מלא הין
אוריאל פרנק
שבת דף טו, א: חייב אדם לומר בלשון רבו
לשון הרב שווה זהב
"הלל אומר: 'מלא הין מים שאובים פוסלים את המקוה', שחייב אדם לומר בלשון רבו". מהו הסגנון החריג שאמר הלל הזקן[1] בהלכה זו, מפאת החיוב לשמור בדייקנות על לשון הרב?
מפרש רש"י: "שחייב אדם כו' - כלומר: הין אינו לשון משנה אלא לשון תורה, אלא כך שמעה מפי שמעיה ואבטליון[2], ורבותי מפרשין: [בלשון] משה רבינו, ולבי מגמגם, שהרי בכמה מקומות לא הקפיד על כך".
כלומר, הסגנון המוזר הוא השימוש במידת הלח "הין" האופיינית ללשון התורה, במקום להשתמש בחלופות הרגילות בלשון חז"ל: "תרקב", "שלושה קבין" או "שנים עשר לוג"[3]. בפרט אחד חולק רש"י על רבותיו: לפי פירוש רבותיו, "לשון רבו" היינו לשון תורה, לשון משה רבינו. ואילו רש"י מפרש שמדובר ב"רבו" ממש, היינו שמעיה ואבטליון, רבותיו הישירים של הלל, שאמרו הלכה זו בלשון תורה[4].
הנימוק שבעטיו חולק רש"י על רבותיו הוא: "שהרי בכמה מקומות לא הקפיד על כך". כלומר, בהלכות אחרות שָנה הלל בלשון חז"ל ו"שָנו חכמים בלשון המשנה", ולא בלשון התורה, ולכן לא יתכן לפרש שיש חובה לומר את כל ההלכות בלשון התורה, "דאדרבה! מצינו: לשון תורה לחוד [ולשון חכמים לחוד]"[5]. לעומת זאת, ההקפדה לומר בלשון רבו מתאשרת מסוגיות רבות בתלמוד ללא עוררין.
בין לפי רש"י ובין לפי רבותיו, שִמֵר הלל את הלשון הארכאית, ופרט לפליאת השומעים על הסגנון העתיק שבו שָנה הלל את ההלכה, אין כאן שום פגם והפסד בהִצמדות ללשון רבו "הין", במקום הלשון הרגילה יותר.
שינויים סגנוניים רבים בלשון חכמים נִתנים ליישוב בדרך זו, שחכם העדיף לומר נוסח ששונה מהמצופה מבחינה לשונית, מהטעם שכך שמע מרבו. כדוגמה לכך נציין את הסברו של הריעב"ץ[6] לתופעה רווחת בספרות חז"ל: משפטים מעורבים שחֶצְיָם מְדַבֵּר ארמית וְחֶצְיָם עברית. הוא מבאר שהטעם ששִנה תנא דברייתא של פיטום הקטורת את לשונו באמצע פירוט סממני הקטורת מהשפה העברית ("וְקִלּוּפָה שְׁלוֹשָׁה") לארמית ("יֵין קַפְרִיסִין סְאִין תְּלָתָא") הוא: "מפני שחייב אדם לומר בלשון רבו, וכך שמעהּ".
בויכוח שבין רש"י לרבותיו עומד הרמב"ם בשיטת רש"י, שהִלל אחז בלשון שמעיה ואבטליון, אלא שהוא קִבל מסורת מאביו שיש לקרוא "מְלַא הין" (וכך מנוקד במסכת עדיות פ"א מ"ג בהוצאת הר"י קאפח ע"פ כתי"ק של הרמב"ם), וכך פרש בפירוש המשניות, ששמעיה ואבטליון שהיו גֵרים "נשארה בלשונם עלגות הגוים, והיו אומרים במקום 'מלוֹא הין' - 'מְלַא הין', והיה הלל אומר כך 'מְלַא הין', כמו ששמע מהם"[7].
ממשיך הרמב"ם: ו"יש מי שקורא 'מלוא חין', ואומר כי השינוי היה בין הין וחין". כידוע, היו שהתקשו במבטא האותיות הגרוניות, ובמהלך הדורות היו חלקים מעם ישראל שהחליפו בין האותיות ה' וח' (כגון ר' חייא; מגילה כד, ב).
בפני הרב עובדיה מברטנורא היה נוסח פירוש הרמב"ם כפי שמופיע אצלנו בדפוסים הרגילים, ולפיו: "היו אומרים 'אין' במקום 'הין', כדרך בני אדם[8] עד היום, שאינם יכולים לחתוך באותיות א' ח' ה' ע' "[9]. פירושו השני של הרמב"ם לפי נוסח הדפוסים הוא שהחליפו בין "הֵן" לבין "הִין".
לפי ארבעת פירושי הרמב"ם, אין מדובר כאן רק בסטייה מסגנון הלשון הרווח על מנת לנקוט בלשון התורה המיוחדת (כפירושי רש"י ורבותיו), אלא הִלל דבק בהיגוי המִלים המשובש שבפי רבותיו. לפי דרכנו נמצאנו למדים עד היכן מגעת חשיבות אמירת ההלכה בלשון רבו!
אך, על כך מקשה הגר"א (ביאורי הגר"א לעדיות) "אם הם אמרו מחמת שלא היו יכולין לחתוך אותיות - יאמר גם הלל שֶיָכוֹל לחתוך אותיות?! מאי 'לשון רבו' שייך בזה?".
שמא ניתן להציע שנחלקו הראשונים בטעמה של חובה זו, כדלהלן:
אפשר לומר שמטרת החובה לומר בלשון רבו, לפי רש"י, היא על מנת לשמור על התורה שבעל פה "שלא תהא מוחלפת" מלשונה המקורית, ובמיוחד לאור העובדה שישנם מִקרים ששינוי קל מלשון רבו עלול להשפיע על המשמעות וכך יִכָּשלו בדבר הלכה. לפיכך, במקרה שידוע שלשון הרב העִלגת שִבשה את לשון רבו, יש להחזיר עטרה ליושנה ולומר את הלשון המקורית, בניגוד לרבו העִלג, החוליה החלשה מבחינה לשונית בשלשלת הקבלה.
ברם, לפי הרמב"ם, אין כאן שימור הלשון המקורית שבה נאמרה ההלכה, שהרי כאן לשון רבותיו של הלל לא נשתלשלה בדייקנות מלשון משה רבינו ועד אליהם, אלא נשתבשה בפיהם מלשון רבותיהם עקב עלגותם, שלא הכירו לְדַבֵּר יְהוּדִית בדקדוק. יתכן שטעם הדבר, לפי הרמב"ם, הוא טעם זה: "כי ע"י הדיוק יזכור דבריו יותר טוב"[10]. חובת האדם לומר בלשון רבו נועדה למַקֵד את הלומד בפרטי הפרטים כדי שיוכל להשמיע בדיוק את ששמע, אף אם רבו מדבר בלעגי שפה, כי עצם שימת הלב לפרטים תועיל הן להבנת הלימוד והן לזכירתו. יתכן גם שיש ערך עצמי בשימור דברי רבו כלשונם, אף אם אינם מדוקדקים[11].
עכ"פ, יש אומרים שהגר"א דחה פירושים אלה והלך בדרך פירוש הרמב"ם (שבדפוס), אלא שהוא שִכְלֵל אותו מעט: אין כאן אחיזה בלשון עלגים, כי אם ייתור מִלה כלשון רבותיו, ייתור שנבע ממבטאם העִלג, דהיינו: שמעיה ואבטליון, מחמת עלגות לשונם, היו אומרים "אין" במקום "הין", ולכן אמרו מִלה מיותרת: "מלוא", כדי שלא יובן בטעות "אֵין מים שאובים פוסלים את המקוה". אך הלל, אע"פ שיכול היה לבטא יפה את האות ה', הקפיד על ייתור לשון רבותיו ואמר "[מלוא] הין"[12].
[1] אמנם, יש מפרשים שהמשפט "חייב אדם לומר בלשון רבו" אינו נימוק לשינוי הסגנון של הלל, כי אם הסבר לחוסר העקביות בסגנונו של עורך המשנה, שלא השוה את המידות, אף שהיה מובן יותר אם היה שונה את דברי הלל ושמאי באותה מִדה: "הלל אומר ג' קבין, ושמאי אומר ט' קבין" (שו"ת מהרי"ק סימן קע"ו: "דמאחר שהתנאים שהיו לפני רבי שנו משנתן בסגנון זה, גם רבי שנאה כן ולא רצה לשנות לשון רבו"; וכ"כ הגר"א, אליהו רבא, נגעים פ"א, מ"ב; והשוה ללשון התוספתא, עדיות פ"א ה"ב/ה"ג).
[2] דרך אגב, מעניינת הערתו של הרשב"ץ (מגן אבות, פ"א מ"י):
"למה קראוהו אבטליון לשון ביטול, ואע"פ שיש שמות שאין אנחנו מבינים מאי זה מוצא הם, כגון: אנטיגנוס ונתאי וכיוצא בהם, אפשר שהיו מלשון יון, אבל אבטליון הוא לשון ביטול, והוא גנאי לכנות כן גר צדק שהיה אב בית דין של ישראל. ונראה שפירוש זה השם הוא, אב קטנים, כי הקטנים נקראים טליי בלשון תלמוד... כמו הטלאים שהם קטני הכבשים... ולפי שהוא אב בית דין קראוהו אבטליון, כלומר אבי קטנים. שכן אמרו... רבן גמליאל ובית דינו, אביהם של יתומים הוא. וכן אפוטרופוס, בלשון רומי, הוא אבי קטנים".
[3] אכמ"ל בקביעה זו, שלכאורה נסתרת ממסכת מנחות פ"ט מ"ב. עיין במאמר "מונחים קדומים בתורת כהנים" (מאת י"מ גרינץ בתוך: לשוננו, מ', ירושלים תשל"ו) ובדיונו המקיף של א"ש רוזנטל ("מסורת-הלכה וחידושי-הלכות במשנת חכמים", בתוך: תרביץ, סג, ג, תשנ"ד, עמ' 359-374).
[4] ומהו טעם רבותיו שנקטו דווקא כאן לשון תורה? כתב ראב"ד בפירושו לעדיות (והביאוהו כאן רמב"ן ותלמידיו):
"והטעם לדברי רבו, שרצה לגַלות כי מפני שההִין היא המִדה הגדולה הנזכרת בתורה (בלח) היא החשובה לפסול את המקוה בשאובין, ואידך - לא".
[5] תוספות שנץ בעדיות ע"פ דברי רבי יוחנן לפי נוסח כתבי היד והראשונים. ראה להלן נב, ב.
[6] סידור רבי יעקב עמדין, ירושלים, תשנ"ד, ח"א, עמ' קמז-קמח.
[7] הר"י קאפח (כתבים, ח"ב, עמ' 945) מוכיח מכאן את קדמות מבטא החולם התימני. לדבריו, שיבוש זה ע"י שמעיה ואבטליון יתכן רק אם נניח שהחולם נהגה באופן מיוחד, כיהודי תימן, בדומה לצירי ("חולם הונגרי": ö), ולא כחולם הספרדי (oo) הקל מאוד להיגוי. ואולי כוונתו שהחליפו בין "מלוֹא" לבין "מלֵא".
[8] נ"א: בני אדום.
[9] וכ"כ במגן אבות לרשב"ץ (שם):
"והנוסחא המדוקדקת היא 'מלא אין' באל"ף, וזהו שאמר שחייב אדם לומר בלשון רבו, כי כן היה לשון רבו שמעיה שקבל ממנו, כי לא היה יכול לומר 'הין' לפי שהיה גר, והגויים אינם יכולין לומר ה"א ולא חי"ת ולא עי"ן ולא כ"ף רפה, כמו שהוא מפורסם מהנכרים, ובמקום 'הין' היה אומר 'אין', והלל היה אומר בלשון רבו".
[10] לשון מו"ר, הרב משה צוריאל (בית יחזקאל - הלכות דעות, עמ' רמ"א).
[11] הצעת אחי, חיים, נר"ו. רעיון דומה נמצא בדברי הגרש"ז אוירבך: "הדקדוק היותר גדול וחשוב הוא לשמוע דברי חכמים אשר דעתם דעת תורה" (הליכות שלמה, ח"א, עמ' ק"ב, הערה 54), ולכן שִנָה מנהגו הקודם לומר "מוֹרִיד הַגָּשֶׁם" והחל לומר "הַגֶּשֶׁם", כדעת רוב גדולי ישראל (וכמורגל בפי רוב ישראל), ובפרט שרבים כתבו שאינו נוגד את כללי הדקדוק. משמע מעיקר טענתו שראוי לאחוז גם בלשון העילגת של רבו.
[12] כך כתוב בשם הגר"א בהגהות מהרצ"ה חיות כאן, אך יש מפקפקים בכך. ראה מאמרו של פרופ' יחיאל יוסף (סיריל) דומב, בשם מורו החוקר, ר' אפרים יהודה ויזנברג: "ושמן הזית הין", בדף השבועי של אוניברסיטת בר-אילן מספר 434 לפרשת כי-תשא, תשס"ב (קישור). וע"ע בדברי הר"ב פוזן (לשוננו לעם, מב, ד, תמוז תשנ"א, עמ' 147-148; ובספרו, "פרשגן") אודות תרגום אונקלוס לשמות ל, כד.
בנוסף לפירושים נוספים למשנה זו שניתן למצוא במאמר בתרביץ הנ"ל בהערה 3, ניתן להציע אף זאת: ישנה תופעה בלשון חכמים, של השמטת ן' סופית (וכן ם'), ולכן המִלים "הִין" ו"הִיא" נֶהגו באופן זהה (ובכתב יד של הספרי אף נכתב לפעמים "הִיא" במקום "הִין"!). אולי הלל היה אומר "הִיא" במקום "הִין", כפי ששמע מרבותיו.
מאת: Yuval Shilony <shil...@gmail.com>
תאריך: 26 בפברואר 2018 בשעה 11:16
נושא: Re: מלא הין
אל: Eliyahu Levin <eliy...@gmail.com>
עותק: Gilad Harshoshanim <gilad.har...@gmail.com>, אליהוא <fpz...@gmail.com>, ילו״י <pesa...@gmail.com>, אפר לשון <frank...@gmail.com>, טעמי תורה <tame...@gmail.com>, דויד כוכב <da...@darga.org.il>
הכל מכירים את פירוש הגר"א על מלא הין מים שאובים בתחילת עדיותמה לעשות בתרגום על ושמן זית הין וּמְשַׁח זֵיתָא, מְלֵי הִינָא.כאן אין בני גרים שאינם יודעים לבטא ה"אמה אתם אומרים?יש בלא"ה מפקפקים אם הגר"א אמר כןאליהו