ד"ר אליהו נתנאל ז"ל

4 views
Skip to first unread message

אוריאל פרנק‎

unread,
Mar 13, 2018, 5:44:36 AM3/13/18
to
הודעה שקיבלתי: 
בצער רב אנו מודיעים על פטירתו של ד"ר אליהו נתנאל ז"ל
(מרצה וראש החוג ללשון לשעבר במכללת הרצוג)
הלוויה תצא היום, יום ג', 13/03/18 בשעה 15:30
מרחבת בית הכנסת הספרדי לבית העלמין האזורי בגוש עציון
יושבים שבעה בבית משפחת נתנאל
רחוב האגוז 23 באלון שבות.

בשורות טובות. 
תנצב"ה, 
אפ"ר

נ"ב
מצ"ב מדברי תורתו של מורי האהוב. 

בתחתית הודעה זו מצ"ב דוגמה של דף "ואני תפילתי" שפרסם דרך מועצה הדתית של גוש עציון, המתאים לשלושים יום קודם הפסח. 

ובהמשך קישורים לדפים נוספים.

אינני יודע היכן ניתן לראות: 
את הדוקטורט (?) שלו, "לשונו של כתב יד אנטונין", 
וכן את הפינות הלשוניות שלו, "מענה לשון", בגיליונות שבת בשבתו, ז"ל.

הנה ריכוז כמה ממאמריו:





ד"ר אליהו נתנאל                   

ואני תפלתי

ניסן תש"ס- גליון י"ב

א.     תפילה

 

              תפילה מיוחדת, שחוברה במחנה ברגן בלזן לקראת חג הפסח תש"ד. אמרו אותה אסירים יהודים, שחיו נאלצים לאכל חמץ בחג.

 

זו לשון התפילה[1]

 

לפני אכילת חמץ יאמר בכונת הלב

אבינו שבשמים הנה גלוי וידוע לפניך שרצוננו לעשות

רצונך ולחג את חג הפסח באכילת מצה ובשמירת איסור חמץ.

אף על זאת דאבה לבנו שהשעבוד מעכב אותנו

ואנחנו נמצאים בסכנת נפשות הננו מוכנים ומזומנים

לקיים מצותך וחי בהם ולא שימות בהם ולזהר מאזהרת

השמר לך ושמור נפשך מאוד. על כן תפלתנו לך

שתחיינו ותקיימנו ותגאלנו במהרה לשמור חוקיך

ולעשות רצונך ולעבדך בלבב שלם, אמן

 

ב. הגדה

 

1. דווקא[2]                             

על בעור חמץ - ביעור ולא בעור; כל חמירא - בקמץ גדול: kal (ארמית); רחצה - קמץ קטן: רוחצה[3]; בורא פרי הגפן " ספרדים: גפן, אשכנזים: גפן; בחר בנו מכל עם - במלעיל; וקדשנו - שווא נע: וקד-דשנו; די אכלו אבהתנא - להשמיע את הה"א; לשנה הבאה - לשנה (מיודעת) ולא לשנה; מה נשתנה[4]; הלילה הזה מרור - יש להיזהר מלומר: כולו מרור; שתי פעמים - הפ"א רפה, ללא דגש; בבני-ברק - בי"ת רפה; של שחרית - בלשון חז"ל מוצמדת המלה של למלה שאחריה: שלשחרית[5]; שדרשה בן זומא - מפיק בה"א: דרש אותה; שאינו יודע לשאול[6]; אמר-לו - אמור לו, קמץ קטן; את פתח לו - את ולא אתה, כבלשון חז"ל; ואמרת... והגדת - במלרע, לשון עתיד: תאמר, תגיד; ועכשו קרבנו המקום - ק-רבנו, השווא הוא שווא נע; כמה שאמר לאברהם - כמה =kma; ויגר שם - ויגור, קמץ קטן; עצום ורב - הו"ו בקמץ; בעדי עדיים - במלרע; ויאנחו בני ישראל... ויזעקו - שווא נע: ויא-נחו, ויזעקו - קמץ; וידע אלוקים - במלעיל: וידע; זה הדחק:[7] ועברתי... והכיתי - מלרע: אעבור, אכה; זו (נקבה של זה) ולא זו (=אשר: עם זו קנית - אשר קנית); ותימרות עשן - שווא נע: ותי-מרות[8]; רבי יוסי הגלילי[9]; אצבע אלקים - במלרע[10]; וייראו העם - שווא נע: ויי-ראו; כמה לקו

- במלרע; שלארבע... שלחמש - כבלשון חז"ל; ולא עשה באלהיהם - האל"ף נחה: בלהיהם; בחרבה - הבי"ת בסגול ולא בשווא - בחרבה - ומשמע מכאן שהמלה בחרבה מיודעת; בנגפו את מצרים - בנוגפו; מצה זו[11]; התמהמה - הה"א מופקת (באה במפיק) ולכן יש לבטאה; לתת-לנו - במלעיל; היתה יהודה לקדשו - לקודשו; למעינו - העי"ן בשווא נח (עם כל הקושי!): למע-ינו; המוציא לחם-במלעיל; היינו כחולמים - שווא נע - כח-למים; שובה - במלרע; אליהו הנביא זכור לטוב לטוב - ביידוע - ולא לטוב בשווא; יראו - אין להשמיע את האלף: ירו[12]; שפך - עליהם זעמך - שפוך ;שמר פתאים - פתיים; דלתי - ומלרע; בחפזי - בחופזי; הודו לאלקי - האל"ף אינה מבוטאת; כל עצמתי - בקמץ גדול: kal; ונאכל מפריה ונשבע מטובה - הה"א מופקת; לשנה הבאה- ולא לשנה; ארבע אמהות - ולא ארבעה; חד גדיא... דזבן. כך: דזבין-מכר, דזבן-קנה; שונרא - הנו"ן בקמץ ולא בשווא. חסל סדר דווקא!

 

2. עיון

ההגדה הינה קיומה של מצוות "והגדת לבבך", גם לבן התם ולזה שאינו יודע לשאול. אלה לא תמיד הבינו עברית, ולהם צריך לומר את ההגדה "בלשון שמבינים" (רמ"א, או"ח תעג,א). לפנים שימשה הארמית, השפה המובנת לכל, כיידיש וכלאדינו בדורות מאוחרים יותר. משום כך פותחת ההגדה בהכרזה בארמית - "הא לחמא עניא". גם בהמשכה ניכר הצורך לתרגם לארמית: "ואת לחצנו - זה הדחק" ולראייה הביאו את הפסוק "וגם ראיתי את הלחץ אשר מצרים לוחצים אותם". אמנם לוחצים ודוחקים שתי מלים נרדפות הן ("מפני לוחציהם ודוחקיהם" - שופ' ב,יח), אבל בפסוק שהובא לראייה כלל לא נאמר דחק: מה עוד שדחק אינה מלה עברית, אם כבר אז: דחק. אבל בארמית קיים המשקל קטל, כמו: תלג (שלג) וטעם (טעם), וממנה בלשון העברית המאוחרת (למשל, במגילת אסתר): כתב. זוהי דוגמה לצורך לתרגם למסובים לשפת הדיבור שלהם.

אנוס על פי הדבור - נוסח אבודרהם: על פי הדבר, והוא מפרש: "הדבר, הוא רוח הקודש שני", ולראייה מביא את הפסוק (יר' ה,יג): "והנביאים היו לרוח והדבר אין בהם". גם היחיד של דברות הוא דבר, ולא דברה, שהרי אנו אומרים עשרת הדברות, ואילו היה זה דברה, היה עלינו לומר בלשון נקבה: עשר הדברות. דבר-דברות כמו כסא-כסאות.

פסח - מה משמעו? מילדותנו הורגלנו: לשון דילוג. אולם אונקלוס תרגם ופסחתי (שמ' יב,יג) - ואיחוס; ופסח ה' (כג) - וייחוס; אשר פסח (כז) - די חס. כל אלו לשון חסות, הגנה והצלה, למשל בפסוק האחרון: אגן ואציל את בתי בני ישראל. כך תרגמו שם השבעים: אכסה ואסתיר, וכן במכילתא: ופסחתי עליכם - עליכם אני חס, ואיני חס על המצרים." זוהי גם משמעות מעשיהם של כהני הבעל:" "יפסחו על המזבח" (מ"א יח, כו) - לאחר תחנוניהם המרובים לא נותר להם אלא להישען על המזבח אשר עשה אליהו ולבקש את הגנתו. כך פירש המדקדק ר' יונה אבן ג'נאח (ספר השורשים): פסח - מעניין הרחמים והחנינה". עוד ראייה מההקבלה בפסוק (יש' לא,ה): "גנון והציל, פס וח והמליט". הגנה=פסיחה, הצלה=מילוט. יה"ר שנפסח אף בפסח זה.

הא לחמא עניא - יש הגורסים: הא. מכל מקום - בארמית. יש שפירשו שקטע זה נאמר דווקא לגויים (לחיילי הצבא שהיהודים אולצו לאכסנם), ולכן באה ההזמנה הנלבבת רק לאחר הקידוש. כל דכפין = כל הרעב. אולם המלה כפן אינה רק ארמית, יבינו אותה גם מהדברים לשון הקודש בלבד, שכן באיוב ל,ג: "בחסד ובכפן גלמוד". ייתי ויפסח - אם הכוונה להשתתפות בקרבן הפסח, הדבר תמוה שכן לא רק גויים (וכל מי שלא נימול) מנועים מלהשתתף עימנו בקרבן זה, אלא אף יהודי שלא נמנה מראש. נאלץ לפרש כפירושנו לעיל: יבא ויחוס, וימצא הגנה ומסתור יחד איתנו. ואולי לפי משמעותו בערבית של השורש פסח - לאכול בחבורה.

"כל דכפין ייתי ויפסח" - כך נאמר, לאחר הקידוש. לא קצת מאוחר להזמין אז אורחים? אולי נגררה פיסקה זו לליל הסדר מההגדה הנאמרת בשבת הגדול, השבת. אבל מה פתאום 'ויפסח'? וכי יש לנו קרבן פסח?! אולי ניוושע מהשפה הערבית. בה פסח נקרא פצח, כמו במלים רבות אחרות שבהן ס=צ. אבל פסח מובנו: לפנות מקום, להקצות מקום רחב ל- (ע"פ מילון אילון-שנער). למי? לכל דכפין, לכל מי שרעב.

בוודאי רבים כבר הצטיידו לצורך המרור בקלח של חזרת או חסה, ועד ליל הסדר יש להניח שלא יאבד עליו הכלח, היינו: הוא לא יתיישן. מנין לקוח ביטוי זה? והאם יש קשר בין הקלח לבין הכלח? יסוד הביטוי באיוב ל,ב: "עלימו אבד כלח". אותה מלה, כלח, הופיעה כבר באיוב ה, כו ("תבוא בכלח אלי-קבר") וכבר אמר רש"י: "אין סמך במקרא להבין מליצתו", אבל יש מי שפירש (ראו דעת-מקרא): הקלח הוא חלק הצמח שיוצאים ממנו ענפים. "תבוא בכלח" פירושו אפוא: תמות כשיש לך ענפים רבים; אבד עליו הכלח פירושו: איבד את ענפיו ומשפחתו, גלמוד (מלה הבאה בפסוק הבא).

נקנח באפיקומן. מסתבר שזוהי מלה ביוונית שמשמעותה, כנראה, מנה אחרונה. ר' עקיבא אייגר מביא בתוספותיו למשניות (פסחים י,ח) שביוונית אפיקומם מובנו סעודה גדולה. חז"ל, כדרכם "לגייר" מלים זרות, פירשו: אפיקו מנא - הוציאו את הכלים, כלומר: פנו את השולחן לקראת בואה של המנה האחרונה. על השאלה: "מאי אפיקומן" השיב רב (פסחים קיט, ב): שלא יעקרו מחבורה לחבורה (לאכול שם לאחר שסיימו את אכילת הפסח בחבורה אחרת). יתכן שכוונתו לפרש: אפי קומונא - כלפי החבורה (קומונה=חבורה). בירושלמי פירש ר' סימון שאפיקומן הוא מיני זמר.*


[1] תודה לפרופ' אפרים חזן שמסר לי את אשר קיבל מפרופ' דן מכמן - חוקר השואה.

[2] בפרק זה יצויונו מילים מן מהגדה - על פי הסדר - שיש קושי מסוים בהגייתן.

[3] יש גורסים - רחץ.

[4] יש יסוד להניח שהצורה היתה פעם נשתנה - צורת הווה; ויש סימוכין לדבר.

[5] כך גם: להדליק נר שלחנוכה, וכן - רבונו שלעולם ועוד.

[6] יש גורסים לשאל כמו לסע, לקח שבלשון חז"ל.

* אה"ת - סידור אוצר התפילות; אז"א (סידור) - אזור אליהו; אמ"צ (סידור) - איש מצליח; א"נ - אליהו נתנאל;  ואת"פ - ואני תפילתי; נ"א, נ"ס, נע"מ, נ"ת - נוסח אשכנז, ספרד, עדות המזרח, תימן; עב"י - סידור עבודת ישראל;  עו"ר - עוד ראה.

[7] יש גורסין - דחק (ארמית).

[8] צורת רבים של תימרה שמשמעותה - עמוד, תימרות, ובסמיכות תימרות.

[9] רבי ראה בכתבי יד של ספרות חז"ל בצורות ניקוד שונות: רבי, רבי וגם רבי; יוסי בא גם בה"א - יוסה.

[10] כך גם כובע, ארבע, קרקע ועוד.

[11] זו - כאמור לעיל ולא זו, שמשמעותה - אשר: מצה - הדגש בצד"י מורה לנו ששורש המלה היא - מצצ: ללא לחות (יבש).

[12] שורש ירא.

* אה"ת - סידור אוצר התפילות: אז"א (סידור) - אזור אליהו. אמ"צ (סידור) - איש מצליח. א"נ - אליהו נתנאל.  ואת"פ - ואני תפילתי. נ"א, נ"ס, נע"מ, נ"ת - נוסח אשכנז, ספרד, עדות המזרח, תימן; עב"י - סידור עבודת ישראל;  עו"ר - עוד ראה.




Reply all
Reply to author
Forward
0 new messages