2: כיצד להתייחס למנהג [לשוני] שנראה מוטעה?

[אוריאל פרנק‎]

בדיחותא זה נהדר, 

בפרט בחודש אדר, 

ובפרט למדקדקים חמורי סבר... 

ועכשיו ברצינותא: 

1. באופן מילולי: 

כפי שכבר ציינתי לקישור למילון ספיר (כאן), אחד מביאורי המילה מנהג הוא: "מעשֶׂה הנעשֶׂה מתוך הֶרגֵל או מָסורת - לפעמים בַּעל תוקֶף הִלכָתי או חוּקי, נוהַג, דרך פּעוּלה מקוּבּלת".

הלכך צודקת האמירה ש"כל דבר שנהגו בו, אף אם הוא שיבוש גמור וללא שום מקור או ביסוס כלשהוא -- הוא מנהג".

2. אמנם, יש מקורות המתייחסים אל "מנהג" ואומרים שהוא "אינו מנהג". דומני שהקדום שבהם הוא הירושלמי (כאן):

נשייא דנהגן דלא למיעבד עובדא בפוקי שובתא אינו מנהג, עד דיתפני סידרא מנהג; בתרייא ובחמישתא אינו מנהג, עד דיתפני תעניתא מנהג...

כשם שאי אפשר להקשות הנאמר בתורה "לֹא תוּכַל לֶאֱכֹל"... כשפועל אני יכול לאכול, מכיון שכוונת התורה היא שיש איסור, ולא שיש חוסר יכולת פיזית (וכפי שתרגם אונקלוס)  -- כך גם לענייננו: 

הביטוי "אינו מנהג" איננו שולל את קיומו של המעשה, אלא את חוקיותו ותוקפו ההלכתי (בלשון מפרשי הירושלמי: "אינו מנהג יפה").

3. לעצם העניין: 

השאלה ההלכתית היא למי יש את הכלים והסמכות לקבוע שמנהג לשוני שנראה לו מוטעה - אין לו שום תוקף של מנהג, ואין לו שום חשיבות ומשקל הלכתיים. 

הדוגמה שדננו בה כאן (מהות השווא שבתיבות "שתי", "שתים") היא חלק משאלה רחבה יותר איך לבטא שווא בראש מילה, וחלק מהסוגיה הרחבה מני ים: אופן מימוש השווא הנע, ואיך קובעים אם שווא הוא נע.

כיו"ב, יש לשאול בסוגיות לשוניות נוספות, ואמנה תריסר [מני רבים]: 

במימוש העיצורים (ואכמ"ל בסוגיית מימוש התנועות):

1. האם ניתן לקבוע שהקורא ת' רפויה כמו דגושה - "אינו מנהג"?  
2. האם ניתן לקבוע שהקורא ת' רפויה כמו ס' - "אינו מנהג"?  
3. האם ניתן לקבוע שהקורא ט' כמו ת' דגושה - "אינו מנהג"?    
4. האם ניתן לקבוע שהקורא ח' כמו כ' רפויה - "אינו מנהג"? 
5. האם ניתן לקבוע שהקורא ו' כמו ב' רפויה - "אינו מנהג"? 
6. האם ניתן לקבוע שהקורא א' עיצורית כאילו איננה עיצור - "אינו מנהג"? 

בסוגי הקמצים (במבטא הספרדי):

1. האם ניתן לקבוע שהנוהג לומר "כל חמירא" ו"כל נדרי" בקמץ רחב  - "אינו מנהג"?
2. האם ניתן לקבוע שהנוהג לומר נ' של "נעמי" בקמץ קטן - "אינו מנהג"?

ובדיוקים בנוסחי תפילות:

1. האם ניתן לקבוע שהנוהג לומר "יתגדֵל ויתקדֵש" בצירי  - "אינו מנהג"?
2. האם ניתן לקבוע שהנוהג לומר "מוריד הגָשם" בקמץ  - "אינו מנהג"?
3. האם ניתן לקבוע שהנוהג לומר "הֶאמור" בסגול - "אינו מנהג"?
4. האם ניתן לקבוע שהנוהג לומר "אילנות טובים" - "אינו מנהג"?
   

‫בתאריך יום ב׳, 11 בפבר׳ 2019 ב-16:19 מאת טעמי תורה <‪tame...@gmail.com‬‏>:‬

מקווה שגם את זה כתבת כבדיחה...

כל דבר שנהגו בו, אף אם הוא שיבוש גמור וללא שום מקור או ביסוס כלשהוא, הוא מנהג, כי המילה "מנהג" פירושה רק שכך נוהגים, ולא שיש למנהג זה מקור או ביסוס כלשהוא.

אך גדר "מנהג" שיש לו בסיס הלכתי, הוא רק כאשר יש לו מקור או טעם, ולא אם הוא מנהג טעות מחמת השפעות חיצוניות שונות וכדו'.

‫בתאריך יום ב׳, 11 בפבר׳ 2019 ב-10:54 מאת אוריאל פרנק <‪frank...@gmail.com‬‏>:‬

שלום, 

אמנם נכנס אדר, אבל דבריי נאמרו בשיא הרצינות. 

נלענ"ד שמנהג הוא מנהג. ראה כאן וכאן מה פירושו והגדרותיו.

אשכנזי שמבטא שוואים נעים לפי כללי הדקדוק עושה כן לא מחמת שזה מנהגו או מנהג אבותיו, אלא מחמת שבוחר לאמץ מנהג של עדות אחרות שיש להן מסורת, או מחמת שבוחר לנהוג כפי שיקול דעתו.

אתה יכול לומר שמנהג זה הוא חסר היגיון דקדוקי, אותיות גהנ"ם, שיבוש, וכל שאר כינויים ותיאורים, אבל אי אפשר לומר שהאופן שבו מתנהגים יהודים בעדות אשכנז דורות על גבי דורות "אינו מנהג".

אגב, דוגמה להתייחסות אל מנהג לשוני שגוי ["שנהגו כן מחוסר ידע בדקדוק"] בתור "מנהג" מצאתי ב..."תורת הקורא" בפרשת השבוע: 

שמות כ"ח כ"ח: בִּפְתִ֣יל - יש להקפיד על הגייה נכונה של התי"ו, שלא יישמע שקורא 'בִּפְסִיל' בסמ"ך.

ובהערה: שהגיית התי"ו הרפה דומה להגיית הסמ"ך, ואם יקראנה ממש כסמ"ך, שינה משמעות. ומי שאינו יודע להגות את התי"ו כהוגן, אלא רק כסמ"ך, היה מקום לומר שעדיף שיקראנה בדגש קל, מאשר שיקראנה כסמ"ך ותשתנה המשמעות.

אך בשו"ת פאת שדך (ח"א סימן כ"ד) אין דעתו נוחה מזה, וכתב שאין לחדש שיבושים כנגד משפטי לשון הקודש, כי השיבושים הישנים שאנחנו אנוסים במבטאם אין להקפיד עליהם כל כך, ויש לדמותם למה שאמרו ודלוגו עלי אהבה (כמובא בתוס' במסכת עבודה זרה דף כ"ב ע"ב ד"ה רגלא, בשם המדרש), וכשם שחס הקב"ה על השיבוש של עם הארץ שאין בו דעת ללמוד, כך חס על השיבוש שהורגלו בו הדורות וקשה לנו לעוקרו . והוסיף, שמי שלבו חרד ואינו רוצה לסמוך על המנהג שהורגלו בו, מוטב שילך אל בני תימן וירגיל לשונו בקריאת תי"ו רפה כהוגן, אך לא יחדש שיבושים לקרוא בתי"ו דגושה.

‫בתאריך יום ב׳, 11 בפבר׳ 2019 ב-0:59 מאת טעמי תורה <‪tame...@gmail.com‬‏>:‬

אם התכוונת לומר כאן בדיחה אז זה בסדר.

ברור שאי אפשר לכנות זאת "מנהג" אחר שנהגו כן גם בתיבות "שנים" ו"שמע" ובעוד תיבות רבות מאד, וברור שנהגו כן מחוסר ידע בדקדוק ובהשפעת לשונות זרים, ולכן לקחת מנהג שנהגו מחמת שיבוש ולאמצו רק בתיבה אחת כאילו יש דעה כזו, זו בדיחה ממש.

אם יש תשובה לדברי אשמח לקבלה.

‫בתאריך יום א׳, 10 בפבר׳ 2019 ב-13:33 מאת אוריאל פרנק <‪frank...@gmail.com‬‏>:‬

מנהג זה נהג בפי אבותינו ורבותינו האשכנזים מאות בשנים.

‫בתאריך שבת, 9 בפבר׳ 2019 ב-20:31 מאת טעמי תורה <‪tame...@gmail.com‬‏>:‬

לענ"ד זה מנהג שאין לו שום מקור ושורש, ולכן אין נכון לנהוג כן.

יש דעה שהשווא נע, ויש דעה שהשווא נח בתוספת אל"ף גנובה, אך אין דעה שהשווא נח ללא תוספת אל"ף לפניו.

אם יש תשובה לדברי אשמח לקבלה.

‫בתאריך שבת, 9 בפבר׳ 2019 ב-20:07 מאת אוריאל פרנק <‪frank...@gmail.com‬‏>:‬

שבוע טוב,

לאחר שבמנחה של שבת קראתי "שתי" בשווא נח (בפרשות תצוה ופקודי מזדמנות היקרויות רבות), שאלני יהודי אשכנזי בעל מבטא ישראלי, האם רצוי לשנות ממנהגו עד כה להניע, ולהתחיל להניח. 

לענ"ד, מי שיש לו מסורת ברורה - אשריו ואשרי חלקו, ופשיטא שימשיך במנהגו.

אך מי שאין לו מסורת מדויקת ברורה, ומעצמו השתכנע להתחיל לנהוג לדקדק ולהניע שוואים בראש מילה -- אצלו יש מקום להפעיל יותר את הסברא [שכתבתיה בעבר]: 

מכיון ששווא בראש "שתי/ם" רובא דעלמא מניחים, ורוב האשכנזים-שאינם-מדקדקים מניחים גם בקה"ת, לכן לא הייתי מניעו - אם לא שהיה ברור לי שיש להניעו.

כלומר, מוטב שיישאר במנהגו הראשון וכמורגל בלשון הדיבור ולהניח.

אשמח לשמוע מה דעתכם, והאם מוכר לכם מי שקוראים למעשה כתיקון חורב.

אפ"ר

נ"ב מצ"ב בקובץ ובתחתית המייל מו"מ וקישורים ששלחתי בעבר.

שמות פרק כח 

שְׁתֵּי:

 1.  שמות פרשת תצוה פרק כח פסוק כג

 2.  שמות פרשת תצוה פרק כח פסוק כד

 3.  שמות פרשת תצוה פרק כח פסוק כו

 4.  שמות פרשת פקודי פרק לט פסוק טז

 5.  שמות פרשת פקודי פרק לט פסוק יז

 6.  שמות פרשת פקודי פרק לט פסוק יט

 7.  במדבר פרשת בהעלותך פרק י פסוק ב

  

הודעה שהועברה
מאת: אוריאל פרנק <frank...@gmail.com>
תאריך: 5 במרץ 2017 בשעה 20:40
נושא: שְׁתַּיִם
אל:

על שְׁתַּיִם - ראו: 

• קישור למאמר ישי נוימן
  
• קישור למאמר אדם בן נון
  
• מצ"ב מכתב מפרופ' לאופר ועוד
  

שיקול נוסף,  בעד הנחת שווא זה (לפחות לבני אשכנז), שאיני יודע אם כבר נאמר, ואם יש בו ממש:

במקרה של ספק, מוטב להניח את השווא, שכן בשוואים רבים בראש מילה, מנהג "העולם" [= בעיקר בני אשכנז] הוא שאין מדקדקים להניעם [כמודגם בקישור האחרון]. 

הודעה שהועברה
מאת: Yuval Shilony <shil...@gmail.com>
תאריך: 17 בפברואר 2016 בשעה 9:11 

שלום,
בקִצּוּר כְּלָלִים עַל דִּקְדּוּק
סעיף יג:
"אַחֲרֵי שְׁוָא נָח דָּגֵשׁ בבגדכפ"ת. ושְׁתֵּי, שְׁתַּיִם בְּא' גְּנוּבָה כְּמוֹ *אֶשְׁתֵּי, *אֶשְתַּיִם"
וזה מה שכתבתי שם בהערה 283:

הַמִּלִּים שְׁתַּיִם, שְׁתֵּי הֵן חִידָה לְשׁוֹנִית כִּי סוֹתְרוֹת אֶת חֻקֵּי הַדִּקְדּוּק. שְׁוָא בְּרֹאשׁ הַמִּלָּה נָע אַךְ זֶה הָיָה מְחַיֵּב שֶׁאַחֲרֵי הש' תָּבוֹא ת' רָפָה. אִם ת' דְּגוּשָׁה זֶה מְחַיֵּב שֶׁהַשְּׁוָא לְפָנֶיהָ נָח אַךְ זֶה לֹא יִתָּכֵן בְּרֹאשׁ הַמִּלָּה. רִאשׁוֹנִים וְאַחֲרוֹנִים נֶחְלְקוּ וְהִצִּיעוּ תֵּרוּצִים שׁוֹנִים. הַגָּאוֹן נוֹקֵט אֶת תֵּרוּצוֹ שֶׁל בֶּן אָשֵׁר, בַּעַל הַמָּסוֹרָה, שרד"ק מְבִיאוֹ בְּמִכְלוֹל דַּף ק', שֶׁמַּגְנִיבִים אָלֶף לִפְנֵי הַמִּלָּה *אֶשְתַּיִם וְאָז הַשְּׁוָא נָח וְאַחֲרָיו דָּגֵשׁ. לֹא שָׁמַעְנוּ שֶׁיֵּשׁ הַנּוֹהֲגִים לִקְרֹא כָּךְ. אִבְּן עֶזְרָא בְּסִפְרוֹ צָחוֹת בְּדִקְדּוּק, אוֹת נוּן, מַקְשֶׁה עַל כָּךְ: "מַה יַעֲשׂוּ בְּמִלַּת מִֽשְׁתֵּים־עֶשְׂרֵ֨ה רִבּ֜וֹ אָדָ֗ם?" (יונה ד יא). גַּם רד"ק עַצְמוֹ שָׁם דַּף קפה ע"ב לֹא נוֹקֵט כָּךְ.

2016-02-16 23:43 GMT+02:00 אוריאל פרנק <frank...@gmail.com>:
>>
>> שלום, 
>
> האם ידוע לך התייחסות הגר"א לסוגיית מהות השווא ב"שתי" - שוא נח? לעומת "שני" ->
> ז שְׁתֵּי כְתֵפֹת חֹבְרֹת, יִהְיֶה-לּוֹ אֶל-שְׁנֵי קְצוֹתָיו--וְחֻבָּר. 

--
‏קיבלת את ההודעה הזו מפני שאתה רשום לקבוצה 'שקלא וטריא' של קבוצות Google.
כדי לבטל את הרישום לקבוצה הזו ולהפסיק לקבל ממנה אימייל, שלח אימייל אל shakla-vetary...@googlegroups.com.
כדי לפרסם בקבוצה הזו, שלח אימייל אל shakla-...@googlegroups.com.
בקר בקבוצה הזו ב-https://groups.google.com/group/shakla-vetarya.
לאפשרויות נוספות, היכנס ל-https://groups.google.com/d/optout.

[אוריאל פרנק‎]

שלום, 

א. ראו המשך מו"מ ותגובות שהגיעוני

וגם את המאמר המצ"ב. 

ב. לגבי הרב בן ציון הכהן -- כנראה שהוא סבר שיש לו היכולת להכריע מה ההגייה הנכונה. השאלה היא האם סבורים המומחים בתחום מסורות הלשון בימינו, שיש בידינו הכלים לקבוע בוודאות שמנהג לשוני מסוים מוטעה, ברמת וודאות כזו שתשלול ממנהג זה תוקף של מנהג.

ג. דומני שגם ראוי להזכיר בדיון זה את הגרמ"פ שבשו"ת אג"מ מוכיח מהעובדה שמסתפקים בהגייה הלשונית של היבמה ב"מאן יבמי" ואין חשש ממזרות לכל העדות הלכה למעשה -- שכל הגייה הקבועה בעדה כלשהי יש לה דין של לשה"ק.

ד.  שכני, הרב יא"ס, טען כך: 

אם מוסכם שהמנהג להניח שווא בראש מילה הוא טעות מבחינה דקדוקית:

אם כן בשלמא אשכנזים שקוראים בהברה אשכנזית -- שמנהג אבותיהם בידיהם (אולי אף על פי שהוא טעות) -- אבל מי ששינו את ההברה שבה מתפללים להברה ספרדית -- לא יכולים אחרי ששינו, להסתמך על מנהג הטעות בהברה הישנה שלהם .  

תשובת אפ"ר: 

וכי כולה בחדא מחתא מחיתינהו? 

גם אשכנזי שאומר כל ת' דגושה כ"מבטא הספרדי", 

וגם אם בנוסף להבחנה בין ת' רפויה לדגושה, הוא גם מבטא קמצים כמו ב"מבטא הספרדי", 

וגם אם הוא מטעים בהתאם לטעמי המקרא, ולא כאבותיו שהעדיפו הטעמה מלעילית -- 

עדיין אינו חדל להיות אשכנזי, ושאר מנהגי אבותיו ממשיכים להיות מנהגי אבותיו. 

כט"ס, 

אפ"ר

‫בתאריך יום ג׳, 12 בפבר׳ 2019 ב-11:31 מאת ‪Yuval Shilony‬‏ <‪shil...@gmail.com‬‏>:‬

במקום להמציא שוב את הגלגל אני מציע למתדיינים החשובים לעיין בקונטרס 'אל תטוש תורת אמך' מאת הרב בן ציון הכהן ז"ל בסוף ספרו שפתי כהן (שיצא בכרך אחד עם ספרו שפת אמת, שניהם עוסקים בהגייה הנכונה). הוא מבין את דעות שני הצדדים ודן באריכות. כמתאבן וכדי לא להשאיר אתכם במתח, הוא נוטה לדעת, למשל, שו"ת ישכיל עבדי ח"ד (או"ח סי' ג אות טז):

"דלא שייך ענין אל תטוש תורת אמך אם אחרי הבירור נוכח הדבר ונתברר דביטוי האבות היה בטעות מסיבת הגלויות והעירוב בין העמים. א"כ אין כאן על זה יחס מנהג מעיקרא, דהביטוי הזה לא נתיסד ע"פ ותיקין כשאר מנהגים רק מאילו נתהוה הדבר ע"י עירוב שפות העמים, באופן דאם אפשר הדבר במציאות דיעמדו על הבירור בטיב ההברה ויהיו כלם לאחדים לשפה אחת ודברים אחדים אין כאן לתא דלא תטוש."

 

‫בתאריך יום ג׳, 12 בפבר׳ 2019 ב-12:33 מאת דוד כוכב <‪da...@darga.org.il‬‏>:‬

פשוט מיהא חדא,

מדברי היעב"ץ עמדין בהקדמתו לסידור סולם בבית אל שכתב:

"לא כמו שאנו האשכנזים עושים בקריאת תיו רפויה כסמך לבשתנו".

http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=22431&st=&pgnum=10

לאמור, מנהג אין כאן, חרפה וכלימה יש כאן.

‫בתאריך יום ה׳, 14 בפבר׳ 2019 ב-12:11 מאת אליהוא שנון <‪fpz...@gmail.com‬‏>:‬

אמנם טרם קראתי את המאמר, אך כבר התחלתי להבין את יוני.

כבר מזמן סברתי כי במתן תורה היו מבטאים שונים בעמנו, [סיבולת היא רק דוגמה],

והשינויים בכתיב במקרא [כמו פרבר - פרור] מעידים על הבדלי מבטא.

האם יכלה עם של מיליוני נפשות לדבר בדיוק באותו מבטא?

[באנגליה כילד דברתי שני מבטאים שונים מאד: 

אחת בבית אחרת בבית הספר, שהיה בצפון-מערב אנגליה. 

בצפון מזרח דברו שוב מבטא שונה,.

בלונדון מצאתי את עצמי בין חברים שלא הבנתי את דבריהם, 

ובדרום מערב אנגליה דברו אז עגה משונה שאפילו בלונדון לא מבינים.]

גם פה יש מילים של קיבוצניקים, של צפונבונים, של עיירות פיתוח ועוד.

וכל זאת למרות כלי התקשורת שמפמפמים ללא הרף [לפחות 10 ערוצים ורשתות]

[בחדשות לפחות] רק בשפה שמאשרים ברשות.

מענין לראות אם בעוד חמשים שנה כולנו נדבר באותה שפה עילגת 'כאילו', 'בעצם'...

לכן אני מעריך שמעולם היו מבטאים שונים ומשונים. וכל אחד ששמע את המתאים בהר סיני.

אליהוא

---------- Forwarded message ---------
From: דוד כוכב <da...@darga.org.il>
‪Date: יום ה׳, 14 בפבר׳ 2019 ב-14:58‬ 

אמנם לא קראתי ותגובתי היתה כלפי הטענה הכללית שמצאה לה מקום גם באשכול זה.

אך דווקא לשאלת הבירור המדויק של המבטאות עסקתי בזה לפני עשרות שנים ונמצאו ראיות ברורות לכל אות ואות. במה יש להסתפק? - אביא את הראיות.

‫בתאריך יום ה׳, 14 בפבר׳ 2019 ב-10:45 מאת יוני וורמסר <‪yowo...@gmail.com‬‏>:‬

אינני יודע אם כבודו הספיק לקרוא את דבריי במאמר הנזכר. עמדתי אינה מבוססת על הנחה עקרונית שיש להחזיק במסורת העדה בכל אופן ובכל מקרה משום "אל תיטוש" וכדו' (מבחינה זו דווקא צידדתי בעד האפשרות לשנות), אלא על חוסר האפשרות להכריע באופן מוחלט בין מנהגי הגייה שונים איזה יכשר הזה או זה ואם שניהם כאחד טובים. ממילא, הכרעות הגמרא בנושאים אלו אינן ראיה לני"ד.

‫בתאריך יום ה׳, 14 בפבר׳ 2019 ב-9:47 מאת דוד כוכב <‪da...@darga.org.il‬‏>:‬

למה לא רצוי לשנות מהגיית העדה? זו לא דעת הגמרא שלועגת בעירובין נג: על מבטאות אנשי הגליל. ובמסכת מגילה פסלו אותם לברכת כהנים.

בתאריך יום ה׳, 14 בפבר' 2019, 09:40, מאת יוני וורמסר <yowo...@gmail.com>:

שלום הרב לוין,

כוונתי היא בעיקר לטעון שלא כדאי לשנות מן ההגייה הנהוגה, כל עדה ומנהגה, ועדיין אני מסכים שיש הידור מצווה בהגייה דקדקנית יותר, כגון בהבחנה בין שווא נע לשווא נח גם כשלפי מנהג העדה אין הוגים כך. וכך אני משתדל גם לנהוג בעצמי.

נראה בעיניי שיש מקום להבחין בין דיוק שהוא בגדר תוספת על ההגייה (כגון הנעת השווא במקום שרבים מניחים אותו, ח' ו-ע' "מזרחיות" במקום "אשכנזיות") ובין שינוי של ההגייה שבו מחליפים הגה כלשהו בהגה שונה לחלוטין (ולכן נראה לי שלא כדאי להגות צ' על דרך הערבית למי שאין זה מנהג עדתו). אמנם אין כאן גדר ברור, ויצדק מי שיטען שנתתי את דבריי לשיעורין. אשמח לדעת מה דעת החכמים בעניין.

לגבי מחלוקת הרמב"ם והראב"ד, אשמח לפירוט.

בברכה,

יוני

‫בתאריך יום ה׳, 14 בפבר׳ 2019 ב-2:51 מאת ‪Eliyahu Levin‬‏ <‪eliy...@gmail.com‬‏>:‬

תודה ר' יונתן-יהונתן-יוני [כנראה גם זה משתייך להתפתחות, כי בספר שמואל מתחיל עם יונתן, ועובר בהמשך ליהונתן. מצד שני מצינו יהוסף בתהלים]. 

אינני יודע מה אתה מתכוון מומחים (איני דן במשמעה בלשון המשנה), לי די בתואר 'מתמחים' וגם זה משאלה בלבד. 

יתכן שדבריך הם מחלוקת הרמב"ם והראב"ד, אע"פ שנראה יותר שהרמב"ם לא נתכוון למה שהראב"ד החולק אומר, 

מכל מקום נראה שלראב"ד לא אכפת אם יבטא אות בלי דגש בדגש. 

וגם אינו מתרגש מטענת שינוי משמעות. 

דבריך בעניין ט-צ-ק מחודשים למדיי. 

מזכיר לי במקצת את הדיבור על הרי"ש ה'ענבלית'. איני יודע מהי, אבל הבנתי שיש טוענים שהיא כמו ג רפויה 

הרי"ש במבטא הישראלי הנפוץ. 

אחרי דבריך הכלליים, אין עניין משום הידור מצוה של קריאת שמע למשל לנסות לקרוא נכונה (?) ע' ח' ט (לפי הערבית כי אינני יודע אמהרית) צ וק' 

ומה עם שווא נע בראש מלה או באות דגושה? אין עניין לקוראו כמו סגול הברת E לטיני (האוזניים שלי אינן משוכללות דיין להבחין בין סגול לחצי סגול וכד' ובמלה צֶלְצֱלִים איני שומע או יכול לבטא הבדל בין הצ' (ערבי בהנחה שזה עברי מקורי) הראשון לשני. 

ולפי מה שהזכרתי 'תעודת זהות' 

הרי 'תיכוניסט' אשכנזי יתחיל לבטא ת רפויה כמו ס, חולם בתוספת יו"ד צירי כנ"ל, כאשר הוא בעצם נסוג אחורנית. 

ושאלה זו הטרידה את הרב מונק ז"ל. 

יישר כוח על המאמר, ושוב אולי חבריי כאן 'מומחים', אני בהגדרה של 'לא הגיע להוראה' 

אליהו     

---------- Forwarded message ---------
From: יוני וורמסר <yowo...@gmail.com>
‪Date: יום ד׳, 13 בפבר׳ 2019 ב-21:35‬

שלום לרבותי המומחים,

את הנלענ"ד בעניין תוקפם של מנהגי ההגייה והיחס בין מנהגים שונים כבר כתבתי במאמר המצ"ב, שהתפרסם בכרך "תחומין" האחרון.

אכן נראה שאין כללים ברורים אימתי נוהג נכנס בגדר "אינו מנהג", והדבר נתון לשיקול דעתו של הפוסק בכל עניין ועניין.

ועוד כדאי להוסיף, שהעדפת הגייה על פי "הדקדוק", בעלי המסורה או חכמי טבריה הקדמונים על פני מנהג הגייה שנהוג בעדות ישראל - אינה אלא העדפה של מנהג אחד על פני מנהג אחר. ואם ירצה האומר לומר של"דקדוק" או להגיית בעלי המסורה יש תוקף של "דין", כעין "דינא דגמרא", ולכן הוא עדיף ממנהג - עליו הראיה.

יוני

 ‏---------- הודעה שהועברה ----------

מאת: "אוריאל פרנק" <frank...@gmail.com>
תאריך: 11 בפבר׳ 2019 23:31