, ציפו להתנהגות אחרת. התחושה הייתה של בגידה נוראה. וכנראה זה המם ביהודי פולין עד כדי חוסר מחילה. מזכיר בקטן את אירועי תרפ"ט, ואולי גם עכשיו את אירועי לוד 2021.

כותב השורות הנ"ל התגורר בפולין וחווה את זוועות השואה עד תום. אינני יכול לשפוט אותו, הוא מבטא הלך רוח שהרגישו היהודים באותם ימים נוראים, בעקבות הבוגדנות והאנטישמיות הפולנית החולנית.

מה גם, שהאוירה ברחוב הפולני הייתה מאד לרעתנו, כמובן שהיו יחידים שחרפו נפשם והצילו יהודים, ועל כך מוטל עלינו להכיר ולהוקיר אותם לנצח נצחים. אך רובם ככולם ממש לא היו חסידים...

בשורות טובות

‫בתאריך יום ו׳, 13 באוג׳ 2021 ב-2:32 מאת ‪Isaac Agam‬‏ <‪ag...@agiloans.com‬‏>:‬

 

הסיפור על עזרת הפולנים ליהודים בשואה, או חוסר העזרה, מעוות לחלוטין ומלא בהתקרבנות.

כך גם הסתמכות היהודים על עזרת אחרים.

הציטוטים של הבונד הם ציטוטים של מיעוט ביהידות פולין.

כל התנועות החלוציות, גם הסוציאליסטיות, התנגדו להם חריפות. גם כל היהודים הלא קומוניסטים התנגדו להם חריפות.

בכל עם ישנם חלקים שונים ודיעות שונות. הבונד עשו הרבה רעש כמו כל הקומוניסטים.  אבל להציג את הבונד במייצג היהדות הוא לא רק עיוות, אלא שקר.

לא היה ולא נברא.

למחתרת הפולנית לא היו "ערמות של נשק". קשקוש גמור.

הגרמנים רדפו אותם עד צוואר. היו להם מספר מועט יחסית של רובים שיועדו לשמש להתקוממות כאשר ייסוג הצבא הגרמני.

אבל הם היו צריכים נשק כדי לכסות את כל או רוב ערי פולין. לא רק את גיטו ווארשה.

למרות זאת סיפקו נשק ועזרה למורדי גיטו וורשה. וכי מהיכן הגיע הנשק ללוחמי הגטו?

הגרמנים רצחו שלושה מיליון יהודים פולנים. זה בלתי נסלח.

אבל הם רצחו גם שלושה מיליון פולנים. רבים מהם אנשי המחתרת הפולנית ומסתירי יהודים.

יש לדעת הכל. לא רק חלק מהמידע.

אני לא רוצה להגן על הפולנים ככלל. היו בניהם משתפי פעולה והיתה אנטישמיות בפולין. אם כי לא אלימה. הפוגרומים היו באוקראינה, לא בפולין.

אבל לומר שהפולנים "רצחו את היהודים" זה מוגזם מאוד. הגרמנים רצחו את יהודי פולין וגם את פולני פולין.

האם לא היו מקרי רצח של יהודים על ידי פולנים? אולי. לא ידוע לי. אבל לשים זאת בשורה אחת עם רציחות הגרמנים זה חוסר פרופורציה ועוות גמור.

הפולנים הם הסגירו יהודים לגרמנים.

אבל גם הסגירו פולנים לגרמנים.

צריך לדעת הכל. לא רק מחצית הסיפור.

סביר גם שהיו פולנים שתייצבו מחוץ לגיטו הבוער אמרו "היהודים מיטגנים" (ביידיש?).

אבל להתעלם מהעזרה שהגישה המחתרת הפולנית והמנזרים הפולנים והאיכרים הפולנים להיהודים הוא עוות גמור. כאשר כל פעולה כזאת היתה כרוחה בהוצאה להורג של כל המשפחה.

בקרב חסידי אומות העולם של יד ושם יש רוב ענק לפולנים.

הפולנים לא באו לעזרת מורדי גיטו ווארשה.

רבים מהם היו שמחים לבוא.

אבל יש לזכור שגם כאשר פתחה המחתרת הפולנית בלחימה נגד הגרמנים הנסוגים, נהרגו מהם אלפים רבים מבלי לגרום נזק ממשי לגרמנים.

מה היה כוחה של המחתרת? רובים מול מקלעים, טנקים שיריוניות ומטוסים של הגרמנים.

גם זאת יש לזכור כאשר אומרים ש"הפולנים לא באו לעזרת מרדי גיטו וורשה".

לעומת זאת היו דרכי בריחה מהגיטו ומפולין שהיו ידועות רק למחתרת הפולנית ודרכם בכל זאת ניצלו יהודים רבים. כולל חלק ממורדי גיטו ווארשה.

התנאים תחת השלטון הנאצי המנוול והמתוחכם והאכזרי היו קשים מנשוא.

למרות זאת בפולין היתה המחתרת האנטי-נאצית הגדולה באירופה פרט לנורווגים.

הפולנים מעולם לא הקימו ממשלה ששיתפה פעולה עם הגרמנים.

רבים וטובים באירופה כן.

נורווגיה, דנמרק, הולנד, צרפת.

שבדיה הית בת ברית של הגרמנים מההתחלה וסיפקה להם טונות רבות של פלדה והצילה דיוויזיה גרמנית שכותרה על ידי המחתרת הנורווגית.

שבדיה גם סירבה לאפשר לבית המלוכה הנורווגי כשברח מהגרמנים להיכנס אליה ולו לכמה ימים והם ניצלו בנס דרך הים הצפוני בעזרת האנגלים.

איטליה, ספרד, רומניה, בולגריה והונגריה היו בכלל בעלות ברית של הגרמנים. אם כי, יש לציין, התנגדו לגירוש היהודים משטחם ובולגריה וספרד לא הסכימו להשתתף במלחמה כלל. יהודים גורשו מחלק ממדינות אלו רק אחרי שהיטלר עשה בהן הפיכה.

חיילים צרפתים כן לחמו עם הגרמנים.

ישנה הגזמה רבה בחלקם של הפולנים בשואה. הגרמנים רצחו את היהודים. לא הפולנים. הגרמנים רצחו גם את הפולנים. באכזריות שקשה לתפוס אותה. למרות שאולי היו מקרים שגם פולנים רצחו יהודים.

קצת פרופורציה.

איציק אגם

--

You received this message because you are subscribed to the Google Groups "ISO-BAinyanim marketplace" group.
To unsubscribe from this group and stop receiving emails from it, send an email to iso-marketpla...@googlegroups.com.

To view this discussion on the web visit https://groups.google.com/d/msgid/iso-marketplace/CAHAkuT9LRvFSstsz6jvMftXGMHefOGz23_Db2AXAyV8q-b0mXg%40mail.gmail.com.

--

יהונתן גרילק

[גרילק יהונתן‎]

אימרה שבועית:
המרחם, הוא ירחם עלינו כרחם אב על בנים. {מתוך סליחות}

סטטוס שבועי:
בחודש אלול אנחנו מקבלים הזדמנות להסתכל בתמונה חדה וברורה על חיינו. זה הזמן להתרכז בדברים החשובים באמת. כמו בדו"ח סוף שנה אזרחית, שאנחנו מגיעים תכליתיים ומפוקסים, ומשאירים מאחורינו את הטפל ומתמקדים בעיקר, כך בסוף שנה עברית, על הפרק עומדים הדברים החשובים באמת.
זה הזמן שבו יש לנו הזדמנות לחשוב על מה באמת חשוב לנו ואיך אנחנו משיגים אותו. זה הזמן לעשות הערכת מצב מחודשת על המקום בו אנו עומדים. זה הזמן להגדיר לעצמנו מה אנו רוצים להשיג, ולבקש מבורא עולם סיוע על כך.
ההתמקדות בימים אלו, הם לא בהכרח על מה שרע בנו, אלא על כל הטוב שיכול להיות מאיתנו.

ציטוט שבועי:
הכאב שוקע בסליחה. {מירי מסיקה}

סיפור שבועי:

'אין לנו אבא - אלא אתה..'

נכנסתי לרכבת והתיישבתי על אחד המושבים, שקשוק גלגלים, צפירה, הרכבת החלה לנסוע‎.
בתחילה לא שמתי לב ליושבים לצידי, הייתי עסוק בהרהורי, אבל לאחר זמן מה צד את תשומת ליבי הבחור שישב לצידי. לא, לא היה לו מראה מוזר או שונה, אך משהו בהתנהגות שלו גרמה לי להתבונן בו: בכל פעם בה הרכבת עצרה, הוא התבונן החוצה בציפייה, כאילו נצמד לחלון. הוא לא היה רגוע ולא שקע בשינה או בקריאת ספר כשאר הנוסעים, הוא היה דרוך, כל תזוזה גרמה לו להביט שוב ושוב בחלון, כאילו חיכה למשהו.
הסתכלתי בו ומבט של תמיהה על פני, כנראה שלאחר זמן מה הבחין במבטי הבוחנים ופנה אלי: אתה בטח לא מבין מדוע אני מתבונן בחלון. שאל קבע. הנהנתי בראשי, הרגשתי קצת לא נוח מכך שנתפסתי במבטי, אך ציפיתי לתשובה שלו.
ובכן, אספר לך מה עבר עלי עד עתה ואולי כך תבין, אמר ועיניו הפכו להיות מהורהרות משהו. הנסיעה הזו, היא נסיעתי הראשונה לאחר 3 שנים בהם לא נסעתי ואף לא יצאתי לרחובה של עיר. הייתי אסיר שלוש שנים בבית הסוהר. מדוע אתה שואל? ובכן, אני מגיע ממשפחה ענייה ובאחד הימים בהם הייתי זקוק לסכום של כסף בדחיפות, הלכתי וגנבתי סכום כסף קטן על מנת שאוכל להשתמש בו. אני יודע שעשיתי מעשה שלא ראוי לעשות, ואני מצטער על כך, אולם כאב לי ביותר כאבו של אבי. השמועה התפשטה חיש מהר על דבר המעשה שעשיתי, אנשים באו וטרחו להודיע לאבי עד כמה בנו הוא גנב, ביישו אותו, גרמו לו צער נורא. לא ידעתי שהמעשה שעשיתי יגרום עד כדי כך צער ובושה לאבי, בכל מקום אשר פנה הזכירו לו את דבר הגניבה, וגם במשפט, לא חשבתי שיחמירו איתי עד כדי כך והנה הם גזרו עלי 3 שנים מאסר ואבי לא ידע מה לעשות מרוב כאב ובושה. עכשיו, לאחר שהשתחררתי מבית הסוהר, רציתי כל כך לחזור הביתה, לראות את אבא, להתחרט, לבקש סליחה , אבל... לא ידעתי אם הוא יסכים לקבל אותי לאחר כל מה שגרמתי לו., ואז החלטתי לכתוב לו מכתב.

'אבא יקר' היה כתוב במכתב, כתבתי לו שאני בנו, רוצה לחזור לראותו, ואני מצטער על הכל, אך אינני יודע אם הוא עוד יחפוץ בכך שאשוב הביתה, לכן אבא, כך כתבתי, יש לי בקשה יחידה. אם אתה רוצה שאבוא ואשוב הביתה, אני מבקש ממך שתתלה בתחנה צעיף צהוב כדי שאדע שאני יכול לרדת בתחנה, כדי שאדע שאני יכול לחזור, אבל....  פנה אלי הבחור בעיניים דומעות, אם לא יהיה בתחנה צעיף צהוב, אני אדע שעלי להמשיך הלאה ברכבת, ליסוע ליעד בלתי ידוע, ולא לחזור עוד לעולם....
עכשיו אתה מבין? אמר לי. אני מסתכל בכל תחנה, בכל מקום, לראות אם יש צעיף צהוב תלוי, אני מתבונן אולי אבא תלה את הצעיף בתחנה אחרת כדי לא להתבייש בי בעיירה שלו ואולי אני צריך לרדת מוקדם יותר.
והיכן באמת התחנה הקרובה לביתך? שאלתי אותו.
בעוד מספר תחנות ענה הבחור. ואם שם לא יהיה צעיף צהוב, אמשיך הלאה ליסוע...., ענה בקול צרוד.
עכשיו, לא רק הוא הביט בחלון, שנינו, נצמדנו לשמשת הזכוכית, מביטים בכל תחנה, מחפשים סימן לצעיף, לצעיף הצהוב.
בעוד שתי תחנות זו התחנה שליד הבית שלי, הוא לחש לי. ושנינו הבטנו בעיניים מצועפות דרך החלון. הרכבת עצרה בעוד תחנה, נותרה עוד תחנה אחת. אחזנו בחלון כמבקשים לצאת דרכו, עתה, היינו שנינו מתוחים, מצפים, מחכים, מי יודע....

הרכבת עצרה בתחנה לה חיכינו כל הדרך.
לא, לא היה שם צעיף צהוב...
היו שם עשרות צעיפים צהובים! כל התחנה הייתה מלאה בצעיפים מתנופפים ברוח. קוראים לבן לשוב הביתה.
ואבא, אבא עמד שם מחכה, מצפה לבנו אהובו, ועל צווארו... צעיף צהוב

אבינו מלכנו אין לנו אבא אלא אתה!            
{מתוך גליון: בסוד שיח}

פרשה שבועית:

פרשת כי תבוא / 'אבני דרך'

"וכתבת על האבנים את כל דברי התורה הזאת" {דברים כ"ז, ח'}.

והאבנים היו גדולות וכבדות. אבנים, שהמצביא יהושע ציווה ליטול מקרקע נהר הירדן. הכהנים עוד ניצבו על עומדם במרכז הנהר, שמימיו נבקעו, ובידיהם ארון העדות, בו היו מונחים לוחות הברית. העם כולו כבר עלה בחופי כנען. והנה מורה יהושע לשנים-עשר איש, שנבחרו מכל שבטי ישראל לתפקיד זה, לשוב אל מקום עומדם של הכהנים בנהר "והרימו לכם איש אבן אחת על שכמו למספר שבטי בני ישראל… וישאו שתי עשרה אבנים מתוך הירדן… ויעברום עמם אל המלון וינחום שם…" {יהושע ד', ה'-ח'}.
בכך, לא הסתיימה פעילות יוצאת דופן זו. בהתאם למסורת שבע"פ בתלמוד, עמדו אבנים אלו במוקד ההתעניינות של בני ישראל, ביום צליחת הירדן. הן דחו את ההתרכזות בעימות הצפוי עם עמי כנען הפיגו את המתח והדריכות מפני הבאות, אף הקהו מתחושת ההתפעמות, שאחזה בם לנוכח תחילת התגשמות החלום - בעומדם, סוף סוף, על אדמת ארץ האבות וההבטחה. כל אלו נשכחו, והאבנים הגדולות הללו עמדו במרכזה של פעילות עניפה ומאומצת. כה יספרו לנו המקורות:
'בוא וראה, כמה ניסים נעשו לישראל באותו יום. בו ביום עברו את הירדן ובאו להר גריזים ולהר עיבל, יותר מששת מיל, ואין כל בריה יכולה לעמוד בפניהם… ואח"כ הביאו אבנים, ובנו את המזבח, וסיידוהו בסיד, וכתבו עליו את כל התורה כולה באר היטב בשבעים לשון, והעלו עולות ושלמים, ואכלו ושתו ושמחו וברכו וקללו (הכוונה היא למעמד הברית בהר גריזים והר עיבל שליד שכם, ברית, שכללה גם ברכות וקללות) וקבלו (פירקו) את האבנים ובאו ולנו בגלגל…' (ילקוט שמעוני יהושע, י"ד).
ובכן, מלחמה בשער, ואלו הן הכנותיהם. כצעד 'מלחמתי' ראשון, יצאו למסע 'אבנים' מהיר עד להרי שכם. שם, 'העלו עולות ושלמים, אכלו, שתו ושמחו', ושבו במהירות לבסיס האם – גלגל, כשאינם שוכחים, כמובן, ליטול עמם את… האבנים המכובדות. אלו היו חוויות היום הראשון על אדמת המולדת. למחרת כבר התפנו לארגון המערכה על יריחו.

אכן, במבט ראשון – התנהגות מוזרה. אולם, הם שאבו אותה מפסוקי פרשת השבוע. משה, הוא שנתן את ההוראה, אחת ההוראות האחרונות בחייו:
"והיה ביום אשר תעברו את הירדן אל הארץ… והקמת לך אבנים גדלות ושדת אותם בשיד" {דברים כ"ז, ב}.
בני ישראל קיימו את הצוו בנאמנות, ככתוב בספר יהושע, וכמבואר במדרש שצוטט לעיל.
מאליה עולה שאלת המשמעות. מה מטרת כל אלה? מה מביעות אבנים אלו? מדוע הוענקה להם חשיבות כה מרובה?
עיון נוסף בפרטי צוו זה יאלפנו בינה. מתברר, שבאמצעות אבנים אלו ביקש משה להשריש בלב העם, בפעם המי יודע כמה, את מטרות היסוד, שלמענן מוענקת לו ארץ זו.
אבנים אלו נבחרו למטרה מסוימת מאוד:
"וכתבת עליהן את כל דברי התורה הזאת, בעברך, למען אשר תבוא אל הארץ אשר ה' אלוקיך נתן לך ארץ זבת חלב ודבש… והיה בעברכם את הירדן תקימו את האבנים האלה… בהר עיבל… וכתבת על האבנים אל כל דברי התורה הזאת באר היטב" {שם, ג'-ח'}

האבנים היו, אפוא, אבני עדות רב תכליתיות. אין כמו יום ההתרגשות הגדולה, יום צליחת הירדן, להפוך עדות זו למציאות מוחשית בחייהם. הצורך, שנכפה עליהם להסיט את ההתעניינות מארץ ישראל, מן המבחנים הצפויים, ומן האויב המבוצר בעריו, אל אבנים אלו – דרשה מכל בן ישראל מאמצים נפשיים כבירים, המותרים את רישומם לימים רבים.
כי על אבנים אלו כתבו את התורה. ואם כי דעת הפרשנות חלוקה, מה בדיוק נכתב עליהן (אם התורה כולה, אם חלקים נבחרים מתוכה, אם נוסח מקוצר של תרי"ג מצוות וכדומה), ברור, שהכתיבה עצמה תבעה זמן, וכל אותו זמן, קפא העם תחתיו במנוחה מאונס, צופה בכותבי התורה. 'פסק זמן' זה שהוכרז, יצר, ללא ספק, אפקט פסיכולוגי חיובי בלב העם הממתין.
יום צליחת הירדן נוצל, אפוא, להבהיר לעם פעם נוספת את מטרת העל, לבואו ארצה. מטרה, הגלומה במילים הבאות, שנאמרו בהקשר לכתיבה זו:
"..למען אשר תבוא אל הארץ" {שם, ג'}.
למען תורה זו אתה בא אל הארץ. היא חוקת היסוד שלך ומורת דרכך. היא מעניקה לך את זכותך עליה, ולמען קיומה אתה זוכה בה.

אולם שם, בהר עיבל, כתבו על אבנים אלו את כל התורה "באר היטב" {שם}, שפירושן, לדעת המדרש (הובא ברש"י), 'בשבעים לשון'.
בשבעים לשונות העמים, למען יבינו גם הם, למען יחדור חזונה גם ללבותיהם. וכך הזכירו לעם העברי, ביום, שהחלה התנחלותו בארץ, שאין זו ארץ נחלה ומנוחה גרידא, כי אם ארץ השליחות והיעוד, ארץ האתגר הגדול. מן התפקיד להקים בה חברת מופת נובע תפקיד נוסף: לשמש מגדלור לעמים, לא כמרכז הטפה בינלאומי חלילה, כי אם בעצם דוגמת החיים על פי התורה, שתמשוך ותביא אותם לכאן, לחזות בפלא, ולהפיק ממנו את מירב התועלת, למען חייהם שלהם.
מסר זה נחקק על האבנים הגדולות, דווקא שם, בסביבות העיר שכם. שם, במקום שמאות שנים קודם לכן, זכה האב הראשון לברכה:
"והיה ברכה… ונברכו בך כל משפחת האדמה" {בראשית י"ב, ב'-ג'}.

בעצם העתקת התורה לשפות העמים, מזים עם ישראל, מיד עם בואו לארץ, את העלילה, שדבקה בו במשך הדורות: שייחודו הינו התנשאות; שיהירותו מביאה אותו לשנאת עמים; שאינו מוטרד כלל מגורל האנושות, ותחושת עליונות מזלזלת בסיסית מקננת בו. והנה, צעד עתה בעקבותיו של אברהם. כמוהו, הגיע העם לשכם, וכמוהו, הקדיש את תחילת פעילותו כעם, למען הביא את בשורת התורה לאומות העולם. ומי יודע אם חובה מוזרה זו, לכאורה, שחייבה אותו למהר לסביבות שכם, עוד בטרם נכבשה הארץ, לא באה, אלא כדי לקשר את בריתם עם הארץ, התורה ושליחותם האוניברסלית – אל בריתו של אברהם. להכריז במקום, בו זכה הוא לברכת האלוקים: 'לך אברהם הובטחה הארץ, ואילו אנו מכריזים עתה, במקום, שבו ניתנה הבטחת האלוקים, על תחילת הגשמת חזונותיך'.

אבנים אלו אבדו. אין איש ידוע את מקומם. חז"ל מספרים לנו על חכמי האומות שבאו לקלוט דברי תורה מן הכתוב עליהם.
אך, גם אם אבדו האבנים, הרי לא אבד חזון הפניה אל האומות. התנ"ך כבר הפך מזמן לספר העמים, וסיפור תרגומיו הינו אחת ההרפתקאות הרוחניות המרתקות ביותר, שידעה האנושות. עד ימינו תורגם התנ"ך – כולו או חלקים ממנו – ל- 1710 שפות ודיאלקטים שונים. בהתאם למספרים רשמיים (אונסק"ו) הופצו בין השנים 1800-1950 למעלה ממיליארד וחמש מאות אלף עותקים, ואילו בין השנים 1966-1970 בלבד, עלתה תפוצתו מ-80 מיליון עותקים ל-173 מיליון עותקים.
כך, נקלט בחלקו מסר האבנים הגדולות, שהובאו מן הירדן אל הר עיבל (ונעתקו משם אל הגלגל). ואף, כי לא נקלט במלוא טהרת הכוונה הראשונה – הרי הטביע את רישומו העמוק על התרבות האנושית.
{מעובד מתוך ספרו של הרב משה גרילק - 'פרשה ופשרה'}

שבת שלום - יהונתן גרילק

[גרילק יהונתן‎]

אימרה שבועית:
תקעו בחודש שופר בכסה ליום חגנו {תהילים פ"א ד'}.

סטטוס שבועי:
ראש השנה מציין את יום הולדתו של המין האנושי, פסגת היצירה. זהו גם הזמן לחידוש ההתחייבות שלנו לתקן את העולם כמיטב יכולתנו. משימה זו מהותית ביותר עבור הזהות הפרטית שלנו, היות ובהגשמתה אנו מגשימים גם את עצמנו.

ציטוט שבועי:
השופר הגדול הרוטט והער, לא שמעו דור חרש, לא ראהו עיור {שאול טשרנחובסקי}.

סיפור שבועי:

'התקיעה האחרונה' / הרב צבי מייזליש

ברוב חסדי ה' ובניסי נסים, עלה בידי להכניס שופר אחד בתוך המחנה. וביום ר"ה הלכתי מבלוק לבלוק, עם השופר בידי לתקוע, והגם שזה היה כרוך בסכנת נפשות גדולה, שלא ירגישו הנאצים והקאפוס הרשעים, וברוך הוא וברוך שמו על זה שזכיתי ברוב רחמיו וחסדיו לתקוע ביום ר"ה הלז לערך עשרים פעמים את המאה קולות והאנשים דרי המחנה היה להם למשיב נפשם האומללה ולהרגיע בזה קצת את מצפונם, שעכ"פ זכו לצאת ידי מצות תקיעות שופר בר"ה גם באושוויץ.
ובאותו היום הגיע טרנספורט של בערך אלף אנשים שנשלחו משם ביום א' דר"ה סמוך לעת ערב, מחמת בהילות והכנות לנסיעה נמנע מהם לשמוע תקיעת שופר, וכבר עמד כל הטרנספורט בסוף המחנה סמוך לשער, מוכנים ומזומנים לצאת חוצה מהמחנה, וכאשר הגעתי אליהם, אמרתי להם שיש איתי שופר, ונתמלאו שמחה של קדושה וביקשו אותי לתקוע חיש מהר המאה קולות כדי לצאת המצווה טרם פתיחת השער לנסוע למקום בלתי ידוע.
ועדיין מצלצל באזני הקולות והבכיות שנפרץ מהאלף אנשים בשעת התקיעות. ובפרט קולו הרועד של בעל המקריא שהי' ידידי החסיד המפורסם הרב יהושע פליישמאן הי"ד מדעברעצין שצעק בקול גנוחי גנח וילולי יליל, תקיעה שברים תרועה תקיעה וממש לא יכולתי לצמצם מוחי לתקוע כדת וכהלכה. והרגשתי אז, שמה שהיה מקודם ישר, נעשה שבר ותרועה, ובאחרונה תקיעה פשוטה, שמתפללים ומבקשים מה', שנזכה לחזור לתקיעה פשוטה ולישועה קרובה.

והנה הנערים המסוגרים בבלוק ונידונים לשריפה, נודע להם שיש לי שופר לתקוע והתחילו להרעיש ולצעוק בקולות ובכיות מרורי תמרורים, מתוך הבלוק שלהם, שאני אכנס גם אליהם לתקוע לפניהם המאה קולות, כדי שיזכו במצווה היקרה של תקיעת שופר בר"ה, ברגעים האחרונים, טרם שישרפו על קידוש השם.
ואני לא ידעתי לשות עצה בנפשי, כי העניין היה כרוך בסכנה גדולה, כי כבר היה סמוך לעת ערב, אשר הוא הזמן המוכן לפורעניות והנאצים צריכים לבוא לקחתם, ואם יבואו פתאום הנאצים, ובאותו רגע אני נמצא בתוכם, אז אין ספק שגם אותי יקחו עמהם לבית המוקד. והקאפוס הנודעים לרשעים לא יניחו אותי אף לברוח לחוץ, ועמדתי עומד ומהרהר כדת מה לי לעשות, וספק גדול היה במוחי, אם מותר לי לסכן נפשי, אפילו בספק סכנה, בשביל שמיעת תקיעות שופר של הנערים, והנערים צעקו מרה, הפולחת כל לב, רבי, רבי! בוא נא למען השם, חוסה נא על נפשינו, ובוא נא לזכות אותנו במצווה הלז ברגעים האחרונים. ועמדתי משתומם כי לא הי לי אף עם מי להתייעץ.
ונוסף על ספיקי, הנה בני זלמן ליב שיחי' עמד על ידי, והחזיק בי במרורות ותחנונים. אבי, אבי, אל תעשה זאת למען ה', כי ח"ו ברור הזיקא ואשאר ח"ו גלמוד שכול כתורן בראש ההר. אבי, אבי, אל תלך ואל תכנס, אינך מחויב לעשות זאת. כבר תקעת היום הרבה פעמים, וגם זה היה כרוך בסכנת נפש. וכבר היה די והותר מזה. וכדומה דברי תחנונים בבכיה רבה. וכאשר הבטתי על בני שיחי' נתעורר בי רחמנות עליו וראיתי שמאד צדקו דבריו.
אכן לעומת זה הקולות והצעקות של הנערים לא נתנו מרגוע לנפשי ועוררו רחמנות גדולה בלבי, ואולי יגן עליהם מצווה זו בעת הצר, וכולי האי ואולי וגם כמה אנשים חסידים ואנשי מעשה, שנתעוררו מקולות הנערים השתדלו והתחננו לטובת הנערים שעוד היום גדול, ויספיק עוד הזמן ליכנס ולצאת משם. ושלוחי מצווה אינם נזוקין ועוד כדברים האלה.
ובאתי לידי החלטה, יעבור עלי מה, לא אשיב פניהם בבקשתם, ולא אשעה לתחנוני בני היקר, ותיכף התחלתי המשא ומתן עם הקאפוס הרשעים שהתעקשו שלא להניח אותי ליכנס עד שכבר חשבתי שעוד מעט והשעה עוברת ולא יהיה עוד שעת כושר לתקוע לפניהם. אכן אחרי רוב הפצרות מכמה ידידים, ובעד סכום גדול אשר נתקבץ בעוד איזה רגעים, על אתר נענו לבקשתינו אך הזהירו אותי בתנאי כפול, שאדע שאם אשמע קול צלצול הפעמון שע"י השער, שזה מורה שהס' ס' באים למחנה, ברגע הזה נחרץ גורלי יחד עם כל הנערים הנמצאים בתוך הבלוק, כי לא יניחו אותי לצאת משם בשום אופן.
ואני קיבלתי עלי את הכל, ונכנסתי אל הנערים, רק זאת עשיתי מקודם, שצוויתי לבני זלמן ליב שיעמוד ברחוב המחנה, ולהסתכל מרחוק נוכח שער המחנה, ובאם יראה את אנשי הס' ס' מתקרבים לשער, ירוץ תיכף להודיעני ואעזוב תיכף הבלוק, ואף אם יהיה באמצע התקיעות.
האמת ניתן לכתוב, כי ההחלטה הנ"ל לא היה מתאים עם ההלכה. כי ידעתי היטב כי עפ"י ההלכה אין להכניס עצמו אף לספק ספיקא שבסכנה מכח מצוות תקיעת שופר. אכן עיקר החלטתי באותו רגע היה מחמת שבין כך ובין כך לא הייתי מחזיק הרבה מהחיות שלי, כי מי הוא זה שהיה יכול לידע באושוויץ כמה ימים יש לו עוד לחיות, שהרי ראינו בעינינו שבכל יום ויום נהרגים ונשרפים אחינו בני ישראל, אלפים ורבבות, או נופלים בשדה מתוך עבודה קשה ומתים כעמיר אחרי הקציר, ולא היה שום חשיבות כל החיות שלנו, זה היה עיקר הסיבה להחלטתי הנ"ל, אף שידעתי שבאמת גם סברא זו אין לו שום מקור בההלכה.

איה העט ואיה הסופר ושוקל להעלות עלי גליון, את הרגשות לבבי, בבואי לבלוק המוסגר הנ"ל. ואין זה רק פלאות הבורא, שלבבי לא התפלץ לרסיסים, בפגשי לפני את המון הצעירים, שכולם געו בבכיה נוראה, בדמעות רותחות בקולות ויללות עד לב השמים, ונדחקו כולם לנשק את ידי, ואת המלבושים שלי. ובכל מקום שנגעו בי, וצעקו המילים הללו רבי! רבי! רחמים! רחמים! וכדומה דיבורים שלא שמעו אוזן. וכמה מהם היו תלמידי ומבני קהילתי. וכאשר פתחתי לומר מן המצר קראתי י-ה וכו', הפסוקים שלפני התקיעות, התפרצו כולם בצעקה ובדרישה, שאומר להם קודם איזה דיבורים, והפצירו בי מאד, וממש שלא הניחו אותי לומר הלאה פסוקים הנ"ל, ואני מרוב ההתרגשות נאלמתי דום, נדבק לשוני לחכי, ולא יכולתי לפתוח פי ושפתי, וגם פחד השהייה עמד נגד עיני, כי הרגעים חולפים והערב ממשמש ובא, וגדולה הסכנה ח"ו.
אכן נעניתי לבקשתם ואמרתי יעבור עלי מה, והתחלתי לדרוש בפסוק ותקעו בחדש שופר בכסה ליום חגינו שעד כמה היום הכל מכוסה, ואין איתנו יודע עד מה, להיכן הובילו הרשעים כל משפחתינו ומה יהיה בסופינו, מי יצא מכאן לשלום, וגודל הסתרת פנים בכלל וכדומה והזכרתי להם מאמר חז"ל: 'אפילו חרב חדה מונחת לו על צווארו של אדם, אל ימנע עצמו מן הרחמים'.

ועצור במילין לא אוכל, ואספרה למען ידעו הדורות הבאים, את גודל מסירת הנפש, ודיבורים קדושים ששמעו אזני, מהני בחורים צעירים, כשעה חדא לפני הובילם לבית המוקד. אחרי התקיעות כשרציתי לצאת חוצה עמד בחור אחד וצעק בבכיה גדול, חברים חביבים הרבי אמר לנו התחזקות דאפילו חרב חדה וכו', אני אומר לכם, מיר קענען האפען אויף דעהם בעסטין - אבער מיר דארפן זיין גרייט אויף דעהם ערגסטין. למען השם ברודער לאמער נישט פארגעסין דיא לעצטע מינוט ציא שרייען מיט כוונה שמע ישראל. (אנו יכולים לקוות לטוב - אך עלינו להיות מוכנים לגרוע מכל. למען השם, אחים בואו נאמר ולא נשכח בדקה האחרונה לצעוק מתוך כוונה 'שמע ישראל). וצעקו כולם בקול רעש גדול כל הפסוק שמע ישראל וכו' בבכיה ובהתלהבות גדולה, ואחר כך עמד אחר ואמר: אנו אומרים יישר כח לרבי בעד גודל מסירת נפשו שזיכה אותנו במצווה אחרונה מצוות תקיעות שופר, אכן נברך אותו כולנו יחד שבזכות זה זאל השי"ת העלפין אז דער רבי זאל זוכה זיין ארויס פין דאנעט מיט'ן לעבין געזינדערהייט (יהי רצון שה' יתברך יעזור לרבי להשתחרר מהחיים האלה בבריאות), וענו כל העם בקול רם אמן ואמן.
בעת צאתי החוצה נגשו אלי איזה בחורים, בקול בכיה ובדמעות זולגות שאולי אוכל להמציא להם כזית לחם, כדי לקיים עוד מצוות סעודת ראש השנה, ברגעים האחרונים כי זה מעת לעת שלם שנסתגרו בבלוק, ולא בא לפיהם שום אוכל ומשקה, ולפי דעתם על פי ההלכה אין להתענות בראש השנה, ולדאבון לבי לא היה בידי שום מציאות למלאות בקשתם ולבוא עוד הפעם לבלוק שלהם. והיה להם יום המר הזה יום תענית ומתוך התענית הובילו אותם לבית המוקד השם ינקום נקמת דמם במהרה.

פרשה שבועית:

פרשת נצבים / 'כפייה דתית'

"ולא אתכם לבדכם אנכי כורת את הברית הזאת" }דברים כ"ט, י"ג{.

ביום מותו של משה היו בני ישראל אחרי חוויה מזעזעת. הם שמעו את הקללות {דברים כ"ח}. הם עמדו מול הגורל היהודי המוזר. גורל, שממנו לא יוכלו להתחמק לעולם.
אלפי שנות קורות העם עברו לנגד עיניהם. תמונות תמונות חלפה היסטוריה זו לנגד עיניהם, בשעה שמשה דיבר. תמונות של כל הגלויות, הצרות והיסורים, שינחתו על צאצאיהם.
באותם רגעים קשים, כשחייב היה משה להעמיד אותם על מלוא רצינותה של הברית שכרתו בסיני עם האלוקים - מהל בדבריו גם נטפי רוך, חיבה, נחמה ותקווה.
'בידכם לכתוב כרצונכם את ספר עתידכם. בהתנהגותכם תקבעו האם ידמו קורות חייכם לחזות הקשה שבתוכחה או לפניה השוחקות והמאירות של מסכת הברכות, המקדימות אותה'. (רש"י שם ע"פ מדרש תנחומא )
אבל, הוסיף משה ואמר, גם אם יבואו עליכם החורבן, הגלות, התפוצה והאסונות – הם יקיימו אתכם. באורח פרדוקסלי ונסתר, יתרמו דווקא הם לנצחיות העם ולאי הכחדתו, עד בוא גאולתו העתידה.
למה? משום שנאמר:
"ולא אתכם לבדכם אנכי כורת את הברית הזאת… כי את אשר ישנו פה עמנו עמד היום… ואת אשר איננו פה עמנו היום" {דברים כ"ט, י"ג-י"ד}.
הברית היא ברית נצח. כפופים לה הדורות כולם.

הם שמעו את החזות הקשה והאזינו לדברי הברית והנחמה. בוודאי הבינו את האמור, הסכימו וקיבלו אותה עליהם כראוי.
כך, לא כן בדורות מאוחרים יותר, אלו העלו השגות כלפי ברית זו. הציגו שאלות נוקבות. הדורשות תשובה:
הספק האחד הוא הגדול שבכולן, שנתעצמו להלחם בו חכמי דורנו במלכות אראגון על עניין הברית הזאת… כי מי נתן כוח לדור המדבר, שעמדו רגליהם על הר סיני, לחייב את אשר יקומו מאחריהם במה שאמרו: נעשה ונשמע…? (אברבנאל – פרשת ניצבים).
שאלה לעניין.
אכן, באיזו זכות, ובאיזו רשות יכול היה דור המדבר לערוך הסכמים, ולו עם האלוקים, שיחייבו אותי – בן דור מאוחר יותר? ואם אין ברצוני לקיים מצוות, כלום קיימת הזכות להעניש אותי? הלא, אני לא חתמתי על הברית, ולא נשאלתי לדעתי?! מדוע, אפוא, תקפה ברית זו גם כלפי?

מסתבר, שחכמי אראגון לא היו הראשונים להעלות השגות אלו:
וכן אתה מוצא, כשביקשו לפרוק עול שבועתו בימי יחזקאל, מה כתוב שם {יחזקאל כ', א'}? באו אנשים מזקני ישראל לדרש את ה', אמרו לו: בן כהן, הקונה את העבד, מהו שאוכל בתרומה? אמר להם: אוכל, אמרו לו: אם חזר הכהן ומכרו לישראל, לא יצא מרשותו?! אמר להם: הן.
אמרו לו: אף אנו כבר יצאנו מרשותו (של האלוקים) – נהיה כאומות העולם.
אמר להם יחזקאל לישראל {שם כ', ל"ב-ל"ג}:
"והעולה על רוחכם היו לא תהיה אשר אתם אומרים נהיה כגוים… חי אני נאם ה', אם לא ביד חזקה ובזרוע נטויה ובחמה שפוכה אמלוך עליכם" (מדרש תנחומא נצבים, ג').

בני ישראל העלו השגה משפטית כלפי הברית. הם הוכיחו ליחזקאל, שמבחינת משפט התורה (עבד כהן יוצא מרשותו במכירה), יכולים הם לפרוק את עולה של ברית סיני.
אך, יחזקאל אמר להם, כי לשווא כל טיעוניהם. הוא מתבצר מאחורי המילים: "היו לא תהיה". לא יועיל לכם וזהו.
עם זאת, אין זה משתיק את השאלה הזועקת: באיזו זכות? איך אפשר להכריח אותי?!
אכן, שאלה נוקבת. היא מוליכה אותנו בהכרח להבנה עמוקה יותר של ברית האלוקים עם בני ישראל.
ברית זו, מסביר לנו הפרשן הדגול רבי יצחק עראמה בספרו 'עקדת יצחק', אינה דומה כלל לבריתות ולהסכמים, הנחתמים ונכרתים בין הבריות. ברית בין מדינות, חברות או ידידים, הינה פעולה חוקתית חיצונית, הבאה להסדיר מצב מסוים, ולקבוע לו מסגרת נאותה.
ברית סיני שונה מכל אלה בתכלית. זו ברית בין אלוקים לבין אדם, במקרה זה – עם ישראל. וכשכורת האלוקים ברית, היא נושאת אופי שונה לחלוטין. האלוקים מטביע אותה בלב בעלי בריתו. בעת הברית הפכה בשורת סיני למהותם של בני ישראל, לחלק מישותם. ברית האלוקים הייתה לחוק טבע עבורם, כשם שבעצם כל חוק טבע הוא ברית בין האלוקים, הבורא, לבין הכוחות, המפעילים את היקום.
ברית סיני הינה ה'צופן הגנטי' של העם. את הצופן הגנטי לא ניתן לשנות בלי לגרום נזק. הוא עובר בתורשה מדור לדור. האדם כפוף לו, ולמען חייו התקינים, עליו לנהוג בהתאם, בין אם ירצה ובין לא.
זוהי הברית. השאלה – 'באיזו זכות'? – מאבדת מן הרלוונטיות שלה. היא דומה לשאלה: באיזו זכות ילדו אותי הורי, כיצור הזקוק דווקא לאוויר כדי לחיות? בכך, הם מנעו ממני את התענוג לצלול חופשי למעמקי האוקיינוס! זו המציאות, ואין לשנותה. הוא שאמר להם יחזקאל הנביא. חוק טבע הוא, ושום הגיון משפטי או מוסרי לא יפרוץ את חוקי הטבע, בלי להמיט שואה.
עד כאן דברי הפרשן, באינטרפרטציה שלנו.

אכן, מציאות קשה. גם דורנו התנסה בה.
בברלין, בה פרחו לראשונה חלומות האמנציפיה, ההשכלה וההתבוללות, קמה, כתגובת נגד, התורה הנאצית, שדחפה דורות מתבוללים ל'היכרות' מחודשת עם העם היהודי, 'בחמה שפוכה' אל אושוויץ. יהודים גרמנים, ששמם היהודי היה להם לזרא, הוכרחו – בעקבות חוקי נירנברג – להוסיף לשם אדולף, היינץ, אוסקר וכו', שאימצו לעצמם, את השם 'ישראל' והנשים חייבות היו להוסיף לשמן את השם 'שרה'. הנה 'ביד חזקה' טעמו רגעי זהות יהודית בטרם כליון.

אך נראה, שברית זו טבועה עמוק עוד יותר במהות נפש היהודי. היא דוחפת את המתחמק ממנה אל האי-נורמליות, אל בעיות נפשיות:
מספר קטן מבין היהודים מלידה, מצטערים על היותם יהודים בעטיו של הסבל, שנגרם להם… קיים בקרב יהודים אלו רצון מודע להתבולל, להשתחרר מיהדותם. ניסיונותיהם נתקלים לעיתים קרובות בהתנגדות מצד תת – המודע הקולקטיבי… ומתעורר בהם עימות פסיכולוגי קשה, המוביל אותם לעתים קרובות בהתנגדות מצד תת-המודע הקולקטיבי…. ומתעורר בהם עימות פסיכולוגי קשה, המוביל אותם לעתים קרובות לאנטישמיות, להתרפסות ולפעמים אף למחלות נפשיות מסוימות, כפי שהסברנו בספרנו PRECIS DE PSYCHIATRE (פרופ' הנרי ברוק, מחשובי הפסיכיאטרים באירופה, בדיון על חוסר איזונו של היהודי המתבולל – מתוך מכתבו לדוד בן-גוריון כאחד מחכמי ישראל, שענה על השאלה 'מיהו יהודי').
כי זאת הברית. היא – אנחנו.
{מעובד מתוך ספרו של הרב משה גרילק – 'פרשה ופשרה'}

רענון שנתי:

ראש השנה הוא יום חידוש הבריאה. מידי שנה אנו שבים אל אותו יום קדום על סגולותיו והיבטיו הרוחניים. בכל שנה ושנה חוזרת ונשנית ביום זה בריאת העולם. וכשם שלפני הבריאה הראשונה שקל הבורא, כביכול, האם לברוא את העולם, כך בכל שנה הוא שוקל מחדש לברוא את העולם לשנה נוספת.
אופי שיקול הדעת מושתת על אופי השיקול בעת הבריאה הראשונה. בבריאת העולם נברא כל פרט בהתאם למטרה שהוצבה לו מראש. גם עתה חוזר הקב"ה ושוקל: האמנם כדאי לחזור ולברוא את העולם? האם כל אחד מבאי העולם יוכל למלא את התפקיד המיועד לו? אם התשובה לשתי הנקודות הללו - חיובית, ממשיכים לדון אלו כלים יוענקו לנברא ה'חדש', כדי שיוכל להפיק מהם את מירב התועלת המיוחלת.
בחלוקה זו כלולים: בריאות, אושר משפחתי, הצלחה רוחנית וגשמית, הצלחה במישור החברתי ועוד. אנו, שראייתנו מוגבלת, אין לנו אפשרות כלשהי להבין כיצד נערכת חלוקה זו. לעתים אנו אפילו עלולים לשאול: מדוע פלוני זוכה לעשירות ואילו אחרים, 'טובים' ממנו, סובלים מקשיי פרנסה? נוסף לכך, איננו יודעים מה טומן לנו העתיד בחובו, משום כך, אין אנו מבקשים בקשות מפורטות: תן לנו עושר, תן לנו כבוד, שהרי אין זה מן הנמנע, שדוקא אלו יהיו לנו חלילה לרועץ.

אם כך, מהי בקשתנו האמיתית?
לכל נברא ניתן תפקיד בבריאה. כל אדם זכאי לקבל את כל הדרוש לו למילוי תפקידו. בתנאי שהוא מכיר בשלטון הבורא, ובבואו לעולם כדי למלא את השליחות שיועדה לו .
אי לכך עיקר תפילות ראש השנה מתמקדות בהמלכתו מחדש של בורא העולם הוא 'מלך מלכי המלכים, המלך היושב על כסא רם ונישא'. ובכך אנו אומרים ומבקשים: אתה השליט הכל יכול, המנהיג את העולם וקובע את גורלו, ואנחנו נתינך הממלאים את פקודותיך. חפצים אנו להמשיך בתפקידנו, לכן, אנא, הקצב לנו את כל הדרוש לנו, כדי שנוכל לעבוד אותך בנאמנות ללא דאגות וללא הפרעות.

שבת שלום - כתיבה וחתימה טובה - יהונתן גרילק

[גרילק יהונתן‎]

אימרה שבועית:
תרועה, תשובה, סליחה, כפרה, טהרה, אמונה ושמחה, אלו הן שבע המתנות אשר חודש תשרי מביא בכנפיו לכל בית בישראל. לעורר בהן לב של כל יהודי ולתת לו את הכח לקדש את עצמו ולשמוח כראוי במתנות הללו. אלו הם ענפי האילן אשר החודש נוטע בקרבנו, למען נשב בצלו ונהנה מפירותיו. אם תרצה שהפירות יבשילו למענך, עליך לשתול את שורש היהדות בלבך. {רבי שמשון רפאל הירש}

סטטוס שבועי:
יום כיפור הוא היום שבו הקול שבתוכנו כבר לא לוחש – אלא מתחיל לדבר. ביום זה אנחנו מקשיבים לקול השקט והקטן שבכל אחד מאיתנו, אשר מזכיר לנו את יהדותנו. הקול הזה הוא החלק הפנימי ביותר שקיים בנו. זהו החלק בתוכנו שמחבר אותנו לזהותנו, למרות שלעתים אנו מרגישים מנותקים במשך שאר הימים. זהו הקול שמזכיר לנו - מי אנחנו באמת!

ציטוט שבועי:
רצוני להתוודות, לתת דין וחשבון לעצמי, לתת דין וחשבון לאלוקים, זאת אומרת למדוד את חיי, מעשי לעומת האידיאל הגבוה, הטהור ביותר אשר עומד לפני, להשוות מה שהיה צריך להיות לעומת מה שהיה. {חנה סנש - ערב יום הכיפורים תש"א}

סיפור שבועי:

'מלחמה ונצחון'

ריבונו של עולם!
אתה כתבת בתורתך הקדושה "ועניתם את נפשותיכם" ובמקום אחר כתבת "ונשמרתם מאוד לנפשותיכם".

אדוני בוראי וקודשי!
את איזה משניהם אקיים?! אם אמשיך בצומי הרי זה סופי ואז לא אוכל לקיים את מצוותך השנייה, מה אעשה? אני רוצה לצום ואתה לא נותן לי, אתה לא נותן לי, ואני למרות זאת אצום. הפעם אני אלחם בך! אתה לא נותן לי לצום ואני בכל זאת אצום, אני מאמין שאנצח אותך, אבל תן לי כוח שאנצח אותך.
{נפתלי שטרן, מחנה וולפסברג, ערב יום הכיפורים תש"ד}

פרשה שבועית:

פרשת נצבים / 'רגע הפרידה'

"בן מאה ועשרים שנה אנכי היום, לא אוכל עוד לצאת ולבוא וה' אמר אלי לא תעבר את הירדן הזה" {דברים ל"א, ב'}.

עצוב היה היום, בו הייתה פרישתו כבר וודאית. עצוב היה הרגע, שבו שמעו בני ישראל ממשה את המשפט הנ"ל.
עצוב היה, עצוב מאד. כי ידעו בני ישראל, שעוד מעט קט ייפרדו ממנו לנצח. לבם נצבט מכאב למראה המנהיג הנשאר מאחור, ממש על סף התגשמות החלום.
זה עתה סיים להשמיע באוזניהם את צוואתו הרוחנית (זו, הכלולה בשלושים פרקי חומש 'דברים') הגיעה השעה לומר כמה מילים על עצמו. לאור דבריו ומעשיו האחרונים, בטרם הסתלקות, גבהה דמותו לעיניהם, הלוך וגבוה. האדם ניכר במיוחד בעתות משבר. גם אדם כמשה, בעת חילוף המשמרות בהנהגה.

הנה, כאשר סיים את דבריו אל העם (סוף פרק ל'), פותח הפרק הבא בפסוק, התמוה בניסוחו:
"וילך משה וידבר את הדברים האלה אל כל ישראל" {שם ל"א, א'}.
המילים "וילך משה" זקוקות להבהרה. היטיב להקשות דון יצחק אברבנאל:
הנה קודם לזה כתוב (כ"ט, א): "ויקרא משה אל כל ישראל ויאמר אליהם: אתם ראיתם את כל אשר עשה ה'…" והרי כולם היו לפניו באותו פומבי, ואיך אמר כאן, שהלך משה לדבר אליהם? כי כיון שהיו כולם מקובצים יחד לעניין הברית, היה לו לדבר אליהם שם, ולא יצטרך ללכת לכל שבט ושבט לדבר אליהם.
השאלה ברורה: הלא אין התורה מתארת מצבים סתם. מדוע מדגישה היא, שלמעשה לא המשיך משה בשיחה עם העם? למה לא לספר לנו, שבניגוד למקרים קודמים, הלך הוא אל העם, ולא קראו אליו?

אכן, זהו האיש משה! פרידתו מן העם תהיה אישית ולא רשמית. כשגמר לשנות את דברי התורה, בתוספת נוראות הברית עם האלוקים (פרשת 'נצבים'), שחרר את העם לאוהליו:
'כאשר השלים כל דבריו, הלכו כל הניצבים לפניו, הטף והנשים איש לאוהליו, והלך משה עתה ממחנה לוויה אל מחנה ישראל לכבדם, כמי שרוצה ליפטר (להיפרד) מחברו, ובא ליטול רשות ממנו' (רמב"ן, על הפרשה).
וכך, צעד שמה משבט לשבט כדי להיפרד אישית, מכל אחד בביתו שלו. שכן "וילך" מלמד, שבעצם הלך אל העם כדי להיפרד ממנו, בפשטות גמורה, המתאימה לאופיו של מי שהכתוב מעיד עליו {במדבר י"ב, ג'}: "והאיש משה ענו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה". (רש"ר הירש).

באותה שעה התברר לכל, שמנהיג זה מעולם לא חש עצמו 'יחיד סגולה', הנישא מעל העם כולו. הוא ידע, כי רק שליחות הוטלה עליו. שליחות הגאולה ממצרים ותפקיד הנחלת התורה לדורות. אין השליחות מקנה לו זכויות יתר מעבר לנחוץ. על כן, כשהסתיימה השליחות ויורשו, יהושע, נבחר, היה הדבר פשוט בעיניו, שהוא חייב להיפרד לא על ידי טקס פרידה רשמי מעל במה מוגבהת, כי אם לומר להם את דבריו האישיים מלב אל לב, כשווה בין שווים.
{מעובד מתוך ספרו של הרב משה גרילק - 'פרשה ופשרה'}

כפרה שנתית:

'יום השחרור'

יום הכיפורים זהו היום בו נוצרת תפנית בעולמו הרוחני של כל יהודי. ביום זה מגיעה לשיא, התחושה הפנימית והשאיפות הכמוסות של כל אדם (באם נותר בו קורטוב של רוחניות) להיטהרות.
יום זה שבו משתחרר האדם מכל הכבלים הגשמיים. שאין בו אכילה ושתיה. שאין בו אפילו שום מצווה מעשית (לא שופר לא מצה לא לולב וכדו'). יום המוקדש כולו לבחינת מצבו הרוחני של האדם, והתבוננות פנימית במעשיו ובמחדליו. יום שבו נמשלו ישראל למלאכי השרת.

עדויות היסטוריות וגם בדורנו זו תופעה מוכרת, שגם אנשים הרחוקים מקיום מצוות בכל השנה, חשים ביום זה תחושה שונה ומיוחדת. גם אם אין הם יודעים את טיבה. וגם אם יקראו לה בשמות שונים.
תחושה זו היא חבל הטבור, שבו נאחז היהודי אל רחם הורתו - היהדות. היא המזינה את מה שנקרא בשפת העם 'הנקודה היהודית', כל עוד קיימת נקודה זו.
גם מי שניתק עצמו מכל המסורת והמורשת היהודית, מדעת ושלא מדעת. גם מי שהתרחק והשליך הכל אחר גוו. לכולם מעניק יום זה, אפשרות והזדמנות בלתי חוזרת, לאחוז בקצה החוט ולהתרומם.

שבת שלום - צום קל ומועיל - גמר חתימה טובה - יהונתן גרילק