גילוי דעת של הציונות החדשה - A Neozionist Manifesto

[ZionostWarrior]

בס"ד

(מוצאי שבת, יא' באייר ה'תש"ע)

גילוי דעת של הציונות החדשה

הקדמה. הציונות לא ברייה חדשה היא, אלא עתיקה ומחודשת. הלאומיות היהודית
ראשיתה בעולם העתיק, כשאבותיהם של רוב אויבי עם ישראל עדיין אוסף של
שבטים בלתי-מלוכדים ותו לא. ועל אף שנעצרו ביטוייה החיצוניים של הציונות
למשך מאות שנים, בכל-זאת לא משה מעם ישראל כמיהתו לחיים ריבוניים בארץ
ישראל מעולם. הציונות מתחלקת לשלושה חלקים לפי תקופותיה:

1. הציונות העתיקה, והיא הלאומיות היהודית החל מאבותינו אברהם, יצחק
ויעקב עליהם השלום, עבור במשה רבנו, יהושע והשופטים עד לסוף הכיבושים
בימי דוד מלך ישראל, וכלה בחשמונאים. היא נסמכת על הבטחתו של הקדוש ברוך
הוא את ארץ ישראל לעם ישראל, ולא על סבלות העבר כגון תקופת העבדות
במצרים.

2. הציונות הבינונית, והיא חידוש הלאומיות היהודית בהשראת תנועות
הלאומיות באירופה, והגשמתה המעשית החל מעליית ה'תרמ"ב הן מתימן והן
מרוסיה. ואולם ציונות זו חרתה על דגלה את הרעיון שעל עם ישראל להיות עם
ככל העמים, ועל-ידי כך גזרה על עצמה היצמדות לאופנות העמים, כגון לאופנה
הפוליטית של ימינו בדבר החיוב להיות מדינה רב-תרבותית, וכן לחוקי לוחמה
הזויים אשר אינם מועילים נגד אויב אשר המוסר ממנו והלאה. וכן ביססה את
טיעוניה על סבלות העבר, דבר אשר הפך אותה לפגיעה לטענות העם הבדיוני אשר
הציג את עצמו בתור יליד עשוק (ראו להלן).

3. הציונות החדשה, והיא היוצאת מתוך הכרתם של יהודים – חילוניים ודתיים
כאחד – כי שמירת הלאומיות היהודית אינה עולה בקנה אחד עם הרעיונות
הפוליטיים המעוותים של תקופתנו. אין היא נסמכת על סבלות העבר כציונות
הבינונית, וגם לא על הטיעון בדבר צורך העם היהודי בארץ מקלט, אלא על האמת
הפשוטה והעתיקה שארץ ישראל שייכת לעם ישראל, באשר רק לעם ישראל קשר מיוחד
ומושרש לארץ ישראל*.

מסמך זה מביא את ראשי הפרקים של הציונות החדשה, החל ממשנתה הרעיונית וכלה
בהשלכותיה המעשיות. משיכירו היהודים בצדקת דרכה של הציונות, הם יעשו את
הצעדים הנדרשים להגנה על מדינתם מכל צר, הן חיצוני הן פנימי, ולא יתחשבו
במה שאומרים הגויים על כך. ואלו הם סעיפי הציונות החדשה:

1. אנו טוענים בביטחון גמור כי עם ישראל, העם היהודי, זכאי למדינה
ריבונית בכל תחומי ארץ ישראל השלמה, וכי הוא רשאי להתיישב בה בכל מקום
ללא בקשת רשות מכל עם אחר.

2. אנו טוענים כי כל עם – בתנאי שאמיתי הוא ולא בדוי – זכאי למדינה בעלת
גבולות מוגדרים שבה בניו בלבד הם האזרחים וכל השאר אינם אזרחים. הרוצה
להיות אזרח יעבור למדינת הלאום שלו, או שיהפוך לאזרח אם ורק אם העם המארח
מתיר זאת.

3. אנו שוללים מכל וכל את רעיון הרב-תרבותיות או הרב-לאומיות, באשר הוא
נכשל כישלון חרוץ בכל מקום שנוסה. אין שני עמים יכולים לדור תחת מסגרת
מדינית אחת. למדנו מהמציאות שמצב זה הופך את חיי העמים לגיהנום עלי אדמות
במקרה הטוב, ומסתיים ברצח עם ח"ו במקרה הגרוע.

4. לעם היהודי לבדו קשר מיוחד ומושרש לארץ ישראל, ואילו כל בני העמים
האחרים הנמצאים בארץ ישראל אינם כאן אלא בגלל תנועות קלגסים מקריות או
בגלל חילופי אוכלוסין כפויים. הערבים אשר בארץ ישראל נבדלים מהערבים אשר
בעיראק באותה מידה שהם נבדלים מהערבים אשר במרוקו, ולא משום כל ייחוד
שלהם בארץ ישראל.

5. העם הערבי יליד לחצי האי ערב, ובה הוא זכאי למדינה ריבונית משלו; כל
נחלה שיש לעם הערבי מחוץ לחצי האי ערב הרי היא בבחינת לפנים משורת הדין.
לפיכך אנו רואים כל טענה ערבית בדבר נישול בארץ ישראל כבטלה ומבוטלת מטבע
ברייתה.

6. משעברה האימפריה העותומאנית מן העולם, ולאור העובדה שהשלטון הבריטי
נקבע מראש כזמני, הישות הפוליטית היחידה אשר יש לה טיעון לגיטימי
לריבונות על שטחי ארץ ישראל היא מדינת ישראל.

7. אנו שוללים מכל וכל את קיומו של כל "עם פלסטיני", ורואים בו שקר וכזב,
בדייה, תרמית ואחיזת עיניים שכל תכליתה הסתרת עובדת המאבק הבלתי-צודק
בעליל של העם הערבי בעל המדינות הרבות והשטחים הנרחבים נגד זכותו של העם
היהודי למדינה ריבונית אחת בעולם כולו. אין ל"עם הפלסטיני" שום קיום
היסטורי, לשוני, אתני או תרבותי; קיומו הוא רק בתור כלי תעמולה לשלילת
הלגיטימיות של מדינת היהודים בארץ ישראל, וכל המדבר על "עם פלסטיני" או
"הסכסוך הישראלי-פלסטיני" נותן יד – במודע או שלא במודע – לתעמולה אנטי-
ציונית.

8. הגדרתו של יהודי: שאמו יהודייה או שעבר גיור כהלכה (אורתודוקסי).

9. ישראל היא מדינת היהודים, ורק יהודי יכול להיות אזרח בה. כל השייך לעם
אחר הוא אזרח במדינת הלאום שלו, כאמור בסעיף 2.

10. כל יהודי, מעצם היותו יהודי, וללא קשר לארץ הולדתו, הוא יליד
(אינדיגני) לארץ ישראל, וזכאי לעלות לארץ ישראל להתיישב בה בכל רגע
שיחפוץ, והוא אזרח בה מרגע השתקעותו בה.

11. הלא-יהודי היושב במדינת ישראל, כל עוד אינו מבטא רעיונות כאילו הארץ
שייכת לו, הוא בבחינת גר תושב ואין לפגוע בו בשום דרך שהיא. אך הלא-יהודי
החושב ואומר שהארץ שייכת לו, אין הוא גר תושב עוד אלא אויב, ואחד דינו
גירוש מארץ ישראל.

12. אנו דוחים את הטענה שטיהור אתני כמוהו כרצח עם. אדרבא, אנו טוענים כי
טיהור אתני הוא מהאמצעים למנוע רצח עם.

13. אנו מתירים מגוון של השקפות פוליטיות בקרבנו כל עוד אינן חולקות על
הנחת היסוד כי ישראל היא מדינת הלאום של עם ישראל. כל תנועה אשר חולקת על
כך, בין שהיא מייצגת אימפריאליזם של עם אחר (כדוגמת האימפריאליזם הערבי,
הידוע בשם אסלאם) ובין שהיא קוראת לביטול הלאומיות בכלל (כדוגמת
המרקסיזם), אינה רשאית להתקיים במדינת ישראל.

14. בהסתמך על ניסיון של אלפי שנים, אנו שוללים כל הסתמכות על עמים אחרים
למען בטחוננו. אנו גורסים כי יש להשיג נשק רק בדרך של עסקה (תשלום ותו
לא) ולא במענקי חסד, משום שדרכו של החסד להפוך לשבט כאשר הגוי החסיד
מתחלף בגוי לא חסיד.

15. וכן אין אנו נשענים אפילו על מתנה שנראית נקייה מכל כבלים, משום שאין
לדעת מהיכן ייטמן לנו פח. לדוגמא, כספי סיוע עלולים להפוך לכלי ללחוץ על
מדינת היהודים שתשתוק למול מיסיונרים הפועלים בקרבה לנישול יהודים מחלקם
לעולם הבא ח"ו.

16. נאמנותו של יהודי היא לאחיו ואחיותיו, לא לרוח הזמן. כל יהודי המסייע
ללא-יהודי על חשבון יהודי, הרי זה הוציא את עצמו מכלל ישראל.

17. אנו גורסים כי למדינת ישראל יש ערך רק בתור מסגרת ריבונית אשר בה עם
ישראל חופשי מכל שיעבוד לעמים אחרים. אין לה ערך בפני עצמה, וערכה נובע
אך ורק ממילויה את ייעודה זה.

18. אמנם המאמינים שבינינו בוטחים בה' לנצח ישראל בעוד שאלה שאינם
מאמינים בוטחים מסיבות אחרות, אבל משותף לכולנו, לכל הציונים החדשים,
שאנו בוטחים בעצמנו ולא בשום עם זולתנו, ותהא זאת לנו למקור כוח לעשות
אגודה אחת ולהסיר כל איום מעל עם ישראל. אמן כן יהי רצון.

* הטענה המובאת ברש"י הראשון ("כח מעשיו" וגו') מעולה גם היא, אך יש
לחשוש מהבאתה, בגלל הסכנה שהמקטרג יביא אותה בפני הקב"ה כדי שיקפיד עלינו.

[ZionostWarrior]

בס"ד

רקע והבהרות לגילוי הדעת של הציונות החדשה

במסמך זה מוסברים ביתר פירוט הרעיונות שמאחורי כל סעיפי גילוי הדעת.
ביטויים שמצריכים רקע או הבהרות מובאים במרכאות, ולאחר מכן ההסברים.

מתוך ההקדמה:

"הציונות לא ברייה חדשה היא". אחד השקרים הגדולים של מתנגדי הציונות אשר
קנו להם נחלה בימינו הוא הרעיון שהציונות היא תנועת התיישבות קולוניאלית
של אירופים בני המאה הי"ט. שקר זה, בצירוף השקר של "העם הפלסטיני", מטרתו
להציג את היהודים בארץ-ישראל בתור נטע זר באיזור שסופו גירוש ח"ו על-ידי
"הילידים הפלסטינים" כשם שהאירופים גורשו מכל הקולוניות שלהם. כמו כל שקר
גדול, שקר זה חייב להתבסס על איזשהו גרעין של אמת, וכאן האמת היא חידוש
הלאומיות היהודית במאה הי"ט בהשראת התנועות הלאומיות האירופיות. אולם
האמת המלאה היא שהציונות קיימת כבר בעת העתיקה, ובמאה הי"ט רק חודשה, לא
נוצרה יש מאין. את האמת הזאת עלינו להדגיש באמצעות היסטוריוגרפיה המחלקת
את הציונות לשלוש תקופות: עתיקה, בינונית וחדשה.

"ואולם ציונות זו חרתה על דגלה את הרעיון שעל עם ישראל להיות עם ככל

העמים, ועל-ידי כך גזרה על עצמה היצמדות לאופנות העמים". זהו המאפיין
הבולט והמכריע של הציונות הבינונית. לציונות הבינונית היו שלושה עקרונות
מנחים: יישוב הארץ, הקמת ריבונות מדינית לעם ישראל והפיכת עם ישראל לעם
ככל העמים. העיקרון הראשון לא פסק מעולם, אף לא בקרב אלה שהאמינו
שהריבונות המדינית של עם ישראל תשוב רק תחת ידיו של משיח צדקנו. העיקרון
השני היה לסלע מחלוקת בין קבוצות שונות בעם ישראל – החרדים ברובם ולהבדיל
המתבוללים נטו לשלול אותו, בעוד שהציונות הדתית וקצת מהחרדים הצטרפו אל
הציונים החילוניים בעשייה למען הקמת בית לאומי ליהודים בארץ-ישראל.
העיקרון השלישי היה המהפכני מכולם, והסותר את אמונתו של כל מאמין יהודי,
משום שהתורה אומרת שעם ישראל מיוחד מכל העמים. לפיכך אפילו הציונים
הדתיים לא יכלו לקבל את כל הציונות הבינונית בלב שלם; הראי"ה זצ"ל כינה
את הציונות "אתחלתא דגאולה" ולא "גאולה" מסיבה זו.

ברם, יותר משעיקרון "עם ככל העמים" השפיע על יחס הציונות הבינונית אל הדת
היהודית, הוא טמן בתוכו את סופה של הציונות הבינונית עצמה. בעוד שבזמנו
של בנימין זאב הרצל לא הייתה דעת הקהל הרווחת בעולם נגד הרעיון של מדינה
בלעדית לעם מסוים ("צרפת מדינת העם הצרפתי" וכדומה), הנה בימינו עצם הבעת
הרעיון מובילה להוקעת המביע אותו כ"גזען". שאיפתה של הציונות הבינונית
ליצירת מדינה ליהודים נעמדת מול צו הדור ל"מדינה רב-תרבותית", ועל היהודי
הציוני נגזר לבחור אחת מן השתיים. יש בוחרים לשמור על מעמדם ה"מתקדם"
בעיני העולם ולנטוש את רעיון המדינה הבלעדית ליהודים, ואלה הם הפוסט-
ציונים; לעומתם, יש מעדיפים להתעלם מדעת הגויים ולדבוק ברעיון של ישראל
כמדינת היהודים, ואלה הם הציונים החדשים. העימות בין האופנה הפוליטית של
ימינו לבין הצורך בהבטחת הריבונות היהודית הציב את הציונות הבינונית על
פרשת דרכים.

"וכן לחוקי לוחמה הזויים אשר אינם מועילים נגד אויב אשר המוסר ממנו

והלאה". האויב הערבי אינו בוחל באמצעים – הוא שם את לוחמיו ואת אמצעי
הלחימה שלו בתוך האוכלוסיה האזרחית, כדי שנהסס לפגוע באלו, או אם בכל-זאת
נפגע בהם, אף בטעות, יוכל להראות בפני העולם את ה"אכזריות" שלנו, ולתבוע
את לוחמינו בפני ה"משפט" הבין-לאומי. אבל חוקי הלוחמה של התורה, מתברר,
מתקדמים בהרבה מהחוקים ה"מוסריים" של התקופה המודרנית, ורק על-ידי השיבה
אליהם אפשר לנצח אויב חסר-מצפון כשלנו. הם קובעים שדמנו בראשנו אם פגענו
באוכלוסיה האזרחית רק כאשר הצד השני דואג להפריד בינה לבין הלוחמים; אם
אין הוא דואג לכך, דמם בראשם של מנהיגי הצד השני.

"מתוך הכרתם של יהודים – חילוניים ודתיים כאחד". גילוי הדעת בא לקרב ולא
להרחיק – לקרב את בני ישראל אלה לאלה, ולהרחיק אותם רק מהגויים. הציונות
החדשה מקבלת אליה את כל עם ישראל המכיר בסכנה הקיומית שאנו ניצבים בפניה,
כל יהודי, יהא זה חילוני או דתי-לאומי או חרדי. כותב המסמך הוא דתי-לאומי
ומצפה לביאת משיח צדקנו (במהרה בימינו, אמן), אבל למרות זאת מכיר בכך
שהבחירה ביהודי המתאים היא בידי ה', וכי עד אז יש להימנע מצעדים פזיזים
העלולים להביא למלחמת אחים ח"ו. החזון של גילוי הדעת הוא, שבתקופת המעבר
עד שיבוא משיח בן דוד תהיה מדינת ישראל לרפובליקה יהודית, ובה זכויות
פוליטיות ליהודים בלבד. יש לגשת אל כל הבעיות רק מתוך אהבת ישראל ולימוד
זכות על עם ישראל. מעל לכל יש לזכור כי בימינו אין שום יהודי העובר
עבירות מתוך רצון להכעיס את ה', אלא רק מתוך מחלות של אחרית הימים כגון
חוסר-אמונה. רשעים ממש הם רק אותם יהודים המוציאים את עצמם מהכלל.

(בהערה בתחתית העמוד) "בגלל הסכנה שהמקטרג יביא אותה בפני הקב'ה כדי
שיקפיד עלינו". שאם ננופף בתורה כמסמך הנותן לנו את הזכות על ארץ-ישראל,
יאמר המקטרג בפני הקב"ה, "כלום שומרים הם אותה כיאות?", ואז עלול הקב"ה
לגזור עלינו גלות ח"ו. ככל האפשר, אין לתת פתחון פה לקטיגור.

"משיכירו היהודים בצדקת דרכה של הציונות, הם יעשו את הצעדים

הנדרשים" (וכו'). הן ברור לכל הצופה בתולדות מדינת ישראל, ששורש הידרדרות
מצבנו הוא מעל הכל באובדן האמונה בצדקת דרכנו. ככל שוויתרנו על טיעונינו
בדבר זכותנו למדינת היהודים בארץ-ישראל, כן אזרו הגויים עוד עוז לדרוס
אותנו כאסקופה, עד כי הגענו היום למצב שבו כל מדינאי זוטר המגיע מאצל
הגויים לביקור אלינו אינו רואה שום פסול בהטפת מוסר לנו אף על עניינינו
הפנימיים. מצבנו ישתפר רק כשנאמין שהרעיון של מדינת היהודים בארץ ישראל
מוצדק מתחילתו עד סופו.

מהסעיפים:

(1) "בכל תחומי ארץ ישראל השלמה". כלומר גם יהודה, שומרון ועזה, ואף עבר
הירדן המזרחי (שהיה אמור להיות חלק מהבית הלאומי לאחר מלחמת העולם
הראשונה). יש אשר יאמרו שזה האחרון הוא כבר דרישה מוגזמת, אך מכיוון
שהאויב הערבי אינו שם שום גבול לדרישותיו, אין בושה בכך שאנחנו נגיב
באותו אופן.

(2) מפני מה בא סעיף זה, המתייחס לעמים אחרים? כדי להבהיר שדרישת הציונות
החדשה למדינה בלעדית לעם היהודי אינה דבר שמגיע רק לעם ישראל, אלא לכל עם
אחר. סעיף זה הוא חלק משלילת רעיון הרב-תרבותיות, והוא מציב את הציונות
החדשה כחלק מהמגמה של לאומיות שפויה. עניין זה יובהר בסעיף הבא:

(3) הרעיון שלפיו כמה עמים יכולים לחיות בשלום תחת מסגרת מדינית אחת הוא
פרי רוחם של אוטופיסטים – אנשים אשר אינם מרשים לעובדות כמו טבע האדם
להפריע לחלומותיהם הוורודים. הריאליסטים יודעים שהרעיון הרב-תרבותי הוא
מתכון לסבל בל יתואר, והם יכולים להוכיח זאת בדוגמאות רבות: החל ממקרים
טובים יחסית כגון הפלמים והוואלונים בבלגיה, עבור בסבל היום-יומי שסובלים
ילידי הודו, תאילנד ואירופה מידי המתיישבים המוסלמים בארצותיהם, וכלה
בשואות נוראות כגון זו של רוואנדה. כדי למנוע שפיכות דמים מרובה,
הריאליסטים – והציונים החדשים ביניהם – מצדדים ברעיון של מדינה בלעדית
לכל לאום. את הבלעדיות הזו מבטיחים על-ידי מניעת אזרחות מכל אשר אינו
מהלאום של אותה מדינה, ואם יש מישהו מהלאום האחר שבא בדרישות לזכויות
שוות, מגרשים אותו מהמדינה. ייטען כי איש אינו מוכן להיות במעמד נחות;
התשובה לכך היא, שאין הכרח שהוא יהיה במעמד נחות – כל שעליו לעשות הוא
לעבור למדינת הלאום שלו, ובה יהיה אזרח וכל האחרים יהיו במעמד נחות. ברם,
אין ברעיון זה ניסיון לקבוע סדרי עולם – הציונות החדשה הולכת לפי רעיון
זה בין שעמים אחרים ילכו לפיו או לא.

(4) "קשר מיוחד ומושרש לארץ ישראל". אין שום ארץ אחת שיהודי יכול לומר
עליה שהיא שלו, ואין שום עם אחר שאינו יכול להתקיים קיום מלא מחוץ לארץ
ישראל.

(7) "העם הפלסטיני" החל להופיע בכתביהם ובשיחם של הגויים הלא-ערבים רק
לפני כשלושים שנה, ואצל הערבים רק לפני כשישים שנה. אצל הגויים הלא-ערבים
לפני כן דובר רק על "הסכסוך הישראלי-ערבי" ועל "בעיית הפליטים הערביים",
ואצל הערבים נקראו הערבים של ארץ ישראל "סורים דרומיים" עד לתקופת המנדט
הבריטי, ולא הייתה להם כל מודעות לאומית מיוחדת עד לאחר מלחמת העצמאות.
"פלסטין" אצל כל הגויים היא מאז ימי הרומאים שם של איזור ולא של עם,
ובספרים הישנים אנו מוצאים את הביטוי "יהודי פלסטיני" כמציין יהודי החי
בארץ ישראל. וכן עד לתקופת המאבק בקולוניאליזם המערבי לא דובר על שום "עם
סורי" או "עם עיראקי" וכדומה, אלא רק על "עם ערבי". לבסוף, אם יטען הטוען
שעבר זמן מספיק כדי להחשיב את ערביי ארץ ישראל כעם בפני עצמו, יש להשיב
כי דרושים היסטוריה ותרבות כדי להיות עם, ואי אפשר שכל קבוצה של אנשים
הקוראת לעצמה עם תיחשב לעם, וזאת כשם שחייל בצבא צריך להשתתף בקרבות
ולהראות חכמה אסטרטגית כדי להפוך לרמטכ"ל, ולא די בכך שילבש את המדים.

(8) נושא זה מעורר מחלוקות מצערות, אך יש להגדיר הגדרה ברורה, ומוטב שזו
תהיה ההגדרה שהיהודים הסכימו עליה לאורך הדורות. בכל אופן, מצבנו יותר
טוב משל עמי אירופה, המתחבטים בין אמות מידה רבות וסותרות להגדרת זהותם
(תרבות, שפה, צבע עור וכו'). עלינו להודות על כך שיש לנו הגדרה מן המוכן,
ורק צריך לקבל אותה.

(9) "ישראל היא מדינת היהודים". ולא "מדינה יהודית" בלבד, משום שאין
בהגדרה זו שום מניעה מביטולה ח"ו בהצבעה דמוקרטית על-ידי גויים שהפכו בה
לרוב. על הרעיון של "מדינה יהודית ודמוקרטית" לעבור מפני הרעיון החדש של
"רפובליקה יהודית".

(10) "כל יהודי, מעצם היותו יהודי, וללא קשר לארץ הולדתו, הוא יליד
(אינדיגני) לארץ ישראל". הנגזר מהקשר המיוחד והמושרש שבין עם ישראל לארץ
ישראל. עיקרון זה חשוב ביותר, משום שהיחלשות אמונתנו בדבר היותנו הילידים
האמיתיים של ארץ ישראל היא אשר פתחה את הפתח לכניעותינו הרבות בפני ה"עם
הפלסטיני" המתחזה ליליד. הציוני החדש מאמין שכל יהודי הוא יליד של ארץ
ישראל, ושהגוי לעומתו, אפילו היה כאן עשרות דורות, הוא נטע זר.

(12) מהסעיף הקודם (11) נובע בפשטות גירוש כל הערבים הטוענים שארצנו
שייכת להם, כלומר רובם. האופנה הפוליטית של ימינו סולדת מטיהור אתני,
מטעמים "מוסריים" כמובן. הריאליסטים יודעים כי רק גירוש המוני של כל בני
הלאומים האחרים הקוראים תיגר על מדינת הלאום יכול למנוע את הסבל הרב
שנגרם בסופו של דבר מקיומם של לאומים רבים תחת מסגרת מדינית אחת.
המדיניות המונעת רצח-עם מוסרית בהרבה מכל מחשבותיהם של יפי הנפש. יש
לציין עוד, כי כל מתנגדי הציונות קוראים לטיהור אתני של יהודים, מיהודה
ושומרון לכל הפחות. הם אומרים, כמובן, שהיהודים היושבים ביהודה ושומרון
פולשים זרים ועל כן חובה לגרש אותם. כאשר אנו נאמין שאנחנו הילידים
והערבים הם הפולשים הזרים, נוכל לפעול לפי אותו ההגיון של מתנגדי הציונות
ולקרוא לגירוש כל הפולשים הזרים מארצנו.

(13) "מגוון של השקפות פוליטיות ... כל עוד אינן חולקות על הנחת היסוד כי
ישראל היא מדינת הלאום של עם ישראל". בניגוד לדמוקרטיה הטהורה, הרפובליקה
היא דמוקרטיה המסוגלת להתגונן, והמרשה לעצמה לאסור כל קריאת תיגר עליה
עצמה. ישראל בתור רפובליקה יהודית תאסור כל השקפה הקוראת לביטול ישראל
בתור רפובליקה יהודית.

(13) "האימפריאליזם הערבי, הידוע בשם אסלאם ... המרקסיזם". הדוגמאות הללו
הובאו בעיקר מפני ששתי תנועות אלה עשו יד אחת בכל העולם נגד מדינות
הלאום. חילות הפלישה האסלאמיים נכנסים אל תוך כל המדינות, והבוגדים
המרקסיסטים מסייעים להם בכך שהם פותחים בפניהם את השערים, ומוקיעים את
ההתנגדות לכך בתור "גזענות" בכל אמצעי התקשורת. ודאי יש עוד גורמים
המסכנים את מדינת הלאום, אך שני אלה המסוכנים ביותר.

(16) "נאמנותו של יהודי היא לאחיו ואחיותיו, לא לרוח הזמן". מידות החסד
והרחמים מידות טובות הן, אך ככלל הן נוהגות בתוך העם (למשל, כל "רעך"
שבתורה כוונתו ל"אחיך בן ישראל"). כאשר יהודי נקרא לגנות את אחיו בשם
ערכים חיצוניים כגון ערכי ההומניזם או הפרוגרסיביזם, עליו לסרב לכך
ולעמוד לצד אחיו. ללא אחדות אין אפשרות לנצח.

(17) בסעיף זה מובהר כי הציונות החדשה אינה פאשיזם. הפאשיזם גורס כי
המדינה מעל לכל וכי הפרט בטל מפני הכלל. לפי הציונות החדשה, למדינה יש
סמכויות (כמו סמכות ההתגוננות המובאת בסעיף 13) הנובעות מתפקידה, ולא
מעצם הווייתה. כמו כן, לפרט יש חופש מלא כל עוד אינו חורג מהעיקרון
שישראל היא מדינת היהודים; אין מצפים ממנו להקדיש את כל-כולו למדינה
כאילו היא אלוהות ח"ו, רק אוסרים עליו לערער על עיקרון היסוד של הציונות
החדשה.

(18) "אבל משותף לכולנו, לכל הציונים החדשים" וכו'. זוהי ברכת הדרך
לציונות החדשה. הסכנות שאנו ניצבים בפניהן גדולות ורבות, ולא נוכל להתגבר
עליהן אלא אם כן נתעלה על כל המחלוקות שבקרבנו. הציונות החדשה היא תנועתם
של יהודים בני כל הזרמים השואפים לעשות כל שבידם להמשכת שלשלת הזהב. חזקו
ואמצו.

[ZionostWarrior]

BS"D

(Motzaei Shabbat, 11th of Iyar 5770)

A Neozionist Manifesto

PREAMBLE. Zionism is not a new creation, but an ancient and renewed
one. Jewish nationalism has its beginnings in antiquity, when the
ancestors of most of the enemies of the Jewish nation were still
nothing more than an assortment of tribes without cohesion. Even
though the outward expressions of Zionism were halted for centuries,
still the yearning of the nation of Israel for a life of sovereignty
in the Land of Israel never vanished from them. Zionism is divided
into three parts according to period:

1. Paleozionism, which is the Jewish nationalism beginning from our
patriarchs Abraham, Isaac and Jacob, peace be upon them, through
Moses, Joshua and the Shoftim until the end of the conquests in the
days of David the King of Israel, and ending with the Hasmoneans. It
rests upon the promise of the Holy One, Blessed Is He, of the Land of
Israel to the nation of Israel, and not upon past sufferings such as
the period of slavery in Egypt.

2. Mesozionism, which is the renewal of Jewish nationalism inspired by
the nationalist movements in Europe, and whose carrying out in
practice began with the Aliyah of 5642 (1882 CE) from both Yemen and
Russia. However, that Zionism had among its principles the idea that
the nation of Israel was to be a nation like all other nations,
thereby forcing itself to cleave to the fashions of the nations, such
as today’s political fashion of the obligation to be a multicultural
state, as well as to insane laws of warfare that are of no use against
an enemy totally lacking in morality. Also, it based its arguments
upon past sufferings, which made it vulnerable to the arguments of the
fictional nation that presented itself as a dispossessed indigenous
people (see following).

3. Neozionism, which comes out of the recognition of Jews—both secular
and religious—that the preservation of Jewish nationalism is in
contradiction to the perverse political ideas of our period. It does
not rely on past sufferings as does Mesozionism, nor on the argument
that the Jewish nation needs a sanctuary, but on the simple and
ancient truth that the Land of Israel belongs to the nation of Israel,
in that only the nation of Israel has a special and rooted connection
to the Land of Israel*.

This document brings forth the summaries of Neozionism, starting from
its ideological doctrine and ending with its practical ramifications.
From the time the Jews recognize the rightness of the Zionist way,
they will take the steps necessary to defend their state from any foe,
both external and internal, and will not take heed as to what the non-
Jews say about that. These are the sections of Neozionism:

1. We argue with perfect conviction that the nation of Israel, the
Jewish nation, has the right to a sovereign state in all the areas of
Greater Israel, and that they have the right to inhabit it everywhere
without asking permission of any other nation.

2. We argue that every nation, provided that it be real and not
fictitious, has the right to a state with definite borders in which
its members alone are citizens and all others are non-citizens. He who
wishes to be a citizen shall move to his nation-state, or become a
citizen if and only if the guest nation permits it.

3. We categorically reject the idea of multiculturalism or
multinationalism, in that it has been a total failure wherever tried.
No two nations can reside under one political framework. We have
learned from reality that this situation turns the lives of the
nations to a hell on earth in the best case, and ends in genocide (G-d
forbid) in the worst.

4. The Jewish nation has a special and rooted connection to the Land
of Israel, whereas the members of all other nations found in the Land
of Israel are here only because of the fortuitous travels of jackboots
or forced population exchanges. The Arabs in the Land of Israel differ
from the Arabs in Iraq to the same extent that they differ from the
Arabs in Morocco, and not because of any uniqueness of theirs in the
Land of Israel.

5. The Arab nation is indigenous to the Arabian Peninsula, and there
it has the right to a sovereign state of its own; every inheritance
that the Arab nation has outside the Arabian Peninsula must be
regarded as a courtesy. Therefore we consider any Arab grievance
concerning dispossession in the Land of Israel as null and void by
nature.

6. From the moment the Ottoman Empire passed away from the world, and
in light of the fact that the British rule was set as temporary a
priori, the only political entity having a legitimate claim to
sovereignty upon the Land of Israel is the State of Israel.

7. We categorically deny the existence of any “Palestinian nation,”
deeming it to be a blatant lie, a fiction, a fraud and an illusion
whose entire purpose is the concealment of the fact of the patently
unjust struggle of the Arab nation—possessor of many states and vast
areas—against the right of the Jewish nation to one sovereign state in
the whole world. The “Palestinian nation” has no historical,
linguistic, ethnic or cultural existence, and anyone who speaks of the
“Palestinian nation” or of the “Israel–Palestine conflict” gives aid,
knowingly or unknowingly, to anti-Zionist propaganda.

8. The definition of a Jew: whose mother is Jewish or who has
undergone halachic (Orthodox) conversion.

9. Israel is the State of the Jews, and only a Jew can be a citizen of
it. Anyone who belongs to another nation is a citizen of his nation-
state, as said in section 2.

10. Every Jew, from the very fact that he or she is a Jew, and
regardless of his or her place of birth, is a native of (indigenous
to) the Land of Israel, and has the right to make aliyah to the Land
of Israel to inhabit it whenever he or she desires, and is a citizen
of it from the moment of his or her residing in it.

11. The non-Jew who resides in the State of Israel, if he does not
express ideas to the effect that the land belongs to him, has the
status of ger toshav and must not be harmed in any way whatsoever. But
the non-Jew who thinks and says that the land belongs to him ceases to
be a ger toshav and becomes an enemy, and his judgment is this only:
to be expelled from the Land of Israel.

12. We reject the argument that ethnic cleansing is tantamount to
genocide. On the contrary, we argue that ethnic cleansing is one of
the means of averting genocide.

13. We permit a variety of political views in our midst as long as
they do not differ with the basic assumption that Israel is the nation-
state of the nation of Israel. Any movement that differs with this,
whether it represents another nation’s imperialism (for example: Arab
imperialism, also known as Islam) or calls for the abolition of
nationhood altogether (for example: Marxism), has no permission to
exist in the State of Israel.

14. Based upon the experience of thousands of years, we reject any
reliance on other nations for our security. We contend that weaponry
must be obtained only by means of a deal (payment and nothing else)
and not by charitable gifts, for it is the way of charity to turn into
extortion when the charitable non-Jew is replaced by a merciless one.

15. Neither do we rely even upon a gift that seems to have no strings
attached, for it is impossible to know where a trap would be set for
us. For example, aid money could become a tool to pressure the State
of the Jews to acquiesce to missionaries in it working to rob Jews of
their inheritance of the world to come (G-d forbid).

16. The loyalty of a Jew is to his brothers and sisters, not to the
spirit of the time. Any Jew who aids a non-Jew on a Jew’s expense has
jettisoned himself from the collective of Israel.

17. We contend that the State of Israel has value only as a sovereign
framework in which the nation of Israel is free of any subjugation to
other nations. It has no value in its own right, and its value issues
only from its fulfillment of that purpose.

18. While the believers among us trust in HaShem for Israel to be
everlasting, and those who do not believe have other reasons to trust
so, still all of us Neozionists have in common our trust in ourselves
and not in any nation apart from us. Let that be for us a source of
energy to be as one and remove any threat from the nation of Israel.
Amen ken yehi ratzon.

* The argument given in the first Rashi (“He hath declared to His
people the power of His works” and so forth) is superb too, but there
is reason to fear making it, because of the danger that the Accuser
could bring it before the Holy One, Blessed Is He, in order that He
might withdraw mercy from us.

[ZionostWarrior]

BS"D

Background and Clarifications to the Neozionist Manifesto

In this document the ideas behind each section of the manifesto are
explained in more detail. Expressions requiring background or
clarifications are brought forth between quotes, and subsequently the
explanations.

From the Preamble:

“Zionism is not a new creation.” One of the big lies of the anti-
Zionists that have taken hold in our day is the idea that Zionism is a
colonial settler movement of 19th-century Europeans. This lie,
combined with the “Palestinian nation” lie, has the purpose of
presenting the Jews in the Land of Israel as a foreign implant in the
region destined for expulsion (G-d forbid) by the “indigenous
Palestinians” just as the Europeans were expelled from all their
colonies. Like every big lie, this lie needs to be based on some
kernel of truth, and here the truth is that of the renewal of Jewish
nationalism in the 19th century by inspiration from the European
nationalist movements. However, the full truth is that Zionism already
existed in antiquity, and in the 19th century was only renewed, not
created ex nihilo. We must emphasize this truth by means of a
historiography that divides Zionism into three periods: Paleozionism,
Mesozionism and Neozionism.

“However, that Zionism had among its principles the idea that the

nation of Israel was to be a nation like all other nations, thereby

forcing itself to cleave to the fashions of the nations.” This is
Mesozionism’s most prominent and decisive characteristic. Mesozionism
had three guiding principles: the inhabitation of the Land of Israel,
the raising of political sovereignty for the nation of Israel and the
transformation of the nation of Israel into a nation like all other
nations. The first principle was never broken, not even for those who
believed the political sovereignty of the nation of Israel would
return only at the hands of Mashiah Tsidkenu. The second principle
became a bone of contention among different factions in the nation of
Israel—most Ultra-Orthodox and lehavdil the assimilationists were
inclined to negate it, while Religious Zionism and a few of the Ultra-
Orthodox joined hand with the secular Zionists in the work for
building a national home for the Jews in the Land of Israel. The third
principle was the most revolutionary of them all, and in contradiction
to the belief of every believing Jew, because the Torah says the
nation of Israel is special among all the nations. Therefore even the
religious Zionists could not accept all of Mesozionism wholeheartedly;
Rabbi Avraham Yitzhak HaCohen Cook zt"l named Zionism “The Beginning
of Redemption” and not “The Redemption” for that reason.

Howbeit, more than the principle of “A Nation Like All Other Nations”
affected the relationship of Mesozionism to the Jewish religion, it
carried within it the end of Mesozionism itself. Whereas, in Binyamin
Ze’ev Herzl’s time, widespread world opinion was not against the idea
of a state exclusive to a particular nation (“France is the state of
the French nation” and similar), now in our day the very expressing of
that idea leads to the one expressing it being decried as a “racist.”
Mesozionism’s striving for the creation of a state for the Jews is
confronted with this generation’s order for “a multicultural state,”
and the Zionist Jew is forced to choose either of the two. There are
those who choose to keep their “progressive” status in the eyes of the
world and abandon the idea of a state exclusive to the Jews—these are
the Post-Zionists; in contrast to them, there are those who prefer to
ignore the opinion of the non-Jews and cling to the idea of Israel as
the state of the Jews—those are the Neozionists. The conflict between
our day’s political fashion and the need to secure Jewish sovereignty
has put Mesozionism on a crossroads.

“As well as to insane laws of warfare that are of no use against an
enemy totally lacking in morality.” The Arab enemy does not recoil
from any means—it puts it fighters and weapons inside the civilian
population, so that we would hesitate to harm them, or if we still
harm them, even by accident, it could present our “cruelty” before the
world, and hold our fighters as defendants at the courts of
international “law.” But the Torah’s laws of warfare, it is evident,
are much more progressive than the “ethical” laws of the modern
period, and only by returning to them can a conscience-lacking enemy
like ours be defeated. They state that we are guilty if we have harmed
the civilian population only when the other side takes care to
separate it from the fighters; if the other side does not, then the
guilt belongs to the leaders of the other side.

“Out of the recognition of Jews—both secular and religious.” The
manifesto wishes to draw near and not to repel—to draw the sons of
Israel near to each other, and to repel them only from the non-Jews.
Neozionism receives unto itself all of the nation of Israel who
recognize the existential danger with which we are confronted; every
Jew, be he secular or national-religious or Ultra-Orthodox. The writer
of the document is national-religious and expects the coming of
Mashiah Tsidkenu (soon in our days, amen), but despite that recognizes
that the choice of the suitable Jew is in the hands of HaShem, and
that, until then, rash steps that could lead to civil war (G-d forbid)
must be avoided. The vision of the manifesto is that, in the period of
transition until the coming of Mashiah Ben David, the state of Israel
shall become a Jewish Republic, in which only Jews have political
rights. All the problems must be approached only out of love of fellow
Jew and giving a good account of the nation of Israel. Above all it
must be remembered that in our day there is not a single Jew who
commits transgressions out of a wish to anger HaShem, but only because
of the sicknesses of latter days, such as unbelief. Truly wicked are
only those Jews who cast themselves outside the collective.

(In the footnote) “Because of the danger that the Accuser could bring

it before the Holy One, Blessed Is He, in order that He might withdraw

mercy from us.” That, if we flail the Torah as the document that gives
us the right to the Land of Israel, the Accuser will say to the Holy
One, Blessed Is He, “Do they indeed keep it as they should?”, and then
the Holy One, Blessed Is He, might decree exile upon us (G-d forbid).
As much as possible, no word should be given to the mouth of the
Accuser.

“From the time the Jews recognize the rightness of the Zionist way,
they will take the steps necessary” (and so forth). It is clear to any
observer of the history of the state of Israel, that the deterioration
of our condition is rooted first and foremost in the loss of our faith
in the rightness of our way. The more we have conceded our arguments
regarding our right to a state of the Jews in the Land of Israel, the
more the non-Jews have found courage to step on us like a doormat,
until we have arrived today at a situation where every petty statesman
coming from the countries of the non-Jews to us for a visit sees no
wrong in preaching to us, even on our internal affairs. Our situation
will improve only when we believe that the idea of a state of the Jews
in the Land of Israel is justified from start to finish.

From the sections:

(1) “In all the areas of Greater Israel.” That is, Judea, Samaria and
Gaza too, and even the eastern bank of the Jordan (which was supposed
to become part of the national home after World War One). There are
those who might say that the last of these is an excessive demand, but
as the Arab enemy puts no limit to its demands, there is no shame in
our reacting by the same token.

(2) Why does this section come, which relates to other nations? In
order to make clear that Neozionism’s demand of a state exclusive to
the Jewish nation is not something that only the national of Israel
deserves, but any other nation does. This section is part of the
negation of the idea of multiculturalism, and it situates Neozionism
as part of the direction of sane nationalism. That affair will be made
clear in the next section:

(3) The idea that more than one nation can live peacefully under the
same political framework is the brain-child of Utopians—people who do
not permit facts like human nature to disturb their rose-colored
dreams. The realists know that the multicultural idea is a recipe for
untold suffering, and they can prove it with many examples: beginning
with relatively good cases like the Flemish and Walonians in Belgium,
through the daily suffering that the indigenous peoples of India,
Thailand and Europe undergo at the hand of the Muslim settlers in
their lands, and ending with terrible holocausts like that of Rwanda.
In order to prevent abundant bloodshed, the realists—the Neozionists
being among them—advocate the idea of an exclusive state for every
nation. This exclusivism is ensured by withholding citizenship from
anyone who is not of the nation of the particular state; if someone of
the other nation makes demands for equal rights, he is expelled from
the state. It will be argued that no one would be willing to live in
inferior status. The reply to that is, that there is no necessity for
him to be of inferior status—he need only emigrate to his nation-
state, and there he will be a citizen and all others will be of
inferior status. However, it is not the intention of this idea to
state how the order of the world should be—Neozionism goes by this
idea whether other nations do the same or not.

(4) “A special and rooted connection to the Land of Israel.” There is
no other land of which a Jew could say that it is his, and there is no
other nation that cannot lead a full existence outside the Land of
Israel.

(7) The “Palestinian nation” began to appear in the writings and
discourse of the non-Arab non-Jews only about thirty years ago, and of
the Arabs only about sixty years ago. Among the non-Arab non-Jews,
before that time, one would speak only of “The Arab–Israeli Conflict”
and of “The Problem of The Arab Refugees,” and among the Arabs, the
Arabs of the Land of Israel were called “Southern Syrians” until the
British Mandate period, and those had no special national
consciousness until after the War of Independence. “Palestine” among
all the non-Jews has been since Roman times the name of a region and
not a nation, and in old books we find the expression “Palestinian
Jew” denoting a Jew living in the Land of Israel. Also, until the time
of struggle against Western colonialism, no one talked of any “Syrian
nation” or “Iraqi nation” or any such, but only of the “Arab nation.”
Finally, if someone argues that enough time has passed to be able to
consider Arabs of the Land of Israel as a nation in its own right, it
must be replied that history and culture are required in order to be a
nation, and it cannot be that every group of people calling itself a
nation could be considered a nation, just as a soldier needs to
participate in battles and show strategic acumen in order to rise to
the position of General, while wearing the uniform alone would not
suffice.

(8) This subject raises lamentable controversies, but a clear
definition must be made, and it had better be that which the Jews have
agreed upon throughout the generations. At any rate, our situation is
better than that of the nations of Europe, who rack themselves over
many conflicting criteria for defining their identity (culture,
language, skin color and so on). We must be thankful that we have a
ready-made definition, and we need only accept it.

(9) “Israel is the State of the Jews.” And not just “The Jewish
State,” for in that definition there is no provision against its
repeal (G-d forbid) in a democratic vote by non-Jews having become its
majority. The idea of a “Jewish and democratic state” must pass away
in favor of the new idea of a “Jewish Republic.”

(10) “Every Jew, from the very fact that he or she is a Jew, and

regardless of his or her place of birth, is a native of (indigenous

to) the Land of Israel.” Derived from the special and rooted
connection between the nation of Israel and the Land of Israel. This
principle is most important, for it is the weakening of our faith in
our being the true indigenous inhabitants of the Land of Israel that
has breached the opening toward our many capitulations to the
“Palestinian nation” pretending to be indigenous. The Neozionist
believes that every Jew is a native of the Land of Israel, whereas the
non-Jew, even a resident for tens of generations, is a foreign
implant.

(12) From the previous section (11) comes simply the idea of expelling
all the Arabs who argue that our land belongs to them, meaning most of
them. Modern political fashion recoils from ethnic cleansing, on
“moral” grounds, of course. The realists know that only the mass
deportation of all the people of other nationality challenging the
nation-state can prevent the great suffering that eventually ensues
from the existence of many nations under one political framework.
Policy that prevents genocide is much more moral than all the thoughts
of the bien-pensants. It must be further noted that all the anti-
Zionists call for the ethnic cleansing of Jews, from Judea and Samaria
at the very least. They say, of course, that the Jews inhabiting Judea
and Samaria are alien invaders and therefore it is imperative to expel
them. When we believe that we are the indigenous and the Arabs are the
alien invaders, we will be able to act by that same logic of the anti-
Zionists and call for the expulsion of all the alien invaders from our
land.

(13) “A variety of political views … as long as they do not differ
with the basic assumption that Israel is the nation-state of the
nation of Israel.” In contrast to pure democracy, a republic is
democracy that can defend itself, and which sees itself fit to
prohibit any challenge to itself. Israel as a Jewish Republic shall
prohibit any view that calls for the repeal of Israel as a Jewish
Republic.

(13) “Arab imperialism, also known as Islam … Marxism.” Those two
examples have been brought mainly because those two movements have
made a pact against the nation-states throughout all the world. The
Islamic invasion columns enter the states, and the Marxist traitors
give them aid in that they open the gates before them, and in decrying
any opposition to that as “racism” in all the media. Certainly there
are more factors imperiling the nation-state, but those two are the
most dangerous.

(16) “The loyalty of a Jew is to his brothers and sisters, not to the
spirit of the time.” The traits of charity and mercy are good, but as
a rule they are effective within the nation (for example, every “Thy
neighbor” in the Torah means “Thy fellow Israelite”). When a Jew is
called to condemn his brother in the name of external values such as
Humanism or Progressivism, he must refuse and stand with his brother.
Without unity there is no possibility of victory.

(17) In this section it is made clear that Neozionism is not fascism.
Fascism holds that the state is above all and that the individual is
nullified in favor of the collective. According to Neozionism, the
state has authorities (such as the authority of self-defense as stated
in section 13) stemming from its function, not from its very being.
Likewise, the individual has full freedom as long as he does not
transgress the principle that Israel is the state of the Jews; he is
not expected to dedicate his entire being to the state as if it were
deity (G-d forbid); he is only prohibited from challenging the
foundational principle of Neozionism.

(18) “Still all of us Neozionists have in common” (and so forth). This
is the G-dspeed blessing for Neozionism. The dangers with which we are
confronted are many and great, and we will not be able to surmount
them unless we rise above all our internal divisions. Neozionism is
the movement of Jews of all streams who endeavor to do everything in
their power to continue the Golden Chain. Be strong and courageous.