מה נשתנה השנה הזאת מכל השנים?
אוריאל פרנק
מה נשתנה השנה הזאת מכל השנים?
אני שותף למצוקה הגדולה המעיקה על לב רבים מאתנו לקראת ליל הסדר הבעל"ט, עקב ההכרח לבודד את אוכלוסיית בני הגיל השלישי.
מעולם לא העליתי על דעתי, שאמא אהובה שלי, סבתא לעשרות נכדים ונינים, תקיים ליל סדר בגפה.
אולם הדיון על 'היתרי זום' ודומיו בליל הסדר, הנעשה מכוונה טובה, מגביר את התחושה שזה קשה ובלתי אפשרי. האמת צריכה להיאמר שאין מענה טוב. זום זה לא מענה טוב לליל הסדר מכמה בחינות (הלכתית וטכנית). הגברת הציפייה למענה שלא קיים, מחלישה אותנו, מקשה עלינו עוד יותר את המציאות הזאת.
שלא במתכוון, היא אף חלילה עלולה לגרום לאדם בקבוצת סיכון להתפתות להצטרף לבני משפחה בליל הסדר. מבלי להיכנס לדיון ההלכתי הצרוף – אני מבקש מעמיתיי הרבנים – אנא הניחו לנושא הזה, לא משם תצמח הישועה. בואו נשדר מתוך אמפתיה לקושי, מסר ברור על חובת שמירת הנפש וחובת ההישארות בבית אף בליל הסדר.
בעיקר אני מבקש שנשדר לקהל אמון שהם מסוגלים לעמוד בזה. אני בטוח שהזקנים שלנו מחושלים, חצובים מפלדה, יודעים להתמודד עם קשיים. יש לי אמון מלא שהם יערכו סדר משמעותי גם כשהם לבדם. כמה נאה להיזכר בשעה זו בהתפעלות של ר' יוחנן מזקנים - 'כמה הרפתקי עדו עלייהו' (קידושין לג, א).
אני שואב השראה מאמא שלי שקוראת נכון את המפה. מאז שנודע לה שהיא בקבוצת סיכון, היא מבודדת את עצמה בביתה. הידיעה שזה המעשה הנכון, נותנת לה את הכח להתמיד בזה. היא לא מסכנה; היא גיבורה. תחילה התייחסנו אליה כאל אשה מבוגרת שסובלת מבדידות.
בהומור האופייני לה, היא דווקא אמרה לנו שחיי החברה שלה השתפרו מאד מאז שהיא בבידוד – היא זוכה לטלפונים רבים במשך כל שעות היום מבני משפחה... לאחר כמה ימי בידוד, היא התקשרה אליי בוקר אחד ואמרה לי שהיא עורכת סבב טלפונים בין ילדיה לדרוש בשלומם בשעה קשה זו. באותו רגע הבנתי שהיא היפכה את המשוואה. מאשה מבוגרת בודדה שכולם חרדים לשלומה היא נטלה בחזרה את המושכות, אמא האחראית לשלום צאצאיה. באותו רגע ידעתי שאם כולנו ננהג כמוה שאנחנו ננצח.
תעצומות נפש אלו הם אלו שאפשרו לה לקבל את ההחלטה הנכונה לערוך את הסדר בגפה. אני בטוח שהיא לא בודדה; יש מבוגרים רבים נוספים כמוה, גיבורי כח.
לבני המשפחות יש השנה תפקיד שונה מזה שבשנים כתיקונם. נעזור להם תוך שמירה קפדנית על ההנחיות לקיים סדר בביתם. נעזור בקניות (שיונחו ליד הדלת); נעזור ככל האפשר בהכשרת המטבח; אפשר לבשל ולהביא ארוחות מוכנות (שיונחו ליד הדלת). מומלץ אף להיעזר ב'זום', רק שלא בליל הסדר עצמו. אני מציע לערוך מעין 'סדר שני' במוצאי חג ראשון, בו בני משפחה יתקבצו באמצעות זום וישירו משירי ליל הסדר ויספרו ביציאת מצרים יחד עם ההורים המבוגרים.
המפתח לכל הוא להפנים שאנחנו במציאות חיים שונה מכל מה שהכרנו המחייבת אותנו לחשיבה שונה מזו שאנחנו רגילים לה. אני יודע כמה חשוב במצבי מצוקה לשמור ככל הניתן על תפקוד רגיל. ברם זה נכון לימים אחרים, בהם ההתעקשות לשמור על תפקוד רגיל נותנת כוח להתמודד עם הקושי. אולם האמת צריכה להיאמר – מה שמיוחד בסיטואציה הנוכחית הוא ששמירה על תפקוד רגיל מסכנת חיים.
יתירה מזו, המאמץ לשמור על תפקוד רגיל מעמעם את הפנמת המסר של חשיבות ההישארות בבית, משום שהוא משדר שהימים כתיקונם. הזעקה שצריכה לצאת מגרוננו הוא שהימים אינם כתיקונם – הישארו בבית!
דרכי ההתמודדות שלנו עם הקורונה, משתקפות אלינו כמראה מתוך סיפור תלמודי ידוע, באגדות החורבן במסכת גיטין נו, א:
מָרְתָא בַּת בַּיְתוֹס – הָעֲשִׁירָה שֶׁבִּירוּשָׁלַיִם הָיְתָה.
שִׁגְּרָה שָׁלִיחַ וְאָמְרָה לוֹ: לֵךְ וְהָבֵא לִי סֹלֶת.
עַד שֶׁהָלַךְ נִמְכְּרָה הַסֹּלֶת.
בָּא וְאָמַר לָהּ: סֹלֶת אַיִן, פַּת נְקִיָּה יֵשׁ.
אָמְרָה לוֹ: לֵךְ הָבֵא.
עַד שֶׁהָלַךְ נִמְכְּרָה אַף זוֹ.
בָּא וְאָמַר לָהּ: פַּת נְקִיָּה אַיִן, פַּת קִיבָר יֵשׁ,
אָמְרָה לוֹ: לֵךְ הָבֵא.
עַד שֶׁהָלַךְ נִמְכְּרָה אַף זוֹ.
בָּא וְאָמַר לָהּ: פַּת קֵיבָר אַיִן, קֶמַח שְׂעוֹרִים יֵשׁ.
אָמְרָה לוֹ: לֵךְ הָבֵא.
עַד שֶׁהָלַךְ נִמְכַּר אַף זֶה.
חָלְצָה נְעָלֶיהָ וְאָמְרָה: אֵצֵא וְאֶרְאֶה, שֶׁמָּא אֶמְצָא דָּבָר לֶאֱכֹל.
נִטְפְּלוּ גְּלָלִים בְּרַגְלָהּ וָמֵתָה.
קָרָא עָלֶיהָ רַ' יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי: "הָרַכָּה בְךָ וְהָעֲנֻגָּה אֲשֶׁר לֹא נִסְּתָה כַף רַגְלָהּ הַצֵּג עַל הָאָרֶץ מֵהִתְעַנֵּג וּמֵרֹךְ" (דברים כח, נו).
מרתא בת בייתוס, הספונה בארמונה, לא מפנימה שיש מציאות חדשה של מחסור, מבקשת בימי מצור ורעב להמשיך לאכול פת סולת. איך תדע מה קורה בחוץ, אם היא לא יוצאת החוצה בעצמה? חוסר ההפנמה הזה מתואר לאורך הסיפור כולו. בכל אחד משלביו, מתחוור לה ולשליחה שהמציאות משתנה ללא הפסקה. אוכל שהיה על המדף לפני שעה נחטף ואיננו לאחר שעה קלה. לו רק היו מפנימים את המציאות החדשה, יכלו לקנות אוכל השונה מזה שרגילים לו. כשהיא סוף סוף מבינה שהיא צריכה לקחת אחריות ויוצאת בעצמה לרחוב, כבר מאוחר מדי, והאשה העשירה מירושלים מתה במצור.
יש עבורנו לקח נוסף בסיפור זה. מדוע השליח דבק ב'רשימת הקניות' שהוא קיבל ממרתא, מהשלב השני ואילך, ולא קונה עבורה את מה שמצוי על המדף? איך זה שהוא לא מבין מתגובתה לפעם הראשונה שעליו לקנות את מה שמצוי על המדף? דומני שהתשובה פשוטה – בכל שלב איכות האוכל יורדת וקשה יותר לעיכול. מסתבר שהשליח העריך שאוכל באיכות ירודה אינו אופציה עבורה. לא היתה לו הערכה מספקת לכושר הסיבולת שלה. הוא טעה. מתגובתה של מרתא שיקנה את מה שמצוי על המדף, יש ללמוד על כושר ההסתגלות של אנשים למצבים חדשים.
מוטב שנשאל את עצמנו האם אין דמותה של מרתא משתקפת לנו במראה כשאנחנו מתבוננים בה בימים אלו? אני מדבר לא רק על מדיניות הממשלה, אני מדבר אף על האחריות של כל אחד ואחד מאתנו לשמור על החיים. האם אנחנו נוהגים כמוה, מנסים לאחוז בחיים הרגילים? האם אנחנו מפנימים שאנחנו חיים במציאות חדשה?
אני פונה לעמיתיי הרבנים - במציאות החדשה אנחנו אחראים על שמירת החיים של הקהילות שלנו, וחובתנו היא לזעוק את חובת ההישארות בבית. כדי שזו תישמע, עלינו להפנים שאנחנו פוגמים במסר הזה שעה שאנחנו מנסים בכל מחיר להמשיך לקיים את עבודת השם הציבורית כבימים הרגילים. חובתנו בשעה זו היא לעזור לבני הקהילות שלנו לעבוד את ה' בתוך הבתים.
עריכת סדר לבד היא פת קיבר ואפילו פת שעורים, אולם זו המצה המצויה בשנה זו על המדף. אני קורא לכולם לערוך סדרים לבד בבתיהם, לשדר שיש לנו כוח עמידה ושאנחנו מסוגלים לצלוח תקופה קשה זו אם ננהג באחריות.
שלא נהיה חלילה כמרתא – גם נשבש את החיים וגם לא נציל חיים.
חזק חזק ונתחזק!
--
הרב מאיר ליכטנשטיין הוא רב קהילת "אוהל יונה מנחם" בבית שמש ובנו של הרב אהרן ליכטנשטיין זצ"ל