ערבה שהיא מטבעה בעלת עלים מדולדלים
אוריאל פרנק
[8] שו"ע, סי' תרמז סעי' ב; ובמשנ"ב, ס"ק ט, ועיין בס"ק ח, שכתב שיש להיזהר בשעה שתוחב את הערבה בלולב שלא ינשרו ממנה העלים.
[9] משנ"ב, שם ס"ק ט.
אוריאל פרנק
From: אלחנן ס. <els...@gmail.com>
Date: יום ה׳, 27 בספט׳ 2018 ב-14:09
Subject: Re: ערבה שהיא מטבעה בעלת עלים מדולדלים
To: אוריאל פרנק <frank...@gmail.com>
האם אני מבין נכון מדבריך שלפי מ"ב זה פסול, ולדעתך - כשר?בתאריך 26 בספטמבר 2018 בשעה 15:08, מאת אלחנן ס. <els...@gmail.com>:אצרף כאן מש"כ בזה להעיר בדב"ק של המ"ב לגבי הלולב, דון מינה ואוקי באתרין.
- תרמ"ה ס"ק ב פירש את לשון השו"ע "לולב שנפרדו עליו זה מזה ולא נדלדלו כעלי החריות" - דטבע החריות שנפרדו העלין ונתרחקו הרבה ובמקום חיבורן נתקשו כעץ ואין יכולין לאגדן יחד. עכ"ל המ"ב, ור"ל דאם הגיעו העלין עד כדי כך אזי מקרי 'נדלדלו כעלי החריות' ופסולין. ואע"ג שהדין דין אמת, שמשעה שנתקשו מקרי חרותא, וכפי שכתב הרמ"א בהגהת סע' ב. מ"מ לענ"ד א"א לפרש כן בלשון השו"ע שהיא לשון הרמב"ם. לפי שהואיל ולא נתקו העלין מחיבורן כלל לא מקרי 'נדלדלו'. וכוונת הרמב"ם לאפוקי אם נפרצו העלין וכמבואר בשו"ע בסע' ב'. אלא שגם שם כתב המ"ב (ס"ק ד) שאין משמעות 'דלדול' בהכרח שנתנתק אפי' מעט, לפיכך גם כאן כתב כן. ולענ"ד גם שם אין זה מחוור כמבואר לקמיה.
- תרמ"ה ס"ק ד פירש המ"ב דאיכא תרי מיני "נפרצו" דאסירי, חדא אי תלויין העלין למטה אף שעדיין לא נעקרו מחבורן, דגם זה הוא בכלל נדלדלו מאורך השדרה, וכן אם נעקרו ממקום חיבורן בשדרה ועדיין מעורין במקצת אף שאין תלויות למטה. ע"כ. והוסיף בס"ק ו דבכה"ג פסולין אפי' אם אגדן. ולענ"ד רק בצירוף תרוויהו [דהיינו גם נתקו מעט וגם נוטים למטה] אזי יש לפסול, אך לא בחדא מנייהו. שכן כך מבואר ברמב"ן וברי"ף 'שנחתכו' 'כעין שבירה', וכן ביאר הראב"ד ברי"ף. ואמנם לשון המ"מ [פ"ח ה"ג] כך היא: דכל שנדלדלו משדרו של לולב פסול, ואפילו לא נדלדלו מעיקר חבוריהן, כיון שתלויות למטה פסול. וכן הכריע הרמב"ן ז"ל. ומשמע קצת מדבריו שאפי' לא נתקו כלל בעיקר חיבורן. אך הואיל ותלה הדבר בהכרעת הרמב"ן תא ונחזי בדברי הרמב"ן שכתב וז"ל: אבל מה שכתב הרב [הראב"ד] ז"ל בנתקין מן השדרה ותלויין בה שאם נחתכו ברוב חבורן פסול ואם לא נחתך מקום חבורן ברובו אע"פ שתלויות למטה כשר, מפני שאפשר לאגדן ולהעמידן כדרכן, אינו נראה ולא נכון, שכל המצות כולן אין יוצאין בהן אלא כדרך גדלתן, וזה כיון שמעצמו אין עליו עומדים כדרך גידולן פסול, מכבדת היא זו ואין תורת לולב עליו, שכל לולב הפסול בחיתוכו אין אגד מכשירו, [שאם כן אף] נפרצו עליו ונחלקה התיומת יהא כשר שלאחר אגדו [אין] פירצה וחלוקה נכרת בו כלל, אלא כל שאין עליו יכולין לעמוד כדרך גידולן כנטלו העלין דמי, ותנן נפרצו ואין צ"ל נטלו, ועוד שהרי פסלו החרות משום דבעינן כפות וליכא ואע"פ שאפשר לאגדו ולהעמידו כדרך לולב, אלא כפות כברייתו אמר רחמנא, וכל שנחתכו עליו במקום חיבורן בשדרה ואין כפותין ועולין למעלה פסול, ואין צ"ל נחתכו ברובן וכו'. עכ"ל. הרי לפניך שדווקא בשנחתכו פסל.
ועל אף דמשמע שכל שאין עליו זקופים פסול שהרי אינו בדרך גידולו, מ"מ הרי כתב שאף אגידה לא תועיל להן. ואילו המציאות מוכיחה שכל שלא נחתכו הרי אפי' ביד אפשר לזוקפן ולהחזירן לבוריין ובכה"ג כבר כתב הרמב"ן שם: "והדעת נוטה שלא נאמרו פסולין [אלו] אלא בלולב מפני שהוא דומה לשדרה, וכל שאינו זקוף ועומד בעל מום הוא. אבל הדס וערבה בין כפוף בין עקום ברייתן של ענפים הם להיותן כך וכו', ועוד שאדם יכול לפשטן ולהסיר [עקמימות] שלהן. משא"כ בלולב עכ"ל. הרי מבואר דבלולב לא מפסיל אם יכול לפושטן.
- תרמ"ה ס"ק ד כתב בשם מ"א וז"ל: "ואם השדרה בעצמה נשברה ותלויה למטה [והיינו שמעורה במקצת] נ"ל דכשר. דדוקא ברוב עלין פסול, דדמי לבהמה שנשברו רוב צלעותיה טריפה, ונשברה השדרה כשרה. אכן יש לאוגדו שם שלא יפול למטה כ"כ המ"א. אבל הרבה אחרונים חולקים ע"ז, דשאני התם דחוט השדרה קיים ובו תלוי הכשרו שם, [דאם נפסק החוט אף שהשדרה קיים טריפה כמבואר שם], משא"כ בענייננו. ובספר בגדי ישע כתב דאין כונת המ"א נשברה ממש, דא"כ לא עדיף מנקטם ראשו דפסול. אלא שר"ל מתמוטט למטה, וא"כ שפיר מדמה לנשברה השדרה ולא נפסק החוט. וצ"ע. ואנא אמינא לא רק הרבה אחרונים פליגי אלא אף מהראשונים פליגי. והמה הראב"ד והרמב"ן ומהר"ם והכלבו. וז"ל הראב"ד אחר שחשב ללמוד מנקטם ראשו לחסרון בשדרה: הגה [מהראב"ד], גם בזה טעיתי, כי נקטם ראשו אינו מלמד על חסרון השדרה למשהו לא מראשו ולא משאר מקומות, לפי שאין דומין זה לזה, וכללו של דבר כי החיסרון אינו פוסל בשדרו של לולב כלל אלא א"כ חסר רוב עוביו ורוב הקיפו דהו"ל כמי שנשבר. עכ"ל. הנה להדיא דבנשברה השדרה פוסל. ואפי' למה שתקנו האחרונים את דברי המ"א דמיירי במעורה מעט, ושלא נשברה ממש, מ"מ קשיא שהרי שפתי הראב"ד ברור מללו דאפי' רק נחסר רוב עוביו והיקפו פסול, על אף שלא נפלה השדרה כלל ועודנה עומדת בקומתה, הווי כמי שנשבר.
וכן כתב הרמב"ן [בהשגותיו לראב"ד] בכמה מקומות וז"ל: והדעת נוטה שלא נאמרו פסולין [אלו] אלא בלולב מפני שהוא דומה לשדרה, וכל שאינו זקוף ועומד בעל מום הוא. עכ"ל. הרי שעל אף שאף הוא מדמה לולב לשדרה, אדרבה למד מכך איפכא מהמ"א, דבעינן שיעמוד זקוף כשדרת אדם!
וכ"כ עוד שם: אבל מה שכתב הרב ז"ל בנתקין מן השדרה ותלויין בה שאם נחתכו ברוב חבורן פסול ואם לא נחתך (רובן) מקום חבורן ברובו אע"פ שתלויות למטה כשר מפני שאפשר לאגדן ולהעמידן כדרכן, אינו נראה ולא נכון, שכל המצות כולן אין יוצאין בהן אלא כדרך גדלתן, וזה כיון שמעצמו אין עליו עומדים כדרך גידולן פסול וכו', שכל לולב הפסול בחיתוכו אין אגד מכשירו וכו', עכ"ל. הנה כתב טעם נוסף לפסול לולב שנשברה שדרתו ונוטה כלפי מטה, משום שאינו כדרך גידולו.
ועוד כתב: אבל הסדוק שאמרו בלולב והוא דעביד כהמנק, בזה היה אפשר מן הסברא והכרע הדעת לפסול בהדס וערבה, אלא שאני אומר שהלולב מפני כובד עליו שמכאן ומכאן הוא עומד כהמנק, וכל שעה ושעה גדל והולך, אבל הדס וערבה הסדק שלהן מתהדק הוא ואפילו נסדק ונפתח הסדק אדם יכול להחזירו לעמוד כשלם, ואם נסדק רובו פסול דשברין בעלמא נינהו. עכ"ל. הרי שאפי' בהדס וערבה פוסל בנסדק רובו של ענף, וכ"ש בלולב.
ועוד כתב: ואחר שהודינו בדברי הרב [הראב"ד] שפירש בפסולין השנויין בלולב שהם בגופו של לולב ממש בשדרה שלו וכו', ומיהו נסדק רובו נמי בשדרה פסול, דשברי לולב הן, וכנחלק לשנים דמי כדברי הרב, ויפה כיון. עכ"ל רמב"ן.
וכ"כ הכלבו בשם הר"ם (סימן עב) וז"ל: והר"ם כתב ולולב שנשבר קצת מן הכף אם אין לו אחר אלא הוא יכול לצאת בו, כיון שהוא שעת הדחק. כדאיתא פרק לולב וערבה אנשי כרכין מורישין לולביהן לבניהם אף על פי שיבש פסול אין שעת הדחק ראיה. עכ"ל. אלמא פסיל ליה, ואינו מכשירו אלא בשעת הדחק כיבש.
ובאמת אף לבד מכל הראיות הללו. מעיקרא דדינא פירכא, שלענ"ד אין כלל לדמות נפרצה שדרת הלולב לדיני טריפות בבהמה. שהרי רש"י פירש במשנה [כט:] שטעם פסול נפרצו הוא משום הדר. ואת אלו לא מדמינן לטריפה, רק פסולים של אתרוג שסופן שירקיב האתרוג מחמתן, כגון ניקב נקלף ונסדק. [עי' תה"ד סי' צט]. אך פסולי הדר לא שמענו.
- תרמ"ה כתב הרמ"א בסע' ב שכל דין זה [דנפרצו עליו] היינו ברוב עלין. והוסיף המ"ב בס"ק ח: ורוב כל עלה ועלה, ורובו ככולו, והווי כאילו הלולב בלא עלין. ולא מצאתי מהראשונים מי שיוסיף לתנאי זה. ולענ"ד הוא מיותר, שהרי השתא אזלינן כמ"ד נפרצו היינו נדלדלו, והיינו שניתקו מעט מעקרן בבסיסן. וא"כ ברור שהמדובר הוא על כל העלה, שהרי אין אפשרות שרק מעט מאורך העלה ידלדל. ורק לפירוש הראב"ד והרמב"ן והעיטור ור"ן דנפרצו היינו נסדקו העלין הוא דהוצרכו לבאר שהוא ברוב אורך כל עלה. אומנם לפי מה שביאר המ"ב בס"ק ד דכל הטיה של העלה כלפי מטה בכלל נדלדלו ואע"ג שלא נתק כלל, הרי שיש אפשרות שרק מקצת מהעלה יטה כלפי מטה, ולא רובו, ולפי"ז באמת צריך לבאר דדוקא ברובו מפסיל. אך כבר כתבנו דכל הביאור ההוא לא כתבוהו הראשונים. ומעתה אף זה שלא כתבו כאן הראשונים הסוברים "נדלדלו" לסייג שהוא דווקא ברוב כל עלה ועלה מסייען.
- תרמ"ה סע' ב בשעה"צ ס"ק יא כתב לדון מה יהיה דינו של פסול נפרצו עליו בשאר ימים דסוכות. והעתיק דברי הא"ר בשם הכלבו דכשר בשאר ימים. יש להעיר כי דעת הרמב"ן להדיא לפסול בנשרו עליו בשאר ימים. אמנם לא מבואר מה דעתו בנדלדלו למטה שעודן מעורין בשדרה. אך נראה לענ"ד פשוט הואיל והטעם שנתן לפסול נדלדלו הוא משום שכל המצוות אינו יוצא בהן אלא דרך גדלתן ממילא ה"ה בשאר ימים. שאין חילוק בתנאי זה בין מצווה דאו' לדרבנן.
כמו כן יש לציין שדעת הכלבו איננה מצטמצמת רק לנפרצו, אלא כתב כן גם לגבי סדוק כהימנק, עקום וכפוף דכשר בשאר ימים וע"ע לקמיה במ"ב (ס"ק לו לט) דהמ"ב פסלם משום הדר.
בתאריך יום א׳, 23 בספט׳ 2018 ב-16:43 מאת אוריאל פרנק <frank...@gmail.com>: