געית התנועה הקטנה
אוריאל פרנק
קשה עלי האריכות והבדיקה כעת בכל המקורות שהביא, לכן אעיר בקצרה:
בענין מה שכתב שכאשר יש קריאה של ג' פסוקים בלבד וקרא תיבה בשינוי המשנה את הענין שלא יצאו ידי חובה כיון שאין בעליה זו ג' פסוקים כדין, הנה פשוט שאין צריך ג' פסוקים שלמים לעולה, וכל שקרא יותר מב' פסוקים עלתה לו קריאה (וכמו שמוכח מהגמרא במגילה כ"ב ע"א שפליגי רב ושמואל כיצד פרשת בראשית נקראת בשנים, חד אמר דולג וחד אמר פוסק, ופוסק היינו שכל עולה קורא ב' פסוקים וחצי, ואמרינן בגמרא דמאן דאמר דולג לא אמר פוסק משום דכל פסוק דלא פסקיה משה וכו', ומוכח שגם הוא מודה לעיקר הדין שמספיק ב' פסוקים וחצי אלא שלא אמר כן מטעם אחר, והיינו שלכו"ע מעיקר הדין מספיק לקרוא לעולה יותר מב' פסוקים ואין חובה בג' פסוקים שלמים), ולכן גם אם קרא תיבה אחת בשינוי המשנה את הענין אין כאן חשש ברכה לבטלה או חשש של קריאה פחות מג' קרואים וביטל תקנת הקריאה בתורה (אלא שיש להעיר שמ"מ גם כאשר קרא הרבה פסוקים יותר ממה שמחויב ע"פ הדין, יתכן שאם טעה צריך להחזירו, כמו שהסתפק בזה בבה"ל ריש סימן קמ"ב ע"פ הירושלמי שאף שאין התרגום מעכב אם טעה מחזירין אותו).
ובכלל מה שהעיר לגבי שינוי משמעות, איני בא לפסוק כאן לדינא, רק אעיר שבקריינא דאיגרתא (חלק א' מכתב קל"ט) כותב שבמקום שהענין מלמד על המשמעות אין לחשוש בזה משום שינוי ענין, אלא רק במקום שהענין אינו מוכיח את המשמעות (ולפי זה ב'קרך' וכדו' לכאורה הענין מלמד על המשמעות).
ולענין עצם דבריו על שרצה להוכיח באותות ומופתים שדעת המדקדקים כולם שכל מתג מניע את השווא שאחריו, במחילת כבודו שגה בזה שגיאה גדולה, ואמנם נכון הוא שפעמים רבות סימנו המדקדקים מתג כסימן להורות על נעות השווא שאחריו, אבל הימצאות מתג אינה הוכחה לנעות השווא כלל וכלל, ופעמים רבות מאד המתג אינו מניע את השווא שאחריו (ואכן תיקון סימנים לא סימן נעות השווא כלל, גם כאשר ע"פ המסורה הוא אכן נע, ובזה אכן עשה שלא כדין, אולם לא כמו שטען כבודו שמניע תמיד), ומה שהביא מהמדקדקים, הם כתבו רק שאכן יש תופעה כזו, אך לא שזהו כלל גורף, וכדי להוכיח כן, הנה אביא מאותם המדקדקים ראיות הפוכות (וכיון שאלו נמצאים באותן המקומות שכבודו הביא ראיה מהן, הנה ראה דבריהם אלו, ולא אדע מדוע בחר להתעלם מהן ולבנות כלל על חצאי דבריהם):
בן אשר בסעיף 34 מביא רשימה ארוכה מאד בהם השווא נח אחר מתג, ומוכח שאין כלל גורף שכל מתג מניע את השווא שאחריו.
שלשה ספרי דקדוק, באותו עמוד שמציין אליו מביא שלא תמיד יהיה נע, כגון הלוים המעשרים המהלכים המבשרות.
רד"ק באותו מקום שמציין אליו כותב שבמילים מוקפות לא ינוע אף כשיש מתג.
גם מה שהביא מפרקי שירה להבחור, הנה שם כתב המדברים המקברים ודומיהם, ובאמת הם נעים ע"פ המסורה, כך שגם מדבריו אין שום ראיה שכל מתג מניע את השווא שאחריו.
מכל אלו אתה למד שאין כזה כלל גורף שכל מתג מניע את השווא שאחריו כלל וכלל.
ולענין דברי האחרונים, לא כל כך עיינתי בדבריהם, אך אומר רק שכמו שהמנחת שי נתחבט בזה כן גם אחרים, ולכן דברי האחרונים אינם ראיה כל כך גם אם אכן יש מהם מי שסתם שמתג תמיד מניע אחריו, ודברי הקדמונים מפורשים בזה.
ובאמת אין בזה כלל אחיד ומוחלט, אלא יש הנעים ע"פ המסורה ויש הנחים ע"פ המסורה, ולכן יש לבדוק תמיד בכללי המסורה (כמו בדקדוקי הטעמים סעיף 34 המפרט את הכלל לגבי תחילת "המ", ועוד כללי מסורה (כגון במסורה שבכתר אר"צ על 'ושבה' שופטים ה' י"ב, ממנה מוכח שרק בתיבות קצרות הפותחות בשורוק המתג מניע השווא, ולא בארוכות, ודלא כמו שכתב מר), וכן ע"פ ניקוד כתבי היד אם מנוקד חטף פתח או שווא לבד).
וראה עוד מה שכתבנו בגליון על תיבת 'משכו', וכן על 'ולהבדיל'. ובאופן כללי הדרך לדעת ברור מתי נע ומתי נח ע"פ המסורה הוא ע"י בדיקה בכתבי היד האם מסומן בחטף פתח או בשווא לבד.
בברכת התורה
מאת: Eliyahu Levin <eliy...@gmail.com>
תאריך: 6 ביולי 2018 בשעה 7:16
נושא: געית התנועה הקטנה