3 שו"ת דברי מלכיאל חלק ג סימן קיא

[אוריאל פרנק‎]

ע"ע מאמר של ר' פרו' יוחנן ברויאר: 

רבה ורבא, אבה ואבא — כתיב, הגייה והוראה

מחקרים בלשון יז-יח  עמ' 205 - 220

הודעה שהועברה
מאת: דוד מונק <dow...@gmail.com>
תאריך: 5 ביוני 2018 בשעה 14:57
נושא: Re: [רוחב לשון] שו"ת דברי מלכיאל חלק ג סימן קיא
אל: אוריאל פרנק ‫‎<frank...@gmail.com>‎‬


א. כמדומני שהוא מזכיר שלא מסתבר שהחילוק הוא רק בכתיבה ולא בהגייה, כך שאם אבא בארמית מנוקד אַבָּא, אז אבה בלשה"ק כאריכות של "אָב" בהכרח מנוקדת "אָבָה" דאי לאו הכי אין חילוק ביניהם.

ב. בהנחה שהם דיברו בהגייה אשכנזית או תימנית (ולגבי אר"י מסתבר שהם אכן דיברו כך, כי כך הוא בלשון סורסי המערבי שהוא היה מדובר בארץ. ולגבי בבל אם נסמוך על מסורת תימן כמייצגת אותו אז זה גם כן כך) לא מסתבר שיאמרו "אַבָּה" במקום "אָב" אם אין כוונתם לתרגם לארמית.

בתאריך 5 ביוני 2018 בשעה 13:09, מאת אוריאל פרנק <frank...@gmail.com>:

מה זה קשור לדגש

בתאריך 5 ביוני 2018 בשעה 12:43, מאת דוד מונק <dow...@gmail.com>:

הוא אומר שרבה [דהיינו רב אבה] אין שמו אבא בארמית אלא אָב בלשון הקודש אלא שמושכים את המילה וקוראים גם את הב' בקמץ.

בתאריך 5 ביוני 2018 בשעה 12:40, מאת אוריאל פרנק <frank...@gmail.com>:

למה

בתאריך 5 ביוני 2018 בשעה 12:24, מאת דוד מונק <dow...@gmail.com>:

לא קראתי הכל, אבל לכאורה לדבריו יש לומר רָבָה ורַבָּא היפך המנהג.

בתאריך 5 ביוני 2018 בשעה 11:22, מאת אוריאל פרנק <frank...@gmail.com>:

דברי מלכיאל

רבי מלכיאל צבי ב"ר יונה הלוי טננבוים נולד בפולין בשנת תר"ז (1847), ומגיל צעיר הוכר כעילוי. בהיותו בן 26 בשנת תרל"ג (1873) מונה לרבה של העיר בודקי שליד גרודנה, ומשנת תרמ"ז (1887) עד לפטירתו כיהן כרבה של העיר לומז'ה. נחשב אחד מגדולי המשיבים בדורו. עסק גם בצרכי ציבור. נפטר בשנת תר"ע (1910), בדרך חזרה לביתו מאסיפת רבנים ועסקנים בעיר הבירה פטרבורג. הוא פרסם את תשובותיו בספר 'דברי מלכיאל'. חמישה כרכים נדפסו בחייו משנת תרנ"א (1891) ואילך במקומות שונים, ועוד שני כרכים נדפסו מעזבונו ע"י מוסד הרב קוק, ירושלים תש"ל-תשל"ו (1970-1976). 

[א] בא מעשה לפני באחד שאביו נקרא לתורה נתן נטע ובפי כל נקרא נטקע. ולחתום לא היה יכול. ואמרתי לברר בע"ה אם צריך לכתוב אלף אחר הנון או לא וכן אם לבסוף הא. או אלף. או עין. והנה מבואר בש"ע ס"ס קכ"ט ששם לה"ק צריך ה"א לבסוף ושבלעז אלף לבסוף. ובב"י בשם הקונדרסים הביא ראיה לזה כמו חומה חובה דבש"ס דהוי בהא וילתא אבא חסדא הוו באלף וכן רב אדא בר אהבה ע"ש. והב"י הקשה דהא רבה ורבא שניהם ארמית ומ"מ זה בהא וזה בא'. אמנם בשו"ע סתם כדברי הקונטרסים ונראה שלא החשיב קושייתו לעיקר. ונחזי אנן בטעם הדבר. והנה הגר"א ביאר קושיית הב"י עפמ"ש הערוך בערך אביי דרבה ורבא שמותם רבי אבא ורק שקיצרו בשמם. וא"כ שניהם ארמית. אמנם צריך להבין למה כתוב זה בהא וזה באלף דנראה מזה שהיה במבטא נ"מ אצלם. וביותר דהא אבה בהא לא מצינו בשום מקום: 

[ב] ולכאורה י"ל לפי שרבה היה בא"י כמ"ש התו' בעירובין כ"ב. ואף שמש"ש כן מכתובות קי"א צ"ע דליתא שם שעלה לא"י רק שאחיו כתבו לו שיעלה ויש לו רב שם. ומצאתי בסה"ד שתמה בזה. מ"מ צ"ל שהיתה גירסתם כן. וקצת ראיה יש לזה מהא דנדרים נ"ט דא"ל ר"ח לרבה מאן ציית לך ולר' יוחנן רבך. וכה"ג בפסחים ל"ג ושבועות י"ב. נראה להדיא שלמד לפני ר"י והיה רבו וכמו ששלחו כן אחיו בכתובות שם. וכיון שהיה בא"י לזה נכתב בהא לבסוף ששם דברו בלה"ק. ורבא נתגדל בבבל לזה כתוב באלף. אבל באמת ז"א דהא מצינו רבה בריה דר"נ ורבה בריה דר"ה ובריה דר"ח. ועוד כמה מאמוראים שבבבל שהיה שמם רבה. ולא נמצא כלל שעלו לא"י. ועוד דאף בזה שעלה לא"י. כיון שרבה הוא ר"ת רבי אבא. ואבא הוא מלשון ארמי והוא באלף. א"כ איך שייך שבא"י ישתנה להא וכי המקום גורם כיון שהשם עכ"פ מקורו מלשון ארמי: 

[ג] ובאמת מצינו שגם בא"י היה מצוי לשון אבא כמו בב"ק פ"ג ע"א שאמר רשב"ג אלף ילדים היו בבית אבא וכן בב"מ פ"ד ע"ב אמר רבי ג' ענוותנין הן ואלו הן אבא. ובכתובות קי"א ע"ב ארשב"ח קלח של כרוב הניח לנו אבא ועוד שם דלית הניח לי אבא ע"ש ובא"י היה ע"ש. ובקדושין ל"א ששאל א' את ר"א אבא אומר השקיני מים ואימא אומרת וכו' וכן שם ל"א ע"ב לקראת אימא מהו ע"ש. וכה"ג יש הרבה פעמים. וא"ל שהוא כדאמר רבי בב"ק פ"ג בא"י לשון סורסי למה וכו' ע"ש ובתו'. אלמא שהיו מדברים בלשון סורסי והוא דומה ללשון ארמי כמ"ש התו' שם. מ"מ קשה שרבי בעצמו ידבר כן כמש"ל מהא דב"מ פ"ה. ועוד דבהנהו שהבאתי כל הענין הוא בלה"ק. ודוחק לומר שהיו מערבים תיבות מלשון ארמי באמצע. וגם מצינו שמות אבא בא"י כמו אבא שאול אבא חלקיה. רבי ירמיה בר אבא ובירושלמי נזכר ר' בא כמה פעמים והוא קיצור מן אבא כידוע. וכן כמה פעמים מצינו שקרא ר' יוסי אבא חלפתא. ובנדה י"ד ע"ב אמר רבי כדברי אבא וכו'. ובסנהדרין מ"ח אמר הורקנוס בנו של ר"א דעתו של אבא ע"ש ובשבת ל' אבא מת וכו' ובברכות ט"ז ע"ב של בית ר"ג היו קורים אותם אבא ועוד כמה בש"ס: 

[ד] והנראה דהנה אב שרשו אבב או אבה והוא אחד עם עודנו באבו ודומיהם שפירושו סיבת הצמיחה והתולדה ומזה הוא תיבת אביב. וידוע זה למעיינים בספרי השרשים. ובלשון ארמי מכונה האב בלשון אבא. כידוע שלשון ארמי צומח מלה"ק רק שמשתבש ומוסיף וגורע ולזה נקרא יער בל' ארמי אבא כדאיתא בב"מ ק"ח ובנדרים ס"ב ובכ"מ מלשון צמיחה ותולדה כמ"ש. וכן הושאל שם אב או אבא על מושל ונכבד בעדתו וכמו שנקרא יוסף אברך. וכן אמר יוסף לאב לפרעה לפי שהוא היה המיעצו ומנהיג הממלכה. ובמדרש הוא פטרון. וכן איתא בברכות ט"ז ע"ב שאין קורים לעבדים אבא לפי שהוא לשון חשיבות ע"ש [ובשטמ"ק פי' משום חשש שיוציאו לעז על הקוראים שהם בניהם. והוא צ"ע לענ"ד ואכמ"ל בזה]. וע"ש בפירש"י שהוא כמו מר ומרת: 

[ה] והנה ידוע מדרכי השמות הלקוחים מאיזה שם או פעל שדרך קוראי השמות להמשיך התיבה שממנה לוקח ולהוסיף או לגרוע ממנה כמו שקראה לאה שמעון על שם שמיעה שהנון נוסף. וכן זבולן וכן משה היה ראוי לקרותו משוי. וכל הרואה בדברי הימים בהשמות יראה שכולם גזורים מלה"ק רק שנוסף ונגרע אותיות לפי הרגל המבטא אז. ולזה נראה שגם בלה"ק היה דרכם לקרות שם אדם אב. ונראה בשם רב היינו ר' אב. ומה שנקרא בש"ס אבא. היינו בבבל קראוהו אבא בלשון ארמי אבל עיקר שמו היה אב. ורק שרובם היו ממשיכים לקרותו בקמץ על הבי"ת וכידוע גם היום הדרך כן להוסיף נקודה על האחרון. וממילא הוצרכו לכתבו בלשון אבה כדין שם הנמשך מלה"ק שצריך להיות הא כנ"ל. אכן יש שקראוהו בתחילה אבא בלשון ארמי. ואותו כתבו באלף. וגם בבבל היו כמה שקראו בניהם בלה"ק אב ונמשך במבטא אבה. ואותם הם הקרוים בש"ס רבה להורות על יסוד שמם. ולהיפוך גם בא"י נמצאו שקראו בניהם בלשון ארמי אבא. וכמש"ל שהיו מדברים ל' סורסי. ואותם נכתבים באלף. ולזה בירושלמי נכתב תמיד ר' בא באלף לפי שנראה שלשון הירושלמי הוא אותו לשון סורסי הנזכר בב"ק פ"ג שדברו בו בא"י. ומה שנמצא בש"ס לשון אבא בא"י כמש"ל. הם על שני דרכים. או מצד שהיה הרגל המבטא לקרות אבא כמו שדברו בלשון סורסי. ומזה נצמח אבא שאול ודומיהם לפי שקריאת השמות הם רובם מסורים לההמון. ויש שהמשיכו במבטא תיבת אב שבלה"ק אבה כמש"ל. רק לפי שמעתיקי הש"ס בבלי היו בבבל לזה כתבו אבא באלף כדי שיהא מובן ענינו לפי שבלה"ק אין מובן לתיבת אבה. שוב ראיתי בט"ג בשא"א ס"ק ל"ה כתב בשם גאון א' דשם אבא אם הוא אחר התנאים שקוראים אבא הוא לה"ק ואם מהאמוראים הוא ארמית. והוא נפלא וכמ"ש דהעיקר שגם התנאים נקראו אבא משורש ל' ארמי. וע"ש שכתב ג"כ ששם אבא הוא מל' אב וב"ה שכוונתי לדעתו: 

[ו] וממילא מיושב קושית הב"י על הקונטרסים מרבה ורבא. דבאמת רבה מסתעף מלה"ק כנ"ל. ואדרבא עוד יש ראיה לדבריו מזה וכנ"ל. ובב"ב ע"ד ע"א אמרו על רבב"ח כל אבא חמרא. ופי' הרשב"ם שם דרבה הוא רבי אבא ע"ש. נראה לפי שמאמר זה היה מורגל בפי כל לומר כל אבא חמרא. וכבר הזכרנו שהמון האנשים דברו בלשון סורסי ולזה נאמר בלשון ארמי כל המאמר ההוא. אבל עצם שם רבה נגזר משם אב אבה כמש"ל. וראיתי בכהנ"ג ס"ס קכ"ט בהנב"י שהביא בשם מהרח"ש שתמה על הב"י דהא רבה הוא לה"ק כמו על ארץ רבה ודומיהם. ושוב הביא שלפמ"ש הערוך ערך אביי שרבה הוא רבי אבה ניחא ע"ש. ותמהני שלא ראו שש"ס מפורש הוא בב"ב שם שקראו לרבה אבא. ומדבריו נשמע ג"כ ששם רבה היה ר' אבא בהא אך לא ירד למש"ל. ואף שמה שסתם בש"ע כדברי הקונדריסים אינו מצד שנראה לב"י לישב הקושיא אלא מצד שראוי לעשות לכתחילה כן וכמ"ש בשו"ת ב"י סי"א הובא בכנה"ג שם אות רי"ב וע' בג"פ בזה. אולם לפמ"ש מיושבים דבריו בס"ד. ואדרבא ראיה לדבריו דע"כ יש טעם בדבר שזה בהא וזה באלף כיון דהמבטא משמע שהכל אחד: 

[ז] והנה ראיתי בכהנ"ג שם אות ר"ח שהביא מ"ש הר"י מינץ שבספק יש לכתוב בהא לפי שכל השמות שבמקרא הם בהא. וכתב דע"כ כוונתו על שמות לה"ק שאינם נמצאים במקרא. והקשה דהא מצינו שבנא יתרא עמשא עזרא כולם באלף. והובא ג"כ בבה"ט ס"ס קכ"ט. ובהגר"א שם הקשה ג"כ עליו משמות עמשא עזרא עזא עלא וכתב שאפשר כוונתו רוב שמות שבמקרא. והנראה דלק"מ מכל הנהו. דשם עזרא פשוט לפי שנולד בבבל ועזר הוא לה"ק. וידוע שלשון ארמי מעורב בלה"ק ורק דרכם להוסיף אלף בסוף כמו בתיבת אבא כמש"ל. ובג"פ ס"ק קל"ה כתב שא"ל שהיא מלה ארמית בלשון פרס שלא ידענו פתרונה דאין סברא לתלות בשם זרות וכו' ע"ש. אבל לענד"נ כמש"ל. וגם מה שהרכיב הג"פ לשון ארמי עם לשון פרסי תמוה דתרי לישני נינהו כדאיתא בב"ק פ"ג ע"א ובבבל היו מדברים ארמית ע"ש. וכ"ה בדניאל ב'. שוב ראיתי שכבר נתקשה הט"ז ג"כ בשם עזרא ותירץ כמש"ל בשביל שנתגדל בבבל ע"ז והביאו ג"כ הב"ש בקוה"ש בשם עזרא. וב"ה שכוונתי לדעתו הק': 

[ח] ומה שהקשה הכנה"ג מיתרא ועמשא. נלע"ד דבשמואל ב' י"ז כתיב עמשא אשר נולד מיתרא הישראלי. ובד"ה כתיב עמשא בן יתר הישמעאלי. ודרשו ביבמות דף ע"ז שחגר חרב כישמעאל וכו' ע"ש. אכן פשטות הכתוב קשה. ופי' הרד"ק בשמואל שם שיתרא התגורר בארץ ישמעאל לזה קראוהו ג"כ ישמעאלי. [ונראה שגם דרש הש"ס מסכים לזה שלזה קראוהו ישמעאלי בשעה שחגר החרב כישמעאל. ולא בשם עשו שנאמר בו על חרבך תחיה אבל הכוונה לפי שגר בארצם לזה כינו אותו אז כן] והביא שם בשם אביו ז"ל שבהיותו בארץ ישמעאל קראוהו הישראלי. ובבואו לארץ ישראל קראוהו הישמעאלי ודפח"ח. ובזה מבואר מה שבשמואל קראו יתרא הישראלי לפי שדרכם היה בארץ ישמעאל להוסיף אלף על תיבות לה"ק. ולזה קראוהו בארץ ישמעאל יתרא הישראלי כמ"ש אבי הרד"ק ז"ל ובבואו לא"י קראוהו כעיקר שמו בלה"ק יתר הישמעאלי וזה נכון מאוד בע"ה. וממילא מיושב ג"כ שם עשמא לפי שנולד לו עמשא בהיותו בארץ ישמעאל ולזה היה עיקר שמו כפי לשונם שדרכם להוסיף על תיבות לה"ק אלף כמש"ל. ולזה לא שינו עיקר שמו אף בבואו לא"י. ואף שיתר שינו בארץ ישמעאל ליתרא. היינו כפי שידוע דרכם להמשיך כל התיבות שיהא בסופם נח נסתר ולא נח נראה. והרגיל בלשון ארמית ירגיש זה: 

[ט] ומה שהקשה משם שבנא. הנה באמת במלכים כתוב שני פעמים שבנה בהא. וקרוב לומר שלכך נכתב אח"כ במלכים וכן בישעיה באלף לפי שאחר שנתחמץ וכתב לסנחרב שרוצה לצאת אליו ולהשלים אתו כדאיתא בסנהדרין כ"ו נשתנה שמו לשם ארמי וניטל משמו ההא. וכה"ג איתא בדה"י א' ב' שקרא לעכן עכר ע"ש שעכר את ישראל ע"ש בפירש"י ורד"ק. וכה"ג דרשו ז"ל בכ"מ בחסרון אותיות השמות ושינויהם. וע' מד"ר פי' חיי שרה מה שדרשו על מ"ש עפרן חסר. וע"ש בחי' תורה שלי בס"ד. וכן בשם עזא שהקשה הגר"א. הנה בשמואל כתב בכ"מ בהא עזה רק בד"ה כתוב באלף. והיה נראה שגם בל' ארמי נמצא שם זה. והם היו כותבים באלף כנ"ל. ולזה עזרא שכתב דה"י כדאיתא בב"ב ט"ו כתב רובי השמות כמו שקוראים אותם בבבל שדברו ארמית כמש"ל. וכן תמצא הרבה שמות בדה"י שסופם הא ושם נכתבים באלף ע"ש בשם עוזיא ודומיהם. ועיקר נראה בשם שבנא שלא היה כלל מא"י אשר כן מורים דברי הנביא מה לך פה ומי לך פה שנראה שלא היה מא"י וע' סנהדרין כ"ו. וכן מפורש במד"ר ויקרא פ"ה ששבנא היה מסכנין וע"ש במ"כ שהוא בחוצה לארץ. ומיושב שפיר מה שנקרא פעמים בהא ופעמים באלף וכעין מש"ל בשם יתר ויתרא: 

[י] ובאמת קשה לומר שעזרא כתב לפי המבטא אז. וחלילה שישנה. אבל ידוע שיש הרבה אותיות המתחלפים בלה"ק ופעמים כתיב כן ופעמים כן וכמו כמהם וכמהן בשמואל ב' וכן בכ"מ. וכן הא ואלף מתחלפים כידוע. ולזה כתוב פעמים איזה שמות באלף ופעמים בהא כמו שבנא ועוזא ועוזיא שהזכרנו וכן יש בדה"י הרבה שמות שנתחלף ההא לאלף כמו שיראה הרואה שם בשם שמעה אחי דוד שכתוב בשמואל בהא ובדה"י באלף. ושלמה כתוב ברות בהא ובדה"י באלף ועוד כמה ימצאם המעיין. אכן מה שמצוי בדה"י השמות באלף יותר מבשאר ספרי קודש זה יורה על מש"ל שעזרא כתבם ע"פ המבטא שדברו אז ארמית. וכן בפ' נח כתבו סבתה ורעמה בהא ובדה"י באלף. וגם בשם עיר גבעה כתבו בדה"י גבעא באלף ע"ש: 

[יא] ועוד יש מיני שמות שגם בלה"ק סופם באלף כגון אותם הנגזרים משורש שסופו אלף כמו שם אליחבא שהוא משורש חבא שסופו אלף. וכן סבא שהוא מלשון סובאי יין. וכן שם יהוא שנראה שהוא מורכב מתיבת הוא או מן ולשלג אמר הוא ארץ. ושם האלף הוא נתחלף מהא וכמש"ל שהם מתחלפים בלה"ק. וכבר נמנה במסורה בתהלים ט"ז זוגות שפעמים כתבו בהא ופעמים באלף ע"ש. ולפלא שהרבה מאוד לא חשב שם וקצתם הזכרנו למעלה. וגם אותם שחשבו שם יש שיש להם שני פירושים ויש חילקו בכוונת הענין ואכמ"ל בזה. וע' במסורה גדולה שבסוף המקראות שחשב שם עוד תיבות כתובים באלף שנתחלפו מהא כמו לזרא ודומיהם. וכן שם משא שהוא משורש נשא. וכן פלוא מן פלא. סלוא מן המסולאים. מוצא מן מצא. רפוא מן רפא. אביהוא מן אבי הוא. ועוד יש שהאלף הוא נוסף וכידוע שאותיות אלו באים לפעמים נוספים בלי שום סבה כמו שם עדו עדוא. וכן בשם סבתכא נראה שהאלף נוסף. או אפשר שהוא נתחלף וכמו סבתה שכ' בפ' נח בהא. וע' במסורה פ' שלח על פלטי בן רפוא שחשב שם י"ב תיבות שכתובים אלפין נוספין לבסוף. כל אלה הסבות חוברו אשר לזה ימצאו כמה שמות בכ"ד ספרים באלף לבסוף. ועפ"ז ימצאו טעם על כל שם שנזכר בכ"ד ספרי קודש פעמים באלף אף שהוא בלה"ק. וביותר נמצאים בדה"י ועזרא נחמיה. ובעזרא נחמיה נמצאים הרבה שמות בל' ארמי וכולם באלף לבסוף כמו זבינא חטיטא חקופא ועוד הרבה. ולא אאריך בהזכרת פרטי השמות וטעמיהם. ולפמ"ש סרה קושיית הכנה"ג משם שבנא שי"ל שהוא מורכב מתיבת שב נא. וא"כ צריך להיות באלף. ואדרבה מ"ש ב' פעמים בהא הוא בתורת חילוף כמש"ל. וכמ"ש הכהנ"ג ובס' עזרת נשים באמת לכתוב שבנא באלף ע"ש. רק שדנו מצד שכ"כ רוב פעמים בתנ"ך. ולפמ"ש הוא מבואר. וכן י"ל בשם יתרא שהוא ל' יתראה וחסר ההא. אך מש"ל בזה יותר נכון לפי שנקרא ג"כ יתר. וכן עשמא י"ל שהוא עם שא: 

[יב] וממילא מיושבים בס"ד דברי הקונדריסים לפי שהרואה בעין ברור יראה שכל שם שמקורו בלה"ק סופו ה"א אם לא מצד הסבות שהזכרנו. וכן נכונו דברי הר"י מינץ לפמ"ש הכנה"ג שם שכוונתו על שם שבלה"ק שלא נזכר במקרא שסתמו צריך לכתוב בהא לפי שכן מורים הכתובים וכמש"ל. ונראה שמודה שאם השם נגזר מתיבה שסופה אלף שצריך לכתוב בסופו אלף וכמש"ל. ולפ"ז צ"ע במ"ש הג"פ ס"ק קל"ח בשם מהריב"ל שאם יש ספק בשם אם הוא לה"ק או ארמי יש לכתוב בהא לפי שבארמי אם כתב בהא כשר וכן בלעז ע"ש. דלפמש"ל נראה להיפוך לפי שבלה"ק לפעמים מתחלף ההא באלף וכמש"ל. אבל בשארי לשונות לא מצינו זה. וכן מש"ש בס"ק קל"ה להחמיר יותר אם כתב אלף במקום הא מאם כתב הא במקום אלף ג"כ אינו. ועוד יש מקום לומר להיפוך כי טפי מצינו שההא מתחלף לאלף ממה שמצינו שהאלף מתחלף להא. ובפרט כי האלף ע"פ רוב הוא לכוונה מיוחדת כי בסתם כתוב בהא וכמש"ל. וא"כ אם שינה יפסל. וכמו פלוא שמקורו פלא אם כתבו פלוה בהא וודאי פסול לענ"ד. משא"כ להיפוך אלף במקום הא מצינו הרבה כמש"ל. אמנם אם יש מקום לטעות נראה שג"כ קשה להכשיר. כמו אלקנה בהא הוא מלשון קנה קנין. ואלקנא באלף הוא מלשון קנאה כידוע. וכן דומיהם ועכ"פ צדקו מאוד דברי הקונדרסים לכתוב בשמות לה"ק בהא ושל לעז באלף. רק זה ממילא מובן שאותם שהם בלה"ק באלף. צריך לכותבם באלף. ובשם מתתיה הובא בג"פ שם בשם מהריב"ל שהכשיר אם כתבו באלף. ולענ"ד צ"ע כיון שמקור השם הוא מורכב מן מתת ד'. פי' מתנה מהשם. א"כ אין לך שינוי גדול מזה. ודומה לזה בקורא בתורה כשטעה בדקדוק האות אם נשתנה עי"ז פירוש המלה צריך לחזור ואם לאו א"מ כידוע. וה"נ כיון שהוא נ"מ בהוראת השם נראה שפסול. ואף שי"ל שבזמנינו שאין קוראים השמות על הוראת הענין כמו בדורות ראשונים רק קורים בשם בעלמא אחר אבותיהם וכדומה אין נ"מ אם יכתבו באלף או בהא כיון שההברה במבטא אחת היא. בכ"ז נראה שאין לשנות כיון שיש לזה טעם ושורש. וכענין זה כתב בכנסת יחזקאל סי' ס"ט לענין יהודה באלף שאם כינויו ליב מורה ששמו יהודה בהא וכבר האריכו האחרונים בזה: 

[יג] ומזה נראה שאם השמות בלה"ק ומחמת מבטא בנ"א נמשך השם שלא על דרך דקדוק הלשון וכידוע שכן הדרך בכל השמות בלה"ק ובשארי לשונות. בכ"ז בלה"ק ההמשכה בהא. והנה לברר זה משמות שבמקרא א"א לפי שי"ל שכן הוא עיקר השם. רק אזכיר קצת שמוכח שהוא נמשך כמו ארונה מן ארנן ושרשו בלה"ק הוא אורן שם אילן כידוע או אפשר שהוא נמשך מן אהרן. ובד"ה א' ג' כ' חשובה והוא נמשך מן חשוב. ושם ד' ח' הצובבה נראה שהוא מן צובב ושרשו מן צבה או בצבים. ושם ד' י"ד עפרה מן עפר. ושם ד' כ"א לכה ולעדה. ושם ד' ל"ד אשה. ושם ד' ל"ו יעקבה מן יעקב. ושם ט' י"ב יחזרה מן יחזר. וע' בעזרא י' כ"ג קליה הוא קליטא וזה מפורש כמש"ל שהשמות בעזרא באלף לבסוף הם משמות שקראו בבבל. שהרי הכא מפרש שעיקר שמו בלה"ק קליה וכינויו קליטא. ושם קליטא נזכר בעזרא ונחמיה איזה פעמים. וזה ראיה למש"ל באות ט'. ובשרשי לה"ק ידוע שיש כמה תיבות נמשכים עם הא לבסוף בלי הכרח כמו ואוכלה ואשימה ואתנה ואביטה ודומיהם. ונראה שאף שהמשכה ההיא נעשית בארץ שמדברים בה ארמית או לעז. מ"מ אם אין שם שם כזה בלשונם וודאי כותבים בהא כיון שההמשכה היא בלה"ק. ואף שכתבתי למעלה שמן יתר נמשך יתרא. י"ל שגם בלשון ישמעאל היה להם שם יתרא וכן עזרא מן עזר. ואינך שמות שבעזרא כמו חטיטא לבנא חגבא נקודא עזיזא עדנא סיעא צחא חטיפא עזא חשופה פרידא יעלא ודומיהם בעזרא י' ונחמי' ז' ע"ש. י"ל שכל אלו השמות היו קוראים גם בבבל. ויותר נראה כי אף שלשון ארמי בלא"ה הוא מורכב מלה"ק הרבה כידוע וכמש"ל. בכ"ז כשגלו ישראל לבבל והחלו לדבר ארמית ועד כה הורגלו לדבר לה"ק עירבו עוד יותר לה"ק בלשון ארמי והרכיבום בתיבות והברות שונות וכידוע טבע הלשונות המתבוללים זה בזה וכמו שמדברים כעת בלשון לעז בלול בכמה מיני הברות. ולזה קראו השמות אז כפי דיבורם וסדר הברתם. וכעין מ"ש מדברים חצי אשדודית. ואף שי"ל שההמשכה שהיתה בבבל משמות לה"ק כולם באלף. בכ"ז נראה יותר כמש"ל שזה שייך רק כשרוצים לקראו ע"ד קריאת ארמית ולא בתורת המשכה. כי בתורת המשכה יש מקום לטעות בעיקר השם כמש"ל שבלה"ק יש חילוקים בין אלף להא. וכשיכתבו ההמשכה באלף יסברו שהוא שם אחר בפני עצמו ולא נמשך כלל משם הקודש: 

[יד] אלא שלפ"ז היה נראה שזה שייך רק כשההמשכה היא בדרכי לה"ק כמו בהוספת הא ודומיהם. אבל כשההמשכה היא בדרך שארי לשונות כמו אצלינו שקורים מן שרה שארקה ואברהם אברמקא. והוספת קא. הוא ענין קטנות וגעגוע כידוע. וז"א רק ע"ד לשון לעז ולא בלה"ק. וא"כ בזה י"ל שצריך להיות אלף לבסוף כיון שז"א מלה"ק ולא שייך החשש לטעות. אולם הט"ז והב"ש וכל האחרונים כתבו שגם בכינוי היוצא משם הקודש צריך לכתוב בהא לבסוף עי' ט"ז ס"ס קכ"ט ובב"ש בקונטרס השמות במקומות רבים. וצ"ל שדעתם שאף שההמשכה הוא בדרך מבטא שארי לשונות. בכ"ז כיון שהמקור מלה"ק אזלינן בתר עיקרו. ואדרבא עושים כן שלא יטעו לומר שהוא שם לעז לגמרי וכמש"ל כעין זה: 

[טו] אולם ראיתי מבוכה בזה דהנה הט"ז כ' בשם בנימין המכונה בינא שצ"ל באלף לפי שאינו רק כינוי ואין שם זה עצמו לה"ק. ובשם ריסה כתב שכיון שיוצא משם רבקה צ"ל בהא כדין שם קודש ע"ש. והוא נפלא דמאי שנא. וטפי נראה שם בינא יוצא מבנימין והראיה שכ' שם שא"צ לכתוב המכונה בינא דהוא קיצור השם. ושם ריסה וודאי צ"ל המכונה ריסה כי אינו נופל לומר שהוא קיצור השם כמובן. ואולי כוונת הט"ז על מי שעצם שמו נקרא בינא ואינו כינוי לבנימין וקצת משמע כן שם בלשונו. אכן הב"ש כתב בשם מהרש"ל שאף כשכותבין המכונה בינא כותבין באלף. ובאמת לדינא צדקו דברי מהרש"ל דאין שייך לומר שהוא המשכה משם לה"ק כי הוא כשם חדש ורק שמקורו משם לה"ק. וכן בשם ריסא ונלע"ד לדעת המהרש"ל הנ"ל צ"ל ג"כ באלף ריסא כיון שאינו המשכה מרבקה ומשונה הרבה. וביש"ש כתב הטעם דבינה בהא הוא מלשון חכמה ובינה. ובאמת אינו רק קיצור מבנימין ושם לעז לו. לזה צ"ל באלף. נראה כוונתו שזהו להיכר שלא נחשוב שהוא שם בפ"ע. וכעין זה כ' בט"ג שא"ב סק"ד ע"ש. עכ"פ נראה דעתו דאף שצומח משם לה"ק מ"מ כיון שההברה כולה הוא בלעז נכתב באלף [וע' ביש"ש באות ה' שכ' דמ"ש הר"י מינץ שבספק כותבים בהא הוא בשם הקודש ולא בשם ארמי ולעז. ונעלם זה מהכנה"ג סקי"ט בהגב"י שנסתפק בכוונתם ע"ש]. וגם מזה ראיה למש"ל שהיכא שיש מקום לטעות במקור השם אין לשנות מאלף להא או להיפוך ויש בזה חשש פסול. ובבינא הכשיר רש"ל שם דיעבד בהא משום דכיון שכותבו אצל בנימין ממילא מובן שהוא נמשך מבנימין וע' בקה"ש בב"ש בשם גרשון בשם הס"ש דבאותיות המתחלפים כשר בדיעבד אף היכא שיש שינוי במשמעות בשעת הדחק. ואם יש שני שמות בכה"ג אף דיעבד פסול ע"ש. הרי דבשינוי משמעות לא הכשיר רק בשעת הדחק: 

[טז] ועוד יש להקשות בשם בצלאל בצולקא וכו' באלף ע"ש בב"ש וכן בשם דוד דווידקא באלף ומדבורה דאברושא באלף. וע' ביש"ש אות ד'. וכן יהושע הושקע אברהם אברמקא אלקנה אליקא יוסף יאסקא ויקותיאל קוסקא וכן נחמנקא סענדערקא שלומקא מן שלמה ומן שלום ע"ש. [וע' בעזרת נשים ובט"ג בשם שלמיא שתמהו עליו. ותמהני דהא הוא מפורש בש"ס רב יימר בר שלמיא בכמה דוכתי]. וכן מן שמואל שמולקא שמעלקא ע' ט"ז. ומרים מירושקא. וע' בט"ג שנ"מ סק"א בשם מהרי"ט מ"ש בשם מירא. ועכ"פ יש סתירות בזה דהלא בשם שארקה וסאייה והנלה וחנולה ודומיהם כתבו בהא לבסוף. וכן בשם בוליסא אם המקור מתיבר בול בלה"ק צ"ל בהא ע"ש בב"ש בקה"ש. ואפשר לומר דשם שבסופו הא אף שמכניסין באמצע שארי אותיות כדרך ההמשכה בכ"ז נשלם ההא לבסוף כמו שרה שארקה חנה חנולה ודומיהם. משא"כ בשמות שאין הא לבסוף כמו יוסף יאסקא בצלאל בצולקא ודומיהם. ומצאתי בפ"ת בק"ה בשם חנה שהביא בשם מהרי"ש שפירא חילוק זה לענין שארצה וראחצא. לפי ששרה סופה הא משא"כ רחל. אבל עדיין יקשה משלמה שלומקא וכן מאלקנה אליקא דבורה דאברושקא שכולם סופם הא. וכן קשה מה שהוצרך המהרש"ל ושאר אחרונים לתת טעם בבינא מן בנימין שנכתב באלף וכן מה שנתקשה הב"ש בבוליסא כמש"ל. וכן מיכל מיכלה ע"ש בב"ש שכל אלו אין מסימים בהא ובכ"ז כתבו שצריכים הא בסוף: 

[יז] והנראה עיקר בזה דהיכא שבשם הקודש יש הא לבסוף אזי אם יכתבו שם הקטנות באלף כמו שרה שארקא יסברו שהוא שם לעז בפ"ע כיון שנשתנה כ"כ. ואתי למיטעי להחמיר אם לא כתבוהו וכדומה. לזה כותבין בהא לבסוף. וזה רק אם ראשית השם הוא נקרא כפי השם הקודש ולבסוף ממשיכים בדרך געגועים כפי מבטא של לעז וכנ"ל אות י"ד. אכן אם יש שינוי בהברה בראשית השם כגון מן דבורה דאברושקא שבכינוי קוראים הדלת בקמץ. אזי כותבין באלף לבסוף. לפי שכינוי כזה הוא כמו שם לעז בפ"ע כיון שנשתנה לגמרי משם הקודש. וכ"כ הט"ג בשנ"ש סק"ז בשם שאשא שהוא כינוי לשם שרה מ"מ כותבין באלף לפי שנשתנה הרבה ואינו דומה כלל לשם שרה ע"ש באורך בזה. אכן שם הקודש שאין הא בסופו וקוראים אותו בהמשכה במבטא של לעז. אזי כותבים באלף לבסוף דהכא לא יטעו לומר שהוא שם לעז בפ"ע. דשפיר ידעו שההמשכה היא של לעז וכמו מן אברהם אברמקא אברושקא וכמבואר בקה"ש שא"א. וכן מן נחמן נחמנקא וכן הרבה. ולפ"ז נראה שמי שנקרא שלמה וקוראים אותו שלומקא השין בשו"א אם רוצה או צריך לכתבו צריך לכותבו בהא. ואף שהב"ש בשא"ש כתב בשם מהרש"ל שלומקא באלף נראה שלפי שכתב שם שא"צ לכתוב שלוקמא לזה לא דקדק בזה לכתוב בהא. וכעין זה כתב הט"ג בשנ"ד סק"ג שכתב הב"ש שא"צ לכתוב דינה המכונה דינקא. וכתב הט"ג שצ"ל דינקה בהא. רק לפי שכתב שא"צ לכותבו לזה לא דקדק בזה. אכן שלום שנקרא שלומקא בקמץ תחת השין אזי כותבין באלף לבסוף. ואף שבט"ז בסי' קכ"ט והובא בב"ש בקה"ש משמע שאף שלמה שלומקא כותבין באלף. נראה שלא ירד לדקדק בזה. והעיקר נראה למעשה כמש"ל. ולפלא על הט"ג שלא הרגיש בזה. ושם אליקא שכתב בב"ש בשא"א באלף לבסוף. י"ל ג"כ כעין מש"ל שלפי שכתב שם שא"צ לכתוב אלקנה המכונה אליקא לזה לא דקדק בזה. אבל העיקר נראה שבזה צריך לכתוב באלף לפי שנשתנה הרבה משם אלקנה וכעין מש"ל לענין שם דאברושקא. וגוף הדין מ"ש שא"צ לכתוב המכונה אליקא צ"ע וע"ש בט"ג ואכמ"ל בזה. עכ"פ וודאי שצריך לכתבו באלף. וממה שבארנו יוכלו להקיש על כל השמות אם לכתבו באלף או בהא. ובשם מיכלה נראה שצריך לכתוב באלף ומצאתי בפ"ת בקוה"ש שהביא בשם ספר מעין גנים ס"ס קכ"ט שכתב ג"כ לכתוב באלף. ואין ספר זה ת"י. וע' בס' עזרת נשים בשם אסתרולה: 

[יח] נשוב לנ"ד דהנה שם נטע יש מחלוקת בין האחרונים אם הוא שם קודש או לעז. עט"ג שא"נ סק"י באורך בזה. ואם אין ידוע איך חתימתו יש מחלוקת אם לכתוב נטא או נטה ע"ש. והנה בנ"ד אף שא"י לחתום מ"מ נראה לכתוב נטע בעין. ואף שממה שקוראים אותו לתורה נתן נטע אין ראיה שהוא שם הקודש. כי כמו כן קוראים בשם אריה ליב שלמה זלמן ועוד כאלה שם הקודש והלעז יחד. בכ"ז כיון שעכ"פ הוא ספק אם הוא שם הקודש כמ"ש הט"ג. לזה יש לדון שהוא שם הקודש ע"י שנקרא לס"ת כן ונראה שהיה כן שמו מעריסה. אבל באמת אין ראיה כי זה מסור לההמון ואין יודעים לדקדק בזה אם הוא שם קודש או לעז. ולכאורה כיון שכבר כתבו האחרונים שבספק יש לכתוב בסופו הא כמו בשם הקודש. כי בשם הקודש שכתב אלף בסופו פסול. א"כ יש לכתוב בנ"ד נאטקה בהא לבסוף. אבל ז"א דכיון שאנו נוהגים לכתוב נטע בעין לבסוף א"כ צריך לכתוב נטקע בעין וכמש"ל שאם יש הא לבסוף אזי אף כשמוסיפים לגעגועים ג"כ כותבים הא לבסוף. א"כ ה"ה בנ"ד במקום שיש כעין לבסוף צריך לכתוב גם אחר ההמשכה עין. ואף דבשם הושע כתב הב"ש לכתוב הושקא באלף ע"ש בשא"ה ובט"ג שם סק"ז ובט"ג בשא"י סק"י וכ"כ בט"ג שם בשם שיקא מיהושע. הרי שכותבין אלף אף שבעיקר השם סופו עין. מ"מ לא דמי דשם העין הוא בפתח. ולזה בכינוי הושקא ושיקא לא שייך זה. אבל בנ"ד קורין נטע בסגול הטית וכן בנאטקה קורין בסגול הקוף: 

[יט] אבל ז"א דעיקר נראה דבמקום שכותבין נטע בעין הוא לפי שתופסים זה לשם הקודש והוא מלשון נטיעה כמ"ש הט"ג בשא"נ דאם הוא שם לעז הו"ל למיכתב נטא באלף. ובשם הקודש יש פתח תחת הטית כידוע. ורק שממשיכין השם בהברת סגול תמורת הפתח והעין נשאר במקומו. אבל בשם נאטקע שתחת הקוף אין שייך הפתח שבשם נטע. ורק סגול כמו בכל שם לעז שממשיכין מחמת געגועין. והסגול הזה הוא ממשיך אחריו או אלף או הא וכהסכמת הפוסקים לפי שהוא באמת כמו קמץ. וכן אנו קוראים שרה ג"כ בסגול תחת הריש. וממילא אין שייך כלל להשאיר העין בשם נאטקע וצריך לכתוב נאטקא באלף אחר הקוף וכמש"ל שבכל שם הקודש שאין בסופו הא יש לכתוב בסוף המשכתו אלף. ובנ"ד נראה שאין לכתוב הא לכו"ע כי יחשבו שאין זה משם נטע רק משם נטה שהובא ג"כ בט"ג בשא"נ. ולזה נראה עיקר שצריך לכתוב המכונה נאטקא. ולא מצינו בשום מקום בשמות בגיטין שיכתבו עין בסוף התיבה בנח נסתר. ואחר הנון פשוט שצריך לכתוב אלף כמ"ש האחרונים גבי שם שארקא וראחצא ודומיהם שכיון שמבטא השם הוא כמו בלשון לעז צריך לכתוב אלף כדי שלא יקראוהו בפתח כדרך כתיבת שמות לעז שבפתח אין כותבין אלף. וה"ה הכא בלא אלף יקראו הנון בפתח. ובפרט שיש שקוראים לנתן נטא בפתח תחת הנון והובא בט"ג ג"כ. ולזה צריך לכתוב נאטקא בשני אלפין. וא"ל שלא לכתוב כלל שם נאטקא. דהא נקרא לס"ת נתן נטע בשניהם יחד וא"כ צריך לכתוב שם שהכל קורין בו. ואצלינו שהמנהג לכתוב אף קיצור השם או אריכות מגיעגועין בלא"ה פשוט שצריך לכתוב ומטרדותי ההכרח לקצר: 

--
‏קיבלת את ההודעה הזו מפני שאתה רשום לקבוצה 'רוחב לשון' של קבוצות Google.
כדי לבטל את הרישום לקבוצה הזו ולהפסיק לקבל ממנה אימייל, שלח אימייל אל rohav-lashon+unsubscribe@googlegroups.com.
כדי לפרסם בקבוצה הזו, שלח אימייל אל rohav-...@googlegroups.com.
בקר בקבוצה הזו ב-https://groups.google.com/group/rohav-lashon.
לאפשרויות נוספות, היכנס ל-https://groups.google.com/d/optout.