לגמור את ההלל / לקרות את ההלל / לקרוא את ההלל
אוריאל פרנק
וגומרין את ההלל ומברכין לגמור את ההלל. והר"מ מרוטנבורק לא היה מברך לגמור את ההלל אף כשגומרין אותו, אלא לקרות את ההלל, כי היה אומר כשמברך לגמור, אם יחסר ממנה אות אחת או תיבה אחת הוי ברכה לבטלה. ואדוני אבי הרא"ש ז"ל היה אומר שאין לדקדק בזה, כי לגמור הוי פירושו לקרות, כמו ותיקין היו גומרין אותו - פירוש קורין אותו.
הרצאת הרב פרץ לוין "ימי שמחה והלל" במצפה יריחו אשתקד, בדקה השלישית
מברכים על המוגמר, וגומרים את ההלל / יעקב עציון
גמר שאינו סיום
גם הביטוי "לגמור את ההלל" מעורר עניין. במשנה במסכת פסחים, המפרטת את סדרו של ליל הסדר, נאמר: "מזגו לו כוס שלישי, מברך על מזונו. רביעי, גומר עליו את ההלל ואומר עליו ברכת השיר" (במאמר מוסגר: בלשון חז"ל התייחסו לכוס בלשון זכר – כוס שלישי, רביעי וכו' – ולא כנקבה כבלשון המקרא. על דרך צחות, היו שהסבירו שדרכו של איש בשתייה ואין דרכה של אישה בכך). במקרה זה כבר החלו הסועדים באמירת ההלל לפני כן, על הכוס השנייה, ו"גמר ההלל" פירושו השלמתו וסיומו. ברם, במקומות אחרים השתמשו חכמים בלשון "גמר" גם כשמדובר על הקריאה כולה ולאו דווקא על סיומה. כך למשל לשון הגמרא במסכת ברכות בעניין זמן קריאת שמע:
"ותיקין היו גומרין אותה עם הנץ החמה, כדי שיסמוך גאולה לתפלה ונמצא מתפלל ביום". הבנה מקובלת היא ש"גומרין אותה" פירושו "מסיימים אותה", וביאור הדברים שצריך להתחיל את הקריאה מעט לפני הנץ החמה כדי שתסתיים בדיוק בעת הזריחה. כך לדוגמה פסק הרמב"ם בהלכותיו: "ואי זה הוא זמנה ביום – מצותה שיתחיל לקרות קודם הנץ החמה, כדי שיגמור לקרות ולברך ברכה אחרונה עם הנץ החמה, ושיעור זה כמו עישור שעה קודם שתעלה השמש".
ברם, מפרשים אחרים הבינו שהביטוי "לגמור" פירושו כאן פשוט "לומר", וביאור הדברים הוא שיש להחל בקריאת שמע בזמן הנץ החמה, ולא לפניו. כך עולה למשל מלשון התוספתא, המובאת גם היא בגמרא בברכות: "מאימתי קורין את שמע בשחרים? מצותה עם הנץ החמה כדי שיהא סומך לה תפילה ונמצא מתפלל ביום". הביטוי "גומרין אותה עם הנץ החמה" מקביל כאן ל"מצותה עם הנץ החמה", ולכאורה יש ללמוד מכך שגומרין פירושו אומרין ולא מסיימין.
דוגמה נוספת לתופעה זו ניתן לראות בסוגיה אחרת הקשורה לקריאת שמע. בתלמוד הבבלי במסכת ברכות (כד ע"ב) מסופר:
רבי אבהו הוה קא אזיל בתריה דרבי יוחנן, והוה קא קרי קריאת שמע [= היה הולך אחרי ר' יוחנן, והיה קורא קריאת שמע]. כי מטא במבואות המטונפות אשתיק [= כשהגיע למבואות המטונפים, שתק]. אמר ליה לרבי יוחנן: להיכן אהדר? [=להיכן אחזור?] אמר ליה: אם שהית כדי לגמור את כולה – חזור לראש!
בתלמוד הירושלמי מובאת גרסה קרובה לדו שיח שבין ר' אבהו לר' יוחנן:
רבי אבהו שאל לרבי יוחנן: בגין דאנא קרי שמע ועבר במבואות המטונפות ומפסק נפיק אנא ידי חובתי? [במקרה שאני קורא שמע ועובר במבואות המטונפים ומפסיק – יוצא אני ידי חובתי?] אמר ליה: אבהו בני, אם מפסיק את כדי לקרות את כולה, לא יצאת ידי חובתך.
אין מחלוקת הלכתית בין הסוגיות שבשני התלמודים, אך ניתן לראות שבבבלי נכתב "לגמור את כולה" ובירושלמי "לקרות את כולה" – כשהמשמעות היא אחת: לקרוא מהתחלה ועד סיום. כשם שמלאכה נקראת על שם גומרה – לעתים משתמשים בלשון גמ"ר אף שהכוונה היא לפעולה כולה, מתחילתה ועד השלמתה. כיוון דאתינן להכי, יש להעלות את האפשרות שלפיה יש קשר בין הגמר שאנו עוסקים בו לבין המשמע השגור של גמ"ר בארמית, במשמעות לימוד – כמו במילה גמרא.
לא ניכנס כאן למחלוקת ההלכתית ולהבדלים שבין העדות בשאלה האם יש לברך על ההלל "לגמור את ההלל" או "לקרוא את ההלל" – אך רק נציין כי לפי דעת כמה מחכמינו, אין הבדל משמע בין שתי הלשונות – וגמירת ההלל היא היא קריאתו.
אוריאל פרנק
נראה מדברי המאירי שהנוסח "לקרות" איננו המצאה של מהר"ם מר"ב אלא היה נהוג בזמן האמוראים, שכן כתב:
אבל ר"ח אינו אלא מנהג שמא תאמר אחר שכן האיך אנו מברכים עליו והיה לנו לקרות שלא בברכה תדע שדבר זה מבולבל ביד מפרשים מהם שאמרו שאין מברכים עליו אפילו צבור ויש שאמרו שהצבור מברכים עליו ...ושמא תאמר והלא בנסח הברכה היה לו להכיר מתחלה שאין קורים אותו אלא בדלוג, שהיו מברכים לקרא! אין זה כלום, שעל כל פנים אף כשהיו קורין אותו שלם היו מברכים לקרות, אלא שבדורות האחרונים נתקן הבדל זה כדי להבחין. ולא עוד אלא שי"מ לגמור כמו לקרות, כדרך 'וותיקין גומרין אותה' שפירושו קורים אותה. ואין דבריהם נראין, שאף זו פירושה היו קורים אותה בדרך [=באופן] שהיו גומרים אותה עם הנץ החמה.
---------- Forwarded message ---------