וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים – רֶוַח תָּשִׂימוּ בֵּין הַדְּבָקִים!
אוריאל פרנק
מצ"ב "מענה לשון" שכתבתי.
משוב יתקבל בברכה.
כוח"ט,
אפ"ר
ברכות טו ע"ב
עני רבא בתריה: כגון על לבבך, על לבבכם, בכל לבבך, בכל לבבכם, עשב בשדך, ואבדתם מהרה, הכנף פתיל, אתכם מארץ.
א. מן הכתוב בקריאת שמע "וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם אֶת בְּנֵיכֶם" (דברים יא, יט) דורש התנא "שֶׁיְּהֵא לימודך תָּם" (כלומר, שָׁלֵם, ללא פגם). נראה שהדרשה קוראת כאן תי"ו בקמץ: "וְלִמַּדְתָּם"[1], וכדברי ספר יראים (רנ"ב): "קְרִי בֵּיהּ: וְלַמֵּד תָּם" (וראה בפירוש רש"ר הירש, ויקרא כג, מ, הסבר נוסף לדרשות חז"ל המחייבות לימוד תָּם, כתיבה תַּמָּה, קשירה תַּמָּה ולקיחה תַּמָּה[2]).
ב. הקריאה השלֵמה והתַּמָּה מאופיינת ככזו הנותנת ריוח בין הדבקים. מפירוש רש"י ("תיבות המדובקות זו בזו") נראה שאין מדובר בתוֹאַר "דְּבֵקִים" (רבים של "דָּבֵק", כמו בדברים ד, ד[3]) אלא בשֵׁם העֶצֶם (רבים של "דֶּבֶק"), והצירוף "בֵּין הַדְּבָקִים"[4] הוא כלשון הכתוב "וַיַּכֶּה אֶת מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל בֵּין הַדְּבָקִים וּבֵין הַשִּׁרְיָן" (מלכים א' כב, לד).
ושמא במליצה זו רמוזים דברי ר' חמא ברבי חנינא "כל הקורא ק"ש ומדקדק באותיותיה מצננין לו גיהנם", וכמובא בשל"ה[5] שבפרשיות שמע יש שִׁשִּׁים מקומות שראוי לדקדק בהם, ועליהם רמז שלמה (שיר השירים ג, ז) "הִנֵּה מִטָּתוֹ שֶׁלִּשְׁלֹמֹה שִׁשִּׁים גִּבֹּרִים סָבִיב לָהּ מִגִּבֹּרֵי יִשְׂרָאֵל" – "ואינון אתוון הדבקות בקריאת שמע".
ג. סוגיה זו היתה ועודנה קרקע פוֹרִיָה לדיונים רבים על מבטא הלשון העברית, בזכות רשימת הדְגָמות והמְחָשות שהוסיף רבא על ברייתא זו:
כְּגוֹן "עַל לְבָבֶךָ"... "עֵשֶׂב בְּשָׂדְךָ", "וַאֲבַדְתֶּם מְהֵרָה", "הַכָּנָף פְּתִיל", "אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ".
יש המוכיחים מה היתה ההגייה של רבא מן הדְּבָקִים הנמצאים ברשימתו, ויש המסיקים מסקנות ממה שנעדר מרשימתו[6]. שלוש בעיות עומדות בדרכם:
· ראשית, לרשימה של רבא גרסאות שונות: למשל, בחלק מכתבי היד של התלמוד ושל הלכות הרי"ף מוזכרים הדבקים מפרשת ציצית: "אֹתוֹ – וּזְכַרְתֶּם" וכן "תִּזְכְּרוּ – וַעֲשִׂיתֶם". הגדרת מִקרים אלה כדבקים אשר אי הפרדה ביניהם תגרום לקריאת שתי אותיות כאות אחת תיתכן רק לפי חלק ממסורות הלשון העברית[7], ולכן יש שדחו גרסאות אלה על פי סברתם[8].
· שנית, קשה להוכיח ממה שאינו ברשימה, הואיל ורבא פתח במילה "כְּגון", שכידוע היא מציינת לפעמים הדגמה של חלק מהדוגמאות, ולפעמים הדגמה של כל הדוגמאות[9].
· שלישית, רבא לא פרש מהי "עוצמת ההדבקה": האם ניתן להוכיח שבמבטא של רבא הבבלי לא היתה הבחנה בין ב' ופ' רפויות ודגושות, מן הדבקים "עֵשֶׂב בְּשָׂדְךָ" ו"הַכָּנָף פְּתִיל"?
יתכן שגם עיצורים שאינם זהים נחשבים "דבקים" הואיל והגייתם דומה ושניהם ממוצא אחד[10].
ד. לסיום, נעיר על מחלוקת שנוגעת הלכה למעשה: מתי יש ליתן רֶוַח בֵּין הַדְּבָקִים?
לדעת רבי יונה אבן ג'נאח[11] בפרק כ"ב בספר הדקדוק שלו, "הרקמה", החיוב ליתן רֶוַח בֵּין הַדְּבָקִים מוגבל לקריאת שמע בלבד. אך מעבר לכך מותר (ואף עדיף!) להבליע אותיות דומות הסמוכות זו לזו (אלא אם יש טעם מפסיק ביניהן[12]). לדבריו, אין פסול בהדבקת דבקים כגון: "יְשֻׂשׂ֥וּם מִדְבָּ֖ר וְצִיָּ֑ה (ישעיהו לה, א) – יתכן להבלע מ"ם יְשֻׂשׂוּם במ"ם מִדְבָּר". שיטה דומה מצאנו בתוספות חכמי אנגליה על אתר[13].
כמאתיים שנה אחרי רבי יונה אבן ג'נאח צוטטו דבריו ונדחו בספר הדקדוק של רבי דוד קמחי[14], "מכלול". לפי רד"ק, החיוב ליתן רֶוַח בֵּין הַדְּבָקִים ולבטא בבהירות כל אות חל בכל קריאת פסוק, בכל התפילה ובכל לימוד, ואפילו כשתוך כדי דיבורו מזכיר פסוק – ראוי להרגיל לשונו להפריד בין הדבקים ולבאר כל אות כמשפטה. לדעה זו שותפים ראשונים נוספים: רבינו יונה מגירונדי[15], רבי אהרן הכהן מלוניל[16] ורבינו יעקב בעל הטורים[17]. מרן הבית יוסף הביא רק שיטה זו[18], וכך נפסק בשולחן ערוך (או"ח, סימן סא, סעיף כב):
אף בפסוקי דזמרה ובתפלה צריך לדקדק בכך.
הגה: והוא הדין הקורא בתורה בנביאים ובכתובים יש ליזהר.
[1] או בדומה לדברים ה, א: "וּלְמַדְתָּם". וע"ע במעדני יו"ט.
[2] זו לשונו:
כל אחד מארבעת המינים צריך להיות שלם. "תם" – ולא חסר או פגום (שם כט: תוספות ד"ה בעינן). הדין שתהא לקיחה תמה נלמד מתיבת "ולקחתם" – הווי אומר, "ולקח תם". במקום אחר דורשים חז"ל כיוצא בזה: "ולמדתֶּם" – שיהא למודך תם (ברכות טו:). "ועבדתֶּם" – עבודה תמה (יומא כד.). "וכתבתָּם" – שתהא כתיבה תמה (שבת קג:). "וקשרתָּם" – שתהא קשירה תמה (מנחות לה:, עיין לבוש התכלת סי' לג סעיף ה' שהייתה לו גירסא אחרת). אולי אינו מן הנמנע לומר כך:
ישנן מצוות הנעשות על ידי כל בני הציבור. כך: "ולקחתם", "ולמדתם", "ועבדתם": "אתם" כולכם חייבים בלקיחה ולימוד; ו"אתם", כל הכהנים שבכם יחדיו, חייבים בעבודה.
מעתה, אם לקיום המצווה דרושים חפצים מסוימים כאמצעי לעשייתה, הרי שכולם זקוקים לחפצים אלה. לפיכך מוטל על הציבור לדאוג לכך שחפצים אלה יהיו מצויים בכמות מספקת ובאיכות ראויה, כדי שכל יחיד ויחיד יוכל לקיים את המצווה בשלמות ובתמימות. נמצא שכל יחיד ויחיד המקיים את המצווה מעיד בכך שהציבור נצטווה: "ולקח(א)תם!"
אם למצווה נדרשים ידיעה ואימון, הרי שדרישות אלה נוגעות לכלל הציבור. לפיכך מוטל על הציבור לדאוג לכך שלכולם יהיו ידיעה ואימון, כדי שכל יחיד ויחיד יוכל לקיים את המצווה כראוי, בדקדוק ובהקפדה. נמצא שכל יחיד ויחיד המקיים את המצווה מעיד בכך שהדאגה לידיעה ואימון היא שליחות לאומית, ושהציבור נצטווה עליה: "ולמד(א)תם!"
אם המצווה כוללת כמה מעשים הבאים בזה אחר זה, עלינו לדאוג לכך שתושלם עד תומה. השלמת המצווה במלואה מעידה שהציבור נצטווה: "ועבד(א)תם!"
וישנן מצוות הפונות אל היחיד אך אינן מפרידות את החפץ מן האיש ומעשהו. במקום לומר "וכתבת אותם", "וקשרת אותם", שהן לשונות הפונות אל היחיד ואל חיובו לעשות את המצווה, הרי שהצורה המקוצרת מחברת את החפץ אל האדם העושה ויוצרת תמונה רעיונית מאוחדת: "וכתבתם", "וקשרתם". מצוות אלה דורשות קיום כה מושלם עד שהחפץ הנוצר על ידי הקיום הזה, מראה ומעיד על התמסרות כל האישיות: נדרשת "כתיבה תמה" ו"קשירה תמה".
[3] כרמוז בראש כותרת מאמר זה.
[4] וכך מנוקד למשל ברמב"ם לעם ("לְפִיכָךְ צָרִיךְ לִתֵּן רֶוַח בֵּין הַדְּבָקִים"), אע"פ שאין מילים אלה בנוסחים הטובים של הלכות קריאת שמע ב':ט'.
[5] מסכת תמיד, נר מצוה, מ'. וע"ע רמ"ע מפאנו, עשרה מאמרות, אם כל חי, ח"א, פרק יז; מאמר צבאות ה', פס' ז.
[6] למשל, לפי ההגייה ה"ישיבתית" שמקורה מפולין, אוסטרו-הונגריה: אָאִי [קמץ חיריק] [=oy], היו צריכים להזהיר להפריד גם בין: "בְּעִתּוֹ יוֹרֶה", "וְלֹא יִהְיֶה מָטָר". בעניין זה מרתקת תשובת רבי אברהם בן הרמב"ם סימן עט.
[7] הרב בנימין שלמה המבורגר ("הגיית החולם", בתוך: שרשי מנהג אשכנז, כרך א', מכון מורשת אשכנז, בני ברק, תשנ"ה, עמ' 233-264) מוכיח מכאן את קדמות החולם של דרום גרמניה, צרפת, לטביה, ארצות אנגלוסקסיות: אָאוּ [קמץ שורוק] (כמו: [sn]ow, [g]o). לפי הגייה זו, מסתיים החולם בתנועת u שזהו אופן הגיית וי"ו החיבור במילה "וזכרתם".
אמנם, ניתן להבין נוסחה זו לפי מסורות לשון אחרות. פרופ' יואל אליצור הציע כי נוסחה זו באה להזהיר להפריד כדי שלא נהגה את וי"ו החיבור כמקובל היום: "אוּז" (ooz), אלא כאחת משתי הגיותיו: א. "וויז" (wiz), כמסורת הבבלית, ב. "ווּז" (wuz), כמסורת חלק מיהודי תימן.
[8] למשל: ר"מ המאירי: "ואין הדברים נראים". וכ"כ תלמידי ר' יונה.
[9] למשל, רש"י ברכות כ עמוד ב ד"ה שיעורא דרבנן - כגון כזית לרבי מאיר וכביצה לרבי יהודה
[10] כך כותב ר"מ המאירי:
ואע"פ שבמלות עשב בשדך וכן הכנף פתיל אין אחת נקראת כמו האחרת ואין מצויה להבליע אחת בחברתה, שמא יקראם בסגנון אחד, או שמא בזמן התלמוד היו קורין אותן בסגנון תנועה אחת.
וכיו"ב כתב הגר"ע יוסף לדחות דברי האחרונים שרצו לסייע למבטא הספרדים שאין מבדילים בין בית רפויה לדגושה, וזו לשונו (שו"ת יביע אומר ח"ו או"ח סימן יא):
ותמיהני עליו שהרי גם הספרדים ועדות המזרח מבדילים בהחלט בין פ' סופית שהיא רפויה לפ' שבתחלת תיבה שהיא דגושה... ועם כ"ז הזהירו להבדיל בין הכנף לפתיל, הואיל ועכ"פ קרובים זל"ז ושניהם ממוצא אחד, לפיכך חששו פן תבלע אחת מהן, וה"נ הב' של עשב אף שהיא רפויה כמנהג רוב עדות הספרדים (חוץ מבני בבל וכיו"ב שאינם מבדילים בין בית דגושה לרפויה), יש לחוש פן תבלע עם הב' הדגושה הסמוכה לה, ע"י מהירות הקריאה, מפני שקרובה היא לביטוי הדגושה, ולכן הזהירו לתת ריוח בין הדבקים.
[11] ריב"ג נפטר בספרד לפני כ970 שנה.
הנה קישור לחלק זה של ספרו: http://www.daat.ac.il/daat/vl/harikma/harikma08.pdf
[12] דבריו אמורים גם בתוך אותה תיבה, ולכן לשיטתו יש לקרוא "שׇׁרְרֵךְ" (שה"ש ז, ג) כמו "שׇׁרֵּךְ" (יחזקאל טז, ד). בהמשך הוא כותב "וכן לא אמנע מהבליע" הטי"ת בתי"ו שאחריה ב"וְהַעֲבַטְתָּ" (דברים טו, ו) וכיו"ב.
[13] https://tablet.otzar.org/he/book/book.php?book=147543&width=0&scroll=0&udid=0
מובא גם בהערות מהדורת "מתיבתא" (עוז והדר).
[14] רד"ק נפטר בפרובנס לפני כ780 שנה (ד'תתקצ"ה, 1235).
הנה קישורים לעמ' עב – עג http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=50258&st=&pgnum=150
[15] רבינו יונה מכונה "גירונדי" על שם עיר הולדתו, גירונה, אשר בקטלוניה (צפון מזרח ספרד). הוא למד בצרפת ובפרובנס, והשתתף בפולמוס על כתבי הרמב"ם, בצד שכנגד רד"ק. הוא נפטר כרבה של טולדו בכ"ח במרחשוון שנת ה'כ"ד (1263). בדבריו בספר היראה (קישור) הוא מדגים גם פסוקים שאינם בקריאת שמע:
ויחתוך בשפתיו כל תיבה ותיבה, ואל יבלען. גם סוף התיבות יחתוך להפרידן מהתיבה הסמוכה להן, פן ייכשל ב"ספרו בגויים את-כבודו", "שבחי ירושלים את ה'", וכן כל "את", ו"אותו", ו"אותה", הסמוכות למ"ם, צריך להפרידן זו מזו, וכן "אלוהיכם אמת", וכיוצא באלה.
[16] רבי אהרון בן יעקב הכהן חי בפרובנס לפני כשש מאות שנה. בספרו, ארחות חיים (הל' ק"ש, י"ז; קישור), הוא כותב: "וה"ה לכל פסוק שיקרא".
[17] רבנו יעקב בן רבינו אשר נפטר בשנת ה'ק"ג (1343).
[18] אגב, יצוין שזהו הסימן היחיד בבית יוסף שמוזכר רד"ק.